אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד
סימן ג
לחכם אחד נ"י. מה שהאריך כ"ת בדבר האשה שברחה מבית בעלה. ויש עלי' עידי כיעור שישבה בבית הזונות כמה פעמים ועוד דברים מכוערים כדומה ועתה נאבד זכרה לא נודע מקומה איה זה יותר משנה ומחצה. וגודל רחמנות על בעלה היושב גלמוד בלא אשה. ואף הוא עודו באובו לבנות בית שבת האם יש לו תקנה עפ"י דתוה"ק לקרוא לנפשו דרור. ועל איזה אופן יהי' התקנה:
הנה מ"ש כ"ת לענין עיקר הדין יפה כתב דבודאי יש לו להתיר לישא אשה אחרת על אשתו זאת עפ"י היתר מאה רבנים. מכח זה שמורדת עליו זה יותר מי"ב חודש. וכמבואר ברמ"א באהע"ז סי' ע"ז סעיף י"ב. ואע"ג דלא הותרו בה. משום דכל היכא דא"א להתרות בה כמו הכא בנ"ד דלא נודע מקומה איה אין התראה מעכב. וכמ"ש כ"ת בשם הגאון בעל ח"ס ז"ל. ובלא"ה נראה דאין התראה מעכב. משום דכל עיקר התראה בזמן הזה היינו אך לענין הפסד הכתובה. אבל לא לענין היתר לישא אשה אחרת או לגרשה בע"כ. וכמ"ש הפוסקים ז"ל לענין עוברת על דת עיין בטו"ז סי' קט"ו סק"ט. וגם יש לו היתר לישא אשה אחרת מחמת העידי כיעור הנ"ל. דהגם דאינו מחיוב לגרשה מחמת העידי כיעור בלבד בלעדי קלא דלא פסיק וכמבואר ברמ"א אהע"ז סי' י"א סעיף א' מ"מ בודאי מצוה עכ"פ איכא לגרשה דבודאי לא עדיפה מעוברת על דת יהודית והוא מנהג הצנועות שנהגו בנות ישראל דקיי"ל באהע"ז סי' קט"ו סעיף ד' דמצוה לגרשה ויכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרם דר"ג עיי"ש. וזה נראה באמת בכוונת הב"ש שם סעי' י"א סק"ו במ"ש דאפי' בזמן הזה דאיכא חדר"ג יכול להוציאה עיי"ש. והיינו משום דבודאי איכא עכ"פ מצוה לגרשה ובמקום מצוה לא גזור ויכול לגרשה בע"כ וה"ה לישא אשה אחרת וכמבואר באהע"ז סי' קי"ט סעי' וא"ו ועיין בנו"ב חלק אהע"ז סי' א':
אמנם מ"ש כ"ת לפלפל בענין קבלת עידי כיעור הנ"ל אי מהני לאשר הי' הקבלת עידי כיעור שלא בפני הבע"ד. דלדעת הרבה פוסקים ז"ל אפי' בדיעבד לא מהני וכמבואר בחו"מ סי' כ"ח סעי' ט"ו לענין דיני ממונות והביא מה שכבר נודע דעת החכם ר' נפתלי הירץ ז"ל מבריסק בתשובת רמ"א סי' י"ב דלאסור אשה לבעלה מהני בדיעבד קבלת עדות שלא בפני בע"ד. ומ"ש עליו הנו"ב ז"ל בתשובה שם סי' ע"ב דנראה לו להביא ראי' לדבריו דהרי כתב הרב"י בחו"מ סי' כ"ח דקבלת עדות בפני הבע"ד היא רק מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ איך נתיר עי"ז סוטה דאורייתא עכ"ל. וע"ז כתב כ"ת דבמחכ"ת של הנו"ב ז"ל אין ראייתו ראי' דכוונת הרב הב"י ז"ל אינו אלא דבדיני ממונות הוי דרבנן אבל בדיני נפשות הוי דאורייתא. דבדיני ממונות הוא מדכתיב והועד בבעליו ודרשו חז"ל יבא בעל השור ויעמוד על שורו י"ל דזה לא הוי רק אסמכתא. אבל בדיני נפשות קרא אחרינא כתוב בפרשת רוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וכ"כ רש"י בב"ק מ"ה בהא דאמרי' התם מה בעלים בפניהם כתב הוא ז"ל דכתיב עד עמדו כו' וכיון דאנן קיי"ל דקבלת עדות כתחלת דין דמיא עיין תוס' ב"ק צ' וב"ב קי"ד פשיטא דבעינן דוקא בפני בעלים מה"ת. והנה כבר נודע דעת המהר"א ששון דלאסור אשה לבעלה חשיב כדיני נפשות ומש"ה פוסל בה עדות מיוחדת אע"ג דבדיני ממנות כשר עדות מיוחדת. ואף שכבר האריך הנו"ב בתשובה שם לסתור את דבריו. מ"מ רבים מהאחרונים החזיקו בדברי המהר"א ששון. וא"כ לפמ"ש דקבלת עדות בפני הבע"ד בד"נ הוי דאורייתא ממילא ה"ה בדיני אישות בעינן שיהי' הקבלת עדות בפני הבע"ד מדאורייתא. ואפי' בדיעבד לא מהני הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד עכת"ד הנה לא ידעתי מי הם רבים מהאחרונים. אשר החזיקו בדברי מהר"א ששון לפסול עדות מיוחדת בדיני אישות להקל ראש נגד הב"י בחו"מ סי' למ"ד והרמ"א באהע"ז סי' י"א והרש"ל ביש"ש יבמות והב"ש ויתר האחרונים והנו"ב ז"ל. מה גם להתיר עי"ז סוטה דאורייתא. גם לא ידעתי מה הוי קשיא לי' על הנו"ב ז"ל אחר דלשיטתי' אזיל דסותר דברי מהר"א ששון וס"ל דדיני אישות דמי לדיני ממונות לענין עדות מיוחדת. א"כ י"ל שפיר דגם הוא ס"ל דכוונת הרב ב"י אינו אלא דבדיני ממונות קבלת עדות בפני הבע"ד הוי דרבנן אבל בדיני נפשות הוי דאורייתא. ומיהו דיני אישות דמי לדיני ממונות לדידי' דלא הוי רק מדרבנן. כמו דרמי לדידי' לענין עדות מיוחדת:
ואולם לאמתיית הענין נלע"ד להוכיח בדעת הרב"י דס"ל באמת דגם בדיני נפשות קבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן דהרי עיקר מ"ש הב"י דקבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן היא בדרך תשובה על מ"ש הראב"ן להוכיח דבדיעבד מהני קבלת עדות שלא בפני הבע"ד מדמקבלין עדות שלא בפני הבע"ד במקום אונס כו'. וע"ז כתב הב"י דיש לסתור טענת הראב"ן ולומר דכל עיקר קבלת עדות בפני הבע"ד היינו רק מדרבנן. הם אמרו והם אמרו דבמקום אונס מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד ובדליכא אונס אפי' בדיעבד לא מהני קבלת עדות שלא בפני הבע"ד. והנה בבדק הבית שם כתב הב"י וכ"נ מדוקדק הרמב"ם ז"ל שכתב גם בדיני ממונות מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד. מדכתב גם בדיני ממונות משמע שד"מ שוה לדיני נפשות בכל גוונא וכשם שבד"נ אם קבלו שלא בפניו לא מהני ה"ה לענין ד"מ. והביאו הנו"ב שם ומסיק ע"ז ונמצא דכל מה דפסול בד"נ שלא בפני הבע"ד פסול גם בד"מ. דאי משכחת דבר שפסול בד"נ וכשר בד"מ א"כ נסתר דעת הב"י בבדק הבית. וכיון דכתב הרמב"ם שאם שלחו אחריו ולא בא וכדומה מקבלין שלא בפניו בד"מ מוכרח שגם בד"נ מקבלין בזה שלא בפניו. דהרי כל מה שפסול בד"נ פסול גם בד"מ עיי"ש. וזה ברור ונכון בדעת הרמב"ם לדעת הב"י ז"ל. וא"כ ממילא עכצ"ל ומוכח תו דס"ל דאפי' בד"נ קבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן דאל"כ עדיין יקשה טענת הראב"ן לענין ד"נ דמ"ש מקום אונס דמקבלין שלא בפניו ושלא במקום אונס אפי' בדיעבד לא מהני קבלת עדות שלא בפניו וגם בלא"ה עכצ"ל דס"ל דאפי' בד"נ קבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן. דאל"כ יקשה טובא אמה דמקבלין באמת גם בד"נ קבלת עדות שלא בפני הבע"ד במקום אונס ושלחו אחריו ולא בא עכ"פ וכמו שהוכיח הנו"ב בדעת הרמב"ם לדעת הב"י ז"ל והרי בודאי בדאורייתא ל"ש לחלק כלל בין מקום אונס ופשיעה או לא. וכמו שכבר הקשו באמת הראשונים ז"ל אעיקר הדין דקיי"ל דמקבלין עדות שלא בפני הבע"ד במקום אונס ופשיעה כיון דנפקא לן קבלת עדות בפני הבע"ד מקרא דוהועד בבעליו. ובחדושי הרשב"א ז"ל בב"ק ר"מ הגוזל בתרא כתב ליישב דמה דקיי"ל דמקבלין ערות שלא בפני הבע"ד במקום אונס ופשיעה ה"ד בד"מ דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא. דעיקר קרא לגבי שור הוא דכתיב דהוי כד"נ. אבל בד"נ גופה אין מקבלין באמת עדות שלא בפני הבע"ד אפי' במקום אונס ופשיעה עיי"ש ולדעת הרמב"ם ז"ל לדעת הב"י דס"ל דאפי' בד"נ מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד במקום אונס ופשיעה הדק"ל. אם לא שנאמר דס"ל דאפי' בד"נ גופה קבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן. דקרא אסמכתא בעלמא הוא גם לענין ד"נ גופה. וכמ"ש כן באמת בהדיא הרשב"א ז"ל בתשובה הביאו הב"י בחו"מ סי' שפ"ח. וממילא נכון היטב דעת הנו"ב ז"ל דלאסור אשה לבעלה מהני בדיעבד קבלת עדות שלא בפני הבע"ד גם לדעת מהר"א ששון דס"ל דדיני אישות שוה לד"נ. כיון דבאמת גם בד"נ גופה קבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן. א"כ איך נתיר עי"ז סוטה דאורייתא. ואע"ג דמבואר בדברי הב"י דבד"נ לכ"ע לא מהני קבלת עדות שלא בפני הבע"ד אפי' בדיעבד כל שהוא שלא במקום אונס ופשיעה. י"ל דדוקא בד"נ שפיר עשו חכמים חיזוק לדבריהם שלא יועיל הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד אפי' בדיעבד כיון דלא נמשך מזה שום קולא. ואדרבה חומרא הוא שאנו מחמירין על עצמינו בזה שלא להמית את הנפש בקבלת עדות שלא בפני הבע"ד. וכמו כן בד"מ אע"ג דקולא היא שאנו מקילין בזה שלא יועיל הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד אפי' בדיעבד. ויפטר זה שנתקבל עליו עדות זה דשלא בפני הבע"ד שחייב לחברו ולשלם לחברו. אע"ג דמה"ת הוי קבלת עדות מעליא וחייב לשלם לחברו. מ"מ שפיר י"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם בזה והפקיעו לממוני' של זה שחייב לשלם לו. ובטלו הקבלת עדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד לגמרי וע"ד שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה ויבואר דבריו ז"ל בסמוך. משא"כ בדיני אישות איך אפשר לומר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם להקל קולא גדולה כזה להתיר סוטה האסורה מדאורייתא בקבלת עדות שלא בפני הבע"ד. ובודאי לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם בזה ובדיעבד מהני שפיר קבלת עדות שלא בפני הבע"ד בדיני אישות ודו"ק:
ומ"ש כ"ת ראי' דבד"נ קבלת עדות בפני הבע"ד הוי דאורייתא מדברי הש"ס ופרש"י בב"ק מ"ה ועפ"י מה דקיי"ל דקבלת עדות כתחלת דין דמיא לאו ראי' היא דהש"ס לא מיירי התם אלא מגמר דין דצריך להיות בפניו ולענין דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו אבל לא מתחלת דין. וממילא לא הוי קבלת עדות בכלל דהוא כתחלת דין. וכ"כ באמת בהדיא גם הרשב"א ז"ל בתשובה שם שכבר הרגיש בעצמו מה שיש לכאורה סתירה לדבריו מדברי הש"ס בב"ק שם עיי"ש. איברא דבענין זה גופה אי הוי קבלת עדות כתחלת דין או כגמר דין יש מקום עיון לכאורה דהגם כי כן כתבו התוס' בב"ק ובב"ב שם דהוי כתחלת דין והוא עפ"י דברי הש"ס בר"ה כ"ה שכן מוכח התם בהדיא. אולם מדברי התוס' בסנהדרין י"ט בד"ה ינאי המלך מבואר דקבלת עדות כגמר דין הוא. וכן מבואר באמת בהדיא בש"ס שבועות למ"ד בהא דאמרי' התם לישנא אחרינא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה דהא עדים כגמר דין הוא וכתוב בהו ועמדו שני האנשים. וכבר הרגישו בסתירה זו המחברים ז"ל. והנכון בעיני בישוב סתירה זו כפי מה שמצאתי אח"כ בספר פלפולא חריפתא על הרא"ש בב"ב שם שגם הוא רצה ליישב כן בתחלה. והיא דיש לחלק ולומר דלגבי הדין עצמו שהוא שייך לבעלי דינים בודאי קבלת עדות לאו כגמר דין הוא דהרי הב"ד צריכין תו לעיין בדינם ולפסוק להם הדין עפ"י העדאת אותן העדים. משא"כ לגבי העדים עצמן העדאתן זהו גמר דין שלהם. אלא שאח"כ דחה זאת דמה להם ולהעדים הרי לא באו אלא לצורך בעלים וא"כ הכל בתר דידהו גריר אי הוי כתחלת דין דידהו עיי"ש. ולענ"ד אי משום הא לא תברא. דבאמת גם להעדים יש שפיר נ"מ בהעדותן להתחייב כאשר ימצאו זוממין. עונש ממון או מלקות ומיתה כאשר זממו לעשות לאחיו וא"כ העדאתן הוי שפיר גמר דין שלהם דע"י עדותן הם גומרין דינם להתחייב א"ע בכל אלו ולא יכלו שוב להיות חוזרין ומגידים להפטר א"ע. שוב ראיתי בספר טורי אבן בר"ה שם שתירץ בפשיטות כתירץ הפלפולא חריפתא הנזכר. ונראה שכיוון למ"ש. ודו"ק:
אמנם כן מפרש"י ז"ל גופה בב"ק שם יש להוכיח שפיר דס"ל דקבלת עדות בפני הבע"ד בד"נ הוי דאורייתא. דהרי כל עיקר מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' שם דקבלת עדות בפני הבע"ד אפי' בד"נ לא הוי רק מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא. היינו משום די"ל דוהועד בבעליו קאי אגמר דין דצריך להיות בפניו ולא על קבלת עדות דהוא כתחלת דין. אבל גוף הדרשה דוהועד בבעלי' גם הרשב"א ז"ל מודה דדרשה גמורה הוא ולא אסמכתא בעלמא. וא"כ ממילא לפרש"י ז"ל בב"ק שם דגמר דין דצריך להיות בפניו נפקא לן מהאי קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט אייתר לי' האי דרשה גמורה מהאי קרא דוהועד בבעליו לקבלת עדות גופה דצריך להיות בפניו מדאורייתא. וכדעת הרשב"א ז"ל בחדושיו לב"ק שם. וגדולה מזה נראה מבואר מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל מ"ו דס"ל דאפי' בד"מ קבלת עדות בפני בע"ד הוי דאורייתא. מדהוצרך לפרש שם הטעם דבמקום אונס ושלחו אחריו ולא בא מקבלין עדות שלא בפניו בד"מ. משום דכיון דאיכא הפסד ממון לתובע והתרו להנתבע ולא בא הפקיעו לממוני' ושויא להאי עדות דשלא בפניו לעדות מעליא עיי"ש הובא בב"י בחו"מ סי' כ"ח. ולענ"ד מוכרח היא לדעת הסוברים דבד"נ קבלת עדות בפני הבע"ד הוי דאורייתא. דאל"כ יקשה מה שהקשו התוס' במכות וא"ו בד"ה בד"נ לענין עדות מיוחדת דקיי"ל דבד"נ הוא דאינו כשרה אבל בד"מ כשרה. ולמה לא ניליף ד"מ מד"נ בילפותא דמשפט אחד יהי' לכם דגם בד"מ פסול עדות מיוחדת כמו דילפינן ד"מ מד"נ לענין קרובים דפסולים לעדות. ותירצו דע"כ האי קרא דעדות מיוחדת לאו לענין ד"מ קאי דעד אחד מועיל לממון דלשבועה מיהא אתיא עיי"ש והשתא אם נאמר דגם לענין קבלת עדות בפני בע"ד יש חילוק בין ד"מ לד"נ דבד"מ לא בעינן בפני הבע"ד מדאורייתא יקשה קושית התוס' דלמה לא ניליף ד"מ מד"נ דגם בד"מ בעינן בפני הבע"ד מדאורייתא. ותירוצם שם ל"ש לענין קבלת עדות בפני הבע"ד. ונראה דמה"ט חזר באמת הרשב"א ז"ל בתשו' ממ"ש בחדושיו לב"ק שם דיש חילוק בין ד"מ לד"נ גם בענין קבלת עדות בפני הבע"ד דבד"נ הוי מדאורייתא ובד"מ לא הוי רק מדרבנן. אלא דס"ל בתשו' שם מכח קושיתו בחדושיו שם דבכל ענין קבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן. ודמש"ה אפי' בד"נ במקום אונס ושלחו אחריו ולא בא מקבלין עדות שלא בפניו. וכדעת הרמב"ם לדעת הב"י ז"ל. ואולם הרא"ש ז"ל בתשו' ס"ל להיפך דבכל ענין קבלת עדות בפני הבע"ד הוי דאורייתא. ומה דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד במקום אונס ופשיעה ה"ד בד"מ ומטעם הפקר ב"ד. משא"כ בד"נ וה"ה בדיני אישות דל"ש ה"ט דהפקר ב"ד אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אפי' במקום אונס ופשיעה. ואפי' בדיעבד לא מהני הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד ואפי' בדיני אישות כיון דמדאורייתא לא מהני הקבלת עדות זה בשלא בפני הבע"ד והרי אשה זו מותרת לבעלה מה"ת וזהו באמת דעת הרמ"א ז"ל בתשו' שם. ואולם עכ"ז נלע"ד נכון היטב דעת הנו"ב ז"ל בתשו' שם לפסק הלכה דלאסור אשה לבעלה מהני בדיעבד קבלת עדות שלא בפני הבע"ד. כיון דלדעת הרמב"ם לדעת הב"י ולדעת הרשב"א ז"ל בתשו' בהדיא מהני בדיעבד קבלת עדות שלא בפני הבע"ד בדיני אישות עכ"פ וכנ"ל. א"כ איך נתיר תו סוטה דאורייתא מספק פלוגתא דרבוותא דס"ל דקבלת עדות בפני הבע"ד הוי דאורייתא ואפי' בדיעבד לא מהני הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד. כיון דיש עכ"פ איזה פוסקים דס"ל דקבלת עדות בפני הבע"ד לא הוי רק מדרבנן ובדיעבד מהני שפיר לדידהו הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד בדיני אישות עכ"פ ובמ"ל ומיהו לענין שיהי' עכ"פ מצוה לגרשה ויהי' מותר לו החדר"ג לישא אשה אחרת או לגרשה בע"כ נלע"ד דבלא"ה מהני שפיר הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד לכ"ע. ואפי' לכתחלה במקום אונס ופשיעה מקבלין שפיר הקבלת עדות שלא בפני הבע"ד. דאף לדעת הרמ"א ז"ל בתשובה שם דלא מהני אפי' בדיעבד קבלת עדות שלא בפני הבע"ד ה"ד לענין שתהי' אסורה לבעלה ויהי' מחויב לגרשה דע"ז שייך שפיר לומר דכיון דמה"ת לא מהני הקבלת עדות זה שנתקבל שלא בפני הבע"ד בגזה"כ דבעינן שיהי' הקבלת עדות בפני הבע"ד דוקא והרי אשה זו מותרת לבעלה מה"ת ולא הוי סוטה האסורה לבעלה איך יאסרהו חכמים על בעלה בקבלת עדות זה מדין סוטה האסורה לבעלה משא"כ לענין שיהי' עכ"פ מצוה לגרשה בודאי כל שיש עלי' עידי כיעור אף שנתקבל העדות זה שלא בפני הבע"ד מצוה עכ"פ איכא לגרשה דדברים המכוערים שנתאמת עלי' בקבלת עדות זה אלא דלא מהני מה"ת לאסרה על בעלה בגזה"כ בודאי לא עדיפה מעוברת על דת יהודית דג"כ מה"ת מותרת לבעלה ומ"מ מצוה עכ"פ איכא לגרשה וא"כ בלא"ה אין נ"מ כלל בנ"ד בחלוקת הפוסקים ז"ל הנ"ל. דכיון דבנ"ד הוי כאונס ופשיעה שברחה ולא נודע מקומה איה. אפי' לכתחלה מותר לקבל עלי' העידי כיעור שלא בפני' לענין שיהי' עכ"פ מצוה לגרשה ויהי' מותר לו החדר"ג לישא אשה אחרת עלי'. ודו"ק:
ומ"ש כ"ת לפלפל בדברי המהרי"ק שורש קמ"א הובא ברמ"א אהע"ז סי' ק"מ לענין אי מהני זיכוי הגט ע"י אחר לאשה הנאסרת על בעלה דבודאי הגט זכות היא לה להיות פנויה. והוא עפ"י מ"ש הרב אלפסי ז"ל בגיטין מ"א גבי הא דתנן התם האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ. וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. וע"ז סיים הרי"ף ז"ל שם וה"מ לחזרה דלא מצי רבי' למיהדר בי' אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידי'. דתנן האומר תני גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה משום דאין גט לאחר מיתה. וש"מ דלחזרה הוא דזכין לי' לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידי'. ואשכחן זכייה בכה"ג דאמר לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ל. ועפ"י דברי הרי"ף ז"ל אלו העלה המהרי"ק ז"ל דה"ה לענין אשה הנאסרת על בעלה דבודאי זכות היא לה קבלת הגט מיד בעלה שתהי' פנויה. לא מהני לזכות לה הגט ע"י אחר שתהי' מגורשת מיד בקבלת זה גיטה עד דמטי גיטא לידי'. כמו דלא מהני בגט שחרור אליבא דחכמים דג"כ זכות הוא להעבד עיי"ש. עיין בטו"ז באהע"ז שם ס"ק וא"ו כתב ג"כ לסתור דברי המהרי"ק דע"כ לא מחלק הרי"ף בין חזרה להתרה אלא בשחרור עבד דיש סברא קצת לומר דחוב הוא לו לעבד דבהפקירא ניחא לי' טפי ואע"ג דרבנן דר"מ לא ס"ל האי סברא אלא ר"מ כדאיתא בפ"ק דגיטין י"ג. מ"מ התוס' כתבו שם דגם רבנן ס"ל האי סברא דניחא לי' בהפקירא אלא דגדול לו הזכות שלא יהי' משעובד יותר מהאי חובה דבהפקירא ניחא לי'. וא"כ כיון שיש עכ"פ קצת חובה סגי במעלה שיש לו זכות שלא יוכל לחזור אבל מ"מ בעינן להיתר הגעה לידו. משא"כ באשה הנאסרה על בעלה שאין לה שום חוב בשום אופן בעולם רק זכות לחוד אמאי נצטריך הגעה לידה כו' עכ"ל. אלא דדברי הטו"ז ז"ל צריכין ביאור דמאיזה סברא נאמר לחלק בין היכא שיש עכ"פ קצת חובה דסגי במעלה שיש לו זכות שלא יוכל לחזור אבל מ"מ בעינן להיתר הגעה לידה ובין היכא דליכא שום חוב רק זכות לחוד דלא בעינן הגעה לידו. ובחדושי אמרתי לבאר חילוקו של הטו"ז ז"ל עפ"י מה שנלע"ד ליישב מקודם דעת הרי"ף ז"ל עצמו מאשר כבר תמהו עליו. דהרי החזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא דטעם דחזרה משום דתן כזכי וזכיה מטעם שליחות ואנן סהדי דניחא לי' שיהי' שלוחו ושלוחו כמותו והוי כאלו בא לידו כו'. דאי לא הוי כבא לידו למה לא יחזור ה"ז לא נגמר הדבר ואין זכייה ושליחות לחצאין כו'. ומה שהביא ראי' מהולך מנה כו' לאו ראי' הוא. דהתם נמי זכה המלוה בגוף המנה כאלו בא לידו דזכייה מטעם שליחות. ולדבר של זכות נעשה שליחו אבל להתחייב באחריות שהיא חובת המלוה לא נעשה שליחו עכ"ל הרא"ש ז"ל שם ובאמת כי מ"ש הרא"ש ז"ל לסתור ראיות הרי"ף מההוא דהולך מנה כו' ולהסביר מה דאמר רבא התם חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר צל"ע. דסברתו ז"ל הוי א"ש נגד גוף המנה באם זה לא ירצה לחזור בו בזה הוי אמרי' שפיר דלדבר שהוא זכותו שיהי' גוף המנה שלו יוכל להיעשות שליח עבורו אבל לא לדבר שהיא חובתו להתחייב באחריות. והוי כמו פקדון ביד הלוה. אבל איך יוצדק נגד הלוה באם בא לחזור ולומר החזירהו לי שמא יאנסו בדרך ממך וכפרש"י שם בגיטין י"ד. האיך נאמר לו שלא יוכל לחזור משום דזה הוי כשליחו של המלוה דמשהגיע לידו שוב זכה לי' המלוה דהוי כאלו הגיע לידו ועכ"ז אם יאנס אח"כ בדרך יתחייב הלוה באחריות. והרי ממנ"פ אם הוא כשליחו וכאלו כבר הגיע לידו יפטור תו הלוה מאחריות ואיך שייך זכייה ושליחות לחצאין בע"כ של לוה:
ונלע"ד ליישב דעת הרי"ף ז"ל עפ"י מ"ש הרב המגיד בפ"ד מה' זכייה ה"ב בשם הרמב"ן ז"ל על מ"ש שם הרמב"ם ז"ל. וז"ל המזכה לחבירו מתנה ע"י אחר כיון שהחזיק בה אחר, כו' זכה חבירו אעפ"י שלא הגיע המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו אבל המקבל ירו על העליונה אם רצה מקבל אם לא רצה אינו מקבל. שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. וזכות הוא לו שתנתן לי המתנה אם ירצה אבל אם לא ירצה אין נותנין לו לאדם בע"כ עכ"ל. וע"ז כתב הרב המגיד שם וכתב הרמב"ן ז"ל מהא שמעינן דכי אמרי' שזכין לו לאדם דוקא כשנתרצה כששמע אבל לא נתרצה כששמע לאו. ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואעפ"י שנתרצה לו. שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו ובשליחותו והא דאמרי' בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא. דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובתי' מלישב בטל דמצוה קעביד כו' עכ"ל. וביאור חילוקו של הרמב"ן ז"ל בין היכא דהוי חוב גמור דלא מהני אף אם נתרצה אח"כ ובין היכא דלא הוי אלא חובה קצת וכ"ש היכא דלא הוי אף חובה קצת אלא כולה זכות דמהני אם נתרצה אח"כ. יבואר היטב עפ"י מ"ש התה"ד סי' קפ"ח וז"ל ואי קשיא לך הא דתני' בפ"ב דב"מ כיצד התורם שלא מדעת כו' ואמרי' התם דבעינן שלוחכם דומיא דאתם. מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלמא אע"ג דידעינן בתר הכי דניחא לי' במה שתרם אפ"ה לא הוי שליח כיון דמעיקרא לא לדעת הוי. לא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא לי'. אלא דאח"כ שמעינן מיני' או חזינן מיני' דניחא לי' ובעינן למימר תו דלמפרע הוי שליח. הא לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא לי' ובכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא לי'. אבל היכא דבשעה שנעשה שליח לא ידעינן לי' לא הוי דומיא דאתם עכ"ל. ועפי"ז ממילא מבואר היטב חילוקו של הרמב"ן ז"ל. דבשלמא היכא דהוי חוב גמור לא מהני מה שנתרצה אח"כ. דכיון דחוב גמור היא הרי בשעת הזכייה ליכא שום אומדן דעת דניחא לי'. דהרי אנו מסופקים באמת טובא בדעתו אי ניחא לי' כיון דחוב גמור היא לו. אלא דאח"כ כשנתרצה איגלאי מילתא למפרע דהוי ניחא לי'. ובעינן למימר דלמפרע הוי שליחו וזה לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שלוחו דזכות הוא לו וניחא לי'. משא"כ היכא דלא הוי חוב גמור רק חובה קצת והיינו משום דהזכות הוא גדול לו יותר מהחוב איכא שפיר אומדין דעת של כל אדם דבודאי ניחא להו ביותר בהזכות הגדול לו מהחוב וכ"ש היכא דהוי זכות גמור והוי שפיר דומיא דאתם דאנן סהדי דאי הוי הכא הוי ניחא לי' ומהני שפיר מה שנתרצה אח"כ. רק אם לא נתרצה בפירש כששמע הרי איגלאי מילתא למפרע דלא הוי ניחא לי' ואין זכין לו לאדם בע"כ. ועפי"ז ממילא יש ליישב היטב דעת הרי"ף ז"ל. דלאו מטעם דיש זכייה ושליחות לחצאין קאמר דעבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידי' רק משום דכיון דבכל מקום דאמרי' דזכין לאדם שלא בפניו בעינן דוקא שיהי' נתרצה אח"כ כששמע. אבל אם לא נתרצה אח"כ כששמע לא הוי זה שליחו לזכות לו בע"כ א"כ ממילא כ"ז דלא ידעינן לי' דנתרצה איכא שפיר לספוקי ולחוש לחומרא שמא לא נתרצה העבד בקבלת השחרור ולא מהני קבלתו של זה לזכות לו בע"כ וע"ד דחיישינן התם בקדושין לחומרא להיפך דלמא יתרצה הבן. ה"נ יש לחוש לחומרא דלמא לא יתרצה העבד. ומש"ה לא מהני גבי העבד הזכייה דשחרור ע"י אחר אפי' לרבנן כ"א לענין דרבי' לא מצי למיהדר בי'. דלענין זה חיישינן שפיר דלמא יתרצה העבד בהשחרור וניחא לי' בזה להיות שליחו לקבל השחרור מרבו וממילא זכה לי' תו אותו האחר מטעם דזכין לאדם שלא בפניו ולא מצי רבי' תו למיהדר בי'. משא"כ לענין היתר החירות חיישינן לחומרא דלמא לא מתרצה העבד בקבלת השחרור ולא מהני קבלתו של זה לזכות לו בע"כ. ומש"ה לא נפיק לחירות עד דמטו גיטא לידי' ולאו דוקא עד דמטי גיטא לידי' אלא עד דשמעינן מינ' או דחזינן לי' דמתרצה אלא דבמטי גיטא לידי' לא בעינן תו דיתרצה דהרי משתחרר בע"כ בשליחות רבו ומה"ט נמי אם מת רבו קודם דמטי גיטא לידי' לא יתנו לו לאחר מיתה אע"ג דמתרצה העבד בקבלת השחרור. דכיון דבעינן שיהי' נתברר דוקא אם נתרצה העבד בקבלת השחרור או שיהי' מטי לידי'. וכל זמן דלא מטי גיטא לידי' ולא ידעינן לי' דנתרצה חיישינן לחומרא שמא לא יתרצה העבד בקבלת השחרור ממילא לא מהני כאן מה שנתרצה העבד בקבלת השחרור דממה שנתרצה העבד כעת בקבלת השחרור לא נתברר עדיין אם הי' מתרצה העבד גם בתחלה בקבלת זה השחרור מיד רבו דיש לחוש לחומרא דלמא לא הי' מתרצה באמת העבד בקבלת השחרור עד עכשיו דמת רבו ולא ניחא לי' ליפול קמי' יתמי ואין גט לאחר מיתה. ובדרך הזה יתפרש ג"כ לנכון מה דאמרי' לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. והיינו משום דגם התם איכא לספוקי שמא לא מתרצה המלוה להיות זה שליחו לקבל ממונו מיד הלוה דלא מהימן לי' או מטעמא אחרינא מש"ה לענין אחריות חיישינן שפיר לחומרא שמא לא מתרצה המלוה להיות זה שלוחו לקבל מעותיו מיד הלוה וממילא לא הוי כאלו בא לידו והלוה חייב באחריות. משא"כ לענין חזרה חיישינן להיפך לחומרא שמא מתרצה שפיר המלוה להיות זה שליחו לקבל מעותיו מיד הלוה. ושפיר זכה לי' המקבל אותה המנה והוי כאלו בא לידו ושוב לא יוכל הלוה לחזור בו. וא"ש היטב דעת הרי"ף ז"ל וראייתו שהביא מהולך מנה לפלוני כו'. ועפי"ז יובן היטב גם חילוק של הטו"ז ז"ל הנ"ל. דבשלמא היכא דהוי עכ"פ חובה קצת וכמו בשחרור דגם לרבנן איכא חובה קצת דבהפקירא ניחא לי' וה"ה בסתם מתנה איכא חובה קצת דכתיב ושונא מתנות יחי' וכפירש הרשב"ם בב"ב קל"ח. איכא שפיר לספוקי ולחוש לחומרא שמא לא מתרצה מי שנתקבל עבורו בקבלה זו מחמת החובה קצת דגדול לדידי' מהזכות המגיע לו מקבלה זו. משא"כ היכא דליכא שום חובה כלל מה"ת לספוקי כלל ולחוש לחומרא שמא לא מתרצה מי שנתקבל עבורו בקבלה זו דהרי מי פתי לא ירצה בדבר שכולו זכות היא לו וליכא שום חובה כלל. ומש"ה באשה הנאסרת על בעלה מהני שפיר לזכות לה הגט ע"י אחר. לענין שתהי' מגורשת מיד בקבלת זה גיטה מיד בעלה. גם לדעת הרי"ף ז"ל כיון דבקבלת גיטה ליכא שום חובה כלל ובודאי ניחא לה שיהי' זה שליחה לקבל גיטה מיד בעלה וכאלו בא לידה דמי ודו"ק:
ומה שנתקשה כ"ת בדברי התוס' עירוכין ל"ב בהא דאמרי' התם דבראשונה הי' נטמן הקונה בית בערי חומה כל יום י"ב חודש כדי שיהי' חלוט לו. התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללישכה כו' אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי מאתיים זוז נתנה לו מדעתו מגורשת בע"כ אינה מגורשת מדאיצטרך לי' להלל לתקוני דנתינה בע"כ הוי נתינה מכלל דבעלמא לא הוי נתינה מתקיף לה רב פפא דלמא כי איצטרך הילל לתקוני דנתינה בע"כ הוי נתינה שלא בפניו אבל בפניו הוי נתינה. והקשו בתוס' שם בד"ה מדאיצטרך דמשמע דלרבא אפי' בפניו בע"כ לא הוי נתינה והיכא מצי להוכיח באמת מהכא אפי' בפניו והלא תקנת הלל לא הי' כ"א שלא בפניו וכי איצטרך הלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו ובין בע"כ הוי נתינה וכדמתקיף לה רב פפא באמת ותירצו דהוכיח הכי דאם איתא דבפניו הוי נתינה בע"כ ה"ה אפי' שלא בפניו הי' יכול לזכות לי' בעי ע"י אחר. ולא הי' צריך הילל לתקוני שלא בפניו להיות חולש מעותיו ללישכה דהא בלא"ה אפשר לזכות לו ע"י אחר. אלא ודאי דבעלמא נתינה בע"כ אפי' בפניו לא הוי נתינה. ומש"ה לא הוי מצי נמי לזכות לו ע"י אחר והוצרך לתקוני שיהי' חולש מעותיו ללשכה עיי"ש. וע"ז הקשה כ"ת מהא דאמרי' בגיטין גבי פלוגתא דר"מ וחכמים הנ"ל תני' אמר ר"מ והלא חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כו' וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא. שביק לי' וערק לעלמא. הרי מבואר היפך סברת התוס' דמשום דיכול לתת לו בעל כרחו לא אמרינן דיכול לזכות לו נמי על ידי אחר והיינו מטעם דשביק לי' וערק לעלמא. עיין בחדושי הרשב"א ז"ל בגיטין ע"ה הקשה ג"כ על דברי התוס' שם דאיך אפשר לומר דכל שנותן לו בפניו בע"כ מזכה לי' נמי ע"י אחר לחובתו והרי אשה דמתגרשת בע"כ ואין מזכין לה גיטא ע"י אחר. עוד הקשה הרשב"א ז"ל שם אשמעתין גופה אמאי לא דייקי מקרא דנתינה בע"כ הוי נתינה. דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיי"ל דמתגרשת בע"כ עיי"ש אמנם כן הנה לשיטת הר"י בי רב הובא בב"י אהע"ז סי' קמ"ג דהיכא דהמקבל מקבל מהנותן אפי' בע"כ הוי נתינה. וכל עיקר הפלוגתא אי נתינה בע"כ הוי נתינה או לא הוי נתינה. ה"ד היכא שאין המקבל רוצה לקבלן. והיינו משום דס"ל להמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה דלא בעינן כלל קבלת המקבל אלא נתינת הנותן דע"י נתינת הנותן בלבד נפקע ממילא בחזרה הבית בערי חומה מהלוקח להמוכר ושיעבוד האשה מהבעל לק"מ קושית הרשב"א ז"ל אשמעתין. דמה"ט גופה דגבי אשה ונתן בידה כתיב ובעינן שתגיע הגט לידה דוקא שפיר מתגרשת בע"כ. דכל כה"ג דהמקבל מקבל לכ"ע נתינה בע"כ הוי נתינה. אלא דהכי בעינן למימר דכל שבפניו הוי נתינה אעפ"י שלא מקבלן וזה לא הוי מצי לדייק כלל באמת מקרא ולק"מ נמי לדעת התוס' שם. דשאני התם גבי אשה ועבד דבעינן קבלת המקבל שהגט אשה ושחרור העבד יגיע לידם דוקא:
אלא דכל היכא דזכות היא אמרי' דזכין לאדם שלא בפניו וגם ע"י קבלת אחר כבא לידו דמי. משא"כ היכא דחוב היא אמרי' דאין חבין לאדם שלא בפניו והקבלה ע"י אחר לא הוי כבא לידו. וגם התם חוב הוא להם קבלת הגט אשה לכ"ע וקבלת הגט שחרור אליבא דר"מ וממילא לא הוי הקבלה ע"י אחר כבא לידם. אלא שאתה באת לדחות ולומר דלא חשיב חובה מה שמקבל זה עבורם כיון דאפי' אם לא יקבל הוא עבורם יכול הבעל והרב בעצמו לזרוק להם הגט והשחרור בעל כרחם. ע"ז אמרי' שפיר דמחמת זה לא יצא משם חובה כיון דיש בידם עצה להשמט את עצמם שלא לקבל ממנו בע"כ והיינו ז"שבקו לי' וערקו לעלמא מה גם בגט אשה דאף אם נאמר דלא חשיב חובה כיון דיש בידה לגרשה בע"כ. מ"מ הרי כמו כן ליכא לה שום זכות ממקום אחר במה שמגרשה דנאמר מכח זה דזכה לה אותו אחר וכבא לידה דמי מטעם דזכין לאדם שלא בפניו כיון דליכא לה שום זכות כלל ממקום אחר. ומש"ה אין יכול לזכות להם באמת ע"י אחר לכ"ע הגם דיכול לגרש ולשחרר בע"כ. משא"כ הכא לפי מה דבעינן למימר דכל דבפניו לא בעינן כלל קבלת המקבל כ"א נתינת הנותן. א"כ הגם דחשיב חובה קבלת האחר שלא בפניו אע"ג דיכול לתת לי בע"כ בפניו כיון דיש בידו עצה להשמט א"ע שלא לקבל ממנו בע"כ. והיינו דשבק לי' וערק לעלמא וכמו כן ליכא לו שום זכות ממקום אחר דנאמר דזכה לי' אותו האחר וכבא לידו דמי מטעם דזכין לאדם שלא בפניו מ"מ הרי לא בעינן כלל שיהי' קבלת האחר כבא לידו דגם בפניו לא בעינן כלל קבלת המקבל ושיגיע לידו דוקא רק שיחול שם נתינה על הנותן. ושם נתינה שפיר חל על הנותן אפי' ע"י אחר. דמה לי אם נותן לו בפניו בע"כ ולא קיבלו או שלא בפניו ע"י אחר. כל שנותן בשבילו חשיב שפיר נתינה. ומש"ה שפיר הוכיח רבא מזה דלא הי' יכול לזכות לו ע"י אחר שלא בפניו דגם בפניו לא הוי נתינה כ"ז שלא קיבלן המקבל. והיינו משום דבאמת גם כאן בעינן קבלת המקבל ושיגיע לידו דוקא ודמש"ה שפיר לא מהני לזכות לר' ע"י אחר כיון דבעינן שיגיע ליד המקבל דוקא. ובהקבלה זו ליכא שום זכות להמקבל עד שנאמר דגם בקבלת האחר הוי כבא לידו מטעם דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו בא לידו. ותו דמי שפיר לעבד אליבא דר"מ ולאשה אליבא דכ"ע דאין יכול לזכות להם גיטם ע"י אחר. ומיהו בדעת רב פפא י"ל דס"ל דלא חשיב נתינה כ"א היכא שנותן בפני המקבל שכאשר יקבל המקבל הממון שוב לא יוכל הנותן למהידר בי' ולקבלם בחזרה ממנו. משא"כ כשנותן לו ע"י אחר שיוכל הנותן לחזור בו ולקבל הממון בחזרה מיד אותו האחר. כיון דליכא בדבר שום זכות להמקבל עד שנאמר דאותו האחר כבר זכה בהממון בשביל המקבל מטעם דזכין לאדם שלא בפניו ולא יוכל הנותן למיהדר בי'. בכה"ג לא חשיב נתינה כלל דהוי כאלו מניח ממון על שלחנו ואומר לפלוני הם דבודאי לא חשיב נתינה כלל. ומש"ה שפיר הוצרך הילל לתקוני שיהי' חולש מעותיו ללישכה דוקא ולא הי' מהני כלל בלא"ה שיזכה לו הממון ע"י אחר אם כי באמת נתינה בע"כ בפניו הוי נתינה אף אם לא מקבל המקבל דלא בעינן כלל קבלת המקבל ושיגיע לידו דוקא אלא נתינת הנותן. ודו"ק:
ואולם בדעת הרשב"א ז"ל י"ל דס"ל כשיטת המשיג על שיטת הר"י בי רב שם. דס"ל דאעפ"י שמקבל המקבל כל דבע"כ לא חשיב נתינה למ"ד נתינה בע"כ לא הוי נתינה. וא"כ י"ל דס"ל דכל עיקר הפלוגתא אי נתינה בע"כ הוי נתינה או לא הוי נתינה ה"ד היכא שהמקבל מקבל אבל היכא שאין המקבל מקבל לכ"ע לא חשיב נתינה כלל דבעינן באמת קבלת המקבל ושיגיע לידו דוקא אלא דכל שבפניו מסתמא מקבלן כיון דאם לא יקבלם מעצמו יעשוהו ב"ד לקבלן וכמ"ש התוס' בגיטין ע"ה. וע"כ לא מחלקו בש"ס שם ובעירוכין כ"א בין בפניו ובין שלא בפניו. ומש"ה שפיר הוי קשיא לי' להרשב"א ז"ל אשמעתין ולדעת התוס'. משום דלשיטתי' דמי שפיר לאשה דבעינן שיגיע הגט לידה דוקא ומתגרשת בע"כ ואין יכול לזכות לה ע"י אחר. ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל שם כתב ליישב קושיתו הנ"ל אשמעתין אמאי דלא דקו מקרא דנתינה בע"כ הוי נתינה. ע"ד שכתבו התוס' בגיטין שם ליישב דמ"ש מפרעון חוב דמשמע דלכ"ע נתינה בע"כ הוי נתינה וכדאמרי' בב"מ מ"ט הלוהו ביושב לא יחזור לו במדבר משמע הא ביושב מחזיר לו אפי' בע"כ. ותירצו דשאני התם דאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר לו הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הוי נתינה ובעירוכין שם כתבו ליישב דשאני התם דאיכא חובה להנותן עיי"ש. אלא דדבריהם ז"ל סתומים דמ"ש פרעון חוב דחשיב חיובא דנותן ולא חשיב הפסד המקבל במה שמפסיד שעבודא דנותן. מההוא דבתי ערי חומה וה"ז גיטך ע"מ שתתן לי מאתיים זוז דחשיב הפסד המקבל במה שצריך להחזיר הבית והגט הוי גט. ולא חשיב כמו כן חיובא דנותן באם נאמר דנתינה בע"כ לא הוי נתינה וא"צ להחזיר לו הבית והגט לא הוי גט. ובדברי הרשב"א ז"ל שם מבואר דלא חשיב הפסד המקבל כ"א בדבר שיש לו בה קנין כמו אשה דקנוי' היא אצל הבעל וקנינו קריא רחמנא דכתיב כי יקח איש. ודכוותי' הקונה בית ערי חומה דממכר קריא רחמנא ולא משכונה. דבזה שפיר אמרי' כשאתה באת לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו. משא"כ פריעות חוב דלא הוי להמלוה אלא שעבוד בעלמא על הלוה. וכן גט אשה שאין בעלה קנוי לה אלא שיש להאשה שעבוד על בעלה. ל"ש שם שלו ולא חשיב הפסד כיון דלא הוי אלא שעבוד בעלמא. ואדרבה בזה י"ל איפכא כשהם באים לסלק שעבודם מעליהם אם אתה בא לומר שאינם יכולים לסלק אלא מדעתם נמצא שאתה מחייבם בע"כ ואל תחייבם. משא"כ בדבר שיש להמקבל קנין בה דל"ש לומר שאתה מחייבם דהרי כבר היא של המקבל עכת"ד עיי"ש היטב. וצל"ע ממה דאמרי' בכמה דוכתי' דאשה גופה לא קנוי להבעל ולא הוי ג"כ אלא שעבוד להבעל. ולולא דבריו ז"ל הייתי אומר לחלק בענין אחר. דלא חשיב הפסד המקבל כ"א היכא שמהראוי להיות שלו גם לאחר שכבר קיבל מהנותן ולא נפקע ממנו ממילא ע"י קבלתו שקיבל. רק מאשר התחייב א"ע כן להנותן שכאשר יקבל ממנו יחזור אותו הדבר אליו או מכח גזה"כ. וכמו בקונה בית ערי חומה דממכר קריא רחמנא ולא משכונה. וממכר בעלמא גם אם יחזור המוכר להלוקח דמי מכירתו שקיבל ממנו לא יצא המכר ממילא בחזרה מרשות הלוקח לרשות המוכר:
אלא דגבי בתי ערי חומה גזה"כ היא דע"י הנתינה וקבלת המעות בחזרה חוזר הבית לבעליו וכמו כן באומר ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי מאתיים זוז. דנתינת המעות לא שייכי כלל לענין הגט והפקעת שעבודה ממנו. דאף אם תתן אשה אלף פעמים ככה לא תהי' מגורשת ונפקע שעבודה ממנו בכך. רק מכח אשר התחייב א"ע בעל זה לאשה זו שכאשר תתן לו מאתיים זוז תהי' מגורשת ונפקע שעבודה ממנו. דבכה"ג חשיב שפיר הפסד המקבל. דמה שמהראוי להיות שלו באמת גם לאחר שכבר קיבל מהנותן הרי הוא מופסד בקבלתו בגזה"כ או מאשר התחייב א"ע בזה. יהי' מאיזה צד שיהי' משא"כ היכא שאין מהראוי כלל להיות שלו לאחר שקיבל מהנותן ונפקע ממנו ממילא. וכמו בפרעון חוב. דכל עיקר השעבוד לוה להמלוה לא הי' כ"א באשר יש לו ממון המלוה בידו. ועתה כשמחזיר לו הלוה אותו הממון הרי ממילא נפקע שעבודי' ממנו. וכמו כן ענין גירושין שהאיש מגרש את אשתו בע"כ דכל עיקר השעבוד הבעל להאשה לא הי' כ"א באשר הוא אשתו. ועתה כשמגרשה הרי ממילא נפקע השעבוד. ל"ש לומר דהמקבל נפסד בקבלתו. כיון דבאמת לא הוי שלו בקבלת שקיבל ונפקע ממנו ממילא ומה שהי' שלו עד שעת הנתינה לא חשיב הפסד כלל. כיון דלעת כזאת מעולם לא היתה שלו. ואדרבה בכה"ג חשיב שפיר חיובא והפסד הנותן מה שמהראוי להיות שלו ממילא ע"י נתינתו:
באם נאמר דנתינה בע"כ דידי' לא הוי נתינה. משא"כ היכא דלא נפקע הדבר ממילא מהמקבל ע"י קבלתו לולא גזה"כ או מאשר התחייב א"ע בזה. וכמו בקינה בית בערי חומה והאומר ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי מאתיים זוז. לא חשיב חיובא והפסד הנותן. כיון דבאמת לא הוי שלו ממילא גם אחר הנתינה והקבלה אלא שרוצה לזכות בו מחדש בגזה"כ או מאשר המקבל בעצמו התחייב א"ע כן שכאשר יקבל מהנותן יחזור אותו הדבר להנותן. ולא חשיב הפסד וחיובא כ"א מה שמהראוי להיות שלו ממילא. משא"כ בכה"ג לא חשיב כ"א מניעות הריוח בלבד. ודו"ק היטב: