אור ברסלב
אמרי בינה יורה דעה דיני תרומות ומעשרות

אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך

דיני תרומות ומעשרות

דיני פדיון הבן

סימן א

כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ז) מתרומה המפריש מקצ' התרומה אותו המקצת אינו תרומה וה"ה כחלק הכרי כו' ופירש דבריו במל"מ (פ"א) ממתנות עניים דאף ע"פ דתרומה אין לה שיעור מה"ת מ"מ אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו מקצת אינו תרומה וה"ה טבל גמור וסובר כמ"ד בירושלמי ריש מס' פאה דפאה אין לה שיעור מלמעלה אבל יש שיעור למטה ואם נתן פחות מכשיעור מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר דכ"ד שיש לו שיעור אף מדרבנן אם נתן פחות לא עשה ולא כלום ואף דבפאה משמע מירושלמי דאם חזר והפריש להשלים לשיעור מה שהפריש בראשונה למפרע נעשה פאה ופטור מן המעשר גבי תרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע דלא מצינו בשום מקו' דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע והחלוק הוא מבואר ופשוט. ולכאורה אינו מבואר ומצינו אם מפרש ואמר שיהי' תרומה מעכשיו ע"מ כך וכך כשיתקיים התנאי נעשה תרומה למפרע ולמה לא נאמר כן ג"כ במפרש מקצת תרומה דאם משלים אח"כ יהי' למפרע מקצת הראשון תרומה וראיתי במהרי"ט אלגזי סוף הל' בכורות דעמד ע"ד והעל' בדעת רמב"ם בפירוש הירושלמי כמ"ש תוס' חגיגה (דף ו') דאף לגבי פאה אפילו חזר והוסיף עד כשיעור הראשון אין לו דין פאה וחייב במעשר וצריך שיתן מחדש השיעור בב"א דכל דבר שיש לו שיעור צריך ליתן בב"א.

ונראה דכוונת המל"מ הוא למ"ש עוד שם דדוקא אם ל"ה כוונתו להשלים עד כשיעור אבל אם כוונתו להשלים ודאי יכול לעשות לחצאין וכוונת הרמב"ם הוא באם אין בדעתו להפריש יותר וכאשר מוכרח לומר כן מכמה ראיות וכמו שהכריח כן ג"כ במרי"ט אלגזי א"כ החילוק מבואר דאינו דומה לתנאי דתנאי לא תליא בברירה כמבואר גיטין (דף כ"ה) משא"כ במפריש מעט וקורא שם ואין דעתו להשלים כיון דכמו שהוא עתה לא חל עליו שם תרומה והוי כטבל אף אם חזר ונמלך והפריש לא חל שוב למפרע דאין ברירה וכיון דכבר כלתה אמירה הראשונה אם אינו חל למפרע שוב אינו חל לכך צריך להפריש שיעור שלם אבל לגבי פאה י"ל דרמב"ם מפרש דברי ירושלמי כפי' ר"ש המובא במל"מ שם:

אך בעיקר דברי המל"מ יש להתבונן דא"כ למה לא ביאר הרמב"ם דצריך להפריש שנית שיעור שלם מהנשאר. גם הא כתב שם הרמב"ם והרי הוא כחלק הכרי ואעפ"כ צריך להפריש תרומות אותו מקצת ממנו ולא יפריש עליו מפירות אחרות הרי דלא חל כלל ואמאי גבי פאה אמרינן מה שנתן נתן וצריך לומר דהא באמת למה זכו הענים הא איהו לא נתן אלא לצאת ידי פאה וכיון שלא יצא נימא אדעתא דהכי לא נתן והוי הפקר בטעות וכמו דאמרינן ב"ק (דף ק"י) דכסף מכפר מחצה דאל"כ אדעתא דהכי לא יהיב וכן עמד ע"ז באלגזי שם וצריך לומ' כיון דעכ"פ מדאורייתא קיים המצוה דמה"ת אין לו שיעור כלל לכך זכו עניים אולם למ"ש תוס' סוכה (דף ג') דכ"מ שהטילו חכמים חיובם לגבי מצוה דאורייתא אם לא עשאה כתקונם לא קיים אף מדאורייתא המצוה א"כ יקשה למה זכו עניים נימא אדעתא דהכי לא נתן. אך באמת ל"ק דשם בב"ק בא הסיבה אח"כ שמת ולא הביא האשם שפיר אמרינן אדעת' דלא יהי' כפרה לא נתן וזה אומדנא דמוכח ועי"ש תוס' משכ"א היכא דלא בא שום סיבה ואף בשעת הפרשה הדין הוא דלא יצא ידי חיובו ואעפ"כ נתן אינו בכחו להוציא מיד עניים וזכו בהן כיון דלא נעשה שום השתנות ולפי"ז זה דוקא אם כבר זכו בהם עניים ולקחו כמו שמשמע מלשון ירושלמי ותוס' אבל אם עדיין לא זכו בהן רק במה שהפריש בזה שפיר אחרי שנודע לו דאינו יוצא ידי חיובו אף מדאורייתא נשאר שלו ויכול להשלים עד כשיעור ולפי"ז א"ש בתרם מקצת תרומה אמרינן דלא חל שם תרומה כיון דלא רצה להשלים עד כשיעור ובזה אינו יוצא ידי חיובו נשאר בטבל כמו שהי' וע"כ דיש כח בחז"ל לעקור מזה שם תרומה אף מדאורייתא לדברי רמב"ם דאמר דהרי הוא כחלק הכרי:

[ועיין מ"ש אי"ה בחו"מ בדיני מו"מ דמה"ט נמי בכתב לכהן חייב אני לך ה"ס בעד פדיון בנו דדבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומטע' גזירה שלא יאמרו פודין בשטרות בנו אינו פדוי ואעפ"כ חייב ליתן ואינו יכול לומר אדעתא דהכי לא חייבתי א"ע ובהגהותי לד"ח דיני דיינים (סי' ג') כתבתי הטעם משום דמהני הפדיון מד"ת עכ"פ והדרני בי עפ"י דברי תוס' סוכה הנז' דכל שלא עשה כתיקון חז"ל ל"מ אף מדאוריית' ואף דמבואר ריטב"א סוכה דבשעת הדחק וסכנה יקיים עכ"פ הדאורייתא ומברך עליו מ"מ בזה אם ל"ה לו אז ה' סלעים ל"ה חייב והי' לו להמתין עד שיהי' לו ואין זה שעת הדחק וע"כ הטעם דחייב הואיל דחייב א"ע ולא נולד אח"כ התחדשות והשתנות ממה שהי' מעיקרא זכה זה בחיובו ועיין בד"ח שם במפתחות והשמטות שהבאתי דברי תשובת יד אליהו שכ' בהא דפודה תוך ל' יום ונתעכלו המעות תוך ל' להסוברים דאין בנו פדוי א"צ הכהן להחזיר כי ברצונו נתן לו ודמי לכתב לכהן שחייב לו אף דבנו אינו פדוי מ"מ חייב ליתן והשגתי שם ע"ז מטעם הנז' שהיתי סובר דהטעם הואיל דפועל הפדיון עכ"פ מדאורייתא אבל בפודה תוך למד כשנתעכלו דלא הועיל כלל הפדיון למה יזכה ולא יתחייב להחזיר וכן נראה דאל"כ אף כשהוא בעין לא יהי' נפדה כיון דכבר קנה הכהן ועיין ב"ש אה"ע (סי' מ' סק"ב) משם הר"ן ובאחרונים שם. ולמ"ש כאן נמי נראה דאינו דומה לכתוב לכהן דשם לא נתחדש דבר משא"כ בפודה תוך ל' ונתעכלו דנתחדש דבר דהפדיון לא יועיל אמרינן שוב אדעתא דהכי לא יהיב וחייב להחזיר ואכ"מ בזה]:

ברם הא דפשיטא לי' למל"מ דרמב"ם למד הדין מירושלמי וסובר דאף בתרומה דסגי מד"ת בחטה אחת מ"מ כיון דחייבו חז"ל כשיעור אם הפריש פחות משיעור אינו פוטר כלל קשה דמש"ס קידושין לא משמע כן דבסוף פ"ב שם מוקי להא דגונב טבלו של חבירו דחייב ס"ל כשמואל דמדאוריית' חטה אחת פוטרת את הכרי ואם נאמר דאחר דחייבוהו רבנן להפריש כשיעור לא חל שם תרומה והוי כחלק הכרי א"כ אמאי חייב הגנב לשלם ואף דאם נאמר דחל יקשה ג"כ הא עכ"פ חיובא דרבנן חל עליו והוי כאינו שלו ז"א דכבר כתב שם התוס' רי"ד דאף לדעתו דחייב לתת לכהן כדי שיעור נתינה מדאורייתא מ"מ אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה עי"ש ובשביל זה לא מפטר הגנב כיון דהי' בידו להוציא מידי טבלו וזה ניחא אם נאמר עכ"פ מדאורייתא חל שם תרומה על החטה ויצא מידי טבלו אבל אם נאמר דאחרי שחייבהו חז"ל לתרום כשיעור לא חל ע"ז שם תרומה ולא יצא מידי טבלו אמאי יתחייב הגנב א"ו דחל שם תרומה ונתקיים הדאורייתא. וקצת י"ל דהא הרמב"ם הל' גניבה פוסק דהגונב טבלו של חבירו פטור מכפל אבל קרן חייב וע"כ מטעם קנס ועיין מקנה קידושין שם ולכאורה מנ"ל כיון דרמב"ם פוסק כשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי א"כ י"ל טעמא דרבי משום דשמואל אבל בגנב תרומה שהפריש כבר פטור מכלום ומנ"ל לפסוק דקנסינן לי' אולם אם נאמר דרמב"ם סובר אף דחטה אחת פוטרת הכרי מ"מ כיון דרבנן רמו עליו השיעור א"י מידי טבלו עד דמפרש כשיעור א"ש. אך אינו מוכרח כלל דבדברי רמב"ם יש דרך אחר הנכון עפ"י דברי תוס' רי"ד שם וכמו שהאריך אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ר"ג) עי"ש וכבר קדמהו בספר אורים גדולים וא"כ כיון דמפשטא דש"ס מבואר דלשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי אף אחרי שחייבו חז"ל וכלך חייב הגנב על המותר לשלם מניין לנו לומר דלא יחול על מה שהפריש שם תרומה ויהי' כחלק הכרי. ומצאתי במהרי"ט (ח"א סי' ח"י) דמפרש דברי רמב"ם דוקא בתרומת מעשר שיש לה שיעור מה"ת מעשר מן המעשר ואם פיחת מן השיעור אין עליה דין תרומה כלל אבל בתרומה גדולה כיון דמד"ת חטה אחת פוטרת הכרי תרומה ויחזור ויתרום עי"ש ודלא כדעת המל"מ:

ודעת הראב"ד בהשגות (סוף פ"א) ממעשר בפירוש המשנה דרפ"ד דתרומות דבין בתרומה בין במעשר מה שהפריש קדושי' הם והנשאר מקולקל לפי שהן טבל וחולין מעורבין ומן הכרי אינו מוצי' ממנו תו"מ על מ"א שהוא טבל גמור ודומה כתורם ומעשר מן הפטור על החיוב והנשאר תו"מ מיני' ובי' ור"מ סבר יש ברירה לכך יכול לתרום ולעשר ממנו על כרי אחר ויאמר סאה של טבל שבכרי הזה יהי' מעשר על ט' שבכרי הזה עי"ש וקשה לכאורה הא כבר הוכיחו תוס' בכורות (דף מ"ח) וגיטין (דף כ"ה) ובכמה מקומות דאף דר"מ סובר במתניתין דהלוקח יין יש ברירה היינו במברר דבריו ואומר שאני עתיד להפריש אבל בסתם מספקא לי' לר"מ וי"ל דא"ב כמבואר בבכורות שם וא"כ ל"מ למ"ד דאיירי בסתמא אף דלא ידענו כוונתו אם ירצה להפריש יותר א"כ ודאי ל"מ מה שמברר אח"כ כיון דלא בירר מעיקרא דמה שיפריש יהי' תרומה אלא אף למ"ד בירושלמי שם דמתניתין איירי שהי' בדעתו להפריש עוד המותר מ"מ כנראה לא אזלינן בתר הכוונה בזה עד שיברר דבריו בפירוש ויאמר מה שאני עתיד להפריש וכן נראה מדקאמר הלוקח יין בין השמשו' אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש ועיין ר"ש ותוס' סוכה (דף כ"ג) דדוקא בה"ש התירו לו להפריש עד"ז ולא בשבת ואי במחשבה סגי הי' להתיר אף בשבת במחשבה דרשאי כמו"ש רש"י ותוס' גיטין (דף ל"א) ויש ליישב:

ויש לחקור אם נאמר דמפריש פחות מכשיעור חל עליו שם תרומה ופוטר מדאורייתא וממילא לא נשאר עליו רק חיוב דרבנן שישלים עד כשיעור אם יכול להפריש מחיוב דרבנן ע"ז כגון מעציץ שאינו נקוב והא דמבואר מתניתין דדמאי (פ"ה) משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום היינו כיון דנקוב מחויב מדאורייתא כשעדיין לא תרם כלל אבל אם תרם מעט יכול להשלים אף משאינו נקוב דהוי מדרבנן על דרבנן וברע"ב שם דמן הפטור על החיוב הפריש ולאו תרומה הוא הלכך יחזור ויתרום ומ"מ כיון שקרא לה שם תרומה נותנה לכהן דלא ליתי לזלזולי ובתו' רבינו עק"א ז"ל כ' ולא ידעתי למה לא קאמר כפשוטו דמדאינו נקוב מדרבנן לגבי דרבנן הוי מן החיוב על החיוב והו"ל תרומה ומ"מ כיון דמד"ת הו"ל מהפטור על החיוב לכך לא מפטר הנקוב בתרומ' הזאת ואולי דמדינא הו"ל קריאת שם בטעות דהי' רק אדעתא למפטר הנקוב והרי לא מפטר עכ"ד ואינו מובן מאי קשיא לי' דהא מ"מ כיון דמדאורייתא הו"ל מפטור על החיוב ולא התיר את הנקוב אמאי חל כלל שם תרומה ולכן הצריכו למימר מטעם דלא ליתי לזלזולי ואולי כוונתו דכיון דיותר מחטה אחת הוא רק חיוב דרבנן זה יכול למפטר בחיוב דרבנן מהאינו נקוב וחל שפיר שם תרומה והא דיחזור ויתרום היינו חטה אחת לצאת ידי חיוב דאורייתא ומ"ש דקריאת שם הי' בטעות לא אדע הא כבר בארנו לעיל דהיכא דלא נשתנה הדבר מכמות שהי' בשעת הפרשה לא אמרינן הכא אדעתא דהכי לא עשיתי כדמוכח מכתב לכהן ומתוס' חגיגה. לכן נראה מדקתני סתמא ויחזור ויתרום היינו תרומה מעליא כמדתו שחייבו חכמים להפריש השיעור בב"א ל"מ לדעת המל"מ דצריך שיפריש השיעור בב"א או שיהיה בדעתו להשלים א"כ שם כיון דל"ה בדעתו להשלים לא חל עליו שם תרומה מן הדין אלא אף אם נאמר דכל שהפריש כדין תורה נפקע החיוב תורה מ"מ כיון דל"ה דעתו להפקיע הדרבנן לבד ל"מ אלא אף אם הי' דעתו להפקיע החיוב דרבנן י"ל דבזה כיון דעיקר חיובו הוא מדאורייתא והאינו נקוב עיקר חיובא הוא מדרבנן א"י לפטור אף השיעור דרבנן ועיין רש"י יבמו' (דף פ"ט ע"א) ועדיין צ"ע אם אומר בפירוש לפטור החיוב דרבנן אם סגי בזה:

סימן ב

מהא דכתב הרע"ב הנז' דכיון דקרא שם תרומ' נותנה לכהן אף דאינו פוטר כלום וצריך לחזור ולתרום מבואר דכל שחל שם תרומה או מדרבנן או מדאורייתא חייב ליתן לכהן וקרינן ביה ונתן לכהן את הקודש או ראשית דגנך תירושך ויצהריך תתן לו וממילא נראה המפריש תרומה יותר מכפי שיעורו כיון שחל שם תרומה עליו חייב לתת לכהן ול"א דיחזקנו וימכרנו לכהן רק נכסי כהן הוא. וכן נראה ממתניתין דתרומות (פ"י מ"ו) חבילי תלתן דטעם עצו ופריו שוה בכ"ז א"צ להפריש את העץ ומ"מ אם הפריש קודם כתישה ונתן העץ עם הזרע וכתב הרע"ב דכיון דקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן ואף דא"ב קדושת תרומה אף אחר שקרא שם כדקתני שם אם יש בזרע כדי ליתן טעם ובכ"ז כיון שקרא שם חייב ליתן לכהן. ותמהני שראיתי במקנה סוף פ"ב דקידושין דכתב דאינו חייב ליתן לכהן רק כפי שיעור שחייבו חכמים והמותר אף דחל שם תרומה מ"מ הוא שלו ויכול למכור לכהן ומראיות הנז' נראה דכל שחל שם תרומה ע"י הפרשתו חייב ליתן לכהן. וכן משמע מהא דפריך בירושלמי ריש פאה ומובא תוס' חולין (דף קל"ו) למה לא תנינן תרומה עמהון אמר ר"א מפני המחלוקת ועי"ש בר"ש ותוי"ט ואם נאמר דכל מה שמוסיף בשיערו אינו חייב ליתן לכהן א"כ ליכא שום מצוה בתוספתו הי' לו לתרץ דלכך לא קתני בין אלו דברים שאין להם שיעור תרומה הואיל דליכא מצוה ודוחק לומר במה דתרומה יהי' בזול יותר מן החולין הוי מצוה א"ו נרא' בפשיטות דחייב ליתן לכהן כל מה שמפריש וקורא שם תרומה וכן יש להוכיח מן הספרי פרשת נשא. וכן נראה מרמב"ם (פ"ג ה"י) מתרומות דכתב תרם ועלתה בידו אחד מס' וחזר והוסיף לשם תרומה אותה התוספת חייבת במעשרות ומפריש ממנה הכהן המעשרות ואח"כ יאכלנ' משמע דחייב ליתן לכהן ובאמת בר"ש וברע"ב (פ"ד מ"ג) כתבו דכבר נפטרו ואין שם תרומה חל על מה שמוסיף והתוס' הזאת הוי טבל גמור וחייבת במעשרות משמע דאינו חל כלל שם תרומה וצריך לדחוק דכוונתו הוא שיהי' שם תרומה לענין מעשרות לא חל אבל ודאי חל שם תרומה ואסור לזר וממילא חייב ליתן לכהן והוא יעשר וכמו שכ' הרמב"ם:

וראיתי בים ש"ש ב"ק (פ"ה) בדיני ברירה שכתב בפירוש המשנ' דהלוקח יין מדברי תוס' סוכה דמה שמרבה בתרומ' אין המעשר מתמעט בכך דלא יתכן כלל והיינו משום דס"ל דתרומה שפיר ממעט ממעשר אפילו יתן אחד מארבעים בעין יפה ואפשר אם מוסיף יותר מן ארבעים כולי האי אינו ממעט ומאד תמהני הא כמעט הדבר מבואר במשנה ה' פ"ד מס' תרומות המרבה בתרומה ר"ט ור"ע אומרים עד שישייר שם חולין ועי"ש בירושלמי דודאי משמע דא"י לתת המעשר מהמותר ובפרט ממה דקתני במשנה ב' חזר והוסיף חייב במעשרות וכן מדברי הרמב"ם נראה בעליל דכל מה שחל עליו שם תרומה אף כל הכרי מלבד שישייר מקצת אינו חייב רק לעשר הנשאר וכ"כ להדיא בפירוש רא"ש (פ"ז) דדמאי דנהי דחטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ יכול להפריש לתרומה כמו שירצה רק שישייר מקצת ע"ש ועי' ס' מים חיים שם מ"ד:

ודע דראיתי דבר חדש בס' כפתור ופרח (סוף פ"ג) דהביא משם הראב"ד וז"ל ואומר אני דא"ח מיתה אלא על תרומות דגן ותירוש ויצהר ועל הטבל שלהן אבל על שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהם שם יש עליהם קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה עכ"ל הרי זה חדש דע"י קריאת שם חל קדושת תרומה מה"ת אף דאינו חייב. ובודאי כוונתו כיון דגבי תרומה אמרינן נמי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמבואר תוס' יבמות (דף צ"ג) וברשב"א קידושין (דף ס"ג) וכן סובר הראב"ד דאף מה דלא חייבו התורה חל שם תרומה מטעם נדר ומדמעת וע"כ הא דתרומת דמאי אינו מדמעת אף דקרא שם תרומה י"ל הטעם כיון דלא קרא שם מרצונו וחפצו בתורת נדר בלעדי לקיים חיובא דרבנן אבל האינו מחויב כלל אם קרא שם הכניס עצמו לחיובו חל מטעם נדר ומדמעת. וקשה ממתניתין דתלתן הנז' דקתני אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ דשם א"צ להפריש העץ ואם הפריש חייב ליתן לכהן הועיל דקרא שם קודם כתישה וכיון דחייב להפריש על הזרע חל אף על הקשין ובכ"ז אין העץ אוסר בנ"ט ומבואר אף דע"י קריאת השם חייב ליתן לכהן מ"מ אינו קדוש בקדושת תרומה שיאסר עכ"פ בנו"ט מכ"ש מינים שא"ח כלל בתרומה דלא אמרינן שיתקדש ע"י קריאת שם ושתהיה מדמעת ועוד הא בתרומה כתיב ראשית שיתיר השיריים ואם קרא שם על כל הכרי אינו חל שם תרומה ומינים דאינם חייבין בתרומה אין קראית השם מתיר שום דבר ואינו בגדר שם תרומה וצ"ע. ואפשר כוונתו רק על מיני תבואה דדגן תירוש ויצהר להדיא כתיב ראשית דגנך כו' ושאר מינים אינו מחויב להפריש אבל אם תרם תרומתו תרומ' מה"ת מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היינו אם הפריש חל עליו ועיין רמב"ם (פ"ב) מתרומות דכתב להדיא וכן כל המפרש מדבר שא"ט תרומה אינה תרומה וצ"ע בכ"ז:

ועיין חידושי ר"ן חולין (דף ק"כ) דהוכיח ממתניתין דבכורים (פ"ג מ"ט) דבכורים דשאר מינים אף דאינם מחויבים מ"מ אם רצה להבי' מביא ואולי ג"כ כוונתו מטעם נדר ומ"מ קשה ג"כ הא מבואר להדיא בירושלמי (פ"א) שם פשיטא הדא מילתא הפריש בכורים חוץ משבעת המינים לא קדשן:

סימן ג

בחיוב מצות תו"מ מבואר ברש"י גיטין (דף מ"ז ע"ב) דמעשר טביל ואסור לי' באכילה ולא מצוה דרמיא עליה הוא אא"כ אוכלן או מוכרן דקא משתרשי לי' אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה הוא עכ"ל מבואר דלאו חובת הגוף הוא לתרום רק כמו מצות שחיטה אם רוצה לאכול צריך לשחוט כן נמי מצוה תו"מ אם אינו רוצה לאכול או למכור אין חוב עליו להפריש ויכול להניח בטבלו. ועיין טו"ז יו"ד (ס"א סקי"ז) שכתב בהפרשת תרומה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות הפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עי"ש ותמהני דהרי לפנינו דעת רש"י אינו כן. ומצאתי בגליון רע"א ז"ל דכתב בפשיטות הוא רק כשרוצה לאכלו והביא דברי המג"א (סי' ח') ותמהני שלא הביא דברי רש"י גיטין הנז' ועיין ב"מ (דף פ"ח) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר דמשמע דאף מוכר פטור אולם כבר פירש הרמב"ם (פ"ב) ממעשר דהגומר לאוכלן לעצמו חייב לעשר והגומרן למוכרן פטור מה"ת ומבואר בדבריו דאזלינן בתר גמר דעתו ואם גומרן ע"ד לאכול אף שנמלך ומוכרן חייב לעשר ואם גומרן ע"ד למוכרן כיון דלא נתחייב באותו מירוח פטור המוכר והלוקח ועיין ש"מ ב"מ שם משם רמב"ן ומדברי ר"ת שם בש"מ נראה דאף במוכ' אח"כ פטור המוכר והלוקח מדאורייתא עי"ש ומדברי רש"י גיטין מבוא' דמוכר כיון דמשתרשי לי' חייב מדאורייתא וכנראה רש"י ז"ל יליף מש"ס חולין (דף קל"א) דפריך על רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאוכלן פטור מהא דתניא הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר אם באנפרות פטור מלעשר ומתרץ שאני התם דקא משתרשי לי' ועי"ש ברש"י כיון דמשתכר שהי' צריך לפרוע במעות חיוב' איכא עליה כשאר חיובי דמעשרות ומשמע חיוב מה"ת ואף דלא חל חיובו רק כשאוכל מ"מ אם מוכרן ג"כ חייב:

אולם מדברי תוס' רי"ד סוף פ"ב דקידושין מבואר כיון דמתנו' שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אף טבלו משדהו אין חלקו של כהן עדיין ואם נגנב ממנו חייב הגנב לשלם אף דטה"נ א"מ מ"מ אומר לו אני היתי רוצה למכור טבלי לאחרים עי"ש הרי דסובר דיכול למכור לנכרי דע"כ מטעם זה הוי ממונו דאי לישראל הא יהי' חל על הישראל לעשר א"ו או לנכרי או דסובר אף לישראל דלוקח בכל ענין פטור והמוכר אף דמשתרשי ליה פטור. ואאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ר"ג) הכריח שכן דעת רמב"ם אף דפוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין היינו או בדבר המבורר כזרוע ולחיים או בבא ליד כהן בטבלייהו או שבא טבל ממעשר שני לירושלם אבל בגנבו מיד בעלים בזה ודאי לאו כהורמו דמיין וחייב לשלם הגנב עי"ש באורך וכוון בכל האמור שם לדברי בעל ספר אורים גדולים שהאריך הרבה בזה ליישב עפ"י דברי התוס' רי"ד. והא ברמב"ם הנז' מבואר דאם גמר תבואתו לאוכלן חייב למעשר ואף המוכר:

אך המעיין בדברי תוס' רי"ד שם דכתב בהא דקאמר בש"ס שם דחייב לשלם דסובר כשמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשינן גבי ראשית הגז ונראה לתרץ דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כו' אבל מיהו אעפ"י שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי ניתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה עי"ש הרי דסובר דמוטל להפריש מה"ת כדי לקיים מצות נתינה בדבר חשוב ובכל זאת כיון דע"י חטה אחת יוציא מידי טבלו חייב הגנב לשלם כיון דהי' מותר לו לאכול ולא מפטר הגנב בשביל זה שהי' הבעלי' חייבים לקרוא שם בדבר חשוב ולקיים מצות נתינה והכוונה אף דכל הראשונים השיגו ע"ד רש"י חולין (דף ד') דהוכיח דע"כ חלופי איסורי הנאה אסור למחליף דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכתבו כיון דאסור לו מה"ת למכור אין זה דמיהן עי"ש תוס' וריטב"א א"כ מה לי שאינו חייב לשלם דמיהן משום דמחזקינן שודאי הבעלים לא יעברו ולא יעשו איסור ומה לי בזה דנימא להחזיק הבעלים שודאי לא יעשו איסור ויקיימו חיובם במצות עשה להפריש שיעור חשוב כדי לקיים מצות נתינה ובמה יוציא מיד הגנב אולם החילוק מובן מאליו דשם עצם הדבר אסור בהנאה ואינו ממון רק שיאמר שהי' בידו לעבור על איסור ולמכרו לנכרי מחזקינן שלא יעשה איסור לעבור על ד"ת ואינו חשוב דמים משא"כ בגונב טבלו אם הי' אסור לו לאכול עד שיפריש כדי נתינה וליתא לדשמואל לא חשיב אצל הבעלים ממון כשיעור תרומה שצריך להפריש אבל כיון דסובר כשמואל דחטה אחת מוציא מידי טבלו א"כ הוי ממון דידי' ואף דמוטל עליו חיוב מצות נתינת דבר חשוב בשביל זה לא מפטר הגנב לשלם כיון דהוי ממונו דלאו כמי שהורמו דמיין. ולפי"ז בהך אוקימת' דלעיל דכ"ע טה"נ אינו ממון ופליגי אם כמי שהורמו דמיין או לא ואם לאו כמי שהורמו דמיין אף דאסור למכור עד שיפריש מ"מ כיון דממונו הוא חייב הגנב לשלם כיון דאם מוכרן והפקיע המצוה לאו דין ממון עליו. ועי"ש בחולין בר"ן דסובר דאף בד"ש פטור מזיק מתנות כהונה דלאו ממונא דכהן הוא רק מצוה רמיא עליו וכשיטתו ע"כ הוא שיטת הרמב"ם דבפ"ט מבכורים כלל מכרן בהדי מזיק מתנות כהונה או שאכלן וכן בש"ע (סי' ס"א סעיף ל"א) הזכיר מוכרן וע"כ אף דמשתרשי לי' מ"מ כיון דהפקיע המצוה א"ב חיוב ממון ועי"ש בפ"ח דדבריו מוכרחין בדעת רמב"ם ואף דבהל' מעשר (פ"ו ה"י) הביא הדין דאנוס מבית המלך גרנו בחובו דחייב להוציא עליו מעשרות ע"כ הטעם משום דלא הפקיע המצוה בידים אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן וכמ"ש הר"ן משא"כ כשמוכרן דהפקיע המצוה בידים ואין בו דין ממון פטור אף בד"ש ולכך בגונב טבלו חייב לשלם כיון דלית בי' דין ממון לאחרים וז"ב [ותמהני מאד על ספר פה"ב דין מזיק מתנות כהונה דלא שם עינו ע"ד רמב"ם (פ"ו) ממעשר הנז' שהביא הדין דאנס המלך גרנו וגם בש"ע הנז' (סעיף ל"א) וע"כ מוכרח כדעת הר"ן דאם הפקיע המצוה פטור ואם לא חייב עדיין לקיים המצוה בממונו אם משתרשי לי' דמה לי הן מה לי דמיהן]. וא"כ אף התורי"ד מודה לדעת רש"י דאם מכרן חייב לעשר מה"ת היכא דגומרן לאכול:

אולם זאת מבואר מדברי תוס' רי"ד דחולק על רש"י דלדעת רש"י אם אינו אוכל ואינו מוכר אינו חייב לעשר ולדבריו דסובר דמוטל עליו לקיים מצות נתינה בדבר חשוב אף אם הפקיע האיסור טבל ע"י חטה אחת הפוטרת הכרי מה"ת בכ"ז מוטל עליו לקיים מצות נתינ' הרי דזה מצוה פרטית ואינו יוצא במה דמפקיע מאיסור טבל וכן נ' מדברי רמב"ן במנין המצות שורש (י"ב) דחשיב מצות נתינה בתו"מ למצוה בפ"ע א"כ מבואר אף אם אינו אוכל חייב לקיים מצות נתינה דלדברי רש"י אם אינו אוכל א"ח כלל א"כ כיון דחטה אחת פוטרת ויוציא מידי טבלו אמאי יתחייב עוד לתת כדי נתינה א"ו כיון דזה מצוה בפ"ע א"כ זה לא תליא אם אוכל או לא. ובאמת קשה לכאורה על דעת רש"י בהא דמקש' שם חולין מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבולין כו' שפטור מהתשלומין ת"ל לא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם אמאי ליהוי כמזיק או שאוכלן ומשני ה"נ דאתו לידי' בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמין ופירש"י שהופקד הטבל אצלו וזכה בהן מן ההפקר שהרי קדם ל"א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו ועיין פ"ח יו"ד שם דב' לשונות תליא אם טה"נ ממון אז בעינן שמסר לו לזכות בתרומה ואם אינו ממון אז הוי כזכה מן ההקפר ואם נאמר דאם אינו רוצה לאכול או למכור אין עליו שום חיוב כיצד נוכל לומר דכמו שהורמו דמין ואף דהפריש אח"כ מ"מ קודם הפרשה כ"ז שא"ר לאכול או למכור אינו חל עליו שום חיוב לדעת רש"י ואף דאיגלאי מלתא אח"כ שהפריש ורוצה לאכול ולקיים המצוה מ"מ עיקר החיוב בא אז עליו ולא קודם וכיצד נאמר דהוי כמו שהורמו לענין שיזכה בהן הכהן אם בא לידו בטיבלייהו ואף לל"א שכתב רש"י דיהי' זוכה בתרומה שבו ע"כ אין הכוונה דאמר לו שיזכה במה שיתרום דא"כ א"צ לומר קסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמין דאף אי לאו כמי שהורמו דמיא מ"מ יכול לזכות לו שיזכה במה שיתרום כיון דהוא בידו לתרום ל"ה דבר שלא בא לעולם אע"כ דזה פשיטא רק אף באם מזכה לו בתרומה שיש בו ואינו אומר לכשיתרום ג"כ מהני הזכיה ואי לאו כמי שהורמו דמיין ל"ש זכיה בתרומה שיש בו עכ"פ מבואר דאי כמי שהורמו דמין אית לי' בו זכיה לכהן ואי נימא דלא חל כלל עליו חיוב להפריש עד שרוצה לאכול או למכור כיצד יזכה בתרומה שיש בו. ועיין רש"י יבמות (דף פ"ו) ד"ה מה תרומה טובלת דאי מטעם זה חייב מיתה על אכילתו של טבל משום תרומה שבו לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא ליה עי"ש ובאמת ברש"י שלפנינו ליתא מילת תרומה ועיין ס' בית מאיר (סי' קס"ט סנ"ט):

וראיתי בריטב"א מכות (דף י"ט) בהא דקאמר שם כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי וכ' פירוש כמי שהורמו דמין בזו ובדכוותי' דהוי לחומרא דאלו לקולא ל"א כמו שהורמו דמיא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל וז"פ. ובודאי הכוונה על כהן דישראל אף בתרומה חייב מיתה ביד"ש רק הכוונה על כהן דלא יתחייב כיון דתרומה לדידיה שרי לכן כתב דרק לחומרא אמרינן כמי שהורמו וקשה הא בש"ס חולין הנז' מבואר דאף לקולא אמרינן למאן דסובר כמי שהורמו דמיא דהא זה הוא לקולא אם בא לידו דכהן בטבלייהו אמרינן דכבר זכי בו ואם הפריש אח"כ והזיקו או אכלו חייב לשלם וכן בקידושין שם בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן דאמרינן כהורמו דמין והוי שלו ואף אם בא לאבי אמו כהן שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו כמבואר בכורות (די"א) הרי דהוא אף לקולא בבא ליד כהן לומר כמי שהורמו דמיא וצ"ע בכל זה:

סימן ד

והנה להמבואר ומוכרח דהרמב"ם סובר כדעת הר"ן חולין שם דלעולם לית ביה דין ממון במתנות כהונה עד שיזכה בהן הכהן וקודם זכיה אינו ממון של כהנים רק חיוב מצוה רמי' עליו ואם הפקיע המצוה בידים אף אם מכרו דמשתרשי לי' פטור וכמבואר מש"ע (סי' ס"א) הנז' ובאמת יש להתבונן למה אין הרמ"א מביא דעת רש"י ותוס' דאם משתרשי לי' חייב ועיין תו"ח חולין שם וכבר הערותי בזה בהגהותי בד"ח דיני שומרים (סי' ט"ז) דמאי מהני לדעת הר"ן במכירי כהונה דהוי כבא ליד כהן וכאלו נתנו לו וקיים מצות נתינה כמבואר גיטין (דף ל"א) וב"מ (דף מ"ט) וכתב שם רש"י הטעם דשאר כהנים אסחי דעתייהו וכ"כ שם הר"ן כיון דלדידיה יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמטי לידו ומה מועיל דאסחי דעתייהו כ"ז שלא הגיע לידו בשלמא אם נאמר דממון כהנים הוא רק דאינו מבורר של מי ולאיזה כהן יתן שפיר כיון דכל כהני' אסחי דעתייהו הוי כמאן דאין כהן אחר אלא זה וזכה משלחן גבוה דהתורה זיכהו אבל אם נאמר דאין לכהנים זכיה רק מצוה רמיא על הבעלים לקיים מצות נתינה מה מועיל דאסחי כל כהנים דעתייהו מ"מ כ"ז שלא זכה בו לא קיים מצות נתינה והארכתי שם הרבה בזה ועוד יבואר לפנינו אי"ה עכ"פ דעת רמב"ם כנראה דמסכימים ומתאחדים עם דברי ר"ן:

ועפ"ז מובן לדעתי דברי רמב"ם (פי"ב הי"ז) מתרומות דכתב אין ישראל חייב להטפל בתרומה להביאה מהגורן כו' ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שמה ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאת' מן הכהן שאם הפרישה והניחה ה"ז חילול השם. ולכאורה קשה הא מבואר ירושלמי (פ"א) דדמאי דפריך ואינו מצוה להשיב אבידה אמר ר' יוסי מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה עי"ש והי"ל לרמב"ם לכתוב זה ואף דבש"ס חולין (דף קל"ד ע"ב) קתני ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה מ"מ זה דוקא בדבר מרובה דאינו מצוה להשיב אבידה אבל בדבר מועט מצוה להשיב אבידה. וזה לא קשה דכ' התיקוני חכמים הא בש"ס חולין שם משמע דמד"ת חייב לטפל דנתינה כתיב בהו דכבר כ' המים חיים שם שהרמב"ם דקדק ממה דאיתא שם שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה דוקא כשיש ריוח בתרומה מלבד השכירות הא בלא זה אינו חייב רק יניחנו שם לפסוד ואם היה חייב להטפל בה משום מצות נתינה היה חייב להטפל כדי לקיים מצות נתינה א"ו דמה"ת בתרומה ומתנות אף דכתיב בהו נתינה חייב להפריש ולהניח במקום המשתמר עד שיבא הכהן ויטלם ואם מעצמן יפסידו אין בכך כלום וכ"ז שעומד בגורן מחויב לשמרן אבל כשיבא לביתו אינו חייב עוד עוד להטפל בהן אבל מד"ס מחויב במתנות לשום אותן בדמים ובתרומה להטפל בה אלא שיטול שכר הבאתו מכהן עי"ש והיינו אף דבכל מצות עשה מחויב חייב להוציא עד שליש לקיים העשה ואם מצות נתינה הוא מצות עשה פרטיות לתת התרומה לכהן מ"מ זה דוקא במקומו בגורן אבל להוציא הוצאות וטיפול להביא לביתו לשמרן אם אין כאן כהן לא חייבו התורה וזה א"ש מצד עצם המצוה כדי לקיים בזה דרכיה דרכי נועם אינו חייב רק במקומו אך זאת קשה למה לא יתחייב עכ"פ מה"ת להטפל מפני השבת אבידה:

ולמ"ש דרמב"ם סובר בדעת הר"ן דמתנות כהונה לאו ממון כהנים הם רק של גבוה דהטיל על הבעלים החיוב לקיים מצות נתינה וזה ידענו ממאמר דר"ח דהמזיק מתנות כהונה או שאוכלן פטור והה"ד המוכר והטעם דהפקיע המצוה ולית ביה דין ממון לכהנים או מדכ' זה או מסברא א"כ לא קרינן ביה אבידת אחיך ואינו חייב להטפל מטעם מצות השבת אבידה אף בדבר מועט כיון דאין לכהנים בה זכות רק חיוב על קרקפתי דבעלים לקיים מצות נתינה לא קרינן בי' אבידת אחיך ודומה לזה ממעטינן ב"מ (דף נ"ו) דאין רבית ואונאה להקדש מדכתיב באונאה אל תונו איש את אחיו והקדש לאו אחיו ועיין בעה"ת (שער מ"ו ח"ד) דרבית בהקדש גבוה שרי ולא הקדש עניים דאחיך קרינא ביה ודעת רשב"א בתשובה להתיר אף בשל עניים הואיל דלאו בעלים מיוחדים והרא"ש בתשובה השיג ע"ז ועיין באורך במל"מ (פ"ד) ממלוה ובח"ד (סי' ק"ס) ובמ"ש בד"ח שם וה"נ לענין השבת אבידה ובאמת יש ראיה לשיטת הרא"ש מירושלמי הנז' דשייך מצות השבת אבידה לגבי תרומה אף דאין לו בעלים מיוחדים קרינא ביה לכל אבידת אחיך כמו כן נמי לענין רבית. וכ"ז אם נאמר דממון של כהנים הוא רק אין לה בעלים מיוחדים אבל להמתבאר מש"ס דילן עפ"י דעת רמב"ם ור"ן דמזיק פטור אף בד"ש דלאו ממון של כהנים הוא רק חיוב על הבעלים לקיים מצות נתינה דומה שפיר לממון גבוה דלכ"ע לאו אחיך קרינא ביה ועיין בתשובת רמב"ן (סי' רנ"ב) ולכך לא הביא רמב"ם דיש בדבר מועט מצות השבת אבידה:

[ועיין תו"כ בהר בפסוק את כספך לא תתן לו בנשך כספך ולא של עכו"ם או כספך ולא כסף מעשר שני ת"ל נשך כסף וע"כ למ"ד דמע"ש ממון גבוה צריך רבוי דלמ"ד ממון הדיוט מה"ת למעט מכספך ולמ"ד ממון גבוה ל"ל למעט מכספך תפ"ל דלא אחיך הוא כמו דנתמעט הקדש גבוה וגם אף דכתיב נשך כסף מ"מ ממעטינן של גבוה מאחיך ולמה מרבינן לכסף מע"ש וצריך לומר כיון דמ"מ יש זכות לבעלים לאכול בירושלם יותר ממה שיש לאחרים קרינא ביה אחיך וראי' לזה דהא לדעת רמב"ם עיסה של מע"ש חייבת בחלה וקרינן ביה עריסותכם וכן לענין מצה ואתרוג וכבר כ' הכ"מ משם הר"י קורקוס הואיל דיש לבעלי' בו היתר אכילה הוי מצתכם ה"נ לענין רבית מרבינן מדכתיב נשך כסף והיה ס"ד למעט מדכתיב כספך דבעינן כספך המיוחד לך לכך מרבינן מדכתיב נשך כסף ומ"מ של גבוה ממעטינן מדכתיב אחיך וז"פ כתבתי זאת בשביל שראיתי למחבר גדול אחד שכתב ראיה ברורה לדעת האוסרין להלוות ממון ענים ברבית מספרי פ' כי תצא מכלל שנאמר כספך ולא כסף אחרים או כספך ולא כסף מעשר כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר ופירש הז"ר כסף מעשר היינו מ"ש וס"ל ממון גבוה קמ"ל דעכ"פ הבעלים אוכלים בירושלם ויש בו משום רבית ותמה ע"ז ממתניתין דריש מ"ש דאין מוכרין ואין מחליפין כיון שהוא קודש א"כ בלא"ה אסור להלות דקודש המה לכך מפרש בדברי הספרי דאיירי מעות מעשר מה שהאדם מחויב להפריש מעשר משלו והיינו כסף מעשר דקרי ליה בספרי ומרבינן דאית ביה איסור רבית דאורייתא הרי דרבית קצוצה אסור בהקדש עניים מדאורייתא אף דלית לי' בעלים מיוחדים אלו דבריו. אולם דברי רבינו נר ישראל בעל מג"א נאמנים דכוונת הספרי על מעות מעשר שני ויעידו דברי התו"כ המפורשים ע"ד הספרי הסתומי' ואף דאסור להלות מ"מ אם עבר והלוה ברבית מרבינן דעובר דאף דממון גבוה הוא מ"מ כיון דיש לבעלים זכות לאכול בירושלם קרינן ביה אחיך ועבר על לאו אבל לעולם ממון עניים י"ל דאינו עובר הואיל דלית ליה בעלים מיוחדים ואכ"מ בזה]:

ודע דמ"ש רמב"ם (פ"א) ממעשר האוכל פירותיו טבולין כו' אעפ"י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו לד' אין לך בהן כלום עד שירימו אותן ולמה לו לטעם זה הא אף אחר הרמה פטור כמבואר הל' בכורים מטעם ממון שאין לו תובעים ולמ"ש הכ"מ הל' בכורים לדייק בדברי רמב"ם דסובר דחייב עכ"פ לציד"ש מדכ' אינו חייב לשלם י"ל דכאן כתב אין משלמין משמע אף בד"ש ג"כ פטור מטעם דאין לך בהן כלום עד שירומו אולם למ"ש דמוכרח בדעת רמב"ם דסובר כדעת הר"ן דאינו ממון כהן רק מצוה בעלמא רמיא וכמו שכתב הפ"ח ומה"ט לית בי' אף משום השבת אבידה א"כ אף לציד"ש פטור ועיין דברי חמודות על הרא"ש דכתב דדברי הכ"מ אינם מוכרחים עי"ש וא"כ הדר' הקושיא למקומו למה כתב הרמב"ם הטעם מדכת' אשר ירימו הא אף אחר הרמה פטור. ונראה דהא גם לדעת הזה דלאו ממון כהן הוא רק מצוה מ"מ מודים במכירי כהונה דהוי כבא לידו וכמבואר גיטין (דף ל"א) וברמב"ם (פ"ז ה"ו) ממעשר ובזה המזיק או שאכלו חייב לשלם דהוי כבא לידו וצריך להשמיענו דאעפ"כ אם אכל בטבלו אינו חייב דאין לכהן בהן אלא משעת הרמה ואילך והש"ס באמת היה יכול לשנות דמשעת הרמה חייב הוא במכירי כהונה. וכבר כתבתי לעיל דהדבר צריך טעם כיון דליכא רק מצות נתינה וכ"ז דלא זכה הכהן לאו ממונו הוא. ולכאורה י"ל כיון דאסור לחזור ואין לו בהן שום טוה"נ שוב ממילא ביד הבעלים בעצמן לזכות בעד הכהן שהוא מכירו ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים זה דוקא היכא דיש לו בו איזה זכות אז צריך שיזכה אחר ע"י אבל כשכבר הפקירו ואינו בעל החפץ יכול לזכות לאחרים וכיון דהפקירו התורה לכהנים רק לבעלים יש זכות נתינה למי שירצה שיתן ל"מ אם טה"נ ממון והוי כיש לו בגוף המתנות צריך לזכו' לאחרים ע"י אחר ואף אם טוה"נ א"מ מ"מ שייך לומר א"א זוכה בשלו לאחרים וכבר הארכתי בזה בהגהותי בד"ח דיני גבי"ח (ס"ז) ודיני מכיר' (סי"ב) וא"כ במכירי כהונה הואיל דאינו רשאי לחזור ולית בי' צד זכות לתת לכהן אחר הוי כזוכה דבר הפקר לאחרים ויכולין הבעלים לזכות לאחר היינו כהן המכירו והוי כבא לידו. אולם זה דוחק דנאמ' דמכירי כהונה הוא מצד זכיה דהיה צריך כוונה ודעת ומעשה קנין שיזכ' הוא או חצרו להכהן ולא משמע כן. גם יש לגמגם כיון דליכא רק איסור לחזור אבל קנין ליכא ל"ש שיזכה לחבירו אטו הנשבע לחבירו לתת לו מתנה יהיה בידו לזכות בעדו זה ודאי אינו ואף דיש לחלק וכמו שהשיג הנתיבות המשפט (סי' רע"ח) על קצוה"ח שם ויבואר לקמן אי"ה מ"מ לא משמע דמכירי כהונה דמהני כאלו בא לידו הוא מצד זכיה:

לכן נראה דהא יש להתבונן בדברי ר"ן חולין שם אחרי דהעל' דמתנות כהונה לאו ממונו דכהן הוא רק על הבעלים רמיא מצות נתינה איך הכריח אח"כ סברת תוס' שם דאפילו מידי דלית להו טוה"נ לבעלי' כלקט שכחה ופיאה אם בא העני ושאל ממנו אם רצה אינו נותן לו דאי אמרת כל שאין בו טוה"נ נותן ע"כ למי שתובע ראשון הו"ל ממון שיש לו תובעין ומאי פרכינן לר"ח מבעה"ב העובר ממקום למקום דלקט שכחה ופאה א"ב טוה"נ א"ו אף בדבר שא"ב טוה"נ לבעלים אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה אלא שאם בא ולקחו אין מוציאין מידו וממיל' בדבר דאית בי' טוה"נ אפילו לקחו מוציאן מידו. והים של שלמה שם השיג ע"ז דבדבר שא"ב טוה"נ נוטל ע"כ של בעלים ומה שקרי משאל"ת היינו שאם אכלן הבעלים והזיקן או איש אחר אין לו תובעין לשלם דיכול לומר שמא לא היית ראשון בהן לזכות ועכשיו שבאת לתבוע התשלומין מידי שהרי גזלתי לעניים לא לך אתן אלא לאחר עכ"ד ולדבריו א"כ אם בא זה העני בעת שבא הבע"ב הזה שעובר ממקום למקום ורוצה ליקח והקדי' זה ולקח אז הוי ממון שי"ל תובעין א"כ מה פריך מרבנן דר"א דאמרו עני היה באותו שעה הא עשיר משלם דלמא פלוגתייהו אם היה בא עני מיד אחר שלקח זה העשיר והוי שפיר ממון שיש לו תובעין. גם הא לעיל מיניה פריך הש"ס משפט מלמד שהמתנות דין לאו להוציאן בדיינין ופיר"שי אלמא כהן הראשון התובען מוציאן מידו וקשיא לר"ח דאמר מתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא ומאי פריך דלמא דוקא באם אינו בעין ודנין על התשלומין כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלן אז פטור דיכול לומר שמא לא היית ראשון א"ו כיון דמשפט קתני ללמד שהמתנות דין והבא ראשון יכול לתבוע ממילא דמי התשלומין הוא במקום המתנות והבא ראשון יכול לתבוע. א"כ אם נאמר דמתנות עניים הבא ראשון יכול לתבוע אז גם הבא ראשון יכול לתבוע התשלומין ומה פריך ושפיר הוכיחו התוס' והר"ן ממה דמדמי הש"ס מתנות עניים למתנות כהונה ע"כ אף דלית במ"ע טוה"נ מ"מ יכול לדחותו ולומר לא לך אתן אלא לאח' ודברי היש"ש צ"ע:

ברם יותר היה לו להרגיש בדברי ר"ן דלדבריו דאף בד"ש פטור מטע' דלאו ממון כהנים הוא רק חיוב מצוה וכ"ז שלא זכו בהמתנות כהנים לאו ממונה הוא א"כ י"ל באמת דמתנות עניים אינו יכול לדחות להבא ראשון ולמחות בידו מלזכות ובכ"ז כ"ז שלא זכו עניים לאו ממונם רק רחמנא אפקריה למ"ע לגבי עניים שיהיה ביד מי שבא לזכות יזכה וכל הקודם זכה ובכ"ז המזיק או שאכלן פטור כיון דלא היה לממון זה בעלי' והוי רק גרמא בעלמא שלא יהיה לפני עניים לזכות וביטל המצוה כמו במזיק מתנות כהונה דפטור כיון דעדיין לא זכו הכהנים ולא הפסיד ממונם רק ביטול מצוה כן במ"ע אף דכל הבא ראשון אינו יכול לדחותו מ"מ כ"ז דלא נטלו עניים לא הזיק ממונם וכיון דלרבנן עשיר משלם ע"כ דהעמיד' התורה הממון בחזקתם וזיכה לעניים וכמו כן מתנות כהונה משולחן גבוה זכו הכהנים ויתחייב המזיק לשלם:

וע"כ צריך לומר בדעת הר"ן דסובר דהא דאמר ר"ח דמזיק פטור מטעם ממון שאל"ת ע"כ דמתנות כהונה לאו ממונם הוא ואינו דומה להקדש עניים דממון גמור הוא וזכה הגזבר בעד עניים רק הבעלי' אינם מבוררין ין וכמ"ש הריטב"א שם דזה הוי מזיק גמור וגזלן רבי' שמו גזלן הוא ואף דאם ל"ה ביד גבאי ואין מי לתבוע מ"מ אינו יוצא ידי חובתו עד שישלם ההפסד מן ממון שהיה בחזקת בעלים אף דעדיין אינם מבוררין משא"כ מתנות כהונה לא זכה בהן שום כהן עד שיגיע לידו ובידו ליתן לכל כהן שירצה ולכך פטור דלא הפסיד רק המצוה ובין אם הבעלים הזיקו או שאכלן או אדם אחר ג"כ פטור דלבעלים אין בו אלא טוה"נ בלבד ואי טוה"נ א"מ אינו חייב לבעלים ולכהנים לא הפסיד רק גרם שלא יזכו ולכך אף בד"ש פטור ואם הי' הדין במתנות עניים שאין ביד הבעלים לדחות לזה בפני זה א"כ הוי כממון עניים ממש שכבר זכו עניים אלא שאינו מבורר ורשות ביד כ"א מהם לזכות ומה פריך לר"ח מהא דעשיר חייב א"ו דפשיטא ליה להש"ס דמתנות כהונה וענים שניה' שוין דלא יצא מרשות בעלים ובמתנות כהונה כתיב נתינה דטוה"נ הוי שלו ונשאר צד זכות לבעלים ורק מצוה עליו ליתן לכהן אבל כ"ז שלא בא ליד כהן לא זכו הכהנים ובמ"ע אין בו טוה"נ ומ"מ יכול לדחות להבא ראשון ולעכב ע"י דאל"כ הא כבר יצא מרשותו לגמרי וזכו עניים דהפקר לא מצינו רק שיהי' בין לעניים בין לעשירים ואם לא יש שום זכות לבעלי' והבא ראשון א"י לעכב ע"י ע"כ שכבר זכו עניים ולכך חייב שפיר המזיק לשלם א"ו דנשאר זכות ושיור לבעלים לעכב על הבא ראשון ואעפ"כ המזיק חייב לשלם לכך הקשה הש"ס שפיר על ר"ח דכ"כ במתנות כהונ' אף שיש לו זכות לתת לכל כהן שירצה נימא דגוף המתנות כבר העמיד רחמנא בחזקת כהנים ויתחייב לשלם דהוי כגזלן רבים ומתרץ הש"ס דבאמת שוין ומה"ד אף במ"ע פטור לשלסרק מדות חסידות ולעולם מה"ד כ"ז שלא בא ליד כהן או עני לא יצא מרשות הבעלים והמזיק הפסיד רק מצוה אבל עדיין לא זכו בהן ומזה שפיר מוכח דע"כ נשאר איזה זכות לבעלים אף במ"ע:

ולפ"ז במכירי כהונה דאסור לחזור וא"י לעכב על הכהן שפיר הוי כבא לידו והעמיד רחמנא בחזקת אותו כהן לזכותו משלחן גבוה דכל הטעם דמתנות כהונה ל"ה ממון כהנים בטרם שבא לידם כיון דרמיא עליו מצות נתינה ויש זכות לבעלים או מטעם דכתיב ביה נתינה או מדכתב ואיש את קדשיו לו יהיה כמבואר ואר ירושלמי סוף נדרים ורמב"ם (פי"ב הט"ז) מתרומות ואי דמר לאו דמר אין שני ידים זוכין כאחת ולמ"ד טוה"נ ממון והגונב ממנו חייב לשלם דמים מעליא כדעת ריטב"א קידושין ע"כ דנשאר בחזקת הבעלים לאו ממון כהן ואף למ"ש הר"ן נדרים דרק ערך דמי טוה"נ חייב לשלם או אף למ"ד טוה"נ אינו ממון דהוי כדבר שא"ב ממש מ"מ כיון דיש לו בו צד זכות ע"כ דלא בא לרשות כהנים לכך המזיק פטור משא"כ במכירי כהונה דא"י לחזור בזה כבר זכה הכהן זה משלחן גבוה וממונו הוי אף דלא עשה מעשה קנין כיון דגוף הממון זכהו גבוה לכהנים רק השיור של בעלים מעכב לקיים מצות נתינה וכיון דאסור לחזור בזה הוי כזכה בו וא"צ תורת זכי' וקנין. ועיין נדרים שם רבא אומר שאני תרומה ה"ט דיטלו ע"כ משום דל"ח אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסר' עלייהו שויא עפרא בעלמא כיון דא"י לעכב לעצמו ואין לו בהם טוה"נ ה"נ במכירי כהונה כיון דאסור לחזור הוי כלית ליה טוה"נ והוי כבא ליד כהן זה:

וראיתי בקצוה"ח (סי' רע"ח) שחקר במי שנשבע לתת לחבירו מתנה ומת המקבל אם הבכור נוטל שני חלקים והיורש יורשו כמו דמבואר שם במתנות כהונה זרוע ולחיים וקבה דנוטל הבכור ב"ח. ובנתיבות שם כ' כיון דאין לבעלים במתנות רק טוה"נ וכיון דאסו' לחזור נתבטל הטוה"נ וכיון דא"י לחזור והמקבל יכול לתקפו בע"כ דנותן ואז הוי שלו לגמרי הוי כמוחזק משא"כ בשבוע' אף אם יתקוף ממנו לא יהי' שלו עד שיקנה לו בקנין וכ"ז שלא יקלה לו בקנין לא יהיה שלו ל"ה מוחזק עי"ש וכנראה דבא ליישב אף עפ"י שיטת הר"ן דגם מתנות כהונה ל"ה ממון כהנים רק מצוה רמיא לכך הוסיף בזה דתפיסתו מהני ולא הועיל בזה דהא גם בנשבע לתת דא"י לחזור אם תפוס הוי שלו ול"ה כגזלן אף דהולך בשיטתו שכ' (ס' ק"ז) דאף במקום דהב"ד יכול לכוף מ"מ כ"ז שלא כפאו רק הוא תפס הוי כגזלן וכבר השגתי ע"ז במ"א דמבואר מדברי רמב"ן וריטב"א דאף אם של"ד מ"מ נחתינן לנכסי' דעד שאתה כופהו בגופו כפאהו בממונו וא"צ שיאמר רוצה אני רק בכח ב"ד ויבואר אי"ה בח"ב דיני גב"ח ובדיני מכירה. וכיון דהב"ד כופין אותו לתת כשנשבע ול"צ שיאמר רוצה אני ממילא במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשי' אם תפוס הוא ל"ה גזלן א"כ יהי' ג"כ מוחזק. ועוד הא לדעת רמב"ם דפוסק טוה"נ א"מ ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו אף בל"ה מכירו. ולמ"ש אתי שפיר דכל מה דל"ה ממון כהן הוא משום דכח ורשות בעלים שיש להם הברירה לבחור במי שירצה ובמקום דאין בריר' והבחירה ביד הבעלים שוב הוי ממון כהן מצד משלחן גבוה זכה משא"כ כשנשבע מ"מ כ"ז שלא בא לידו לית ליה ביה זכיה והוי ראוי וז"ב:

ויש להביא ראיה דאף בירושה ליתא ממס' ב"ב (דף קמ"ח) דל"מ שכ"מ שאמר ידור פלוני דליתא בירושה ועי"ש בתוס' דאינו במציאות בירושה דשלב"ל עי"ש ואם נאמר דחייב שבועה איתא בירושה א"כ משכחת כשנשבע לתת לו דשלב"ל אף דאין השבועה עושה קנין מ"מ חיוב זה יורש יורשו ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח חיו"ד (סי' מ"ח) ואכ"מ בזה:

והנה לכאורה נראה דעת הר"ן דבמ"כ אף למ"ד טוה"נ א"מ אם תפס הכהן מוציאין מידו דאל"כ ליכא שום נ"מ בין מת"כ למת"ע וכן משמע קצת מלשונו אולם כנראה דעת היש"ש דדוקא למ"ד טוה"נ ממון אז מוציאין עי"ש. ומצאתי בס' נאות יעקב שמהרי"ט אלגזי עמד ע"ז וראיתי בדבריו שעמד ע"ד הר"ן שם דפשיטא ליה למ"ד טוה"נ ממון דמוציאין מידו והא הר"ן נדרים מפרש בהא דרבי סובר הגונב טבלו ש"ח דחייב משום טוהנ"מ ומשלם רק לפי טוה"נ בתו"מ ולא דמי תו"מ ממש ואיך כתב כאן בכהן שלקח מלוי מתנות מה"ד מוציאן מידו כל המתנות למ"ד טוה"נ ממון הא א"ח להחזיר מה"ד אלא טוה"נ שבהם. ולדעתי לא קשה ודאי כשאינם בעין ובאנו לחייבו בדמי תשלומין סובר הר"ן דח"ח רק לפי ערך זכותו אבל אם המתנות הם בעין הוי כגזלן וחייב לקיים השבה בהגזילה בעינא ומוציאן מידו ומאן שם לו לכהן להעריך ללוי בדמי טוה"נ דאם ממון הוא הוי לו חלק לפי ערך טוה"נ בגוף המתנו' וכיצד יכריחו למכור לו בדמי טוה"נ הא יכול לומר לדידי' שוה הרבה וא"ר למכור ועוד לו הא מה"ד מצד ספק אינו חייב ליתן א"כ ירויח הכל במה שלא יתרצה להעריך לו דמי שויה טוה"נ וכל דברי הר"ן שם קאי באם המתנות הם בעין דחייב להחזיר והלוי מעכב לעצמו דספק' דממונ' הוא. ובאמת תוס' ב"מ (דף ו' ע"ב) כתבו בס' בכור אי תקפו כהן אין מוציאין מידו דהבעלים א"י לתבעו רק טוה"נ שיש לו בו למ"ד טוה"נ ממון ועיין קצוה"ח (סרע"ה) דלמד מזה דתוס' חולקין ע"ד ריטב"א סוף (פ"ב) דקידושין עי"ש וצריך לדחוק בדבריהם מה"ת לא יוכלו הבעלים לתבוע שרוצים בגוף הטוה"נ לא בדמי שויהם ומאין יהיה ביד הכהן לכוף אותו למכור בערך דמים וכמ"ש אולם דעת הר"ן ברור ומובן ואינו סותר ד"ע וז"פ:

עוד ראיתי שם שכתב דמפשט דברי רש"י קידושין שם נראה דסובר כדעת ריטב"א דמשלם דמי תו"מ לגמרי והקשה מדברי רש"י סוכה (דף ל"ה) שכתב באתרוג של תרומה דיש בו היתר אכילה לכהן וישראל נפיק בה אם לקחה מכהן מבואר תרומה שביד ישראל קודם שיתננה לכהן לא נפיק בי' ואמאי למ"ד טוה"נ ממון לכם קרינן ביה עי"ש ול"ק כלל דהא דעת רש"י דלציד"ש חייב דממון כהן הוא ועוד אף אם נאמר דלא רמיא עליו רק מצות נתינה מ"מ לגבי אתרוג בעינן לכם לכל דבר וכיון דאין לבעלים לאבדו ולהזיקו רק חיוב' רמי' לתת לכהן אף אם נאמר דכ"ז שלא בא ליד כהן דידיה ושלו מ"מ לא עדיף מקנין לזמן דל"ה רק קנין פירות לגבי אתרוג דבעינן לכם ממש וכמ"ש הרא"ש סוכה וריטב"א קידושין (דף ו') דמה"ט מתנה עמלה"ח דמהני הוא דצריך הקנא' בהחזר' ותנאי מילתא אחריתא הוא עי"ש ובקצוה"ח (סרמ"א) וא"כ אף אם לענין תשלומין חשיב התו"מ כשלו ממש מצד הטוה"נ שיש לו בו לענין כפל שם סגי בקנין לזמן כדמוכח מכמה דוכתי ואכ"מ בזה משא"כ לגבי אתרוג לא סגי בקנין לזמן:

עוד הקשה שם ע"ד ריטב"א מתוספתא (פ"י) דתרומות הביא' רמב"ם (פ"ט) פרתו של ישראל שילדה בכור מאכילה תרומה שהבכור לכהנים וקשה למ"ד טוהנ"מ הוי ממונא לגמרי קודם נתינה מפני טוה"נ אמאי יאכילנה כיון דכל עוד דלא זכה שום כהן עדיין קנין כספו דישראל הוא ומטי ליה הנאה דיתרבה הנאתו של ישראל בטה"נ שבו והניח בצ"ע ולא אדע מה ק"ל מלבד די"ל התוספתא קאי למ"ד טוה"נ א"מ והרמב"ם דפסקה הוא משום דפוסק טוה"נ א"מ אבל לדעת הר"ח והרא"ש והר"ן וסייעתם דפסקו טוהנ"מ י"ל באמת אסור להאכילה. אולם נראה דע"כ לא כתב הריטב"א דע"י טוה"נ דאית ליה בגויה הוי כאלו כולו שלו לגמרי וכדתנן המקדש בתו"מ ומשמע דומיא דכהן דמקדש בתו"מ ממש ולא בטוה"נ שיש לו בה היינו דוקא בתו"מ או שאר מתנות כהונה דמותרין בהנאה בזה י"ל כ"ז שלא הגיע ליד כהן רמיא רק עליו מצות נתינה אבל לא זכו בהן הכהנים וכיון דיש לו בהן טוה"נ הוי כאלו כולו שלו לגמרי משא"כ בבכור דהוא קדשים ומרחם קדוש ואף דק"ק לית ביה מעילה מ"מ אסורין בהנאה מה"ת כמ"ש רש"י פסחים (דף כ"ז) ותוס' ותוס' ריש תמורה ותוס' נדרים (דף יוד) ואיך נוכל לומר דהוי לגמרי כשלו בשביל הטוה"נ דא"כ הוי כנהנה מן ההקדש ואף דלריה"ג קדשים קלים ממון בעלים והמקדש בק"ק מחיים מקודשת כמבואר קידושין (דף נ"ב) ויקשה היכי רשאי לקדש בו את אשה וכן לריה"ג דדרש ומעלה מעל בה' לרבות ק"ק ולמה יתחייב בכפירתו כיון דל"א ריה"ג אלא מחיים אבל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו ומחיים אסור בהנאה מה"ת וכיצד יתחייב בכפירתו איסור הנאה וכבר עמד ע"ז בקצוה"ח (סי' ת"ו) אולם בהכרח צריך לומר דעכ"פ יכול למכור זכותו בעד מעות של חולין ויש לו בהן קנין הגוף ואף דאסור ליהנות היינו מגופו בחיים מ"מ זכות זה שיזכה אחר השחיטה משלחן גבוה יכול למכור ואף דל"ה בידו. ובכה"ג מצינו בפטר חמור אף דאסור בהנאה מ"מ כיון דיכול לפדות בשה יכול למכור מה דביני בינו כמו שכתב הטוי"ד (סי' שי"א) וראיתי בס' המקנה קידושין (דף נ"ז) דהא בפ"ח מקדשי במה דביני בינו היינו שיהיו הקדושין חלין אחר פדיה וכן המכירה אינו חל עד אחר פדיה דאל"כ אין הנאה גדולה מזו א"ו דהמכירה אינה חל' אלא לאחר פדיה וכ"ז שלא נפדה אין המכיר' כלום ואין זה הנאה קודם פדיה כיון דיכול לחזור וכ' וצ"ע מפסחים (דף כ"ט) דל"ה אלא גורם לממון עי"ש ובאמת משם ההבדל מבואר דעכשיו אין בו שום זכות רק לאחר הפסח לכך ל"ה אלא גורם לממון משא"כ בפ"ח בידו למפרק מיד ובכל עת וזמן ואף דאסור בהנאה מ"מ גילתה התורה דזכות זה שזכהו התורה לפדות בשה יכול למכור ומקבל ממון בעד זכות זה ואף בקדשים קלים יכול לקבל ממון בעד זכות זה שיזכה הלוקח בהבשר לאחר שחיטה משלחן גבוה ואינו דומה לערל' אף דאפרן מותר מ"מ שם לכי קלי גופה אחרינא כמבואר ברשב"א קידושין שם משא"כ בק"ק הבשר ל"ה לענין זה כגופה אחרינא ומכ"ש בפ"ח דיכול בכל עת וזמן למפרק בשה. ובק"ק ע"כ לריה"ג גלי לן קרא הואיל דבידו להקריבו וב"ד של כהנים לא יתעצלו בדבר ואז אחר השחיטה יזכ' בהבשר משלחן גבוה ובעד זכות זה מקבל הדמים ול"ח כנהנה מאיסור הנאה וזה ברור:

ולפי"ז לענין טוה"נ נמי למאן דסובר טוה"נ ממון היינו כיון דגלי לן הקרא ואיש את קדשיו לו יהיה דרשאי להיות לו הטוה"נ ומ"מ חלוקין הן תו"מ וכדומה דמותר בהנאה הוי ממון וקנין הגוף לכך הגנב חייב לשלם כל דמי תרומה משא"כ בקדשים קלים כמו בכור אף דיש לו בזה טוה"נ מ"מ לא נוכל לומר דיש לו קנין הגוף כיון דאסור בהנאה רק קנין שיכול לקבל ממון בשביל זכות הנתינה ובזה גם הריטב"א מודה דל"ה לגמרי כממון שלו והגנב אינו חייב לשלם רק ערך דמי שויה של הטוה"נ דאיסורי הנאה הם ליהנות מהגוף יותר מכפי ערך הטוה"נ ולכך מותר להאכילה תרומה דקדשים הוא ואף דמתהני בזה הטוה"נ לא איכפת לן דתרומה אינו אסור רק בהנאה של כלוי מה שנהנה בגוף התרומה כגון אם הוא שותף בגוף הבהמה עם הכהן כמו שכתבתי בזה לעיל דיני שבת (סי' ג) אבל גרם הנאה לא איכפת לן. ומה"ט א"ש דברי תוס' ב"מ הנ"ל שהעיר הקצוה"ח דחולק ע"ד ריטב"א ובאמת מדברי תוס' חולין (דף קל"א) ד"ה יש בו טוה"נ דכתבו דבר שיש בו טוה"נ לבעלים אם בא העני ולקחו מוציא מידו משמע דגוף הדבר מוציאין וכבר כתבתי לעיל דהיכא דאיתא בעינא י"ל דמוציאין גוף הדבר אולם למ"ש י"ל עוד דדוקא דבר המותר בהנא' הוי כגוף הדבר הוא שלו לגמרי משא"כ באיסור הנאה כמו בכור שפיר כתבו תוס' ב"מ דאין מוציאין רק כפי ערך הטוה"נ דבזה ל"ה שלו לגמרי ועיין מ"ש בהגהותו בד"ח (דיני חמץ סי' כ') להוכיח דאי טוה"נ א"מ היינו דלא שוי' כלום ודלא כמקו"ח בדיני בדיקה וביטול דאף אם טוה"נ א"מ היינו אין לו קנין בגוף החפץ אבל קנין מבחוץ וזכות יש לו והוכחתי שם דלא כן וכן נראה מדברי רמב"ם (פי"ב) מתרומות דכתב ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים מהן אלא טוה"נ וטוה"נ אינו ממון ואם יש לו זכיה מבחוץ רק דלא נקנה במשיכת החפץ א"כ לא יהי' אלא גרמא שגורם לו הפסד הטוה"נ ע"י מה שלקח ממנו שלא מדעת למה לא לכוף אותו שיסלק הגרמא ושיחזר לו כדי שלא יגרום לו הפסד א"ו אי טוה"נ א"מ לית בית כלל גרמת היזק ודין ממון:

וראיתי בספר יקר תפארת מרדב"ז (פ"ו) ממתנות עניים דכ' מדכת' רמב"ם שם אלא עניים באין ונוטלין בע"כ חולק ע"ד תו' חולין הנז' אבל בדין הראשון מודה כיון דטוה"נ ממון אם בא עני ונוטלו הרי מפסידו ממון ומוציאין מידו עכ"ל ותמהני הא מבואר ברמב"ם ה' תרומות הנז' דפוסק טוה"נ אינו ממון ואם נטלו בע"כ דבעלים א"מ מידו. ובד"ח הבאתי שם דברי מהרי"ט שכ' בהא דמחרים אדם את קדשיו דהוא גזה"כ עי"ש וכעת מצאתי איזה הערות שהערותי שם בס' נאות יעקב בקונטרס של מהרי"ט אלגזי ז"ל. גם מצאתי שמה מה דקשה מאד על דברי הר"ן חולין הנז' דכ' גם בלקט שכחה ופאה אף דלית ליה בי' טוה"נ מ"מ אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה הא להדיא מבואר בכמה משניות מס' פאה דאינו רשאי למחות בעניים וכן במתניתין דמי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני דיתננה לעני הנמצא ראשון וביותר יקש' מש"ס נדרים (דף פ"ז) דיכולה ליהנות מלקט שכחה ופיאה ועי"ש בר"ן דכיון דכתיב בהו תעזוב ול"כ בהו נתינה לית בהו טוה"נ לבעלים הלכך כי שקלה אינה נהנית משל בריות ואי תימא דרשות לו לדחות לזה ולהני' לעני אחר הוי כנהנה מבריות ודברי הר"ן צע"ג אם לא דהוא ט"ס:

וראיתי עוד שם דהוכיח דר"ח סובר טוה"נ א"מ מהא דסנהדרין (דף קי"ב) על דתנינן שם גבי שלל עיר הנדחת תרומות ירקבו ואמר ר"ח ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת ואי טוה"נ ממון אף ביד ישראל ירקבו בשביל טוה"נ דאית לבעלים בה ושללה קרינן בי'. וכבר ראיתי במהרי"ט חיו"ד (ס"ה) שהעיר בזה וכתב וכבר ישבתיה ולא זכינו לדבריו ולענ"ד אינו ראיה דדומה להא דנדרים באומר קונם כהנים ולוים נהנים לי דיטלו בע"כ והטעם דשויא לטוה"נ עפרא בעלמא כיון דא"י לעכב לעצמו ואי אפשר לתת לכהן אין לו בהם טוה"נ ה"נ דכוותי' אף דקודם שהודחו יושבי העיר היה לו בהם טוה"נ מ"מ כיון דע"י האיסור וחיוב שריפה פקע ממנו הטוה"נ נשארה התרומה של כהנים ולאו שללה הוא ועי"ש בתו"ח בהא דפקדונות מעיר אחרת לא נאסור אף דקבל אחריות אע"ג דלענין חמץ אמרינן כיון דאלו מגנב ברשותייהו קאי כדידיה דמי ואסור ש"ה אע"ג דלאו ממש שלו הוא מ"מ כיון דקבל אחריות כשלו דמי וקרינן בי' לא יראה לך אבל הא דשללה אסור הוא משום דקניס להו רחמנ' שיהא ממונם אבד כי קבל אחריות ל"ש למקנס בעל הפקדון כיון דלא עביד מידי עי"ש ובודאי כוונתו אף למ"ד דהגל"מ כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי שאני חמץ דגלי לן הקרא לא ימצא כמבואר ריש פסחים א"ו כוונתו אף לר"ש דדהגל"מ כממון דמי בכה"ג לא קנסוהו רחמנא שיהיה בכלל שללה ואף דמבואר שם בש"ס דבקדשים שחייב באחריותן לר"ש הוי לענין עיר הנדחת ממון בעלים לדונו לפי חרב כשאר בהמות זה ענין אחר דהוי כממונו ממש משא"כ בפקדון של חבירו מעיר אחרת וה"נ אף דהיה לו מקודם טוה"נ אינה בכלל שללה לדונו באיבוד כיון דכבר פקע אף קודם לכן הטוה"נ שיש לו בו וגוף התרומה לאו ממונו הוא רק ממון כהנים:

וקצת יש להעיר דלמא ר"ח לשיטתו דלית ליה הואיל אי בעי מיתשל עלה כמבואר פסחים (דף מ"ח) משא"כ לדידן דקיי"ל לגבי חמץ דמטעם הואיל אי בעי מיתשל עליה הוי כדידיה א"כ אמאי תרומה שביד ישראל לא ירקבו כיון דכדידיה דמי והרמב"ם הל' עכו"מ פסק להך דר"ח וע"כ צריך לומר דרק לענין ב"י חשיב כדידיה מטעם הואיל דל"ג מגורם לממון ועיין רשב"א נדרים שם ובמ"ש בנו"ב תנינא חיו"ד (סי' קמ"ט) ודבריו שם תמוהין שכ' דקי"ל כר' יהושע בפסחים דלא אמרינן הואיל ואדרבא שם קיי"ל דאמרינן הואיל. וע"כ הסברא לחלק בין איסור ב"י דגלי לן קרא דאף גול"מ כממון דמי ואחריות משוי לי' כדידי' כ"כ ע"י הואיל משא"כ בשאר דברים ויש אריכות דברי' בזה אכ"מ:

סימן ה

והנה הא דאנסו המלך גרנו באנפרות דפטור לעשר ובחובו חייב לעשר מטעם דמשתרשי לי' ואכילה לא חשיב לדעת תוספות משתרשי לי' דהיה מתענה ועיין קצוה"ח (סי' רמ"ו) אף באומר לחבירו אכול עמי דחייב לשלם דאכילה הוי כנהנה ולא מטע' מזיק מ"מ כאן מטעם נהנה פטור דהוי משאל"ת ורק אם משתרשי ליה חייב וזה ל"ח משתרשי לי' אולם אם אחזו בולמוס והיה רוצה לאכול שלו והזדמן לו המ"כ א"כ בזה לדעת תוס' חשיב משתרשי ליה. וכן נראה להיפך הנ"מ דלדעת הר"ן משום דהוא הפקיע המצוה א"כ זה דוקא אם אכל במזיד דהפקיע המצוה בידים וכמו לא הספיק ליתן לו עד שצבעו דמתכוין להפקיע המצוה אבל באם אכל בשוגג דלא ידע שזה מתנות כהונה א"כ לא התכוין להפקיע המצוה בזה לדעת הר"ן כיון דמשתרשי ליה אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. אמנם נראה דזה דוקא במתנות כהונה המותר לישראל ונהנה באכילתו אז שפיר חייב לשלם כיון דמשתרשי ליה דמה לי הן ומה לי דמיהן והוא לא נתכוין להפקיע המצוה אבל במתנות כהונה האסור לזרים דאכילת איסור נפשו של אדם חותה מהן ול"ח משתרשי ליה אז פטור. וראיתי בצל"ח פסחים (דף ל"ב) דכתב על קושית הפנ"י שם שהקשה למה לא מוקי הש"ס מתניתין דהאוכל תרומ' חמץ בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וכר' יהושע דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליה בב"י ובי"מ והוי שפיר בר דמים שיכול להשהותו עד אחר פסח וכתב ע"ז דאם לא בא ליד כהן לא שייך חיוב ופטור בידי אדם שהוא ממון שאל"ת ורק לציד"ש משום גזל השבט וא"כ סיפא אף דמוקמי' לה כרנבה"ק אכתי למה פטור הא בחיוב לציד"ש ל"ש קלבד"מ עי"ש. ודבריו תמוהין הא מבואר ממתניתין דתרומות (פ' מ"ב) בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה ואם תרומה שזכה בה כהן משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה וטעמא דרישא משום דאם הי' התרומה שאכלה עכשיו בעין ל"ה חייבת ליתן לכהן דנעשה כהנית בנשואיה לכן גם עתה התשלומין שלה מבואר עכ"פ דאם ל"ה נישאת לכהן חייבת לשלם ואף דאכלה ממון שאין לו תובעין מ"מ כיון דאכלה בשוגג ומחויבת להפריש קרן וחומש ממילא מחויבת לתת לכהן את הקודש וא"ל דמ"מ ל"ש למיתני במתניתין דפסחים בשוגג חייב כיון דמ"מ אם לא בא ליד כהן אין כאן חיוב ממון ז"א דהא אף למ"ד שם לפי מידה משלם וחייב אף דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ומ"מ חייב אף דלא שוה כלל מצד גזה"כ וצריך כפרה מסתבר כיון דמ"מ משום חיוב ממון של חבירו לית בהו חייב דעפרא בעלמא הוא ולא הזיקו רק מצד גזה"כ וכפרה ממילא א"ח רק לקרוא שם תרומה וא"צ דוקא לתתו לבעלים כיון דלא הפסידו רק כיון דחל שם תרומה ממילא מחויב לתת לכהן אבל מ"מ יכול ליתן לאיזה כהן שירצה וכן משמע בירושלמי פסחים שם וע"כ מה דקתני במתניתין חייב לשלם היינו דחייב להפריש וכיון דחל שם תרומה ממילא חייב לתת לכהן וא"כ אף בתרומה שלא בא ליד כהן חייב להפריש ולקיים מצות נתינה ולא הועיל בתירוצו על קושית הפנ"י. וביותר לדעת הר"ן דהיכא דלא התכוין להפקיע המצוה הוי לה ג"כ כמו אי משתרשי ליה א"כ י"ל אם אכל בשוגג דלא התכוין להפקיע המצוה חייב לשלם דמה לי הן ומה לי דמיהן אך י"ל דאכילת איסור ל"ח הנאה בזה דנאמר מה לי הן מה לי דמיהן. ומ"מ דברי הצל"ח תמוהין דאף בלא בא ליד כהן ברישא באכל בשוגג חייב להפריש כנ"ל מן מתניתין ובמזיד פטור מטעם קלבד"מ היינו דהזיד בחמץ ומתניתין רצה להשמיענו כר"ש דדהגל"מ כממון וכר' יהושע דל"א זהו חמץ שמוזהרין. גם במזיד פטור אף לציד"ש למה שהוליד הצל"ח בעצמו (דף כ"ט) דלרנבה"ק פטור אף לציד"ש ואכ"מ בזה. ברם אם אכל בשוגג שאר מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקבה המותרין לזר י"ל לדעת הר"ן היכא דהי' צריך לאכול ואם לא היה אוכל זה היה אוכל בשר אחר בזה חייב לשלם ולקיים המצוה דמה לי הן ומה לי דמיהן כיון דלא התכוין להפקיע המצוה:

ויש להבין בדברי תוס' והר"ן דהקשו דבאוכל נמי משתרשי ליה הא י"ל מה דקתני חייב לעשר הוא כמו שכתב רש"י דלאו בהוצאות בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חייבי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה דמשתכר שהרי היה צריך לפרוע מעות והיינו דהוי כמכר הטבל דחייב לעשר וכמ"ש רש"י גיטין (דף מ"ז) הבאתי לעיל וכן כתב להדיא ברש"י גיטין (דף מ"ד) דהוי כמוכר ומשמע מד"ת חייב לעשר א"כ לא קשה כלל מאכלו דשם לא יקיים מצוה בתשלומי ממון לכהן ונפקע המצוה משא"כ באנסו המלך דעדיין חיוב מצות מעשר רמיא עלי' וראיתי בלשון ריטב"א דכתב דכל היכא דאיהו גופיה אכלינהו או אזקינהו וכליא קרנא דידיה פטור אבל כל היכא דלא כליא קרנא ופרע מהם חוב ואשתרשי לי' חייב מדרבנן עכ"ל וצריך להבין למה מדרבנן הא הוי כמוכר ודוחק לומר דס"ל דדרשינן עשר תעשר ואכלת ולא מוכר כמבואר ב"מ (דף פ"ח) דגם מוכר ממש אף בלא גמר למוכרן פטור מה"ת גם אף אם נאמר כן דאינו חייב במוכרן רק מדרבנן מ"מ למה דוקא בכליא קרנא באוכלן או מזיק שאר מתנות כהונה פטור כדדייק בדבריו ומשמע דאם מכרן או נלקח ממנו בחובו חשיב משתרשי ליה וחייב לשלם מנ"ל זה דלמא חיוב ממון ליכא בכל אנפי אף היכא דמשתרשי ליה רק לענין מעש' חיוב מצות מעשר עדיין רמיא עליו ובשאר מתנות אם אינו נותן גוף המתנו' רק דמיהן אינו מקיים מצותן לכך פטור משא"כ במעשר דחייב לעשר עדיין כיון דהן בעינא ועיין ריטב"א גיטין (דף מ"ד) דמשמע מדבריו דהוי כמוכרן דחייב לשלם ומשמע שם מה"ת אף במוכר מתנות ודלא כרמב"ם דכלל מזיק עם מוכר:

והנה הא דקתני חייב לעשר אם נאמר כמו שכתב רש"י דחיוב מעשר רמיא עליו היינו ע"כ בטרם שנלקח באונס מבית דאם נלקח אח"כ אין בידו להפקיע האיסור טבל מן הגורן שנלקח ממנו אף אם הוא שלא ברשותו בעד החוב וכגזל הוא ביד האנוס מ"מ לא גרע מכל דבר שאינו ברשותו וכמו דאינו יכול לחלל מעשר שני שאינו ברשותו כמבואר ב"ק (דף ס"ט) ואם גוים לקחו ממנו לכ"ע אינו יכול לחלל ועיין תוס' ב"ק שם ובקידושין (דף נ"ו) דיש מקום לומר דיכול לחלל מטעם זכיה רק הואיל דהוא לא מצי למיעבד שלוחו א"י לעשות אם זכי' מטעם שליחות והא דמוכר מע"ש יאכל כנגדן הוא או מטעם קנס או כמ"ש התו"ר וריטב"א קידושין שם הואיל דבטעות הוא ביד' המוכר ואם היה יודע הי' מחזיר ל"ח א"ב וע' קצוה"ח (סשנ"ד) ובמ"ש לעיל דיני פסח (סכ"א). וזה אם הוא ביד ישראל אבל ביד עכו"מ אין זכי' לעכו"מ ואף אם אנסו ישראלים מבית המלך את גרגו מ"מ א"ב הוא ושייך כל מידי דאיהו ל"מ למיעבד אף שלוחו ל"מ למיעבד א"כ על מה יחול שם מעשר שיקרא זה שם להפקיע מידי טבל הגורן שאינו ברשותו וכיצד יעשה החיוב המוטל עליו. ואף דכתב הרמב"ם (פ"ו) ממעשר המוכר פירות לחבירו וזכר שהם טבל ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו כו' ואם ספק שהן קיימין או אין קיימין צריך להוציא עליהן מעשרות מפירות אחירות. ע"כ צריך לומר דלכך נקיט הרמב"ם וזכר שהם טבל היינו שהיה בשוגג והמקח טעות והוי כברשותו ויכול לעשר או מצד זכיה ועיין ירושלמי (פ"ז) דדמאי על מתניתין דהזמין תני ר"י אוסר מ"ט ויש אדם מתנה ע"ד שא"ב מודה ר"י כו' ויש אדם מפריש ע"ד שאינו שלו ר"א בשם ר"י עשו אותו כמוכ' פירות טבולין לחבירו כהדא דתני המוכר פירות טבולין לחבירו ה"ז רץ אחריו ומתקנו לא מצאו אם ידוע כו' ספק קיימין ס' אין קיימין מעשר עליהן וקורא שם למעשרותיהן ולכאורה מה ראי' שם כיון דהיה שוגג והמקח טעות א"כ הפירות שלו וברשותו הן לכך יכול לעשר משא"כ בהמזמין לחבירו אולם שם בלא"ה קשה הא התורם משלו על של חבירו זכות הוא לו וצד חוב דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו כמבואר נדרים (דף ל"ו) ל"ש שם ויבואר לקמן אי"ה אבל לעשר על אינו ברשותיה היכא דלא מצי זה שהוא ברשותו לעשות דומה למעשר שני דא"י לחלל כנ"ל. וברמב"ם (פ"ו ה"ט ויוד) כתב אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו מי שלקחו בית המלך את פירותיו והם טבלים אם מחמת שהוא חייב להן צריך להוציא עליהן מעשרות ואם לקחן באונס א"צ לעשר עליהם וכתב הר"י קורקוס שם הטעם שלא יהיה פורע חובו מן הטבל או מן המעשר ובאונס א"צ וקמ"ל דסד"א יעשר שלא יוציא מת"י דבר שאינו מתוקן שמא יקנה אותו ישראל מן האנס קמ"ל דאינו חייב עכ"ל מבוא' דהכוונ' לעשר ממש היינו שיקרא שם מעשר על פירותיו כדי להפקיע האיסור טבל מן הגורן. וע"כ הכוונה קודם שיקח האנס דלאח"כ שוב אינו ברשותו ואינו יכול להפקיע האיסור טבל. ולכאורה מה הקשו הש"ס מזה על ר"ח דלמא לעולם המזיק מתנות כהונה פטור רק בזה חיוב מעשר רמיא עליו וצריך לומר דדוקא אם רוצה לאכול או למכור חייב להפקיע הטבל ולעשר עליו כמו שכתב רש"י גיטין הנ"ל אבל אם נלקח ממנו באונס והוא אינו עושה שום דבר וכיון דלא מצוה דרמיא עליו הוא אא"כ אוכלן או מוכרן בזה כיון דא"ר לאכול ולא למכור למה יתחייב לעשר א"ו מתנות כהונה ס"ל דד"מ יש במתנות כהונה וע"כ הך ברייתא ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ומשני דמשתרשי ליה והוי כאלו מוכר מדעתו דחייב להפריש מטעם חיוב מצוה וס"ל לריטב"א דזה הוא רק מדרבנן אבל מד"ת א"ח רק כשרוצה לאכול או כשמוכר בידים ומדרבנן חיוב מעשר רמיא עליו אבל הכל קודם שלקחו האנס דאח"כ הוי א"ב:

ואין לומר א"כ מה פריך דלמא לכך חייב לעשר מטעם תקלה שלא יצא דבר שאינו מתוקן ממנו דפן יקנה אותו ישראל מן האנס וכמ"ש הרי"ק דצריך להשמיענו דאם אינו בחובו א"ח לעשר א"כ י"ל דבחובו הואיל דהוא הגורם לזה צריך לעשר כדי שיתקן הגורם שלא יבא ישראל לידי איסור. נראה דמזה הוכחה ברורה לדעת החק יעקב (סי' ת"מ) דחולק על המג"א שם דדעתו בישראל שהי' בידו חמץ של נכרי ונאסר בידו מצד קבלות אחריות דאסור להחזיר לנכרי דשמא יחזור וימכרנו לישראל ודעת הח"י דבשביל זה א"ח לשלם מכיסו כיון דהוא אינו מוכר לו רק דאומר ה"ש לפניך ע"ש וה"נ דכותי' כיון דהוא אינו מוכר לו רק האנס לקח בחזקה אף דהוא גורם לזה בשביל שלא פרע לו חובו מ"מ לא מצינו שיהיה מחויב להוציא ממון בשביל שלא יכשל ישראל אחר בפן ואולי לכן מצד זה אינו חייב לעשר רק מטעם הפסד המעשר לכך פריך לר"ח ומשני משום דמשתרשי ליה חייבוהו רבנן שיעשר. אבל לאחר שאנסו ונלקח ממנו ל"מ המעשר להפקיע את הגורן ומצד תשלומין פטור דהוי משאל"ת. ולפי"ז א"צ לומר בדברי הרמב"ם דכ' הל' בכורים גבי זרוע ולחיים דאף במכרן פטור דהוא מטעם דנתכווין להפקיע המצוה וכמ"ש הר"ן והיה נ"מ דאם אנסו ממנו בחובו או שאכל בשוגג דלא התכווין להפקיע המצוה אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. רק בכל ענין מצד חיוב ממון אף דמשתרשי ליה פטור לשלם כיון דליכא מצוה בהממון שמשלם ממילא פטור. אולם דעת תוס' ור"ן וריטב"א נראה דחייב לעשר לאו דוקא לקיים מצות מעשר ושיהיה חל ע"ז שם מעשר ולהפריש תרומות מעשר כיון דאחר שלקחו ממנו אינו מפקיע הטבל שביד האנס רק מצד תשלומין ממון היכא דמשתרשי ליה חייב לשלם ולדעת תוס' אכילה ל"ה בכלל משתרשי ליה ולדעת ר"ן וריטב"א כל היכא דלא נתכוין להפקיע המצוה חייב לשלם ולדעת ריטב"א הוא מדרבנן. ועיין תשובת ח"צ (סי' קל"ב) שהקשה אמאי חייב לשלם כשאנסו בחובו הא קיי"ל אין אדם נתפס על חבירו אפילו כשחבירו חייב וכתב דמלכא לא טרח אלא הרשות בידו לתפוס על חבירו ומשיג שם על הב"ח. ובס' נתיבות (סקכ"ח) ובמקו"ח (סי' תמ"א) הוכיח מכאן דאף דאין אדם נתפס ע"ח מ"מ אם הי' נכסי שמעון ברשות לוי ותפס בע"ח של לוי חייב לוי לשלם לשמעון עי"ש ולדברי זקינו הח"צ אינו ראיה אולם הדין מבואר כדבריו במהרי"ט בתשובה ח"א (סי' קכ"ה) אבל לדברי הח"צ אינו ראיה ברורה אולם מ"מ ע"ד הב"ח שהשיג שם אינו השגה אף דכתב דזו ראיה שאין עליה תשובה מ"מ לדברי המרי"ט אינו ראיה ובלא"ה למ"ש הריטב"א דלגבי מעשר הוא מצד חיוב דרבנן וכן למה שכתבתי בדברי רש"י ורמב"ם דחיוב מצות מעשר רמיא עליה ולא מטעם ממון י"ל אף דלס"ד היה נראה כן מדהקשה על ר"ח מ"מ למה דמשני דמשום דמשתרשי ליה חיובא דמצוה רמיא עליה אינו ראיה וכן לדעת תוס' ור"ן וריטב"א דמצד חיוב ממון היינו ג"כ מצד חיוב מצוה ומדרבנן וא"כ אינו ראיה דהנתפס ע"ח באם היה נכסי חבירו בביתו שיהי' חייב מ"מ הדין מצד הסברא נכון כמ"ש המרי"ט שם ואכ"מ בזה ויבואר עוד אי"ה במקומו וצ"ע בכ"ז:

סימן ו

הא דאין אדם תורם את שאינו שלו בעי בירושלמי (פ"א) דתרומות וז"ל אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד לי' בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו נשמיענה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו אין תעבדיניה כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיניה כתורם את של חבירו תרומתו תרומה נשמיענה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד שאין בהקדש תשלומי כפל מנו תורם לא גזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו זאת אומרת תרומה תרומה הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו או נאמר מאן הוא תורם בר לוי שהקדיש תרומתו ועיין במפרש דהספק מפני מה אין תרומתו תרומה אם הקפידה הוא בשביל שהוא של חבירו א"כ דבר של הפקר דלית ליה בעלים מהני התרומה או הקפידה הוא בשביל שאינו שלו ל"מ התרומה אף בשל הפקר וצריך לחזור ולתרום ולכאורה אם היה הפקר בשעת מירוח לא נתחייב כלל בתרומה כמו דממעטינן מדגנך ולא דיגון עכו"מ כן נמי ולא דיגון הפקר. אולם הכוונה אם נתמרח ביד בעלים וכבר נתחייב בתרומה ואז אף דנעשה אח"כ הפקר הזוכה בו חייב בתרומה ובעי מי מהני ההפרשה שקרא שם תרומה בשעה דהיה הפקר הואיל דלית להו כח אחר בעלים המעכבין מהני תרומתו או דלמא ל"מ דאף דאין כח אחר המעכב מ"מ כיון דעדיין לא זכה ואינו שלו ל"מ קריאת שם תרומה. והא דמהני להצד כיון דלית בעלים המעכבין תרומתו תרומה הא מ"מ כיון דלא מתיר עכשיו השיריים כיצד יחול שם תרומה צריך לומר כיון דמתיר את השירי' למי שיזכה בהן הוי שם תרומה ועמ"ש לעיל דיני שחיטה (סי"ב) לדון דאף דא"א אוסר דבר שאינו שלו מ"מ דבר של הפקר יכול לאסור והבאתי ראיות לזה וגם מדברי ירושלמי בכאן יש ראי' להך צד:

וראיתי בתשובת רשב"א (אלף קפ"ה) דכ' להוכיח דלא בכ"מ אמרי' הפקר ב"ד הפקר מהא דיבמות (דף פ"ט) בתורם מן הטמא על הטהור דלר"ח לא עשה ולא כלום כל עיקר דאף ההוא גריוא הדר לטיבלייהו דפריך וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ואהדר ר"ח מהא דתניא מאימתי יורש כו' ופריך התם משום דהפקר ב"ד הפקר ותמה ע"ע א"כ רבה גופיה מאי קשי' ליה בדר"ח התם נמי אפקירוה לאותה גריוא מיניה והו"ל תורם הפקר על שלו ואי נמי אפקירוה רבנן לכוליה והוי ליה כתורם שאינו שלו א"ו במקום שלא אמרו לא אמרו ומשמע דפשיטא לי' לרשב"א דתורם של הפקר הוי כתורם את שאינו שלו. ועיין תוס' פסחים (דף ל"ג) ד"ה תתן דכתבו בתורם האסור בהנאה ממעטינן מתתן ובגליון הש"ס דר"ע איגר ז"ל הקשה למה לנו מיעוט כיון דאסור בהנאה אינו שלו וממילא לא מיקרי דגנך. ולדברי הירושלמי אתי שפיר דצריך למעט אף להך צד דיכול להפריש מן הפקר ובתוס' גיטין (דף מ') ד"ה וכתוב כתבו הא דאפטרופס של יתומים תורמין לאכול דהפקר ב"ד הפקר והפקירו ב"ד ונתנוהו לאפטרופס שיכול לתרום מבואר מדבריהם כמ"ש רשב"א גיטין (דף ל"ו) כח דהפקר ב"ד להפקי' מרשות אחרים וליתן לזה דודאי א"צ שהאפטרופס יעשה קנין להכניס לרשותו רק בכח הפקר ב"ד הפקירו ונתנו לאפטרופס ומבואר דסברו דצריך דוקא שיהיה של התורם ולא סגי בהפקר ב"ד לבד והיינו כהך צד דירושלמי דאינו שלו א"י לתרום:

ובספר שא"ר דיני חמץ כתב בטבל הטבול למעשר שני ולמעשר עני שאינו רק בלאו אם אין לו עיסה אחרת יוצא ידי חובת מצה בזה דעשה דוח' לל"ת ומשכחת לה היכא דאינו יכול להפריש כגון דנתמר' ביד ישראל והפריש תרומה ותרומת מעשר ומכרו לגוי וגזלו הישראל אח"כ מן הגוי למ"ד גזל עכו"מ מותר או דבא לידו בהיתר והפקעות הלואה דמותר ולא הוי מצה גזולה ומ"מ להפריש א"י דאינו שלו עי"ש. וזה תימא כיון דהוי שלו לענין מצה הואיל דיש לו בו היתר אכילה או מצד הפקעות הלואה דמותר א"כ ע"כ אתה צריך לומר דלאו שם בעלים עליו מה"ת לא יהיה יכול להפריש ואף להך צד בירושלמי דאת עביד ליה כתורם את שאינו שלו ואינו יכול להפריש של הפקר היינו היכא דאינו רוצה לאכול אבל היכא דרוצה לאכול ומותר לו לאכול או מצד דגזל עכו"ם מותר או מצד הפקעות הלואה ממילא יכול לתרום כיון דיש לו בו זכיה לאכול כמו דאמרת דקרינן ביה מצתכם:

ובמס' דמאי (פ"ו) המזמין את חבירו שיאכל אצלו ואינו מאמינו על מעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ובירושלמי שם תני ר' יהודא אוסר מ"ט ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו וטעמא דמתניתין דבדמאי הקילו אבל אם מפריש בשעת אכילה לכ"ע מותר ולכאורה לדעת רשב"א ור"ן נדרים (דף ל"ד) בהא דאומר ככרי עליך דאי אזמינה דפירשו אף אם מזמין אותו לאכול ונותן לו הככר לאכול מ"מ אינו זוכה בו ומבואר מדבריהם המזמין את חבירו לאכול אצלו מ"מ אין לו זכיה ודין ממון בו רק לאכול א"כ איך יהני קריאת השם שלו למעשר וע"כ כיון דעכ"פ יכול לאכול רשאי לעשר ועיין תוס' פסחים (דף כ"ט) ד"ה בדין מה שהקשו על רש"י ובפנ"י שם ובמקו"ח (סי' תס"ו). אך י"ל גבי המזמין יכול לעשר מטעם זכיה דזכות הוא לבעה"ב ומתרצה שיעשר ועי"ש בירושלמי שמפרר למחר המעשר [היינו התרומות מעשר דמעשר מותר לזרים] וקאמר דאינו אסור משום גזל דרוצה שיהיה נחת רוח:

והנה בקצוה"ח (סי' רמ"ג) השיג על הת"ה והרמ"א הלכות חלה דכתבו היכא דהבעה"ב איננה בביתה וחוששת המשרת' שיתקלקל העיסה שיכולה להפריש שלא מדעת בעה"ב מטעם נחותא וזכיה וכתב דמדברי תוס' ורשב"א נדרים (דף ל"ו) בהא דבעי הש"ס בתורם משלו על של חבירו אם אמרינן דמהני מצד דניחא ליה או דל"נ לי' רק למיעבד מצוה בממונו מבואר מדבריהם דבתרומה ל"מ נחותא דהשתא וגם מצד זכיה רק בתורם משלו על של חבירו עי"ש וכבר כתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני אבידה (סי' ג') דלמאי דפסק המחבר (סי' של"א) כדעת רמב"ם דלגבי מצות ההפרשה דתרומה מהני נחותא דהשתא על למפרע ודאי יכולה להפריש חלה כיון דניחא לה לבעה"ב אח"כ כשיודע לה מהני למפרע ובפרט הבאתי שמה דברי ריטב"א עירובין (דף ע"א) דאעפ"י דלא אמרו כלך אצל יפות אלא בעשאו שליח סתם לגבי עירובי חצרות דרבנן דיו לנו בגילוי דעתא דהשתא וכ"כ חלה בזה"ז דרבנן י"ל דלכך סגי בגילוי דעתו דהשתא עי"ש עוד איזה הערות:

אולם לפי"ז עכ"פ צריך גילוי דעת דהשתא שיהיה מועיל על למפרע אך ממתניתין דהמזמין הנז' ומדברי ירושלמי הנ"ל מבואר דזכו' מהני אף לענין הפרשה ואף דדמאי ל"ה רק דרבנן מ"מ הא ליכא אף גילוי דעת רק זכיה ובכל זאת יכול להפריש שלא מדעת בעלים. וברש"י פסחים (דף פ"ח ע"ב) ד"ה בתקנתיה דרביה דכתב שאין לו תקנ' אחרת דהא ל"מ למימר גדי שלו וטלה שלמים עי"ש דמבואר דאם היה אפשר היה יכול להפריש שלמים עבור רבו אף דלא נעשה שליח ע"ז מ"מ כיון דזכות הוא לפנינו מהני מטעם זכיה אף דאינו זוכה לו בשום דבר ואף אם יודע לו לרבו אח"כ כיצד יהני נחותא דהשתא על למפרע דשם הוי דבר תורה ומוכח דדעת רש"י דזכות גמור מהני אף בכ"מ ואף דאינו מזכה לו דבר. וראיתי בס' אור זרוע הגדול הלכות פסחים דכתב שם ככל דברי התה"ד דבהפרשת תרומה צריך דוקא שליחות כיון דא"י דעת בעה"ב אם בעין יפה אם בעין רעה אבל גבי שחיטת פסח אחרי דגלי לן רחמנא שלוחו של אדם כמותו מצי למישחט אף שלא מדעתו דהא זכות הוא לו והביא דברי ירושלמי (פ"ב) דקידושין אדם שוחט פסחו של חבירו שלמ"ד ואינו מפריש שלמ"ד וכ' אפילו לשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי אפ"ה יש לחלק בין שחיטת פסח להפרשת תרומה דא"א אוסר דבר שאינו שלו שלא מדעת בעלים הלכך אינו תורם ואינו מפריש פסחו של חבירו שלא מדעת ושאין בידו להוצי' ממון חברו מרשותו שלמ"ד אבל בכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממונא בכך אלא זכות הוא לו עכ"ד ויקשה מדברי ירושלמי דדמאי הנז' דיכול להפריש אף על שאינו שלו מצד דהוי זכות גמור ואפשר לומר כיון דאזמיני' לאכול אצלו הוי כמו גילוי דעת דניח' ליה בכל מה שיצטרכו לתיקון הסעודה כמו דאינו אסור משום גזל דרוצה שיהיה נחת רוח כמ"ש בירושלמי ואף דלדעת תוס' ב"מ (דף כ"ב) אף במתנה אף שיודע שחבירו יתרצה אסור לאכלו דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש עיין ש"ך ח"מ (סי' שנ"ח) וע"כ כיון דאזמינ' עדיף והוי כגלוי דעת:

תוכן העניינים

אמרי בינה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה