אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד
סימן ד
בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מה' רוצח אשר כבר תמהו עליו הראשונים ז"ל. שבהלכה וא"ו שם פוסק דעגלה ערופה משתרד לנחל איתן נאסרה. ובהלכה חי"ת שם פוסק דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. והוא תמוה טובא לכאורה. דהרי בש"ס כריתות כ"ד ע"ב איתמר עגלה ערופה מאימת נאסרה רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר ערופה. בשלמא לרבא מעידנא דאיתעבד בה מעשה אלא לרב המנונא מאימתי. אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא לומר ירידתה לנחל איתן אוסרתה כו'. אמר רבא מנא אמינא לה דתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. ואי אמרת מחיים נאסרה אמאי תצא ותרעה בעדר והא איתסרה לה מחיים כו'. תנאי הוא. פירש דהאי תנא דמתניתין דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ס"ל באמת דלאחר ערופה נאסרה וכרבא. אלא דאיכא תנא אחרינא והיינו תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל דמחיים נאסרה כרב המנונא ודלדידי' אם נמצא ההורג עד שלא נערפה תרעה עד שתסתאב באמת כיון דכבר איתסרה לה מחיים. דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשו בו מכשיר כמכפר. אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשו בו מכשיר כמכפיר. ופרש"י ז"ל מכשיר בחוץ ציפורי מצורע. מכפיר בחוץ עגלה ערופה ושעיר המשתלח כו'. אף מכשיר ומכפיר האמור בחוץ עשו בו מכשיר ציפורי מצורע דאסורין בהנאה מחיים כמכפיר, בשעיר המשתלח ועגלה ערופה. אלמא ס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרה דבי היכא דגמר מכשיר ממכפיר יליף נמי מכפיר ממכפיר עגלה משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים כו' עכ"ל. [והתוס' כתבו שם על פרש"י ז"ל שהוא דחוק ונראה דר"ל דהרי מפשטות הסוגיא משמע דמהך ילפותא גופה דעשו מכשיר כמכפיר מוכח איסור הנאה מחיים כעגלה ערופה. ועל כן פירשו שם פירוש אחר בשם הר"י. דמכשיר בחוץ היינו משולחת כו'. וה"פ אף בחוץ עשו מכשיר משולחת דאסור בהנאה כמו עגלה ערופה. והדר ניליף עגלה ממכשיר כי היכא דאסורי מחיים ה"נ עגלה. וה"נ שחיטה אסורה מחיים עכ"ל. ובאמת כי גם פירוש הר"י צ"ע לכאורה. דאיך אפשר למיליף מכשיר דהיינו משולחת גופה מעגלה ערופה שתהי' המושלחת אסורה בהנאה מחיים קודם שנשתלחה ונעשה מצותה. דלאחר שנעשה מצותה ונשתלחה מרבינן לה היתר בפי' מקרא דכל ציפור טהורה תאכלו לרבות את המושלחת. כיון דאכתי לא ידעינן כלל אם עגלה ערופה גופה נאסרה בהנאה מחיים קודם שנעשה מצותה וכמו כן קשה, דאיך אפשר למיליף איסור הנאה מחיים גם בציפורי השחיטה והיינו משעת לקיחה מציפור המושלחת. כיון דאכתי לא ידעינן כלל בציפור המושלחת גופה שתהי' אסורה בהנאה משעת לקיחה. מיהו בתוס' קדושין כ"ז בד"ה תנאי היא מבואר באופן אחר קצת וז"ל שם. דמעיקרא יליף ציפורים מעגלה ערופה דמה עגלה ערופה אסורה לכל הפחות משעת עריפה אף ציפור המושלחת אסורה לכל הפחות איסור דשייך בה. והיינו ע"כ מחיים קודם שנשתלחה (פירוש דהרי לאחר השליח מרבינן לה היתר בפירש מקרא כנ"ל) וכיון דאשכחן איסור מחיים במושלחת א"כ שוב שפיר ילפינן עגלה ערופה דנאסרה מחיים מציפור המשולחת. ואח"כ ילפינן ציפור השחיטה דנאסרה אף היא מחיים מעגלה ערופה עכ"ל. ומבואר בדבריהם ז"ל בהדיא דאיסור הנאה מחיים בציפור השחיטה לא ילפינן באמת מציפור המושלחת גופה אלא מעגלה ערופה. ונראה שהוצרכו לפרש כן מכח א"ש. ועי' במהרש"א ז"ל שם במ"ש ע"ד התוס' בד"ה וזה אשר לא תאכלו. וגם בתחלת הלימוד איסור הנאה מעגלה ערופה שינוי בתוס' שם מפירוש הר"י. אלא דעדיין קשה לכאורה במה שנראה גם מהתוס' בקדושין שם דעיקר תחלת הלימוד היא דילפינן איסור הנאה מחיים בציפורי המשולחת גופה מעגלה ערופה. וע"ז עדיין קשה קושייתנו הנ"ל. ואולם הנה באמת לכאורה בלא"ה יש לדקדק בדברי התוס' שם במ"ש מתחלה דמעיקרא צריך למיליף ציפרים מעגלה ערופה כו' לשון רבים דמשמע תרווייהו. וע"ד שדייקו התוס' שם בעצמם לעיל מיני' בד"ה משעת שחיטה מלישנא ציפורי מצורע דקתני במתניתין שם דמשמע תרווייהו והיינו כיון דנקטו ציפורי לשון רבים. ואח"כ סיימו בחדא אף ציפור המשולחת אסורה כו' וע"כ נראה ע"ד שכתב המהר"ם ז"ל שם דהתוס' קצרו בלשון. ודה"ק דמעיקרא יליף ציפורים מעגלה ערופה. והיינו בדרך הזה דמה עגלה ערופה אסורה לכל הפחות משעת ערופה אף ציפור השחוטה אסורה לכל הפחות משעת שחיטה. והדר ילפינן ציפור המשולחת מציפור השחיטה דמה ציפור השחיטה אסורה לכל הפחות משעת השחיטה לאחר שנעשה מצותה אף ציפור המשולחת אסורה לכל הפחות איסור דשייך בה. והיינו ע"כ משעת שחיטת השחיטה קודם שנעשה מצותה. והוא דכיון דמצוה אחת הן סברא היא שיהי' שניהם שוים באיסור הנאה. ועי' בתוס' כריתות בסוף ד"ה שם וא"א לומר שיהי' שניהם שווים באיסור הנאה שלהם גם בזמן חלות האיסור והיינו משנעשה מצותן דוקא. דהרי גבי ציפור המושלחת מרבינן בפירש היתר הנאה לאחר שנעשה מצותה ונשתלחה. ע"כ איסורן שוה משעת השחיטה עד שעת השילוח עכ"פ. וכיון דגם הלימוד לציפור המושלחת בא רק מכח הלימוד מעגלה ערופה מש"ה נקטו תו בדבריהם ציפורים מעגלה ערופה לשון רבים דמשמע תרווייהו. ולא סיימו אח"כ אלא סוף הלימוד דציפור המשולחת כיון דעיקר כוונתם להורות הלימוד איסור הנאה מחיים לעגלה ערופה מציפור המשולחת ודו"ק. וע"י מ"ש בסמוך ליישב פרש"י ז"ל] ודלפי"ז מהתימה גדולה לכאורה על הרמב"ם ז"ל. דהרי לפי מה דפסק בהלכה וא"ו שם כרב המנונא דעגלה ערופה משתרד לנחל איתן נאסרה הוי"ל לפסק תו כמו כן בהלכה חי"ת שם דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תרעה עד שתסתאב. דהרי זה תלוי בזה וכמבואר בש"ס שם בהדיא. והרשב"א ז"ל בתשו' הביאו הכ"מ ז"ל שם כבר נשאל ע"ז. והשיב וז"ל. הטבת לראות כי גם בעיני יפלא איך זוכה לבי תרי דפליגי בכריתות שם. וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי. אבל מה אעשה כי הראב"ד ז"ל לא חלק עליו בזה כלום עכ"ל:
וחלקי אמרה נפשי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל על נכון בס"ד. והיא דהנה באמת לכאורה קשה טובא במה שהביא רבא ראי' לדבריו דעגלה ערופה לאחר ערופה נאסרה מהא דתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. ואי אמרת מחיים נאסר אמאי תצא ותרעה בעדר והא איתסר לה מחיים. והוצרך הש"ס לאוקמי בתנאי דוקא. ודההוא ברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרה ס"ל באמת דאם נמצא ההורג ער שלא נערפה תרעה עד שתסתאב דוקא. והרי בסנהדר' מ"ח איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנה מילתא הוא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא מש"ה מותר. מ"ט דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרה האי נמי בהזמנה מיתסרה כו'. ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. ומבואר דכל עיקר איסור הנאה מחיים בעגלה ערופה והיינו אליבא דמ"ד דמחיים נאסרה היינו רק מתורת הזמנה בלבד. וגם רבא מודה לזה אלא דס"ל דמ"מ ליכא למיליף מינה האורג בגד למת דמיתסרה ג"כ בהזמנה בעלמא. משום דלא הוי אלא משמשי קדושה לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. והנה כבר ביארו המפורשים ז"ל עפ"י פירש"י ז"ל שם הזמנה מילתא היא כאלו כבר כרכו בו. דכל עיקר כח איסור הזמנה היינו רק משום דאמרי' דכל העומד להיעשות רואין אותו כאלו כבר נעשה ונאסר. וע"ד דקיי"ל כר"ש דכל העומד ליפדות כפדוי דמי. ודמש"ה נמי הוצרך רש"י ז"ל לפרש שם דמיירי בשכבר מת המת. והיינו משום דאל"כ ל"ש לומר דהוי"ל כאלו כבר כרכו בהבגד כיון דעודנו חי. ועפי"ז חידשו לומר דאם אח"כ לא נעשה לדבר שהי' עומד להיעשות נפקע ממילא למפרע איסור הזמנה שהי' עלה. כיון דכל עיקר איסור הזמנה שהי' עלה מתחלה לא הי' כ"א משום דהוי אמרי' דכיון שעומד להיעשות הוי"ל כאלו כבר נעשה. והרי השתא איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד להיעשות כלל ונפקע ממנו למפרע איסור הזמנה שהי' עליו מתחלה. והוא נכון ומסתבר טובא לכאורה ועיין בריש הספר טיב גיטין על מס' גיטין להגאון מהרצ"ה העללר זצ"ל. ודלפי"ז ממילא נסתר מה שהביא רבא ראי' לדבריו דע"ע לא נאסרה מחיים כ"א משעת עריפה מהא דתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים נאסרה אמאי תצא ותרעה בעדר והא איתסרה לה מחיים. והרי לפי מה דמבואר בסנהדרין שם דכל עיקר איסור הנאה מחיים בעגלה ערופה היינו רק מתורת הזמנה בלבד והיינו דכיון דעומד להטרפות רואין אותה כאלו כבר נערפה. א"ש היטב מה דתנן התם דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. גם לרב המנונא דס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרה. דכיון דנמצא ההורג עד שלא נערפה ולא תהי' נערפת עוד איגלאי מילתא למפרע דלא היתה עומדת להיערפות כלל. ונפקע ממנה למפרע איסור הזמנה שהי' עלי' מתחלה וא"צ לאוקמי כתנאי דוקא ודתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל דמחיים נאסרה חולק אמתניתין דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. ודס"ל לדידי' דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תרעה עד שתסתאב דוקא. אמנם כן הנה גם הסוגיא דסנהדר' שם במה דמבואר דכל עיקר איסור הנאה מחיים בעגלה ערופה היינו רק מתורת הזמנה בלבד והיינו דרואין אנו אותה כאלו כבר נערפה ונאסר לא איסור עצמיות. קשה לכאורה טובא אחר העיון במקור היוצא איסור הנאה מחיים לעגלה ערופה אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל לפרש"י ז"ל בכריתות הנ"ל דכי היכא דגמר מכשיר ממכפיר ה"נ יליף מכפיר ממכפיר עגלה ערופה משעיר המשתלח ושעיר המשתלח ודאי אסור מחיים כשאר קדשים. וכמו כן לפי' התוס' הנ"ל דילפינן עגלה ערופה מציפור המושלחת דנאסרה מחיים. מה גם לפי מה דאמר ר' ינאי בקדושין שם הטעם דעגלה ערופה מחיים נאסרה משום דכפרה כתיב בה כקדשים. דעכצ"ל דאיסור הנאה מחיים בעגלה ערופה הוי איסור עצמיות לא איסור הזמנה בלבד. כמו איסור הנאה מחיים בדבר הלמד מיני' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' דעכצ"ל דהוי איסור עצמיות לא איסור הזמנה בלבד לפי מה שנתבאר לעיל דכל עיקר כח איסור הזמנה היינו משום דנידן על שם סופה דרואין אנו כאלו כבר נעשה מצותה ונאסר. והרי קדשים מחיים אסורי ואתא שחיטה ומכשיר להו. וגם ציפור המושלחת לאחר השליח מותרת לגמרי וכדאמרי' בקדושין כ"ז ויבואר בסמוך. וכמו כן קיי"ל דאברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה וא"כ אם היו נידונין רק על שם סופם מהראוי הי' שלא לחול עליהם שום איסור כלל גם קודם שנעשה מצותן כמו לאחר שנעשה מצותן דמותרין לגמרי אע"כ דאיסור מחיים קודם שנעשה מצותן הוי איסור עצמיות לא איסור הזמנה בלבד וכמו כן עכצ"ל דאיסור הנאה מחיים בעגלה ערופה דנלמד מינייהו הוי איסור עצמיות לא איסור הזמנה בלבד. וקשיא סוגיא דסנהדר' הנזכר:
ונלע"ד ליישב כ"ז. דהנה בקדושין נ"ז אמרי' ציפורי מצורע דאסורין בהנאה מנ"ל. דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפיר בחוץ ונאמר מכשיר ומכפיר בפנים. מה מכשיר ומכפיר האמור בפנים עשו בו מכשיר כמכפיר. אך מכשיר ומכפיר האמור בחוץ עשו בו מכשיר כמכפיר כו'. איתמר ציפורי מצורע מאמיתי אסורין ר' יוחנן אמר משעת שחיטה ור"ל אמר משעת לקיחה. ר' יוחנן אמר משעת שחיטה שחיטה הוא דאסרי לה ור"ל אמר משעת לקיחה מעגלה ערופה נפקא מה עגלה ערופה מחיים אף ציפורי מצורע מחיים כו'. איתבי' ר' יוחנן לר"ל כל ציפור טהורה תאכלו לרבות את המושלחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחיטה. ואי ס"ד מחיים אסורי לאחר שחיטה מיבעיא. מהו דתימא מידי דהוי אקדשים דמחיים אסורי ואתא שחיטה ומכשרה להו קמ"ל. איתבי' כו'. ומשני תנאי הוא. פירש הני תנאי סבירא להו כדקאמרת דלא מיתסרי מחיים אלא דאיכא תנאי אחרינא והיינו תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל דמיתסרי מחיים. דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפיר בפנים כו' עכת"ד הש"ס שם. והנה לכאורה הי' נראה דר' יוחנן ע"כ לא ס"ל ההוא דרשה דתנא ר' ישמעאל. דאל"כ יקשה במה דס"ל דציפורי מצורע לא נאסרו מחיים כ"א משעת שחיטה. ואולם הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דא"א לומר כן. דא"כ אכתי יקשה דמנ"ל לר' יוחנן כלל איסור הנאה בציפורי מצורע לכל הפחות משעת שחיטה. ומיהו לזה י"ל דנפקא לי' לר' יוחנן איסור הנאה בציפורי מצורע משעת שחיטה עכ"פ מהדרשה וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה ואף דוזה אשר לא תאכלו גבי עופות טמאים הוא דכתיב דלא משתמע גם איסור הנאה גם אליבא דר' אבוהו. כיון דעופות טמאים גופה מותרין בהנאה לכ"ע י"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה. דמתחלה גמרינן איסור מושלחת משחיטה דמה שחיטה אסורה אף מושלחת אסורה. ואיסור דמושלחת הנא' היא דמחיים ל"ש אכילה וגמרינן תו ואיסור השחיטה מהמושלחת דגם באיסור השחיטה הנאה בכלל. והיינו דכיון דמצוה אחת הן סברא היא דשתיהם שוים באיסור הנאה והיינו משעת שחיטת ציפור השחיטה עד שעת השליח ציפור המושלחת עכ"פ. ועיין עוד בתוס' כריתות סוף ד"ה תנאי הוא. אלא דעדיין יקשה מה דמייתי סתמא דתלמודא בקידושין שם ילפותא לאיסור הנאה בציפורי מצורע מהדרשה דתנא דבי ר' ישמעאל כיון דר' יוחנן לית לי' ההוא דרשה וקיי"ל כר' יוחנן לגבי דר"ל וא"כ טפי הוי"ל לאתויי הדרשה דוזה אשר לא תאכלו דס"ל גם לר' יוחנן אלא ודאי מוכח דגם ר' יוחנן ס"ל ההוא דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל. והדק"ל במה דס"ל לר' יוחנן דציפורי מצורע לא נאסרו מחיים כ"א משעת שחיטה. ועיין בפ"י ז"ל שם ובחדושי הרשב"א ז"ל שם כתב ליישב דס"ל לר' יוחנן דלא לגמרי מקיש להו ציפורי מצורע לעגלה ערופה בההוא דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל. והיינו גם לענין איסור הנאה מחיים קודם שנעשה מצותן. אלא לענין איסור הנאה דלאחר שנעשה מצותן בלבד עיי"ש. ולכאורה תירץ הרשב"א ז"ל אינו במוכרח דבלא"ה יש ליישב בפשיטות טפי ולומר דר' יוחנן ס"ל כרבא בכריתות שם דגם עגלה ערופה גופה לא נאסרה מחיים כ"א משעת עריפה. וכמו שתרץ כן באמת הפ"י ז"ל שם. ואולם לענ"ד אין זה נייח דאכתי יקשה דכיון דאית לי' לר' יוחנן ההוא דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל. למה לא יליף באמת גם איסור הכאה מחיים בעגלה ערופה גופה בההוא דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל. וכפירוש התוס' או כפרש"י ז"ל הנ"ל. ורבא גופה דס"ל דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים ע"כ לא ס"ל באמת ההוא דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל וכדאוקמינן לי' בכריתות שם כתנאי דוקא. משא"כ ר' יוחנן לפי מה דמוכח דס"ל ההוא דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל יקשה טובא. אם לא שנאמר דר' יוחנן ס"ל באמת דעגלה ערופה מחיים נאסרה. והדק"ל במה דס"ל לר' יוחנן דציפורי מצורע לא נאסרו מחיים כ"א משעת שחיטה. ועכצ"ל ומוכרח כתירץ הרשב"א ז"ל. אפס דלכאורה יקשה טובא לפי"ז כאשר כבר תמה הפ"י ז"ל על הרשב"א ז"ל דאישתמיט לי' ש"ס ערוך בחולין בפרק אותו ואת בנו פ"ב דס"ל לר' יוחנן באמת דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים כ"א משעת עריפה:
אמנם כן הנה לכאורה בלא"ה תירץ הרשב"א ז"ל דוחק קצת וכמ"ש הפ"י ז"ל והיינו משום דמה"ת לאקושיי ציפורי מצורע לעגלה ערופה רק למחצה והיינו אך לענין איסור הנאה דלאחר שנעשה מצותן בלבד ולא גם לענין איסור הנאה דמחיים קודם שנעשה מצותן ונלע"ד בזה די"ל דס"ל לר' יוחנן דזה מוכח שפיר מהדרשה דוזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה דכיון דלגופא לאסור את השחיטה לאחר שנעשה מצותה ונשחטה לא איצטרך כלל כיון דבלא"ה שפיר נ"ל מההוא דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל. דאין לומר משום דסד"א מידי דהוי אקדשים דמחיים אסורי ואתא שחיטה ומכשרה להו וכמו שהשיב לי ר"ל לר' יוחנן דמה"ת לדמויה לקדשים כיון דההיקש היא לדמותה לעגלה ערופה דאסורה לאחר שנעשה מצותה עכ"פ. ואין לומר משום דסד"א מידי דהוי אציפור מושלחת דנלמד ג"כ בההיקש לעגלה ערופה וגלי לן קרא בהדרשה דכל ציפור טהורה תאכלו לרבות המושלחת דההיקש לעגלה ערופה היא אך לענין איסור הנאה קודם שנעשה מצותן בלבד דהרי באמת כל עיקר איסור הנאה דציפורי המושלחת קודם שנעשה מצותה עכ"פ. והאיסור הנאה דציפור השחיטה ועגלה ערופה גופה קודם שנעשה מצותן. תלוי אך בהקדם הלימוד איסור הנאה בציפור השחיטה מעגלה ערופה לאחר שנעשה מצותה וכמבואר בתוס' קדושין הנ"ל א"כ קשה דלמה לן כלל האי דרשה דוזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה אם לא להורות לנו ענין זה גופה דלא נקיש ציפורי מצורע לעגלה ערופה מכח האי דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל גם לענין איסור הנאה קודם שנעשה מצותן כ"א לענין האיסור הנאה דלאחר שנעשה מצותן בלבד. וזה מוכח שפיר דאל"כ תקשה עוד מלבד הקושיא דעיקר הדרשה דוזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה מיותר כיון דבלא"ה שפיר נ"ל מהדרשה דתנא דבי ר' ישמעאל וכנ"ל וקשה עוד במה דאיצטרך בהדרשה דוזה אשר לא תאכלו לרבות בדוקא האיסור הנאה דלאחר שנעשה מצותה ונשחטה (דכן היא משמעות הדרש דמיירי דוקא מלאחר שנעשה מצותה דקודם שנעשה מצותה איך התירה התורה את המושלחת באכילה והרי היא נצרכת לקיים בה מצות השליח) והרי כיון דמחיים אסורי לאחר שחיטה מיבעיא והוי"ל לרבות ביותר בהדרש המיותר האיסור הנאה מחיים קודם שנעשה מצותה ואין לומר משום דסד"א מידי דהוי אקדשים דמחיים אסורי ואתא שחיטא ומכשרה להו וכמו שהשיב לו ר"ל לר' יוחנן כיון דלקושטא דמילתא נפקא לן כבר בהדרשה דתנא דבי ר' ישמעאל דל"ד לקדשים ושוב לא נטעה כלל לדמותה לקדשים. ועכצ"ל ומוכח דהיינו משום דמחיים לא לאסרה באמת ואך מה"ט גופה נמי איצטרך לעיקר הדרשה זו דוזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה. ולא הוי דרשה זו מיותרת כיון דבלא"ה שפיר נ"ל מהדרשה דתנא דבי ר' ישמעאל. דלהורות ענין זה גופה באה דלא נקיש ציפורי מצורע לעגלה ערופה מכח האי דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל גם לענין איסור הנאה מחיים קודם שנעשה מצותה. כ"א לענין איסור הנאה דלאחר שנעשה מצותה דוקא. ואין להקשות דלמה לן הדרשה דתנא דבי ר' ישמעאל כיון דשפיר נ"ל איסור הנאה בציפורי מצורע משעת שחיטה מהדרשה דוזה אשר לא תאכלו. די"ל דאיצטרך האי דרשה לענין למיליף איסור הנאה מחיים במכפיר והיינו בעגלה ערופה ממכשיר והיינו מציפורי המושלחת וכפירוש התוס' הנ"ל ומיהו לפירש"י ז"ל הנ"ל דאיסור הנאה מחיים בעגלה ערופה בלא"ה יש למיליף שפיר ממכפיר והיינו משעיר המשתלח עכצ"ל דר' יוחנן לא ס"ל כסברת התוס' בקדושין שם בד"ה וזה אשר לא תאכלו ובכריתות בד"ה תנאי היא הנ"ל. ושפיר איצטרך האי דרשה לענין איסור הנאה בציפורי מצורע גופה דמה דרשה דוזה אשר לא תאכלו לא משתמע כ"א איסור אכילה בלבד ובזה א"ש היטב מה שפרש"י ז"ל בקדושין שם דציפור המושלחת מותרת לגמרי אליבא דר' יוחנן דס"ל דציפורי מצורע משעת שחיטה נאסרו. דמה שפירשו בתוס' שם בד"ה משעת שחיטה דגם ציפור המושלחת נאסרה משעת השחיטה לר' יוחנן היא עפ"י סברתם הנ"ל דכיון דמצוה אחת הם סברא היא דשתיהם שוים באיסור מהתחלת מצותן עד גמר מצותן עכ"פ ודו"ק. ואולם בדעת ר"ל י"ל דס"ל דהאי תנא דהדרשה דוזה אשר לא תאכל לא ס"ל הדרשה דתנא דבי ר' ישמעאל. ועל כן השיב לו תשובה ניצחת דסד"א מידי דהוי אקדשים דמחיים אסורי ואתא שחיטה ומכשיר להו ולא קשה ולא מוכח מידי. ובזה יהי' א"ש היטב גם מה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש דמה דהוי פשיטא לי' להש"ס דעגלה ערופה מחיים נאסרה אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל היינו רק משום דכי היכא דגמר מכשיר ממכפיר ה"נ יליף מכפיר ממכפיר עגלה משעיר כו' אם כי באמת דוחק לפרש כן וכנ"ל ולמה לא פירוש כפירש התוס' הנ"ל והיא משום דבאמת א"א למיליף כלל בהך ילפותא גופה דעשו מכשיר כמכפיר ולמיליף איסור הנאה מחיים קודם שנעשה מצותה בעגלה ערופה מציפור המושתלחת דע"כ איסורה מחיים קודם שנשתלחה ונעשה מצותה. לא מבעיא אליבא דר' יוחנן דס"ל דבציפור המושתלחת ליכא שום איסור כלל לפרש"י ז"ל. אלא דאפי' לר"ל דס"ל דשתיהם נאסרו משעת לקיחה. מ"מ הרי עכצ"ל אליבא דר"ל דהדרשות חלוקות הן. ודתנא דבי ר' ישמעאל לא ס"ל ג"כ הדרשה דוזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה. וממילא י"ל דכמו כן לא ס"ל הדרשה דכל ציפור טהורה תאכלו לרבות המושלחת דדרשה אחת היא. ושוב אין במוכרח כלל דהאיסור הנאה מחיים בציפור המושלחת דילפינן מעגלה ערופה בהך ילפותא דעשו מכשיר כמכפיר אם ה"ד קודם שנשתלחה ונעשה מצותה די"ל שפיר באמת דהיינו לאחר שנשתחלה ונעשה מצותה דוקא וכמו האיסור הנאה דציפורי השחיטה ועגלה ערופה דאכתי לא ידעינן כלל אם נאסרו גם קודם שנעשה מצותן ושוב א"א למיליף תו עגלה ערופה מציפור המושלחת דנאסרה באמת גם קודם שנעשה מצותן ודו"ק:
ועפי"ז ממילא יש ליישב היטב גם תמיהות הפ"י על הרשב"א ז"ל הנ"ל במה דאישתמיט לי' ש"ס ערוך בחולין פ"ב דס"ל לר' יוחנן דעגלה ערופה לא נאסרה כלל מחיים והוא דהנה לפמ"ש בדעת ר' יוחנן מצינו ממילא אליבי' עוד לימוד אחר לעגלה ערופה דנאסרת מחיים. מלבד הלימודים הנ"ל. והיינו מדאיצטרך הדרשה מיותרת דוזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה להורות לנו שלא נקיש ציפורי מצורע לעגלה ערופה בהדרשה דמכשיר ומכפיר גם לענין איסור הנאה מחיים קודם שנעשה מצותה. כ"א לענין איסור הנאה דלאחר שנעשה מצותה בלבד מזה גופה ממילא מוכח דעגלה ערופה עכ"פ מחיים נאסר גם קודם שנעשה מצותה. ואין צריכין שוב להלימודים הנ"ל משום דכפרה כתיב בה כקדשים כר' ינאי. או משום דילפינן מכפיר ממכפיר עגלה ערופה משעיר המשתלח וכפרש"י ז"ל. או כפירוש התוס' דילפינן עגלה ערופה מציפור המשולחת. וגם עפי"ז זה הלימוד אליבא דר' יוחנן ממילא שוב שפיר י"ל כמו כן דכל עיקר האיסור הנאה מחיים בעגלה ערופה לא הוי רק בתורת הזמנה בלבד. והיינו דכיון דעומד להירעפות רואין אנו כאילו כבר נערפה ונאסרת וכנ"ל. והנה באמת הא דס"ל לר' יוחנן בחולין שם דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. וז"ל הש"ס שם אהא דתנן התם השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר דשחיטה שאינה ראויה היא וחכמים מחייבין. פריך הש"ס ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והא תנן נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. אמר ר"ש בן לקיש משם ר' ינאי עגלה ערופה אינה משנה. ופריך הש"ס ומי אמר ר' ינאי הכי. והאמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא לומר ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואם איתא לישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה כו'. ומסיק אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן עגלה ערופה אינה משנה עכ"ל הש"ס שם. והנה ממה דהוי ניחא לי' להש"ס דר' יוחנן הוא דאמר עגלה ערופה אינה משנה מזה יש להוכיח לכאורה דע"כ לית לי' לר' יוחנן דעגלה ערופה מחיים נאסרה. ודמש"ה שפיר הוצרך לומר דוקא דעגלה ערופה אינה משנה ולא הוי מצי לשנוי' כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה דבאמת גם לאחר ירידה לא נאסרה כלל כ"א משעת ערופה. והוי שפיר שחיטה ראויה גם לאחר ירידה. וקשה אר"ש דפוטר השוחט עגלה ערופה מטעם דשחיטה שאינה ראויה היא. וע"כ הוצרך לשנוי' דוקא דעגלה ערופה אינה משנה. ואולם לפמש"ל לא מוכח מידי. דשפיר י"ל דס"ל לר' יוחנן באמת דעגלה ערופה מחיים נאסרה. אלא דס"ל עיקר הלימוד דעגלה ערופה מחיים נאסרה ממה דאיצטרך הדרשה מיותרת דוזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה. דעפי"ז שפיר י"ל דכל עיקר האיסור הנאה מחיים בעגלה ערופה לא הוי רק בתורת הזמנה בלבד וכנ"ל. ודמש"ה הוצרך לשנוי' ג"כ דוקא דעגלה ערופה אינה משנה. ולא הוי מצי לשנוי' כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה. דכיון דכל עיקר האיסור הנאה לאחר ירידה היינו רק בתורת הזמנה בעלמא. והיינו דכיון דעומד להירעפות רואין אנו כאלו כבר נערפה ונאסרת. א"כ אפי' אם נמצא ההורג לאחר ירידה עד שלא נערפה שפיר תצא ותרעה בעדר. כיון דהשתא איגלאי מילתא למפרע דלא הוי זה עומד להירעפות כלל ונפקע ממנה למפרע איסור הזמנה שהי' עלה מתחלה וכנ"ל. והוי שפיר שחיטה ראויה גם לאחר ירידה כיון דאפשר שימצא ההורג ויהי' נפקע ממנה למפרע איסור הנאה מתורת הזמנה שהי' עלה מתחלה. וע"ד דחשבינן בש"ס שם שחיטת פרת חטאת לשחיטת ראויה משום דאומר הי' ר"ש פרה נפדת ע"ג מערכתה אם מצא נאה אחרת המינה עיי"ש וקשה אר"ש דפוטר השוחט עגלה ערופה מטעם דשחיטה שאינה ראויה היא וע"כ הוצרך לשנוי' דוקא דעגלה ערופה אינה משנה. משא"כ ר' ינאי לפי מה דס"ל בהדיא בקדושין שם עיקר הלימוד לעגלה ערופה דמחיים נאסרה משום דכפרה כתיב בה כקדשים. דעפי"ז הלימוד עכצ"ל דהאיסור מחיים בעגלה ערופה היינו איסור עצמיות לא איסור הזמנה בלבד. ואם נמצא ההורג עד שלא נערפה תרעה עד שתסתאב בדוקא וכנ"ל והוי שפיר השחיטה אחר ירידתה לנחל איתן שחיטה שאינה ראויה כיון דשוב לא יהי' לה היתר לעולם. שפיר מקשו הש"ס ואם איתא לישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה ולא הוי צריך לדחוק ולומר דעגלה ערופה אינה משנה ודו"ק:
ומה מאוד יתיישב היטב עפ"י מ"ש מה שהקשו התוס' בחולין שם בד"ה עגלה ערופה אינה משנה. דלמה דחק לומר אינה משנה לימא תנאי הוא כדאמרי' בפרק ב' דכריתות שם. ודחקו שם ליישב קושיא זו וכמ"ש הפ"י בקדושין שם. ולפמ"ש לק"מ דבאמת לפי מה דס"ל לר' יוחנן דאיסור מחיים בעגלה ערופה לא הוי כ"א בתורת הזמנה בעלמא. אין מההכרח כלל לומר דתנאי היא ודתנא דבי ר' ישמעאל פליג אמתניתין דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר וכמש"ל וי"ל דבאמת מה"ט גופה דלא לאפושי פלוגתא בין תנא דבי ר' ישמעאל לתנא דמתניתין דנמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. ס"ל לר' יוחנן דאיסור עגלה ערופה מחיים לא הוי כ"א איסור הזמנה בעלמא. אם כי עכ"פ אין מההכרח לומר כן גם לפי מה דנפקא לן אליבי' איסור הנאה מחיים בעגלה ממה דאיצטרך דרשה מיותרת וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה ושפיר הוצרך לשנוי' בחולין שם דעגלה ערופה אינה משנה דוקא ודו"ק:
ועפי"ז ממילא לא קשה נמי מה שהקשו התוס' בסנהדרין שם בד"ה ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה. תימה דכי גמר נמי מעגלה ערופה הא אמר ר' יוחנן בפרק אותו ואת בנו פ"ב עריפה אוסרתה ורבא פסק כר' יוחנן בר משלש כו' ויש לפרש דה"ק מ"ט לא גמר מעגלה ערופה לטעמי' כו' עכ"ל. והנה ממה שלא הקשו בפשיטות טפי ממה דאמר רבא בעצמו בהדיא בכריתות שם דלאחר עריפה נאסרה. כבר כתבו בהגהות הש"ס די"ל דהי' להם הגירסא שם רבה ולא רבא. אך ממה שפסק רבא כר' יוחנן בר משלש קשה טובא. ותירוצם צל"ע דא"כ מה משני משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. והרי אדרבה כיון דהיא גופה קדושה מסתבר טפי לומר דהזמנה מילתא היא. וכדעת הרבה פוסקים ז"ל לחלק בין הזמנה לגוף קדושה דהזמנה מילתא היא ובין הזמנה לתשמושי קדושה דהזמנה לאו מילתא היא. וא"כ אי רבא לטעמי' דפוסק כר' יוחנן דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים והזמנה לאו מילתא היא בגוף קדושה. כ"ש דהוי"ל למיגמר משם למשמשין דהזמנה לאו מילתא היא ואולם לפמ"ש מעיקרא לק"מ. דבאמת לא מוכח כלל בחולין שם אי ס"ל לר' יוחנן דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים. ואדרבה לפי מה שדחק שם לשנוי' דוקא דעגלה ערופה אינה משנה ולא משני דתנאי הוא מוכח דס"ל באמת דעגלה ערופה מחיים נאסרה. אלא דס"ל דלא הוי אלא בתורת הזמנה בעלמא ודמש"ה לכ"ע אם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר והוי שפיר שחיטה ראויה ולא הוי יכול לשנוי' דתנאי הוא וכנ"ל. וכן ס"ל נמי בודאי גם לרבא לפי מה דפוסק כר' יוחנן בר משלש ושפיר מקשה הש"ס ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה ודו"ק:
וממילא א"ש היטב הסוגיא דסנהדרין במה דמבואר שם דכל עיקר איסור הנאה מחיים בעגלה ערופה לא הוי אלא בתורת הזמנה בעלמא. ומה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מה' רוצח ה"ח דאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר אם כי פסק בהלכה וא"ו שם דעגלה ערופה מחיים נאסרה. דהיינו אליבא דהלכתא לפי מה דקיי"ל כר' יוחנן דעיקר איסור הנאה מחיים בעגלה ערופה לא הוי אלא בתורת הזמנה בעלמא. ודמש"ה שפיר י"ל דלכ"ע אם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר וא"צ לומר כלל דתנאי היא. והסוגיא דכריתות שם דמוקמינן לי' כתנאי עכצ"ל דהיינו עפ"י מה דאמר ר' ינאי בקידושין הטעם דעגלה ערופה מחיים נאסרה משום דכפרה כתיב כקדשים. דעפי"ז עכצ"ל ומוכח דהאיסור הנאה מחיים בעגלה ערופה היינו איסור עצמיות לא איסור הזמנה בעלמא ודמש"ה אם נמצא ההורג עד שלא נערפה תרעה עד שתסתאב בדוקא דהאיסור עצמיות לא נפקע ממנה למפרע כאשר נמצא ההורג עד שלא נערפה ואיגלאי מילתא למפרע דלא הי' זה עומד להירעפות. דכיון שכבר חל עליו איסור עצמיות שוב אינה חוזרת להיתרה לעולם. וע"כ הוצרך לשנוי' בדוקא דתנאי היא ולק"מ. ודו"ק היטב: