אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד
סימן א
פלפול הלכה שהי' ביני ובין חכם אחד נ"י בביאור דברי הבמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת המקדש הלכה י"ו. במה שכתב שם וזה לשונו. ומפני זה מחזירין על הטהור מבית אב אחרינא מפני שהטומאה לא הותרה בציבור. אלא באיסורה עומדת. ודחויה היא עתה מפני הדחק. ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר. ומפני זה צריכין ציץ לרצות עלי'. וענין שטומאת מת הותרה בציבור. שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש האדם. כך למדו מפי השמועה. שאנשים יחידים נדחים לפסח שני. אבל ציבור אין נדחין. אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה כו'. ושם בהלכה ח' כתב. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כו' עכ"ל. ותמה הר"י קורקס הביאו הכ"מ שם. דהרי לפי מה שפסק רבינו בהלכה י"ו. דטומאה דחויה בציבור. הוי תרתין דסתרין אהדדי. דהרי בש"ס יומא ו' תני'. ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש. ר' יהודא אומר עודהו על מצחו מרצה. אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. אמר ליה הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור [ואין קרבן ציבור צריך ריצוי הציץ כלל אלא קרבן יחיד] מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה בציבור כו' עכ"ל הש"ס. הרי מבואר דזה תלוי בזה. ודלמ"ד טומאה דחויה בציבור. כה"ג ביוה"כ יוכיח שפיר. דאפי' באינו על מצחו מרצה עיי"ש. וזאת אשר כתבתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בס"ד:
מכתבו כו' והנה בחדושי תורה שלו הרבה יש לי לפלפל. ומנעתי ידי מלהעלותו על הספר לאשר דרך כל איש ישר בעיניו. וגם אנכי לא באתי לבנות בנין אבנים. רק לעורר לב המעיין. ישמע חכם ויוסיף לקח הנה לענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י מה שנבאר מתחלה עיקר הפלוגתא אי טומאה דחויה אי הותרה בציבור. דמבואר דלאו דוקא לענין היכא דאיכא טהורים בבית אב אחרינא הוא דפליגי. וס"ל להמ"ד טומאה דחויה בציבור דמוחויב לאהדרי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא. וטהורים עבדו טמאים לאו עבדו. משום דלבכה"ג דאיכא טהורים בבית אב אחרינא. לא הותרה התורה מעולם העבודה בטומאה בציבור. אלא דגם לענין היכא דליכא טהורים בבית אב אחרינא. דלכ"ע טמאים עבדו. פליגי. וס"ל להמ"ד טומאה דחויה בציבור. דכל עיקר היתר העבודה בטומאה בציבור בכה"ג לא הוי אלא בתורת דחויה בעלמא. ומש"ה בעי ריצוי ציץ דוקא. וזה יפלא טובא לכאורה. דהנה רס"י ז"ל בפירושו עה"ת בפרשת יתרו. ע"פ זכור את יום השבת לקדשו. הביא בשם המכילתא וז"ל. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים. וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. וכן ערות אשת אחיך יבמה יבא עלי' כו' עכ"ל וביאור דברי המכילתא במ"ש דגם בציווים והאזהרות דמחלליה מות יומת כו' עכצ"ל דבדיבור אחד נאמרו. היינו משום דאל"כ יסתרו דברי השם במצות ואזהרות ההפכיים. עיין ברא"ם ז"ל שם. דאיך יגזור אומר וביום השבת שני כבשים. גדילים תעשה לך. יבמה יבא עלי'. אחר שכבר גזר אומר בהפוכו. מחלליה מות יומת לא תלבש שעטנז ערות אשת אחיך לא תגלה אעכצ"ל דבדיבור אחד נאמרו. והיינו דכל שבדיבור אחד נאמר. מורה דהיתר האיסור במקום המצוה היא תנאי להאיסור. וכאלו תאמר בפירוש לא תעשה כך אלא בדבר פלוני. ודמעשה האיסור במקום פלוני אין בכלל אזהרת האיסור כלל. וכמ"ש ז"ל בענין ההיתר אוכל נפש ביו"ט. דנאמר בתנאי מפורש. אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. דלא הי' מעולם בכלל האזהרה דלא תעשה כל מלאכה. עיין בשיטה מקובצת כתובות זיין. ודלפי"ז יפלא טובא לכאורה סברת המ"ד טומאה דחויה בציבור. דהרי גם בענין ההיתר העבודה בטומאה בציבור עכצ"ל דמעשה העבודה בטומאה בציבור לא הי' מעולם בכלל אזהרת האיסור העבודה בטומאה דאל"כ יסתרו דברי השם במצות ואזהרות ההפכיים. דאיך יגזור אומר היתר וציווי עבודה בטומאה בציבור. אחר שכבר גזר אומר בהפוכו אזהרת איסור עבודה בטומאה. ונכלל בה גם איסור עבודה בטומאה בציבור. אעכצ"ל דמעשה העבודה בטומאה בציבור לא הי' באמת מעולם בכלל אזהרת האיסור דעבודה בטומאה. וא"כ איך שייך תו לומר על אזהרת האיסור דעבודה בטומאה. דלא הוי אלא דחויה בעלמא בציבור. דהרי אינו נופל שם דחויה. כ"א על שני ציווים ואזהרות ההפכיים שנזדמנו שניהם יחד במקום אחד. וציווי ואזהרה האחת דוחה לציווי ואזהרה השנית המתנגד לה. משא"כ כאן דציווי ואזהרת האיסור דעבודה בטומאה. לא נזדמנה כלל יחד עם ציווי ואזהרת היתר עבודה בטומאה בציבור דהרי לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם לענין עבודה בציבור. להיות מצורך היתר דעבודה בטומאה בציבור לדחות אותה בדוקא. ואינו נופל עלי' שם דחויה כלל. וע"ד שכתבו עוד התוס' בברכות כ"א. ויבואר דבריה ז"ל בסמוך. ולכאורה הי' נראה לומר. דכל עיקר הפלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה בציבור. לאו לענין עצם אזהרת האיסור גברא דעבודה בטומאה דבודאי לכ"ע הותרה ונסתלקה באמת לגמרי. ולא נאמרה והוזהרה כלל מעולם לענין עבודה בציבור. וכאמור. אלא לענין גוף הטומאה שיש בהאדם או בהבשר הטמא אי דחויה היא או הותרה לגמרי והיינו אם נהפך החפץ הטמא להיות טהור ממש בעבודה בציבור או דהחפץ בטומאתו עומד אלא דהתורה אמרה דאע"פ דלא נסתלק הטומאה מהחפץ כלל. מ"מ רשאי להיות קרב לגבי המזבח. ואינו מוזהר עלי' באיסור גברא דעבודה בטומאה. אבל באמת א"א לומר כן. דבודאי לכ"ע לא מהני מה שהותרה העבודה בטומאה בציבור להיות מסתלק גם האיסור חפצא דטומאה מהחפץ ולהיות נהפך הטמא להיות טהור ממש וכל קרבנות ציבור באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה. ועיין עוד בתוס' מנחות ט"ו בד"ה ור' יהודא סבר אין הציץ מרצה. והיינו ע"כ משום דבאמת לכ"ע לא מהני מה שהותרה להיות מסתלק גם האיסור חפצא דטומאה מהחפץ. ולהיות נהפך הטמא להיות טהור ממש. רק האיסור גברא דעבודה בטומאה בלבד הוא דהותר ונסתלק בציבור ומש"ה שפיר אינם נאכלים בטומאה. דכיון דהטמא בטומאתו עומד. נמצא דלענין אכילה הרי הוא מוזהר שפיר בטומאת גברי בהאזהרה דכל טמא לא יאכל בשר. ובטומאת הבשר הרי הוא מוזהר בהאזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. דלא הותר ונסתלק רק האיסור גברא דעבודה בטומאה בלבד. אבל לא האיסור גברא דאכילה בטומאה. ועכצ"ל לכאורה דכל עיקר הפלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה בציבור. היינו אך לענין עצם האיסור גברא דעבודה בטומאה בלבד. והדק"ל:
והנה לכאורה קשה כמו כן כל עיקר השקלא וטריא דהש"ס בריש יבמות בסוגיא דעלי'. דמנ"ל דעשה דוחה ל"ת. והרי לכאורה מוכרח היא גם מצד הסברא. דאיך יתכן שיהי' האדם מוזהר ומצוה במקום אחד בשני ציווים ואזהרות ההפכיים. ציווי ואזהרה אחת אומרת עשה כך. וציווי ואזהרה אחת אומרת לא תעשה כך אעכצ"ל דציווי ואזהרה אחת לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום ציווי ואזהרה השנית המתנגיד לה. ולכאורה הי' נראה לומר בזה. דכל עיקר השקלא וטריא דהש"ס שם היינו רק דמנ"ל דציווי ואזהרות הל"ת לא נאמרה והוזהרה במקום ציווי אזהרת העשה. דלמא להיפך. דציווי ואזהרת העשה לא נאמרה והוזהרה במקום ציווי ואזהרת הל"ת דשב ואל תעשה עדיפה. אלא דמלישנא דדחויה הנאמר בענין עשה דוחה ל"ת. משמע דהל"ת נאמרה והוזהרה שפיר במקום העשה. אלא דהעשה דוחה אותה. דאל"כ אינו כופל עלי' שם דחויה וכנ"ל. וכמו שהוכיחו עוד כן התוס' בברכות כ"א בהדיא לתמוה בזה על פרש"י ז"ל שם בד"ה שב ואל תעשה שאני. במ"ש וז"ל. וטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה. אע"ג דקא מיעקר בידים. התם לאו כבוד הבריות היא דדחה ל"ת דידהו. דמעיקרא כשנתן ל"ת בטומאה לא על מת מצוה נכתב. כשם שלא נכתוב על הקרובים כו'. וע"ז כתבו בתוס' שם דלא נהירא. דא"כ כל מקום דאמרי' עשה דוחה ל"ת כו' האיך קרי לי' דחויה. אימא שאינו דחויה אלא דהתם לא נאמר הלאו. ועוד דהא מילה תמיד ופסח דדחו שבת. וכדאמרי' בפרק אלו דברים בפסחים ס"ו אלמא מיקרי שפיר דחויה כו' עכ"ל. וא"כ הדק"ל. דאיך יתכן שיהי' האדם מוזהר ומצוה במקום אחד בשני ציווים ואזהרות ההפכיים. וכמו כן קשה לכאורה מה דמבואר בחולין קמ"א. דכל עיקר מה דקיי"ל דאין עשה דוחה עשה. היינו רק מכח הסברא דמה אולמי האי עשה מהאי עשה ושב ואל תעשה עדיף ועפי"ז חידש הנו"ב ז"ל בסוף הספר בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' יבום. דבדיעבד אם עבר וקיים המ"ע שהיא בקום ועשה. אמרי' דשפיר קיים מצוה. משום דבדיעבד אמרי' להיפך מה אולמי האי עשה מהאי עשה עיי"ש. והיינו ע"כ משום דבאמת הרי הוא מוזהר ומצוה שפיר בשני הציווים והאזהרות העשית ההפכיים. וקשה קושיתינו הנ"ל. דאיך יתכן שיהי' האדם מוזהר ומצוה במקום אחד בשני ציווים ואזהרות ההפכיים:
אמנם אחר ההתבוננות היטב נראה דלק"מ. ממה שנראה בענין עשה דוחה ל"ת ואין עשה דוחה עשה. דהרי היא מוזהר ומצוה במקום אחד בשני ציווים ואזהרות ההפכיים. דהנה באמת מה דלא יתכן לומר כן שיהי' האדם מוזהר ומצוה במקום אחד בשני ציווים ההפכיים. ה"ד שיהי' מוזהר ומצוה בהם מן התורה במקום אחד. בפירוש או ברמז דזה שפיר לא יתכן כלל. דא"כ יסתרו דברי השם במצות ואזהרות ההפכיים במקום אחד. משא"כ שיהי' האדם מוזהר ומצוה ממילא בשני צווים ואזהרות ההפכיים לאשר הצווים והאזהרות סתמיות נצטוו והוזהרו. וממילא חלו על האדם בהזדמנות שניהם במקום אחד להיות עליו שני ציווים ואזהרות ההפכיים יתכן שפיר לאשר בענין זה אין שום סתירה בדברי השם במצות ואזהרות ההפכיים. דהתורה לא איירי ודיברה כלל ממקום המזדמנים שניהם יחד. ומענין זה כל העשית שבכלל אין עשה דוחה עשה. וכל העשית והל"ת שבכלל עשה דוחה ל"ת. שכל אחד מהם סתמיות נצטוה והוזהר. אלא דממילא חלו על האדם בהזדמנות שניהם במקום אחד. להיות עליו שני ציווים ואזהרות ההפכיים מכח זה גופה לאשר סתמיות נצטוו והוזהרו משא"כ בכל הני דחשיב במכילתא שם דהגם דהל"ת דמחלליה מות יומת. וערות אשת אחיך לא תגלה. ולא תלבש שעטנז. סתמיות נצטוו והוזהרו. מ"מ ל"ש לומר דממילא חלו על האדם גם במקום המצוה דביום השבת שני כבשים. ויבמה יבא עלי'. וגדילים תעשה לך. דכיון דכל עיקר המצוה דביום השבת שני כבשים ויבמה יבא עלי' נצטוו והוזהרו בפירש במקום הל"ת דמחלליה מות יומת וערות אשת אחיך לא תגלה. וכמו כן המצוה דגדילים תעשה לך נצטוה והוזהרה ברמז מכח הדרשה דסמוכין במקום הל"ת דלא תלבש שעטנז. תו ע"כ לא הוי גם ציווי ואזהרות הל"ת. ציווים ואזהרות סתמיות. שיהיו חלו על האדם ממילא גם במקום המ"ע. דכיון דכבר איירי ודיברה התורה בעיקר ציווי ואזהרות המ"ע ממקום המזדמנים שניהם יחד. לקיים המ"ע ע"י עבירת הל"ת תו הוי"ל לפרש באמת באזהרת הל"ת דלא נאמרה והוזהרה במקום קיום המ"ע. וכיון דלא פירש עכצ"ל דהיינו משום דעצם ההיתר לקיים המ"ע ע"י עבירת הל"ת היא תנאי ופירש להל"ת וכאלו תאמר בפירש בציווי ואזהרות הל"ת גופה דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני. דנאמר דאזהרת הל"ת נצטוה והוזהרה שפיר באמת גם במקום קיום המ"ע. לא יתכן כלל. דא"כ יסתרו דברי השם במצות ואזהרות ההפכיים ודו"ק:
אפס דלכאורה עדיין קשה גם בענין עשה דוחה ל"ת. מה דילפינן לה ביבמות שם דעשה דוחה ל"ת. ממה דשרינן כלאים בציצית. מהדרשה דסמוכין הלאו דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך. והרי מה דשרינן כלאים בציצית לאו מתורת דחויה היא. אלא משום דעכצ"ל דהמ"ע דגדילים תעשה לך היא לתנאי להל"ת דלא תלבש שעטנז. ודהאזהרת הל"ת לא אמרה והוזהרה כלל מעולם במקום המ"ע ואין מצורך המ"ע דציצית לדחות אותה בדוקא משא"כ בענין עשה דוחה ל"ת. דשפיר חל על האדם שני האזהרות וציווים העשה והל"ת במקום אחד. אלא שאתה רוצה לדחות ציווי ואזהרה אחת מפני ציווי ואזהרה השנית המתנגיד לה. מנ"ל באמת דציווי ואזהרה הל"ת נדחית מפני ציווי ואזהרת העשה. דלמא להיפך דציווי ואזהרת העשה נדחית מפני ציווי ואזהרת הל"ת. דשב ואל תעשה עדיף. איברא דבספר הליכות עולם כתב ליישב מה שרבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור. ותירץ כי העשה תנאי הוא להל"ת. וכאלו תאמר לא תעשה כך אלא בדבר פלוני. וזהו אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו. וזהו ענין התנאי שהזכרתי עכ"ל. ולפי"ז ממילא לק"מ. די"ל דבאמת הא מילתא גופה ילפינן מכלאים בציצית. דבכל מקום המזדמנים שני מצות עשה ול"ת ההפכיים ומתנגדים זה לזה הל"ת לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום העשה והעשה תנאי הוא לה. אלא דלפי"ז הדרא קושיא הנ"ל מלישנא דדחויה הנאמר בענין עשה דוחה ל"ת. דמשמע דהל"ת נאמרה והוזהרה שפיר במקום העשה. אלא דהעשה דוחה אותה. וצ"ל לכאורה דלישנא דדחויה לאו דוקא היא. ואולם הנה מדברי התוס' בברכות הנ"ל מבואר ההיפך מזה. דלישנא דדחויה דוקא היא. והיינו דבאמת שפיר חלה גם אזהרת הל"ת במקום העשה. אלא דהעשה דוחה אותה. והדק"ל במה דילפינן עשה דוחה ל"ת ממה דשרינן כלאים בציצית. וכאמור. וכמו כן קשה לכאורה קושית בעל ספר הליכות עולם ז"ל. דאיך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור:
ואולם אנכי בחדושי אמרתי ליישב קושית בעל ספר הליכות עולם ז"ל. עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת. בפרשת יתרו שם וז"ל. ולכן מ"ע גדולה ממל"ת. כמו שאהבה גדולה מיראה. כי המקיים ועושה מצות אדונו בגופו ובממונו היא גדול מהנשמר מעשות רע בעיניו. ולכך אמרו דאתא עשה ודוחה ל"ת ומפני זה עושין דין מלקות בל"ת ואין עושין דין מלקות במ"ע כו' עכ"ל והרחבת ביאור דעתו ז"ל לענ"ד היא. דכמו דבענין קיום המצות גדול המקיים מ"ע מהמקיים מל"ת. וחשובה ביותר בעיני השי"ת לאשר קיום המ"ע היא בגופו ובממונו. וניכר בה ביותר גודל אהבתו ויראתו אליו כמו כן להיפך בענין עבירה. גדולה עבירת מל"ת מעבירת המ"ע. לאשר עבירת מל"ת היא בקום ועשה וניכר בה ביותר גודל רשעתו אליו מבעבירת המ"ע שהיא בשב ואל תעשה. ואך מפני זה עושין דין מלקות במל"ת. ואין עושין דין מלקות במ"ע ודלפי"ז ממילא היכא דבעבירת הל"ת היא מקיים מ"ע. שוב אינו מהראוי לעונש מלקות כלל לאשר שוב אינו ניכר גודל רשעתו אליו בעבירת הל"ת בקום ועשה. לאשר אדרבה הרי קיים בה מ"ע החשובה ביותר בעיני השי"ת. ובזה מובן היטב שיטת הריב"א ז"ל. דאע"ג דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ אם עבר על הל"ת אין לוקין עלי'. אע"ג דהעשה המסייע לה אלים לה עוד להל"ת מ"מ מילקי לא לקי. ועיין בתוס' חולין שם. ורבים נתקשו בהבנתו. ולפמ"ש מובן היטב. דאע"ג דאין העשה דוחה להל"ת זו. ואסור לקיים העשה ע"י עבירת הל"ת. מ"מ אינו מהראוי לעונש מלקות עכ"פ באם עבר וקיים המ"ע ע"י עבירת הל"ת. כיון דכל עיקר עונש מלקות הבאה על עבירת הל"ת היינו רק משום דעבירת מל"ת היא בקום ועשה וניכר בעבירתה גודל רשעתו אליו. ובכה"ג דקא מקיים מ"ע בעבירתה. דשוב אינו ניכר גודל רשעתו אליו. שוב אינו מהראוי לעונש מלקות כלל. ודלפי"ז ממילא לק"מ קושית בעל ספר הליכות עולם ז"ל הנ"ל. דאיך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור. דהנה כל עיקר חומר הל"ת מהעשה היינו רק במה דלוקין על הל"ת ואין לוקין על העשה. וכפירש"י ז"ל ביבמות שם ז' ע"א. וכיון דהיכא דקא מקיים מ"ע בעבירת הל"ת אינו מהראוי לעונש מלקות כלל. ממילא אזדא לי' חומר הל"ת מהעשה. ושפיר אתא עשה ודחה לה. לאשר קיום המ"ע היא בקום ועשה. וחשובה ביותר בעיני השי"ת. ודו"ק:
אמנם הנה באמת עיקר דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל. בטעם דלוקין על הל"ת ואין לוקין על העשה. משום דעבירת הל"ת היא בקום ועשה. וניכר בה ביותר גודל רשעתו אליו. מבעבירת המ"ע שהיא בשוא"ת. יתכן שפיר דוקא לפי מה דקיי"ל להלכה. דאין לוקין על לאו שאין בה מעשה. והיינו באמת מה"ט גופה דכיון דעבירתה היא ג"כ בשוא"ת כמו עבירת המ"ע וכמו הלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר. דהוי לאו שאין בה מעשה. דעבירתה היא בשוא"ת. שלא אכל כולה ונותר ממנו עד בוקר. ושוב אינו ניכר בעבירתה ג"כ גודל רשעתו אליו. ומש"ה אינו מהראוי לעונש מלקות כלל עלי' כמו על עבירת המ"ע. משא"כ למ"ד דלוקין על לאו שאין בה מעשה אי אפשר לומר כטעם הרמב"ן ז"ל. והדק"ל דאיך יבא עשה הקל וידחה ל"ת החמור. ועכצ"ל באמת כתירץ בעל ספר הליכות עולם ז"ל הנ"ל. משום דהעשה תנאי הוא להל"ת. ודבמקום העשה לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם הל"ת ודו"ק:
ועפי"ז אמרתי ליישב דברי הש"ס ביבמות שם
דלכאורה תמוה טובא. בהא דאמרי' התם. טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לאו הכי הוי אמינא אחות אשה מיבמות. דאמרי' דאתא עשה ודחה ל"ת. אימר אמרי' דאתא עשה ודחה ל"ת. ל"ת גרידא כו'. ל"ת שיש בה כרת היכא אשכחן דדחה. דאיצטרך עלי' למיסר כו'. אלא סד"א תיתי מהבערה דתנא דבי ר' ישמעאל. לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל כו'. לפי שנאמר וכי יהי' באיש חטא משפט מות והומת. שומע אני בין בחול ובין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת. בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד. ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת. או אינו אלא אפי' בשבת. ת"ל לא תבערו כו' וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחה. אמר רב שימא בר אשי האי תנא דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד. לאו משום דאי לאו דאשמעינן הוי אמינא דחיא משום טעמא דעשה דוחה ל"ת. אלא משום דהוי מייתי לה בק"ו דדחה שבת כו'. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא. דמה דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד משום דה"א דאתא עשה ודחה ל"ת. מה או אינו דקאמר ה"ק מה אני מקיים מחלליה מות יומת. בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד. אבל מיתת ב"ד דחה שבת דאתא עשה ודחה ל"ת הדר אמר אימר אמרי' דאתא עשה ודחה ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בה כרת מי שמעת לי' דדחה הדר אמר אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמיר מינה. וקאתי עשה ודחה לה מה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. ת"ל לא תבערו. אלא איצטרך עלי' סד"א תהוי האי אשת אח דבר שהי' בכלל כו' רבא אמר ערוה גופה לא צריך קרא. דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. כי איצטרך קרא למיסר צרה כו'. עכת"ד הש"ס שם הצריך לענינינו ולכאורה יפלא טובא. דכיון דבאמת לא מצינו בש"ס שם שום דיחוי להך סברא. דמה לי חומרא רבא ומה לי חומרא זוטא. וסברא טובה היא לכאורה. א"כ שפיר איצטרך קרא למיסר ערוה גופה. דלא נימא דאתא עשה ודחה אף ל"ת שיש בה כרת. מכח הך סברא גופה. דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. ומה קא קשיא לי' תו להש"ס בטעמא דכתב רחמנא עלי'. דאיצטרך לאשכוחי טעמא. משום דסד"א תהוי האי אשת אח דבר שהי' בכלל כו'. וגם רבא ס"ל בפשיטות דערוה גופה לא צריך קרא. משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. והרי מה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא וגם מנ"ל לרב שימא בר אשי דהאי תנא דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד. לאו משום דאי לאו דאשמעינן ה"א דחיא משום דעשה דוחה ל"ת. אלא משום דהוי מייתי לה בק"ו כו'. כיון דבאמת יש לפרש שפיר דמה דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד. משום דה"א דאתא עשה ודחה ל"ת. מכח הך סברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. שוב ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל שם כבר הרגיש בזה עיי"ש. ולפמ"ש יש ליישב היטב. דהנה באמת ל"ש הך סברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. כ"א באם נאמר בטעם דעשה דוחה ל"ת אע"ג דל"ת חמיר מינה. כמ"ש בספר הליכות עולם ז"ל הנ"ל. משום דהעשה תנאי היא להל"ת. דבמקום העשה לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם הל"ת דמש"ה שייך שפיר לומר הסברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא הרי גם בחומרא רבה והיינו ל"ת שיש בה כרת. שייך שפיר לומר דהעשה תנאי היא לה. ודבמקום העשה לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם הל"ת שיש בה כרת. משא"כ לפי מה שכתבנו לעיל בטעם דעשה דוחה ל"ת אע"ג דהל"ת חמיר מינה. משום דבאמת במקום העשה אזדא לי' חומר הל"ת. הנה כ"ז יתכן שפיר בחומר עונש מלקות והיינו חומרא זוטא דהיא באה על מעשה רשע דבקום ועשה דוקא. וממילא היכא דבעבירת הל"ת הוא מקיים מ"ע אינו מהראוי לעונש מלקות כלל. ואזדא לי' חומר הל"ת מהעשה ומש"ה שפיר קא דחה לה עשה וכנ"ל. משא"כ בחומרא רבה והיינו עונש כרת. דאינה באה על מעשה רשע דבקום ועשה דוקא. אלא על חומר עצם האיסור. דהרי מצינו עונש כרת גם על עבירה שהוא בשוא"ת. כמו על ביטול מ"ע דפסח וכדומה ממילא איתא שפיר החומר ההוא. גם היכא דבעבירת הל"ת הוא מקיים מ"ע ושוב שייך שפיר לומר באמת דאין עשה הקל דוחה אותה. ול"ש כלל הסברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. דשאני חומרא זוטא והיינו עונש מלקות. דליתא כלל במקום דמקיים מ"ע בעבירת הל"ת ואזדא לי' לגמרי. משא"כ חומרא רבה והיינו עונש כרת. דאיתא שפיר גם במקום דמקיים מ"ע בעבירת הל"ת. וא"כ עכצ"ל למאי דסליק אדעתן דמה דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד. משום דה"א דאתא עשה ודחה ל"ת שיש בה כרת. מכח הסברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא דס"ל בטעם דאתא עשה ודחה ל"ת אע"ג דל"ת חמיר מינה. כמ"ש בספר הליכות עולם ז"ל הנ"ל. משום דהעשה תנאי היא להל"ת. ודבמקום העשה לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם הל"ת. דלפי"ז שייך שפיר לומר הסברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. וכאמור והנה כבר כתבנו דכל עיקר ההכרח לומר בטעם דעשה דוחה. ל"ת אע"ג דל"ת חמיר מינה כמ"ש בספר הליכות עולם ז"ל הנ"ל. ה"ד למ"ד דלוקין על לאו שאין בה מעשה. משא"כ למ"ד דאין לוקין על לאו שאין בה מעשה אין מההכרח כלל. דשפיר י"ל בטעם דעשה דוחה ל"ת אע"ג דל"ת חמיר מינה משום דבמקום העשה אזדא לי' חומר הל"ת. ודממילא ל"ש כלל לפי"ז הסברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא וכנ"ל וא"כ עכצ"ל כמו כן למאי דסליק אדעתין מעיקרא דמה דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד. משום דה"א דאתא עשה ודחה ל"ת שיש בה כרת מכח הסברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. דס"ל כמ"ד לוקין על לאו שאין בה מעשה. ומש"ה שפיר ס"ל לרב אשי בפשיטות דהאי תנא דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד. לאו משום דאי לאו דאשמעינן ה"א דחיא משום טעמא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. אלא משום דהוי מייתי לה בק"ו דדחה שבת כו'. ושפיר הוצרך נמי הש"ס לאשכוחי טעמא דכתב רחמנא עלי' משום דסד"א תהוי האי אשת אח דבר שהי' בכלל כו'. וגם רבא ס"ל בפשיטות דערוה גופה לא צריך קרא משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. והיינו משום דלפי מה דקיי"ל להלכה דאין לוקין על לאו שאין בה מעשה. והטעם דעשה דוחה ל"ת אע"ג דל"ת חמיר מינה. משום דבמקום העשה אזדא לי' חומר הל"ת ל"ש כלל הסברא דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא. וי"ל שפיר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. וקשיא טובא במה דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד בשבת ובטעמא דכתב רחמנא עלי' למיסר ערוה גופה דמה"ת להתיר כיון דשפיר י"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. אי לאו דאיצטרך קרא למיסר מיתת ב"ד. משום דהוי מייתי לה בק"ו דדחה שבת כו'. וטעמא דכתב רחמנא עלי' משום דסד"א דתהוי האי אשת אח דבר שהי' בכלל כו' או דלערוה גופה לא צריך קרא. כי איצטרך קרא למיסר צרה כו' ודו"ק:
והנה לכאורה הי' נראה להסביר היטב סברת המ"ד טומאה דחויה בציבור עפ"י מה שנודע מהכתובים וממאמרם ז"ל ענין מטרת כוונת השם ב"ה. בנתינתו התורה והמצות לישראל. כי לא הי' כמלך גוזר גזירה. אך לטובתינו. מפני התועלת והתיקון הרוחני הנמשך ממעשה הרמ"ח מ"ע והפגם והשחתה הנמשך ממעשה השס"ה מל"ת אשר לא יושג בשכל האנושי. וראה כי טוב להזהיר אותנו בהם. ובדרוש הארכנו בזה ואכ"מ. ועפי"ז יש להסביר היטב סברת המ"ד טומאה דחויה בציבור והוא. דהגם דעכצ"ל באמת דהעצם האזהרה וציווי האיסור דעבודה בטומאה. לא נצטוה והוזהרה כלל מעולם לענין עבודה בציבור וכנ"ל. מ"מ זהו גופה דלא נצטוה והוזהרה כלל מעולם באמת לענין עבודה בציבור. לא הוי בתורת היתר גמור. עדי שנאמר דבענין עבודה בציבור ליכא שום פגם והשחתה כלל בהעבודה בטומאה. רק בתורת דחויה בעלמא והיינו משום דבאמת גם בעבודה בציבור יש פגם והשחתה בעבודה בטומאה. ומהראוי הי' להזהיר אותנו למנוע ממנה אלא משום דהתיקון והתועלת נמשך מהעבודה בציבור גדול היא מהפגם וההשחתה נמשך מהעבודה בטומאה ודוחה אותה. ועל כן לא זהיר אותנו עלי'. ומש"ה שפיר בעי ריצוי ציץ לרצוי על אותה הפגם וההשחתה. וגם כל היכא דאפשר טהורים טהורים עבדו טמאים לא עבדו. ובמה כתבנו מובן היטב כוונת התוספות בברכות הנזכר לעיל. במה שהוסיפו שם לתמוה על פרש"י ז"ל. עוד דהא מילה תמיד ופסח דדחו שבת כו'. אלמא יקרי שפיר דחויה כו'. ולכאורה אינו מובן כלל. דמה תר תימה בזה על פרש"י ז"ל ולפמ"ש מובן היטב. י"ל דהתוס' ז"ל כבר הרגישו בעצמם דמה שהקשו על פרש"י ז"ל. דא"כ כל מקום דאמרי' עשה דוחה ל"ת כו'. האיך קרי לי' דחויה. אימא שאינו דחויה אלא דהתם לא נאמר הלאו. יש ליישב היטב. דשאני ענין עשה דוחה ל"ת. דאין מההכרח כלל לומר דהלאו א נאמר והוזהר כלל מעולם במקום העשה. כיון דהתורה לא איירי ודיברה כלל ממקום המזדמנים שניהם יחד וכנ"ל. משא"כ בענין ההיתר דטומאת כהן ונזיר ליטמא למת מצוה. דכיון דכבר איירי ודיברה התורה ממקום המזדמנים שניהם יחד. לקיים המ"ע ע"י עבירה הל"ת. עכצ"ל שפיר תו דהלאו דטומאת כהן ונזיר לא נאמר והוזהר כלל מעולם במקום המצוה דמת מצוה. וההיתר דטומאת כהן ונזיר ליטמא למת מצוה תנאי היא להלאו. וכנ"ל בכל הני דחשיב במכילתא שם. ע"כ הוסיפו לתמוה ועוד דהא מילה תמיד ופסח דעכצ"ל בהו ג"כ דלא נאמרה והוזהרה בהם מעולם הל"ת דשבת כיון דכבר איירי ודיברה התורה ממקום המזדמנים שניהם יחד לקיים אותם ע"י עבירת הל"ת דשבת. ומ"מ מיקרי שפיר דחויה. ועכצ"ל דהיינו דהגם דעכצ"ל באמת דעצם האזהרה וציווי האיסור דשבת. לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום המצוה דמילה תמיד ופסח. מ"מ זהו גופה דלא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום המצוה דתמיד מילה ופסח. לא הוי בתורת היתר גמור. עדי שנאמר דבמקום המצוה דתמיד מילה ופסח ליכא שום פגם והשחתה כלל באיסורי שבת. רק בתורת דחויה בעלמא והיינו משום דבאמת גם במקום המצוה דתמיד מילה ופסח יש פגם והשחתה באיסור שבת. ומהראוי הי' להזהיר אותנו למנוע ממנה. אלא משום דהתיקון והתועלת הנמשך מהמצוה דתמיד מילה ופסח גדול היא מהפגם והשחתה הנמשך מאיסור שבת. ודוחה אותה ועל כן לא הזהיר אותנו עלי'. וה"נ י"ל גם בענין ההיתר דטומאת כהן ונזיר ליטמא למת מצוה. דאע"ג דעכצ"ל באמת דעצם האזהרה וציווי הלאו דטומאת כהן ונזיר לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום המצוה דמת מצוה. מ"מ זהו גופה דלא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום המצוה דמת מצוה. לא הוי אלא בתורת דחויה בעלמא מפני המצוה דמת מצוה וכאמור. ומיהו נלע"ד בדעת רש"י ז"ל. דכל שההיתר נאמר דרך מיעוט מאזהרת הלאו עצמו. וכמו ההיתר דכהן ונזיר ליטמא למת מצוה דבנזיר כתיב על כל נפשות מת לא יבא וגו' ולאחותו. ודרשינן ולאחותו מה ת"ל. ולאחותו היא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. בכהן כתיב לא יטמא בעמיו. ודרשינן בעוד שהמת בעמיו דהיינו שיש לו קוברים. יצא מת מצוה מורה דהמצוה לא נכנס כלל בגדר האזהרה. ולא הי' מהראוי להזהיר עלי' כלל והיינו משום דליכא שום פגם והשחתה כלל בעבירת הלאו במקום מצוה זו ודו"ק.
ועפי"ז ממילא יש ליישב היטב גם קושיתנו הנ"ל במה דילפינן דעשה דוחה ל"ת ממה דשרינן כלאים בציצית. והיינו משום דבאמת גם בהיתר דכלאים בציצית גופה י"ל שפיר דלא הוי אלא דחויה בעלמא אע"ג דעכצ"ל דעצם האזהרה דלא תלבש שעטנז לא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום המצוה דציצית והיינו מחמת עצם האיסור דשעטנז דהאזהרה באה על ידה מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה דלא הוי אלא דחויה בעלמא במקום המצוה דציצית וכאמור. ומש"ה שוב שפיר ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת. דאע"ג דבענין עשה דוחה ל"ת חייל שפיר על האדם גם עצם אזהרת הל"ת במקום העשה וכנ"ל. מ"מ כיון דעכ"פ שפיר מוכח דגוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך מהל"ת נדחות במקום קיום מ"ע. ממילא לא איכפת לן תו מידי גם בעצם אזהרת הל"ת דשפיר חייל על האדם גם במקום העשה. דהרי כל עיקר עצם האזהרה אינה באה רק מכח גוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך מהל"ת. וכיון דגוף האיסור נדחית במקום קיום המ"ע ממילא גם עצם האזהרה נדחית שפיר. ומכ"ש לפמ"ש בספר הליכות עולם ז"ל הנ"ל. בטעם דעשה דוחה ל"ת אע"ג דל"ת חמור מינה. משום דהעשה תנאי היא להל"ת ודבמקום העשה לא נאמרה והוזהרה מעולם הל"ת. דלק"מ דא"כ שוה לגמרי ענין עשה דוחה ל"ת לההיתר כלאים בציצית. ואצ"ל לפי"ז דלישנא דדחויה הנאמר בענין עשה דוחה ל"ת לאו דוקא הוא לשיטת בעל ספר הליכות עולם ז"ל ודו"ק:
אמנם שוב ראיתי בש"ס יומא מ"ו. אמר רב הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה. מה אינו דוחה. רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה כו'. מ"ש שבת דכתיב במועדו ואפי' בשבת טומאה נמי הא כתיב במועדו ואפי' בטומאה כו' שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחה. טומאה דדחויה היא בציבור תחלתו דעיקר כפרה דחה סופו דלאו עיקר כפרה לא דחה עכ"ל הש"ס שם. והשתא אם נאמר דכל עיקר סברת המ"ד טומאה דחויה בציבור היא דההיתר עבירה במקום מצוה אינו מורה כ"א דעצם האזהרת האיסור הוא דהותר ונסתלק לגמרי. והיינו דלא נאמרה והוזהרה כלל מעולם במקום המצוה אבל מ"מ גוף האיסור דהאזהרה באה על ידה שלא במקום מצוה מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה לא הוי רק דחויה בעלמא. א"כ קשה מ"ש ההיתר דאיסור שבת במקום המצוה דתמיד דס"ל דלגמרי הותרה. והיינו גם גוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה דאזהרת שבת באה על ידה. ובאמת כי גם בלא"ה יפלא טובא לכאורה דברי הש"ס שם. דכיון דמחד דרשה נפקא לן תרווייהו. במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה א"כ מ"ש איסור שבת דהותרה מאיסור טומאה דס"ל דלא הוי רק דחויה בעלמא. ועל כן נלע"ד ליישב ולהסביר היטב סברת המ"ד טומאה דחויה בציבור באופן אחר והיא. דהגם דעכצ"ל באמת דההיתר עבירה במקום מצוה מורה דגם גוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה לגמרי הותרה במקום ההיתר. מ"מ שאני ענין ההיתר העבודה בטומאה בציבור. דהגם דההיתר מורה דהאיסור גברא דעבודה בטומאה לגמרי הותרה והיינו בין בעצם האזהרה דלא נאמרה והוזהרה כלל מעולם לענין עבודה בציבור. ובין בגוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה לגוף הכהן העובד בטומאה. מ"מ בעצם הקרבן עכ"פ בודאי איכא פגם וחילול באשר נקרב בטומאה ואותו הפגם וחילול הקרבן לא הוי אלא דחויה בעלמא ומש"ה שפיר בעי ריצוי ציץ שיהי' נחשב כטהור גמור. וגם כל היכא דאפשר בטהורים טהורים עבדו טמאים לא עבדו. ודו"ק:
ואולם הנה לפי"ז הדרא קושיא הנ"ל לדוכתה במה דילפינן דעשה דוחה ל"ת ממה דשרינן כלאים בציצית. והרי לכאורה עכצ"ל כמו כן גם בענין ההיתר כלאים בציצית דמורה דלגמרי הותרה והיינו גם גוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך מכלאים דמ"ש מההיתר תמיד בשבת וא"כ שוב לא מוכח מכלאים בציצית שום ענין דחויה כלל. והדק"ל דאיך ילפינן מיניה תו ענין דעשה דוחה ל"ת. ונלע"ד ליישב ולחלק. דהא דאמרי' דההיתר עבירה במקום האיסור מורה דלגמרי הותרה. והיינו גם גוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך מהעבירה. ה"ד היכא דההיתר בפירש נאמר וכמו ההיתר דתמיד בשבת דנפקא לן בש"ס שם מבמועדו דהוי כהיתר מפורש. אחר דביאור פשטות הכתוב במועדו היא דבא לרבות להקריב אותו במועדו ואפי' בשבת ואפי' בטומאה. משא"כ בהיתר דמבואר בתורה רק ברמז. וכמו ההיתר דכלאים בציצית. דלא הוי רק ברמז מכח הדרשה דשמוכין. שפיר מורה באמת דגוף האיסור מחמת הפגם והשחתה לא הוי רק דחויה בעלמא. ודמה"ט גופה לא נכתב באמת ההיתר בפירש להורות לנו ענין זה דלא הוי רק בתורת דחויה בעלמא. וע"ד שכתבו ז"ל בטעם דאין מזהירין מהדין ומש"ה שוב שפיר ילפינן מיניה תו ענין דעשה דוחה ל"ת וכנ"ל. ועיקר החילוק בין אם ההיתר בפירש נאמר או רק ברמז לענ"ד מוכרח בלא"ה ליישב מה דלכאורה קשה בענין ההיתר כלאים בציצית גופה בהא דאמרי' במנחות מ"ם. לענין אם מותר להטיל ציצית של צמר בבגד של פשתן בזמן דליכא תכלת. דכיון דאפשר במינם בציצית של פשתן לא דחה כדר"ל. דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב. פירוש ואסור לקיים המ"ע ע"י עבירת הל"ת. והרי למה יגרע ההיתר כלאים בציצית דמבואר במכילתא הנ"ל דעכצ"ל דהמצוה תנאי היא להל"ת דשעטנז ודבמקום המצוה לא נאמרה והוזהרה מעולם הל"ת מההיתר אוכל נפש ביו"ט. דקיי"ל באו"ח סי' תצ"ה דאפי' באפשר לעשותן מערב יו"ט מותר לעשותן ביו"ט אלא דהרמ"א הביא שם דיש מחמירין בזה. ונראה דהיינו ג"כ שלא מהדין אלא מכח חומרא בעלמא ועיי"ש באחרונים. ולכאורה הי' נראה לו' דכל עיקר מה דאמרי' במנחות שם דכיון דאפשר במינם לא דחה כדר"ל, כו' היינו רק מדרבנן וע"ד שהחמיר הרמ"א באמת גם בענין ההיתר אוכל נפש ביו"ט. דכל שאפשר לעשותן מערב יו"ט אסור לעשותן ביו"ט וכן מבואר באמת בתירץ הב' בתוס' מנחות שם בד"ה כיון דאפשר במינם. על מה שהקשו שם מהא דאמר רב יהודא לעיל מיני' דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר וחוטי צמר פוטרין בשל פשתים ותירצו שם בתירץ הב' דהא דאמר רב יהודא לעיל דפוטר היינו מדאורייתא ומה דאמרי' בש"ס דכיון דאפשר במינם לא דחה כדר"ל כו' היינו רק מדרבנן עיי"ש. אמנם הנה מלבד דעדיין יקשה לשיטת המחבר ורוב הפוסקים ז"ל שם. דאפי' אם אפשר לעשותן מערב יו"ט מותר לעשותן ביו"ט. גם לענ"ד עיקר התירץ של התוס' צל"ע טובא דהרי מהש"ס יבמות ך' מוכח בהדיא דעיקר מילתא דר"ל דאמר כל מקום כו' היינו מדאורייתא. דאיתא התם הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי. דביאה ראשונה הוי שרי אלמנה מן האירוסין לכה"ג משום דאתא עשה דיבום ודחה ל"ת דאלמנה לכה"ג אי לאו משום גזירה דביאה שנייה. דבודאי אפי' ביאה ראשונה אסורה ולא אמרי' דתדחה עשה ל"ת. דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו'. וה"נ אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת מיתיבי ואם בעלו קנו אלמא מדאורייתא רמיא קמי' למידחה ל"ת תיובתא דרבא כו'. והשתא אם נאמר דכל עיקר מילתא דר"ל היינו רק מדרבנן. הרי לק"מ לרבא מהך ואם בעלו קנו דבודאי מדאורייתא רמיא שפיר קמי' למידחה ל"ת אפי' באפשר לקיים שניהם. ומש"ה ואם בעלו קנו שפיר מדאורייתא לענין שתהי' יוצאת בגט בלא חליצה. ומיהו מדרבנן כל מקום שאפשר לקיים שניהם לא עקרינין לי' להלאו. ושפיר אמר דלאו מילתא הוא דאמר דביאה ראשונה הוי שרי לכתחלה והיינו אפי' מדרבנן אי לאו משום גזירה דביאה שנייה דבודאי אפי' ביאה ראשונה אסור מדרבנן עכ"פ כדר"ל. אלא ודאי מוכח דעיקר מילתא דר"ל היינו מדאורייתא וא"כ קשה אמאי דאמרי' במנחות שם כיון דאפשר במינם לא דחה כדר"ל כו'. והרי עיקר מילתא דר"ל היינו דמדאורייתא ומה דאמרי' שם כיון דאפשר במינם לא דחה היינו רק מדרבנן. ואף אם נאמר דדומיא בעלמא הוא. דכמו דאמר ר"ל לענין עשה דוחה ל"ת דכל מקום כו' והיינו מדאוריית' כמו כן בעינן ההיתר כלאים בציצית כיון דאפשר במינם לא דחה והיינו מדרבנן עכ"פ. מ"מ עדיין יוקשה טובא דכיון דבאמת בכלאים בציצית אפי' באפשר במינם דחה שפיר מדאורייתא א"כ מנ"ל לר"ל לענין עשה דוחה ל"ת דכל מקום כו' והיינו מדאורייתא והרי כל עיקר ענין מה דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית גמרינן לה וא"כ ניליף ג"כ מכלאים בציצית דאפי' באפשר לקיים שניהם דחה מדאורייתא. אלא ודאי מוכח דבאמת גם גבי כלאים בציצית גופה כל היכא דאפשר במינם לא דחה מדאורייתא והדרא קושיא הנ"ל לדוכתי' דלמה יגרע מהיתר אוכל נפש ביו"ט דלכ"ע אפי' באפשר לעשותן מערב יו"ט מותר לעשותן ביו"ט מדאורייתא עכ"פ. ולפמ"ש א"ש היטב. דבאמת שאני ענין ההיתר אוכל נפש ביו"ט. דההיתר היא היתר מפורש. אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. דמורה דלגמרי הותרה. והיינו גם גוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה. ומש"ה אפי' באפשר לעשותן מערב יו"ט בהיתר גמור מותר שפיר לעשותן ביו"ט מדאורייתא. כיון דהרי אפי' ביו"ט היתר גמור וכאלו עשתה בחול. משא"כ בענין ההיתר כלאים בציצית דלא הוי היתר מפורש רק ברמז מכח הדרשה דסמוכין. דמורה דגוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה לא הוי אלא דחויה בעלמא. כל היכא דאפשר בהיתר גמור לא נדחה גוף האיסור ואסור שפיר מדאורייתא לקיים המצוה ע"י עבירת הל"ת. ודו"ק:
ועפ"י מ"ש יבואר היטב ג"כ תירץ התוס' ביומא וא"ו ע"ב בד"ה אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה בציבור. תימה דבזבחים ר"פ כל הפסולים קאמר דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחויה בציבור. ותירצו דהתם לענין פסח איירי ס"ל דלא הוי אלא דחויה בעלמא. משא"כ ביומא איירי בשאר קרבנות ציבור ס"ל דטומאה הותרה לגמרי בציבור והאריכו שם לבאר חילוק זה עיי"ש. ולפמ"ש יבואר היטב. דהנה באמת מבואר בש"ס שני לימודים לענין הפסח והתמיד שידחו את הטומאה. האחד בפרק אלו דברים ס"ו ע"ב. דדחו טומאה מנ"ל. הואיל ומועדו לא משמע לי' למידרש לענין שידחו את הטומאה מנ"ל דדחו אמרי. כי היכא דיליף פסח מתמיד בגז"ש דמועדו לענין שבת. ה"נ יליף תמיד מפסח לענין טומאה. ופסח גופה מנ"ל. אמר ר' יוחנן דאמר קרא איש איש כי יהי' טמא לנפש. איש נדחה לפסח שני. ואין ציבור נדחין לפסח שני. אלא עבדו בטומאה. והשנית בפרק כיצד צולין ע"ז ע"א. מנה"מ. דתנו רבנן. וידבר משה את מועדי ד' מה ת"ל. לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח. שנא' בהו במועדו. במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה. שאר קרבנות ציבור מנ"ל. שנא' אלה תעשו לד' במועדיכם כו'. ומבואר דמשמעות דמועדו קא דריש לענין פסח ותמיד שידחו את הטומאה. וכבר הרגישו בזה התוס' בפסחים ס"ו בד"ה ומה מועדו. וכתבו דע"כ תנאי הוא. מר יליף לה מהכי. ומר יליף לה מהכי עיי"ש. והנה לענין שאר קרבנות ציבור שידחו את הטומאה. לא מקשו בש"ס שם מנ"ל דדחו הואיל ומועדו לא משמע לי'. וגם לא מבואר באמת בש"ס שום ילפותא אחרינא לענין שאר קרבנות ציבור שידחו את הטומאה. מלבד הילפותא דבמועדיכם דבפרק כיצד צולין שם. ועכצ"ל דהיינו משום דאפי' למאן דלא משמע לי' במועדו למידרש מיני' דדוחה את הטומאה. מ"מ במועדיכם שפיר משמע לי' למידרש דדוחה את הטומאה. והיינו משום דבמועדו דקאי על הפסח ותמיד לא משתמע לי' דחיית טומאה. משום דשפיר י"ל דבמועדו בזמן התירא קאמר. דהיא מועדו דפסח ותמיד שציוה התורה להקריב אותם בו. ולאפוקי זמן איסורא דטומאה. דהוא לאו מועדו דפסח ותמיד. כיון דאסור באמת להקריב אותם בו. ועיין בפרש"י ז"ל שם בד"ה פסח נמי הכתיב בי' במועדו משא"כ במועדיכם דקאי על ישראל. דהיינו בחגיכם. שפיר משמע לי' למידרש דהיינו אפי' בטומאה כיון דאפי' בטומאה מועדיכם דהיינו בחגיכם עכ"פ היא דהוי. והנה למאן דמועדו לא משמע לי' למידרש דדוחה את הטומאה. ודריש לענין פסח ותמיד שדוחה את הטומאה מאיש איש כי יהי' טמא לנפש. איש נדחה לפסח שני. ואין ציבור נדחין לפסח שני. לא הוי ההיתר היתר מפורש. אלא מדיוקא. משא"כ למאן דמשמע לי' שפיר במועדו למידרש מיני' לענין פסח ותמיד שידחו את הטומאה. הוי ההיתר כהיתר מפורש וכנ"ל. וכמו כן ההיתר דשאר קרבנות ציבור דנפקא לן בש"ס אליבא דכולהו מבמועדיכם דדוחין את הטומאה הוי כהיתר מפורש ועפי"ז ממילא מבואר היטב תירץ התוס' הנ"ל דבאמת י"ל שפיר דרבא ס"ל כמ"ד טומאה הותרה בציבור. ואולם ה"ד לענין שאר קרבנות ציבור דנפקא לן בש"ס אליבא דכולהו מבמועדיכם דדוחין את הטומאה. דהוי כהיתר מפורש. וכל היכא דהוי היתר מפורש מורה דלגמרי הותרה. משא"כ לענין פסח ותמיד י"ל דס"ל לרבא כמאן דלא משמע לי' במועדו למידרש מיני' דדוחה את הטומאה. אלא מאיש איש כי יהי' טמא לנפש. איש נדחה לפסח שני. ואין ציבור נדחין לפסח שני דלא הוי ההיתר היתר מפורש. אלא מדיוקא. וכל היכא דלא הוי היתר מפורש מורה דלא הוי אלא בתורת דחויה בעלמא ומש"ה שפיר ס"ל לרבא לענין פסח דטומאה דחויה בציבור ודו"ק:
ומעתה נכון היטב דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת המקדש הנ"ל. דהנה באמת כבר הקשו בתוס' ביומא שם בד"ה מכלל דר"ש סבר. דמה ראי' מייתי ר"ש מכה"ג ביוה"כ דאפי' בשאינו על מצחו מרצה דלמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה. ויוה"כ היינו טעמא דכיון דא"א להיות על מצחו ולרצוי' דחיא טומאה. כיון דקרבן ציבור הוא דאתא בטומאה. מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה הציץ עלה. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ודחיא טומאה ודחקו שם ליישב קושיא זו. ובפסחים ע"ז בד"ה דלא אשכחן הניחו קושיא זו בתימה עיי"ש ואולם הנה לפי מה שכתבתי לעיל בסברת המ"ד טומאה דחויה בציבור יש ליישב היטב קושית התוס'. דבאמת מטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה לא מוכח כלל דכיון דא"א להיות על מצחו ולרצוי' דחיא טומאה. דשאני טומאת גברי דאע"ג דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף. מ"מ הרי לגבי גוף הכהן העובד ליכא שום פגם כלל במעשה העבודה שעובד בטומאה. ואין צריך ריצוי הציץ כלל לרצות על טומאת גופו שיהי' נחשב כטהור ועובד העבודה בטהרה. דאף כאשר הוא בטומאתו עומד לא איכפת לי' מידי במעשה עבודתו בטומאה בציבור. ואי משום שיטמא הדם והאימורין. ואיכא פגם וחילול בעצם הקרבן הנקרב בטומאה הרי על הדם והאימורין שפיר הציץ מרצה שיהי' נחשב כטהור גמור. משא"כ בעבודה ביוה"כ דליכא ציץ כלל לרצוי' כיון שאינו על מצחו מהראוי הי' באמת שלא לדחי את הטומאה. אם לא דהציץ מרצה שפיר באמת אפי' באינו על מצחו אמנם הנה כ"ז יתכן שפיר לפי מה דנפקא לן ההיתר העבודה בטומאה בציבור מבמועדו ומבמועדיכם דהוי כהיתר מפורש. ומורה דגם גוף האיסור מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה לגמרי הותרה. וליכא שום פגם כלל במעשה העבודה בטומאה בציבור לגבי גוף הכהן העובד עכ"פ. משא"כ לפי מה דנפקא לן בש"ס היתר העבודה בטומאה לענין פסח ותמיד מאיש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני. דלא הוי היתר' מפורש אלא מדיוקא. ומורה דגם גוף האיסור גברי מחמת הפגם והשחתה הנמשך ממנה לא הוי אלא בתורת דחויה בעלמא והיינו דבאמת איכא פגם והשחתה במעשה העבודה בטומאה בציבור גם לגבי גוף הכהן העובד. וא"כ גוף הכהן העובד בעי שפיר ריצוי הציץ לרצות על טומאת גופו שיהי' נחשב כטהור ועובד. העבודה בטהרה. ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ומ"מ שפיר דחיא העבודה בציבור את הטומאה ועכצ"ל דהיינו משום דא"א בלא"ה. והדרא קושת התוס' הנ"ל לדוכתי' דמאי ראי' מייתי ר"ש מכה"ג ביוה"כ דאפי' בשאינו על מצחו מרצה דלמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה. ויוה"כ ה"ט דכיון דא"א להיות על מצחו ולרצוי' דחיא את הטומאה מידי דהוי אטומאת גברי שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ודחיא טומאה ועכצ"ל דנפקא לי' לר"ש ההיתר העבודה בטומאה בציבור מבמועדו ומבמועדיכם דהוי ההיתר היתר מפורש ושוב לק"מ קושת התוס' וכנ"ל וא"כ ממילא לפי מה שתופס הרמב"ם ז"ל עיקר ההיתר דעבודה בטומאה בציבור. מהדרשה ויהי אנשים אשר הי' טמאים לנפש האדם כו'. והיא מהספרי בפרשת בהעלותך וכמ"ש הכ"מ שם. דלא הוי ההיתר היתר מפורש אלא מדיוקא שאנשים יחידים נדחים לפסח שני. אבל ציבור אין נדחין. שפיר פסק דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהיא על מצחו. דהרי לפי"ז אזדא לי' הוכחת ר"ש מכה"ג ביוה"כ דאפי' בשאינו על מצחו מרצה וכקושית התוס' ז"ל באמת וכאמור ודו"ק היטב. והנני ידידו מח"ו דור"ש ובאהבה רבה ואהבת עולם.