אור ברסלב
אמרי בינה יורה דעה דיני פדיון הבן

אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך

דיני פדיון הבן

דיני נדרים

סימן א

אם יכול לקיים מצות פדיון הבן לתת חמשה סלעים לכהן קטן כתב הפ"ח בספרו מים חיים (סי' ד') דאם הגיע למדת צרור וזורקו אגוז ונוטלו דאית ליה זכיה מן התורה בדעת אחרת מקנה מקרי נתינה וקרינן ביה שפיר ונתן לכהן והביא ראיה מיבמות (דף צ"ט) י' אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות ואלו הן חשו"ק ואמרינן עלה לאו בני דעה נינהו ופרש"י וזילותא דתרומה לחלק להן בגורן לעין כל עי"ש. ומבואר אבל בבית חולקין להן ומקיים נתינה בהו אלו דבריו. ובקצוה"ח (סי' רמ"ג) העלה כיון דקיי"ל טה"נ אינו ממון א"כ אין לבעלים במתנות כהונה כלום וליכא ד"א מקנה והביא ראיה מתשובת מיימוני וממרדכי פ"א דב"מ במי שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות לתת לכל מי שירצה שא"י ליתן לקטנים הסמוכים על שולחן אביה' ויש לאביהם כיון דמתנתן שייך לאביהם ואף להסוברים המחלקים בין מציאה למתנה מ"מ כיון דלית להו לבעלים אלא טה"נ לא חשיב דעת אחרת מקנה וא"כ ע"כ הא דמשגרין להם לבתיהן ע"כ אין הטעם משום דעת אחרת מקנה רק בה' סלעים דפדיון א"ש אף דאין לו בהן רק טה"נ מ"מ כיון דע"י הפרשה אינו יוצא מרשותו ואינו מחויב לתת ה' סלעים הללו חשיב דע"א מקנה עי"ש באורך ועוד הקשה בטעמא דמשגרין דע"כ לאו משום דעא"מ הוא דבחרש ושוטה ל"מ זכיה אף בדעא"מ. לכן כתב דהא דמשגרין משום דממון כהן היא וכבר זכתה התורה לכהנים והוי כמו ירושה ממילא דאף חשו"ק זוכה וכמו בשכירות ועי"ש היטב ולענ"ד יש להעיר בזה דהנה עוד כתב שם המרדכי דאף לתת בתנאי המעשר שלא יזכה האב ג"כ ל"מ כיון דטוה"נ אינו ממון אין לו להתנות דלאו ממון שלו הוא. וקשה הא מבואר בקידושין (דף ו') בנותן תרומ' במתנ' עמלה"ח יצא ידי נתינה ומשמע דהתנאי מהני ואם לא החזיר לא יצא וכן הקשה ש"ב כבוד הרב הה"ג חריף ובקי מוהר"ר אשר נ"י. וא"ל דרבא באמת סובר טובת הנאה ממון כמבואר נדרים (דף פ"ה) לכך מהני תנאי הא הרמב"ם אף דפוסק טה"נ אינו ממון מ"מ הביא דין זה וכן כל הפוסקים. ועיין ש"ך ח"מ (סי' ש"נ) דכתב דרק לענין מודר הנאה ס"ל לרבא טה"נ ממון אבל לשאר דברים סובר טה"נ אינו ממון וכ"כ שם משם המרדכי:

לזאת נראה דבתרומה מודה המר"מ בר' ברוך דיכול להתנות ולתת על תנאי דהנה אף בהפריש התרומה מ"מ יש בידו לאתשיל עליה ואם אתשיל הדרא לטבלא וחשיב ממון שלו רק כאשר בא ליד כהן שוב אין בידו לאתשיל עליה ועיין ש"ך ח"מ (סי' רנ"ה) משם ר' בצלאל אשכנזי בטעם הדבר דע"כ לא מצינו דשאלה מהני בנדר רק מה שחל ע"י דבורו ע"ז גזרה התורה הוא אינו מוחל אבל אחרים מיחלין דבריו אבל אם מסרה ליד גזבר או ליד כהן לא יהיה כח הקדש קל מכח הדיוט וכמו בהדיוט אין אחר הקנין כלום כן בהקדש ותרומה כשבא ליד הגזבר או הכהן שוב מהני מטעם קנין ולא מהני שאלה. ולפי"ז שפיר הוו לענין זה הבעלים על התרומה להתנות כיון דע"י מה שקראו שם תרומ' נשאר עוד להם זכות זה לעקור הנדר ולאתשיל עליו וע"י זכיה זו מה שיזכה בו הכהן ע"י נתינתו שוב לא יהיה מהני השאלה לכך יש בכחם לתת על תנאי וכשלא נתקיים התנאי נשאר רק תרומה ע"י הדבור והדרא לבעלים כיון דיש להם זכות זה לשאול. משא"כ בנידון דרבינו מאיר בר ברוך לענין מעשר כספים דשאל' לא שייך בזה לכך כתב שפיר דאינו יכול להתנות וליתן על תנתי. ולפי"ז שוב י"ל הא דמשגרין להם לבתיהן הוא משום דבדה"מ יש זכיה להם לשיטת הסוברים דאף חרש ושוטה יש להם זכיה ע"י ד"א מקנה. אמנם להסוברים דל"ל זכיה אף בד"א מקנה בחו"ש ע"כ נ"ל כמ"ש הקצוה"ח. וכן להסוברים דאף בדא"מ ל"ל זכיה מד"ת א"כ יקשה ג"כ אמאי משגרין להם כיון דאינו מקיים מן התורה מצות נתינה:

וראיתי בנתיבות שם (ס"ק ח') שכתב הא דמשגרין להם דהא דכ' רחמנא ונתן לאו משום שיש חיוב על הבעלים רק שרחמנא זיכה להבעלים בטה"נ שהם יהיו יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו ואם רצו להפקיר הטה"נ אין עלייהו שום חיוב נתינה לכהן תדע דהא יכול לקדש אשה בתרומה בטוה"נ שיש לה בו הרי מוכח שאין עליו חיוב נתינה לכהן לכך יכול ליתן אף לחשו"ק כיון שא"צ לזכתו לכהן והכהן יכול ליקח אותו עצמו א"כ אף חשו"ק יכול ליקח אלו דבריו. ולכאורה דבריו תמוהין מ"ש שאין עלייהו שום חיוב נתינה לכהן הא מבואר בתוס' רי"ד קידושין (דף נ"ח) דאף דחטה אחת פוטרת כל הכרי היינו דמתוקן הכרי אבל יש עליו עוד לקיים מצות נתינה ובעי שיתן דבר חשוב ועיין באורך בזה במל"מ (פ"ט מהל' מעשר) ועיין תוס' ב"ב (דף פ"א ע"ב) ד"ה אלא שכתבו דמאי דל"ה אלא ספיקא דרבנן א"צ לקיים מצות נתינה עכ"ל מבוא' דמה דמחויב מספק מד"ת במתנות כהונה ולויה מחויב מס' לקיים מצו' נתינה. ועיין רמב"ן בהשגתו לס' המצות שורש י"ב שהאריך בזה דשני מצות נפרדות המה מצות הפרשה ומצות נתינה עי"ש. וכן מבואר נמי מתשובת רשב"א (סי' ח"י) שהקשה למה אינו מברך על מצות נתינה ומ"ש להוכיח ממה דיכול לקדש אשה בתרומה בטוה"נ שיש לו בה תמהני הא פדיון פטר חמור ודאי מצוה דרמי' עלי' לערוף או לפדות בשה ואף עפ"כ יכול לקדש בו אשה כמבואר מס' בכורות (דף ט' ע"ב) אשה יודעת דפ"ח איסורא אית ביה ופרקא ליה בשה ומקדשה בהך דביני ביני ע"ש כן נמי בתרומה וע"כ צ"ל אף דמצוה רמיא עליו היינו שיהיה נערף או שיהי' נפדה בשה כן בתרומה המצות נתינה הוא שבא ליד הכהן או שהאש' תתן בשליחתו אבל מ"מ מבואר דרמי' עליו מצות נתינה. א"כ שוב יקש' איך מקיים מצות נתינה במה שנותן ליד חשו"ק וע"כ צ"ל כמ"ש הקצוה"ח כיון שלא כתיב ונתן ביד הכהן רק ונתן לכהן וחשו"ק נמי כהן מיקרי יוצא ידי נתינה וכמו בגט אשה דאי לא הוי כתוב ונתן בידה היה מהני אף בשוטה:

ולפי"ז נראה אף דתרומה הבא ליד כהן ל"מ שאלה היינו דוק' באם נתן לכהן שהוא בר זכיה אבל בנתן לחרש ושוטה להסוברים דאף בדא"מ ל"מ להם זכיה אינה זוכה רק ע"י הפרשה שהיה קורא שם תרומה וע"ז מהני שוב שאלה ולא שייך בזכיות אלו סברת הר' בצלאל אשכנזי שהבאתי לעיל. ועיין ר"ן חולין סוגי' דהמזיק מתנות כהונ' שכ' דאף לציד"ש ג"כ פטור דאכתי לית להו לכהנים בהן כלום רק חל מצות נתינה וכשהזיק הפקיעו המצוה ודין ממון לית להו עליו עי"ש ובמ"ש בהגהותי בספר דברי חיים מאאמ"ו הגאון ז"ל דיני שומרים (סי' ט"ז) באורך בזה ויבואר אי"ה עוד לקמן דיני תו"מ ומבואר ג"כ דעכ"פ מצות נתינה יש רק דמ"מ י"ל דמקיים מצות נתינה אף באם לא זכה הכהן כגון חשו"ק:

ולכאורה לדברי הקצוה"ח והנתיבות יש לומר דאם בא כהן אחר וחטף מן החו"ק זוכה בהן כיון דלהם לית זכיה בגויה והוי כמו מציאת חשו"ק. אך ז"א לשיטת התוס' דהמזיק עכ"פ חייב לציד"ש חזינן דיש לכל הכהנים זכות והפקר הוא להן ועליו לקיים מצות נתינה ונתנה התורה לי רשות לתת לכל כהן שירצה שוב זוכה אף הקטן וכן להר"ן ודאי אין לכהנים חלק בו רק עליו רמיא מצות נתינה וכיון שמקיים בנתינתו לחשו"ק ג"כ המצוה הוי שלהן מכח זכיות התור' והא ודאי מד"ת ששוטה מתגרשת הנייר הוא שלה הואיל דהתורה זיכה לה הגט כן נמי בזה. אולם יש להבין אף דכתיב נתינה לגבי מתנות כהונה ע"כ לאו נתינה ממש כמו בגט דודאי טלי מתנות מע"ג קרקע מהני ולא בעינן מיד ליד. והא דבגט לא מהני טלי גיטך מעג"ק כתב האבני מילואים (ס"ס קל"ט) דגבי גט ל"ב זכיה בגוף הגט אלא נתינה לחוד סגי כיון דאיתי' בע"כ ואיסור הנאה נמי הוי נתינה לכך כתבו על אסורי הנא' כשר והואיל דאינו משום זכיה אלא משום נתינת הבעל משו"ה צריך בו נתינה ול"מ ביה עלי גיטך מעג"ק וגבי חילופין והקדש דג"כ כתיב נתינה ומהני טמג"ק משום דשם הנתינה הוא שיזכה המקבל בדבר הנותן לו לכך ל"ב מיד ליד וכל שזוכה בו מהני עי"ש א"כ במתנות כהונה דכתיב תתן לו ע"כ דצריך לתת שיזכה בו ותכלית הנתינה הוא הזכיה שיהיה לכהן ולכך אף טלי מעג"ק מהני א"כ איך מקיים מצות נתינ' במה שנותן לחשו"ק דל"ל בהו זכיה. וצריך לומר כיון דכתיב בתרומה לד' חזינן משעת הפרשה זיכה בו ד' לכהנים רק הא דכתיב תתן לו הוא למצוה בלבד אבל מ"מ שיזכה הכהן ע"י קנין לא צרכינן רק כשהבעלים מבררים אותו לכהן שיקבל המתנות זוכה מן השם:

והנה מ"ש לעיל דהיכא דמהני שאלה מודה המרדכי דחשיב דע"א מקנה יש ליישב לכאורה בזה קושית המח"א הל' זכיה ומתנה (סי' ל"ג) על המרדכי מש"ס גיטין (דף ל') דקאמר במזכה ע"י אחר ומה מהני הא בעינן שלוחו של בעל הממון וכיון דטה"נ אינו ממון ל"ה בעה"מ ומה מהני דעת אחרת מקנה כיון דל"ל בי' כלל עי"ש וכב"ש אאמ"ו ז"ל דיני ג"ח (סי' ז') ולמ"ש א"ש דבתרומה הואיל דמהני שאלה ונשאר להבעלים זכות לשאול על הפרשתן מודה המרדכי דחשיב דע"א מקנה וכמ"ש לעיל. אולם לכאורה אם נאמר כן יקשה מה הקשה המרדכי והג"מ שם מעובדא דר"ג ור"א ור"ע שהיו באים בספינה דמבואר בש"ס ב"מ (דף י"ח) דחשיב דעת אחרת מקנה גבי מתנות כהונה ותירץ שם כיון שהקנה להם החצר ג"כ חשיב דע"ח מקנה ולמה לי' לזה תפ"ל כיון דמהני שאלה שפיר חשיב דעת אחרת מקנה ועיין תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) בקושיתם דיהיה יוצא במתה של מעשר שני מטעם הואיל אי בעי מיתשל מבואר דמהני שאלה אף במעשר. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ד הי"ז) מתרומות:

אך י"ל למה שכתב הרב המאירי מס' שבת פ' המפנין וז"ל וי"א שא"א לשאול אלא בתרומה הואיל ותרומה ניטלת באומד ומחשב' ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד א' אבל במעשר שאינו ניטל במחשבה אא"כ הפריש אינו יכול לשאול עליו עכ"ל והוא דבר חדש מאד דשאלה אף דמהני בהקדש ותרומה מ"מ במעשר שעשה מעשה להפריש לא מהני שאלה הואיל דאינו מעשר מאומד ובמחשבה וכשהפריש הוי מעש' ול"מ עוד שאלה א"כ י"ל דלכך הקשה המרדכי מעובדא דר"ג וזקנים דשם זוכה מעשר לוי ומעשר עני ג"כ וע"ז ל"מ שאלה לכך הוכרח לתרץ משום דהקנה להן החצר הוי כדעא"מ. ואם נאמר כן שוב הדרא קושית המח"א לדוכתא מש"ס הנ"ל דשם קאי הש"ס במזכה ע"י אחר על כל המתניתין דשם דקתני המצוה מעות את הכהן ולוי ועני ובלוי ועני דל"מ שאל' שוב ל"ה הם הבעלים ועיין מ"ש שם בהגהותי בספרו של אאמ"ו ז"ל סי' הנ"ל באורך. ועוד יש ליישב קושית המא"ח דבמתנות כהונה ל"ב שלוחו של בעני ממון ויבואר לקמן אי"ה:

עוד כתב שם הנתיבות להשיג על הקצוה"ח במה שכ' דלגבי ה' סלעים דפדיון חשיב דעת אחרת מקנה וכ' כיון דגם לגבי זה מהני תפיסת הכהן כמבואר בש"ס ב"מ (דף ויו) בתוס' שם דהקשה אמאי כשתקף א"מ הא יכול לומר לכהן אחר אני נותן ותירצו שא"י לתבוע רק טה"נ ושם במתניתין קתני א' בכור אדם הממע"ה ומוכח דא"מ וכיון שאין בנתינה זו רק טה"נ ל"ח דע"א מקנה. ותמהני הא מ"מ בחיוב דפדיון הבן לכ"ע טוה"נ ממון אף להפוסקים דטה"נ אינו ממון היינו גבי שאר מתנות אבל בפדיון הבן דהוי כפרעון חוב ונשתעבדו נכסיו לשלם לאיזה כהן שירצה בזה לכ"ע טה"נ ממון ובודאי אף דתפיסה מהני היינו ביתר מכדי טה"נ אבל הטה"נ צריך להחזיר וא"כ ודאי חשיב דעת אחרת מקנה ועיין ירושלמי (פי"א) דנדרים דמאן דאית ליה טה"נ ממון דרש ואיש את קדשיו לו יהיה ואדם נותן מעשרותיו בטה"נ ומאן דאית ליה טה"נ א"מ סובר דאסור לתת בטה"נ ודרש לו יהיה ליתן לכל מי שירצה אבל לקבל עבורו אסור אבל בפדיון הבן לכ"ע מותר לתת בטה"נ וכבר כתבו כמה פוסקים דהא דכתיב שחתנו ברית הלוי אינו אסור לסייעו בבית הגרנות רק בתו"מ אבל בה' סלעים דפדיון רשאי. ובגוף הדבר דמהני תפיסה בה' סלעים שהביא ראיה ברורה מש"ס דב"מ הנ"ל יש להעיר. דבאמת בתוס' שם כתבו עוד דאיירי במכירי כהונה א"נ שמחזי' הטה"נ. ולכמה גדולי ראשונים אם טה"נ ממון חשיב בעלים על הכל ועיין ריטב"א ותוס' רי"ד קידושין (דף נ"ח) בהא דגונב טבלו של חבירו דאי טה"נ ממון חייב לשלם הכל ועיין רא"ש נדרים (דף פ"ה) ובמ"ש בהגהותי בדברי חיים דיני מכירה (סי' י"ב) באורך בזה. וא"כ בה' סלעים דפדיון ע"כ צריך לאוקמי במכירי כהונה דבזה לכ"ע טה"נ ממון. וי"ל אף לתוס' דסברו שם דטה"נ ל"ח שלו בכולו דוקא בשאר מתנו' כהונ' דשייך לכהנים מיד בהפרשתן אבל בה' סלעים דפדיון גם התוס' מודו דחשיב בעלים על הכל. ומ"מ דע"א מקנה לכ"ע הוי כמו בשאר פרעון חוב:

וראיתי בס' מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה (סי' ח') שהעל' דבה' סלעים דפדיון ל"מ תפיסה והוכיח זאת מעובדא דר"ח בבכורות (דף צ"א) דחזי' לההוא גברא דהוי קאי אזיל ואתי. א"ל לא גמרת ויהבת הלכך אין בנך פדוי ופירש"י בלשון שני ואפילו אם לא אחזירם לך וכ"כ הרשב"א בתשובה דבכה"ג אפילו לא החזירם אין בנו פדוי וקשה הא לא גרע מתקפו דאע"ג דהוי ס' אין מוציאן מכ"ש בזה דודאי מחויב וזכה בו א"ו דבזה כיון דלא חל שום זכות על דבר מבורר רק נכסי דמשתעבד לכהנים מדין ערב בזה ל"מ תפיסה יע"ש שכ' דהא דקתני הממע"ה גבי ס' בכור לא קאי על בכור אדם. ובאמת שזה דוחק גדול לחלק במתניתן דמאי דקתני הממע"ה ולס"ד דש"ס הפירש מי שהוא מחזיק על חבירו להביא ראיה ותפיסה מהני שלא יהיה מועיל לגבי בכור אדם. וכן משמע ג"כ מדברי תוס' בכורות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה אם שכ' כיון דאם לא נתן אינו זקוק ליתן השתא נמי דנתן נמי ליהוי כתקפו כהן דמוציאין מידו כדאמרינן פ' שנים אוחזין משמע מדבריהם קצת דאם תקפו אין מוציאין מידו הוי א"ש הרי דאף בה' סלעים דפדיון מהני ג"כ תפיסה. ואולי דשם כיון שכבר נתן לו לא גרע ממכירי כהונה ולכך היה מהני תפיסה. ומה שהביא מדברי הרשב"א כשאומר ותחזירם לי ל"ה מתנה ואין בנו פדוי אפילו כשלא החזיר לו הכהן כלום וכי גרע מתקפו כהן. י"ל דהרשב"א סובר דטה"נ ממון והוי בעלים על הכל לכך אין בנו פדוי. וע' רמ"א יו"ד (סי' ש"ה ס"ח) דל"כ רק דל"ה מתנה ואין בנו פדוי. אבל באם אינו מחזיר י"ל אליבא דידן דבנו פדוי. ועוד י"ל דטעמא דרשב"א ולשון שני של כיון דאף כשאינו רוצה לזכות מהשת' שיהיה בנו פדוי מ"מ אינו מחויב להחזיר אותן הה' סלעי' ממש רק יכול להחליפם דאף במתנה בפירוש ע"מ להחזיר אינו מחוייב להחזיר אותו חפץ רק השוי' כמבואר ברא"ש קידושין ומס' סוכה דחזרת דמים הוי חזרה ואף באם היא בעין דעת רוב אחרוני' דהוי החזר' ועמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דיני מתנה (ס"ג) והביא משם הש"י ופ"מ ושאר אחרונים כן. א"כ י"ל דהוי כפודה במלוה וא"ד לפודה תוך ל' דמהני הואיל שבא לידו בתורת פדיון שם נתן לו שויה הפדיון אח"כ אבל בנידון דרשב"א לא נתן לו שיועיל אח"כ רק דסבר שבנו יהיה נפדה מני אז ואז ל"ה מהני ומ"מ יש לו רשות להוציאן והוי כמלוה. אך י"ל דזה גרע מאומר ע"מ כיון דאמר ותחזרם לי לא קנה כלל ומחויב להחזיר אותו ממון ממש כשאין בנו פדוי ושוב כשרוצה להחזיק למה לא מהני הפדיון מן אז ועיי"ש בתוס' ד"ה הלכך דמשמע דלא כרשב"א רק דתליא אם פירש הנותן והמקבל אינו מכוון לזכות לגמרי אז מהני ועיין מרדכי פ"א דקידושין בזה. וע"כ צ"ל דרשב"א סובר דל"מ תפיסה והא דמבואר מש"ס ב"מ הנ"ל דאף בבכור אדם מהני תפיסה התם כיון שאינו רוצה ליתן כל עיקר מהני תפיסה כיון שבלא תפיסה פטור ליתן אבל בודאי בכור י"ל דלא מהני תפיסה דיכול לומר לכהן אחר אתן ועי"ש במח"א בזה. ועיין בס' יקר תפארת מרדב"ז (פי"א הי"ט) מבכורים שכתב ג"כ מדלא כת' הרמב"ם בס' בכור אדם דאי תפס א"מ מידו פשיטא ליה דאף הרמב"ם מודה דאי תפס כהן מפקינן מיניה שהרי לא תפס הדבר שנפל בו הספק אלא ה' סלעים ובס' פטר חמור הואיל דתפס הדבר שנפל בו הס' מספקא ליה די"ל דוקא בבכור בהמה טהורה כיון דיש בו צד קדושה אי תפס לא מפקינן משא"כ בס' פטר חמור עי"ש דעכ"פ בבכור אדם פשיטא ליה דל"מ תפיסה:

וקצת יש להוכיח דאם נאמר דלגבי פדיון מהני נתינה בע"כ ג"כ כאשר יבואר בסי' שאח"ז א"כ בידו לפדות בע"כ אצל כהן ובמתנה ע"מ להחזיר ואף דביד הכהן שלא לקיים התנאי ושלא להחזיר ונמצא בטל הנתינה למפרע מ"מ למ"ש הר"י מיגא"ש מובא במח"א הל' מאכלות אסורות דאם אמר הכהן לא מהדרנא כיון דלא אקניה אלא ע"מ שיחזרנו לו כפינן ליה ומהדר ואינו יכול לומר כיון דא"ר להחזיר בטלה המעשה מעיקרא דזה דוקא בתנאי שביד המקבל דאי בעי מקיים ליה ואי בעי לא מקיים אבל הכא הא דאם לא החזירו לא יצא היינו דוקא היכא דאכלו עי"ש הרי כיון דכייפינן ליה להחזיר הוי כקיום התנאי א"כ לעולם בידו לפדות שיתן ה' סלעים בע"כ לכהן ע"מ להחזיר ואח"כ יכפנו להחזיר ויתקיים התנאי וכיצד יהני תפיסת הכהן מספק כיון דמעול' אף בודאי בכור לא נתחייב שיפסיד הכל. אולם מלבד דלמ"ש הרא"ש והריטב"א וברמ"א או"ח (סי' תרנ"ח) דהא דמהני במעמלה"ח הוא משום דבעינן הקנאה בהחזרה מן המקבל להנותן וע"ז היה התנאי דהוא מקנ' לו להיות שלו לקנין עולם ותנאי מילתא אחריתא הוא שיקנה לו בהחזר' וא"כ כשהמקבל א"ר להקנות בהחזרה ורק הב"ד כופין אותו ע"כ הכפי' היא מצד ביטול המעשה דבמה שמקבל בהחזרה אינו קיום התנאי כ"ז שאין המקבל מקנה לו ולכוף אותו עפ"י ב"ד שיקנה לו אין ביד הב"ד כיון שא"ר בקיום התנאי רק שיתבטל המעשה וכבר כתב כן אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני מתנה (סי' ד') א"כ לדידן אין בידו לפדות על אופן זה בע"כ. ובלא"ה יש לדון אף אם נאמר דנתינה בע"כ הוי נתינה לענין פדיון הבן מ"מ תנאי אינו יכול להטיל בע"כ רק מדעתו ואף בגט אשה דיכול לגרש בע"כ צ"ע אם מהני תנאי בע"כ כאשר יבואר אי"ה דבר זה במקומו ואף אם בגט נאמר דנתן לו התורה רשות לגרשה בע"כ ואף להטיל תנאי שתהי' כל זמן שלא נתקיים התנאי בספק תלויה ועומדת מ"מ לגבי פדיון הבן אם אין הכהן רוצה אינו בע"ד ואינו יכול להטל עליו תנאי. ולדינא אם אריך לפדות אצל כהן קטן בכנה"ג יו"ד (סי' ש"ה) העיד משם גדולי רבנים שפודין ע"י קטן ובס' חק"ל כתב משום דבפירוש גילתה התורה בפ' במדבר ונתת הכסף לאהרן ולבניו ומזה ילפינן דדוקא לזכרי כהנים צריך ליתן וכמ"ש הרמב"ם (פ"א) מבכורים עי"ש במל"מ משם תשובת רשב"א וכיון דמשמעות בן בכ"מ הוא אפילו קטן כמ"ש קידושין (דף י"ט) לענין יעוד בנו אמר רחמנא אפי' כ"ד וכן סנהדרין (דף ס"ח) וכיון דגלי קרא דסגי בנתינה לקטן מהני אף בלא הגיע לעונ' הפעוטות דבנו כ"ד משמע אלו דבריו. ולא נראה דוקא היכא דכתיב סתם בקרא בנו ודאי אף קטן משמע אבל לענין מתנות כהונה לא כתיב לכהן ובנו רק דנילף מדכתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו דשם לא כתיב עיקר המצוה לדורות רק מה שהי' המצוה אז רק כיון דכתיב ולבניו ילפינן ולא לבנות דצריך דוקא ליתן לזכרי כהונה אף לדורות אבל למילף מזה בן כ"ד לא נוכל לילף דבני אהרן היו אז הגדולים דלא מצינו לו בניו רק אלעזר ואיתמר והיו בכלל הפקודים אז ומנ"ל דסגי בקטנים:

סימן ב

עוד כתב שם המים חיים כשנותן מתנות כהונה לכהן ואין הכהן רוצה לקבלו דיצא ידי נתינה דנתינה בע"כ שמי' נתינה ואף לשיטת הפוסקים דפסקו להחמיר לגבי נתינה בע"כ בגיטין פ' מי שאחזו מ"מ כיון דהכא ממונא הוא מספקא לא מפקינן ממונא וכדפסקינן ביו"ד (סי' ס"א) גבי גר שנתגייר אם ספק אם נשחט' קודם שנתגייר או לאחר שנתגייר פטור. וכיון שהישראל נתנו בע"כ לכהן אף שלא רצה לקבלו הוי נתינה ושפיר קרינן ביה ונתן לכהן. וכ"ת שאני גבי גט וכן גבי בתי ערי חומה שבגט הו"ל כאלו נתחייב זה ליתן וכן בבתי ערי חומה מחויב לקבל אבל הכא אין הכהן מחויב לקבל המתנות ואם אינו רוצה יתנם לכהן אחר ולקיים מצות נתינה ליתא דכיון דטה"נ לבעלים ליתנה לאיזה כהן שירצה לכהן ראשון שבירר לו ליתן לו המתנות אם לא רצה לקבלו הו"ל נתינה בע"כ דשמיה נתינה וקיים מצות נתינה לכהן והאריך בדברי הב"י א"ע (סי' קמ"ג) והעלה דאף שלא קבל ולא בא לידו נמי הוי נתינה. ואף שיש כהנים אחרים בעיר הוא בעצמו זוכה במתנות וכן בתו"מ ויכול למכרם לכהנים והדמים שלו. זה תורף דבריו ובקצוה"ח הוסיף לדון דבפדיון הבן לכ"ע להוי נתינה בע"כ נתינה מעלייתא דפרעון בע"כ שמי' פרעון וכמ"ש הרשב"א גיטין שם דאין אנו יכולין להעמידו בחובו בע"כ אם רוצה לפטור מחיובו כן נמי בפדיון בנו. ובנתיבות העלה דוקא כשמחייב למלוה מיוחד פרעון בע"כ שמיה פרעון משא"כ במתנות כהונה דקריה רחמנא מתנה אין מזכין לו בע"כ וכשאחד אינו רוצה נשאר חיובו לשאר כל הכהנים עי"ש (סי' רמ"ג):

ולע"ד יש לחלק בין תרומה ושאר מתנות כהונה לפדיון הבן. עפ"י המבואר בתשובת רשב"א (סי' ח"י) דלכך אין מברכין על מצות צדקה והענקה ומתנות עניים והלואת דלים משום שאינה תלוי' כלה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בו חבירו ונמצא מעשה מתבטל. ובמתנו' כהונה אין מברכין על נתינתן דאין הישראל נותן משלו אלא שהש"י זכה אותן לכהן ומשלחן גבוה קא זכו אבל פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרו' מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון התלוין בו ועי"ש עוד בתשובה על הרבה מצות כגון בקו"ח ותנחומי אבלים שאין מברכין מפני שהן תלויות ביד אחרים דדלמא לא מקבלו מיני' ובידם לעקור ממנו מצוה זו. וסיים שם ומנ"ל דמתנות כהונה אין מברכין עלייהו משום דאמרינן דכהנים משלחן גבוה קא זכו דמאן דיהב מתנות כהונה לא יהיב לי' מדידי' אלא דרחמנא נינהו כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי עי"ש באורך. והנה מזה מבוא' לכאורה חדא כפ"ח וחדא דלא כדבריו במה דכתב דנתינה בע"כ הוי נתינ' בתו"מ מוכח כן מתשובת רשב"א הנ"ל מדלא כתב הטעם דלכך אין מברכין על נתינת תו"מ משום שאינו תלויה כלה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה הכהן ונמצא מעשה מתבטל כמ"ש על מצות צדקה והענקה ע"כ דסובר דנתינה בע"כ שמי' נתינ' לגבי' מתנות כהונה וקיים בזה מצות השם אף שאין הכהן רוצה לקבלו. לכך הוכרח לומר טעם אחר משום שאינו נותן משלו. ואף אם טה"נ ממון מ"מ גוף הנתינה אינו נותן משלו רק כהנים משלחן גבוה קא זכו. וכן בפדיון הבן דכ' דצריך לברך שאינו מברך על הנתינה רק על הפדיון ע"כ צ"ל נמי שסובר דיכול לפדות בע"כ וקיים בזה המצוה דאל"כ ל"ה מחויב לברך שאינו תלויה כלה ביד הנותן. אמנם מ"ש הפ"ח דכיון שקיים מצות נתינה הוא בעצמו זוכה בתו"מ למ"ש הרשב"א דכהנים משלחן גבוה קא זכו וקנאו השם ונתן לכהנים א"כ הוי ממון גבוה כ"ז שלא זכה בהן הכהן וכיון שהכהן אינו רוצה לזכות נשאר ממון גבוה ואיך יכול לזכות בו הנותן אף דכבר נפטר ונפקע ממנו מצות נתינה שכבר יצא במה שנתן בע"כ להכהן ומה יעשה שאינו רוצה לקבלו מ"מ במה נעשה ממון שלו וכ"ז שלא זכה בהן כהן נשאר ממון גבוה. אמנם זה דוקא בתו"מ שכבר הפריש וחל שם קדושה עליהן בזה קנאו השם וכהנים משלחן גבוה קא זכו אמנם בה' סלעים דפדיון שאין על האב רק חיוב לפדות ונכסיו משעובדין מטעם ערב בזה י"ל כיון שרוצה לפרוע והכהן לא רצה לקבלן נפטר מחיובו והממון נשאר שלו כיון שלא יצא מרשותו כן הי' נראה לכאורה:

אולם אחר העיון נראה דאדרבא משמע דאכתי לא נפקע ממנו המצוה במה שא"ר כהן זה לקבלו דתשובה זו ברשב"א העתיק ממה שהשיב רבינו יוסף אבן פלט להראב"ד וראיתי תשובה זו באורך בס' אבודרהם (בדף ז' וח') ושם כתב עוד ולא דמיא הכנסת כלה לפדיון הבן דמברכין עליה דאלו בפדיון הבן אע"ג דמימנע כהן מלפדות אכתי רמיא מצות פדיון על האב ומחויב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו. אבל הכנסת כלה לחופה דמשום גמ"ח הוא דמזדקקינן להו אי מימנעי ולא בעי לעיולינהו לחופה מעיקרא לה האי מצוה לגמרי מינן עכ"ל הרי דבאמת החיוב לא נפקע ממנו רק מ"מ כיון שמקיים המצוה כשהכהן מקבלו חייב לברך דהוא מצוה שמוטל עליו חיוב ליתן לכהן אחר וא"ד למצות הענקה וג"ח דהלואה דמ"מ מצוה זו נפקע לגמרי ונתבטל מכל וכל כשאין הלא רוצה לכך פטור לברך אבל בפדיון הבן ובנתינ' תו"מ לא נפקע המצוה לכך חייב לברך על מצות הפדיון אבל בתו"מ כיון דמשלחן גבוה קא זכו פטור מלברך. ועיין טו"ז יו"ד (סי' שכ"א סק"ז) דמכוין קצת לטעם זה דאין מברכין על נתינת פטר רחם יע"ש. ומ"ש הפ"ח כיון דהתורה זיכתה לבעלים לתת לאיזה כהן שירצה אם לא רצה לקבל כבר קיים המצוה וזוכה בו אינו מובן אף דיש לו זכות זה מ"מ עיקר המצוה רמיא עליו שיתן לכהן וכ"ז שלא זכה הכהן לא קיים מצות נתינה. ומ"ש הקצוה"ח דפרעון בע"כ שמי' פרעון דא"י להעמידו בחובו בע"כ מלבד מ"ש הנתיבות לא אבין בשלמא במלוה ולוה הלוה לא נשתעבד רק לשלם וכיון שרוצה לשלם נפטר מחובו אף שלא בא ליד המלוה דעל דעת זה לא נתחייב ונשתעבד למלוה שיהי' נשאר בחיובו לעולם אבל במתנות כהונה דהתורה רמי' עליו החיוב אף שאין כהן זה רוצה לקבלו מ"מ ע"י מה נפקע חיובו שחייבו התורה. וביותר תמוהין דברי הפ"ח אף לדבריו שכבר נפטר מחיובו וקיים המצוה ע"י מה שנתן בע"כ מ"מ מ"ש שאח"כ כיון שכבר נפטר מחיובו נשארו הה' סלעים וכן התרומה להנותן תמהני לא מבעיא בתו"מ שהן חלק גבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכו וכמו"ש הרשב"א בתשובה פשיטא דכ"ז שלא זכה בהן הכהן לא יצאו מרשות גבוה ונשאר לגבוה כמו שהו' קודם נתינתו דאף אם נתינ' בע"כ שמיה נתינה ל"ה נתינה רק לענין שנפטר הנותן מחובו אבל מ"מ המקבל לא זכה בע"כ דאין זכיה בע"כ וכן מבואר להדיא ברשב"א גיטין (דע"ד) א"כ כיון שלא זכה הכהן במה יצא מרשות הגבוה ואיך זוכה בו הנותן להיות כממון שלו. אלא אף בה' סלעים דפדיון דל"ה ממון גבוה דלא חל עליו שם קדושה בהפרשתו רק חוב הוא עליו מ"מ אף אם נאמר דנפטר מחיובו ופטור אח"כ מן המצוה ואינו מחיובו ליתן משאר נכסים מ"מ הה' סלעים אלו נשתעבדו אח"כ ונשארים אפותקי מפורש לכהני' ועיין ס' תורת גיטין שם דאף בפורע חובו לחבירו בע"כ ג"כ לא נעשה הפקר דאף דנפטר מחובו מ"מ המעות הן משועבדין להמלוה כמו שמעיקרא הי' לו שיעבוד גם על המעות הללו ובזריקת המעות אף שנפטר הלוה משיעבוד גופו ונכסיו אבל מ"מ ממעות שזרק לא אזל שיעבו' המלוה שלא מחל השיעבוד שיש לו עליהן עי"ש בנועם דבריו וא"כ הה"ד בפודה בה' סלעים בע"כ אף אם נאמר שנפטר מחיובו דגוף וגם השיעבוד נכסי נפקע מ"מ ממעות זה לא נמחל השיעבוד ונשאר לכהנים שיעבוד על מעות זה:

אך י"ל דתלי' בשיטת הר"ן ותוס' במזיק מתנות כהונה דפטור מטע' ממון שאין לו תובעין דתוס' סברו דמ"מ לצאת יד"ש מחויב דהוי כמזיק ממון של רבים והר"ן שם סובר דכהן לית ליה שום זכות קודם שנתן רק המצוה רמיא עליו לקיים מצות נתינה וכיון שנתבטל המצוה פטור לשלם עי"ש באורך מס' חולין (דף קל"א) וא"כ י"ל כ"כ בממון דה' סלעים דליתא שום זכות לכהנים רק חיוב נתינה יש עליו וכיון שכבר נפטר מחיובו שוב הממון שלו. אמנם לא נראה כן דבה' סלעים דפדיון חזינן בש"ס דטרפי מלקוחות ושיעבוד יש לכהנים על החוב הזה כמבואר בכורות (דף מ"ח) א"כ דומה לפורע בע"ח בע"כ דאף דנסתלק מחיובו מ"מ נשאר השיעבוד על המעות הזה להכהנים:

ומ"ש הפ"ח דאף אם הוי ספק בנתינה בע"כ ג"כ פטור ממצות פדיון דהממע"ה דומיא דגר שנתגייר וספק לגבי מתנות כהונה. יש לעיין לכאורה אף דמבואר במתנות כהונה לית ביה רק משום ממון והממע"ה מ"מ י"ל דזה דוקא רק היכא דהספק נולד אם נתחייב או לא אבל כאן שהי' חייב בבירור רק הס' הוא אם כבר נפטר מחיובו ע"י מה שפדה בע"כ י"ל דמוקמינן אותו על חזקתו הראשונה ומחויב לפדות שוב שנית וכה"ג הביא בס' רי"ט אלגזי הל' בכורות (פ"ח דף צ"ו ע"א) משם הר"י קורקוס בהא דפליגא רב ושמואל בפודה תוך ל' ונתעכלו המעות דקיי"ל כרב באיסורין אף דהוי רק ממון מ"מ כיון שודאי חייב בפדיון ואנו מסופקין אם הוא פדוי או אינו פדוי חייב לפדות ועי"ש שפלפל דלכאורה דומה לדברי רשב"א גיטין (דף ע"ח) דבנולד הספק לפנינו על הפרעון אמרינן יחלוקו מ"מ בס' בדבר מצוה ל"א יחלוקו רק דחייב לפדות עי"ש וה"נ דכוותי' כיון דכבר נתחייב בבירור לפדות והס' אם נתינה בע"כ שמי' נתינה ונפטר מחיובו מהראוי הי' להיות יחלקו ובמתנות כהונה מצד מצוה חייב. וראיתי בספר שעה"מ (פ"ט מה' מעשר ה"ב) שהקשה על מ"ש תוס' ב"ב (דף פ"א) דדוקא בדמאי דל"ה אלא ס' דרבנן אינו צריך לקיים מצות נתינה מבואר מדבריהם דבס' השקול אע"ג דקיי"ל הממע"ה חייב לקיים מצות נתינה מס' הא בגר שנתגייר וס' עד שלא גלגל עיסה וס' אחר שגלגל מחויב להפריש אבל לתת אינו מחויב. וכן הקשה ממתניתין דמס' יבמות (דף צ"ח) הגדילו התערובות מוכרין את התרומה והדמים שלהם חזינן דפטור מס' לקיים מצות נתינה ומחלק דשם גברא גופי' לאו בר מצוה היא דשמא הוא כהן ואינו ב"ח על מצות נתינה כלל משא"כ שם בבכורים דגברא ב"ח הוא ומצווה על נתינה רק הס' בפירות הללו אך הקשה ממס' בכורות (דף ח"י) מת א' מהם רע"א הממע"ה הרי אע"ג דליכא למימר בהוא חזקת פטור מ"מ אינו מחויב לקיים מצות נתינה מס' עי"ש. והנה מה שהקשה מיבמות גבי כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחה כבר הביא הריטב"א יבמות שם להקשות וז"ל יש מקשים כיון דס' דאורייתא הוא היכי שרינן לעשות כן ולגזול את השבט ולבטל מצות נתינה ומתרצים שלא חייב הכתוב מצות נתינה לישראל אלא בודאי ואין כאן משום גזל עד שידע בודאי שהוא חייב בנתינת תרומה עכ"ל. ומה שהקשה מבכורות במת אחד מהם י"ל דדוקא בתו"מ דכתיב בהו נתינה יש בהן מצוה פרטיות שחייב לקיי' מצות נתינה וכמ"ש הרמב"ן במנין המצות (שורש י"ב) אבל בבכור דהו ממילא של כהן לכך אף דהי' בודאי א' של כהן מ"מ אמרינן הממע"ה הואיל דודאי הוחזק הבעה"ב בטלה חי מעיקרא כמ"ש תוס' ב"מ (דף ק') ועיין במהרי"ט (ח"א סי' ל"ט) ובקה"ס (סוף כלל א') ועוד י"ל שם בבכורים כיון דחזקת מר"ק של הקרקע מסייעו ללוי וכן הח"מ של הבעלים דלאו בכורים הוא ואף אי מתנות שלא הורמה כמי שהורמה דמיא מ"מ יש בהן טה"נ לכך כיון דמסייע להן חזקות אלו כתבו תוספות שפיר דחייב במצות נתינה משא"כ בשאר דוכתי. הדרינן לכללי דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

ועוד י"ל דוקא שם דשדה בחזקת חיוב קיימא להפריש תו"מ משא"כ לבכורים לאו בחזקת חיוב קיימא דבא לידו בספק אם קנה קרקע או לא אבל לתו"מ קיימה בחזקת חיוב לכך חייב לקיים מס' מצות נתינה וכן בדמאי אי הי' ס' מה"ת הי' חייב מספק לקיים מצות נתינה דהי' בחזקת חיוב התבוא' אבל היכא דל"ה חזקת חיוב פטור מספק ומיושב קושית השעה"מ שם ממתנות כהונה בתיש הבא על הצבי' דאומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע אב וטול ואע"ג דס' דאורייתא הוא א"ח לקיים מצות נתינה מס' וביותר יקשה ממתניתין דחולין (דף קל"ב) בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרים את כולן וכן פסק הרמב"ם (פ"ט) מבכורים שכ"א ואחד ס' והממע"ה ואמאי לא מחייבינן מס' לקיים מצות נתינה ולמ"ש א"ש דשם לא קאי בחזקת חיוב הבהמה הזאת ומדין ממון הממע"ה:

אולם כל החלוקים דחוקים והברור דגם תוס' מודים דדין ממון הוא והממע"ה אף דיש ס' בקיום המצוה דנתינה מ"מ כיון דממון הוא פטור רק שם בבכורים דהוי ס' וא"י להביא הבכורים עד דמקדש להו ומפריש תו"מ ורמינן עליו חיוב לקיים מס' המצוה אם מדאורייתא או מדרבנן ע"ז פריך הש"ס מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה אף דמס' פטור ליתן מ"מ מה נרויח בזה דמחייבינן לי' בהבאות בכורים ולבטל מ"ע דנתינה ע"י קריאת שם בכורים ל"מ אם נאמר דמד"ת א"ח בהבא' בכורים אם משום דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא או משום דמד"ת אזלינן בתר חזקת מר"ק או משום כיון דהוי ס' דלמא מעייל חולין בעזרה וצריך שיקדיש להו וזה א"ח לעשות מד"ת כמבואר מדברי חידושי הר"ן חולין (דף כ"ג) וכמו שכתבתי בזה לעיל דיני שחיטה (סי' כ"ד) ודאי פריך שפיר דמבטל ע"י הפרשה מצות נתינה דאורייתא אלא אף אם נאמ' דמד"ת חייב בס' להפריש בכורים פריך בש"ס למאן יהיב מעשר שני וכפי' רשב"ם דאין לנו לעשות תקנה לגזול הלוים וע"ז כ' תוס' אע"ג דבדמאי א"ח לתת מס' הרי דלא אכפת לן בביטול מצות נתינה אף אם קרא שם וע"ז תירצו דשם ל"ה אלא ספיקא דרבנן א"צ לקיים מצות נתינה וכאן הוא ס' דאורייתא ואף דבכל ס' פטור מן ממון אף בספיקא דאורייתא היינו היכא דהס' בא ממילא אבל כאן לעשות תיקון שיקרא שם בכורים ועי"ז יצטרך להפריש מעשר ושיתבטל מצות נתינה מה ראו חז"ל על ככה מ"ש מצוה זו מזו. עכ"פ זה דוקא היכא דליכא חזקת חיוב. אבל בנידון דהפ"ח דיש חזקת חיוב ודאי אין לפטרו מס' אף אם נאמר דהוי ספק אם מהני הפדיון בע"כ וכמ"ש. וראיתי בתשובת יד אליהו (סי' ל"ז) בא' שהחזיק עצמו לכהן ונפדה ע"י כמה בכורים ואח"כ נתברר ע"י עדים שבר ישראל הוא וכ' שהבנים שהם בספק אם נפדו ע"י כהן זה פטורין מלפדות מטעם דהולכין בתר רוב כהנים ואימר שלא נפדו ע"י כהן זה ואף באם ל"ה בעיר רק שנים ג"כ פטור דהממע"ה וכ' אף שהי' בחזקת חיוב מ"מ ל"ה כא"י אם פרעתיך הואיל דשניהם בס' עי"ש ולענ"ד דבזה חייבים לפדות שנית כמ"ש הואיל דהחיוב היה בודאי וכמ"ש משם הר"י קורקוס וגם מ"ש למיזל בתר רוב יש לדון באם אזלו לכהן הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה:

הדרן לעיקר הדין דנראה דל"מ פדיון בע"כ וכמו שהבאתי מדברי אבודרהם. וכן הוכיח במישור הקצוה"ח מתוס' קידושין (דף ט') דבעי ס"ד של הכהן. וראיתי למי שכתב לחלק דאף אם מהני הפדיון בע"כ היינו אם נתן כסף אבל בפודה עם שוה כסף ל"מ בע"כ כמבואר בב"ש (סי' כ"ז) משם המרי"ט דאף אם נתינה בע"כ שמי' נתינה מ"מ בשוה כסף לא שמי' נתינה. ולענ"ד בפדיון הבן ליכא לחלק בהכי אם פרעון בע"כ שמי' פרעון מהני אף בש"כ כיון דידענו מכלל ופרט דמהני הפדיון בשוה כסף כך לי שוה כסף כמו כסף ועיין תוס' ריש קידושין דכתב והא דאצטרך קרא לפדיון הבן דש"כ ככסף ולא ילפינן מנזיקין וע"ע לפי שבא למעט קרקעות עי"ש ובודאי כמו בנזיקין הדין דאף דיש לו כסף מ"מ יכול לסלק בשוה כסף כמבואר בש"ך ח"מ (סי' תי"ט) כן נמי בפה"ב אם מהני בע"כ ויכול לפרוע הפדיון בע"כ ממילא כ"כ מהני נמי בשו"כ א"ו דעת התוס' דפדיון בע"כ ל"מ ובעינן סמיכת דעת של הכהן דבו תליא:

סימן ג

כתב הרמ"א יו"ד (סי' ש"ה ס"י) ואין האב יכול לפדות ע"י שליח ואחרונים האריכו בזה להשיג דלמה לא יכול לקיי' המצוה ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. וראיתי בתשובת הגאון בעל חות דעת שבס' חמדת שלמה (חיו"ד סל"ב) שהעלה בדעת הרמ"א דודאי כששלח האב המעות ע"י שליח לכהן מהני רק הרמ"א כיון באם אומר לשליח שיפדה במעותיו של השליח דוקא במקום שיש קנין מהני אם אחר נותן המעות מדין עבד כנעני אבל בפדיון הבן שהקפידה התורה על דמי הפדיון וחובת הגוף עליו לפדות בנו וכשחבירו נתן בעדו חיסר מצוה ועדיין רמיא עליו המצוה ועיין רש"י כתובות (דף ק"ח) בשוקל לו את שקלו דהמצוה על הנותן והא דיוצא חבירו ע"י נתינתו הוא ג"כ מדין עבד כנעני שנתינתן היא שיהי' לכל אחד מישראל חלק בקרבנות ציבור וכיון שחבירו שוקל בעדו יש לו חלק מדין ע"כ. משא"כ בפדיון דל"ש בזה סרך קנין אלו דבריו. ובס' מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה (סי' ח') העלה בפשיטות דאף אם האב גילה דעתו דלא ניחא לי' מ"מ מהני הפדיון ודומה לפורע חובו של חבירו וא"צ לא לשליחו' ולא לזכיה וכמו בע"כ כסף מהני שיצא לחירות אף לר"מ דחוב הוא לו משום דקבלת רבו גרמה לו שמקבל הכסף ומקנהו מאליו וה"נ קבלות הכהן שמקבל הכסף הרי הוא מקנהו מאליו וא"צ לשליחות. ודבריו תמוהין מה דמות תערוך לע"כ שמה לא רמיא שום מצוה רק כך גזרה התורה שע"י קבלת הכסף שרבו מקבלו יוצא העבד לחירות אבל בפה"ב איזה קנין שייך הכי הכהן מקנה הבן לאביו רק מצוה רמיא על האב לפדות אותו ומה מהני מה שאיש זר פודה. ומ"ש דדומה לפורע חובו של חבירו. תמהני שם כיון שהוא מקבל ומוחל עי"ז לחבירו חובו מה אכפת לן ולא גרע מאמר הרני כאלו התקבלתי דג"כ מהני ואם הלוה אומר שאינו רוצה במחילתו תלי' במחלוקת הראשונים אם מחילה מהני בע"כ כאשר הביא המח"א הל' זכיה מהפקר (סי' י"א) ועיין ר"ן כתובות פ' נ"ש משם הרא"ה בהא דמוחלת כתובה יש לה מזונות דמבואר משם דמהני מחילה אף בע"כ. אבל בפדיון הבן דל"מ מחילת הכהן ואם אמר הכהן הרני כאלו התקבלתי אין בנו פדוי א"כ מה מהני כשחבירו פודה ואף אם האב מרוצה ג"כ מהראוי שלא יהיה נפדה. וראיתי בתשובת ריב"ש (סי' קל"א) שכ' הא דמברך בפדיון יותר משאר מתנות כהונה שם הכהן משולחן גבוה קא זכה אבל בפדיון זכה בבן ונתנו לאב בפדיונו עכ"ל ומשמע דשייך בו סרך קנין. אך מ"מ זה תימה וכבר כרכרו הרבה על השאלה במה בעית טפי דודאי לית בי' שום קנין וזכיה בבן מחדש רק חיוב מצות פדיון:

אך לכאורה י"ל באם האב מרוצה ושולח שיפדה אף בפודה במעותיו מהני מדין עבד כנעני למאי דמבואר בתוס' קידושין (דף ג') דקנין סודר אף דמהני בעכו"מ מ"מ צריך ליזהר שיהי' הסודר של נכרי ולא של העדים דאין שליחות וזכיה לעכו"מ ע"ש ובמח"א הל' שלוחין (סי' ט"ו) הביא משם הרמב"ן בתשובה שכ' דבעינן כליו של קונה דוקא וכשהסודר הוא של אחרים ה"ט דקנו משום דאלו אחרים מזכים הסודר לקונה ע"י המקנה ולכך ל"מ בעכו"מ דאין זכי' בעכו"מ ועמ"ש באורך בזה בדיני מכירה (סי' א) בספרו של אאמ"ו ז"ל והבאתי בהגהותי דברי הש"מ ב"מ סוגי' דחליפין משם הרמ"ך ומירושלמי קידושין דע"כ מטעם זכיה הוא. ולפי"ז באם שולח האב לפדות והשליח פודה בממון של עצמו ג"כ מהני כיון די"ל שהכהן זוכה הה' סלעים עבור האב ומחזיק לעצמו עבור הפדיון הוי כנותן האב. אולם שיהי' יכול לפדות אף אם האב גילה דעתו שאינו רוצה זה ודאי צ"ע למה יהי' בנו פדוי. אכן באם השליח רוצה לפדות מצ"ע ואינו רוצה שהכהן יזכה עבור האב בזה הדעת נוטה כמ"ש הגאון מליסא דאין בנו פדוי וכ"כ בפשיטות בתשובת חתם סופר (סי' ר"ז):

אמנם לכאורה יש להביא ראיה דלא כמ"ש הגאון מליסא מהא דמבואר בש"ס ערכין (דף כ"א) דמבואר שם היכא דאחד חייב בקרבן עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה סוב' שמואל דבעינן דעת המתכפר וכן פסק הרמב"ם (פי"ד) מהלכות מעשה הקרבנות האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני ה"ז מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ובשלמים מקריבין ומתכפר לו בהן אעפ"י שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה ובחטאת ואשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף ע"כ וע"ש בתוס' ד"ה מאי דמשמ' קצת מדבריהם דטעמא דשמואל בעולה ובשלמים ל"ב דעתו בשע' כפרה והיינו משום דלא צריך להתודת וסמיכה משא"כ חטאת והי' נרא' קצת דרק דלא בעינן דעתו אח"כ אבל מ"מ אם מוחה אח"כ בפירוש ואינו רוצה שיתכפר לו בממונו של חבירו יש לומר דיכול למחות. ואף דההפרשה הי' מדעתו משום דלא ניחא לי' לאינש להתכפר במידי דלאו דידי' מ"מ אם חוזר בו י"ל דיכול לחזור אולם דעת הרמב"ם מבואר דאף שלא לרצונו מקריבין ומתכפר לו בהן. עכ"פ מבואר אף דזה נתחייב בעולתו וחטאתו יכול חבירו להפריש ממונו לקרבן בעד חבירו אף דל"ש שם שום קנין שחבירו קונה לו וא"כ נימא כיון שחובת הגוף הוא ע"ז שחייב בקרבנו וכשחבירו נתן בעדו חיסר המצוה הרי המצוה שהיא חובת הגוף עדיין רמיא עליו ומחויב הוא עוד לעשות מצוה דרחמנא רמיא עליו ואמאי מתכפר לו. א"ו דאף במצוה שהוא חובת הגוף מ"מ חבירו יכול לעשות בממונו ברצון המתחייב ויצא בזה. ומה שהביא ראי' מדברי רש"י מס' כתובות (דף ק"ח) בשוקל לו את שקלו דשכר מצוה על הנותן והא דמי שנשקל עבורו נפטר הוא מחובו כתב דהטעם דשם עיקר המצו' שיהי' לכל אחד מישראל חלק בהקרבנות וכיון שנתן אחר המעות יש לו חלק בהן דמעות חבירו קונה לו ושוב אין צריך עוד ליתן את שקלו. ואין מובן לכאורה דהא שם קאמר בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד כו' והי' ס"ד דפורע חובו של חבירו חייב לשלם ובמודר הנאה אסור רק כיון שבלא"ה יש לו חלק בהקרבנות רק שחיסר מצוה והשכר על הנותן ויקשה הא אכתי המצוה עליו רמיא הא אף שכבר יש לו חלק בקרבנות מ"מ המצוה אכתי רמיא ג"כ על כל אח' לתת שקלו וע"כ דנפטר במה שזה שוקל בעדו אף דלא נקנה לו עי"ז שום דבר כיון דבלא"ה כבר יש לו חלק בהקרבנות מ"מ יכול חבירו לפטרו ממצוה כיון דהשכר המצוה על הנותן ועי"ש היטב בש"מ דמשמע דהשכר מצוה ג"כ על מי שנשקל עבורו דכתב כיון דבלא"ה תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני לי' מאי אמרת שהוא חסר מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריא דכיון שנתכפר מן הקרבן שהי' עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה לא מקרי הנאה כדקי"ל המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו כו' דמצוה לאו להנות נתנה:

שוב ראיתי בש"ס מס' תמורה (דף יוד) בהא דבעי רב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה ורצה הש"ס למפשט מדאמר רב נחמן אמר ר"ה תנא קרבנו לד' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו וכי נזיר נידן בהשג יד הא כיצד קרבנו לד' על נדרו שהפריש משלו מלבד אשר תשיג ידו שהפרישו לו אחרים למאי הלכתא אלימא לענין כפרה פשיטא דמכפר לי' אלא לענין תמורה כו' ש"מ בתר מתכפר אזלינן. וקאמר בש"ס לא לענין כפרה ודקא קשיא לך מתנה דקא יהבינן לי' אי לאו דרבי רחמנא מלבד אשר תשיג ידו הוי אמינא גזה"כ הוא קרבנו מדידי' הוא דמכפר מדאחרים לא קמ"ל ופירש"י מדידי' הוא דמתכפר דכתיב קרבנו לד'. א"כ אינו ראיה ממה דמתכפר בקרבן שהפריש חבירו דגלי לן קרא גבי נזיר מלבד אשר תשיג ידו. אמנם ממה דמסיק הש"ס שם ת"ש דאמר ר"א אמר ר' יוחנן מתכפר עושה תמורה י"ל דס"ל כמו דס"ד דש"ס שם דילפינן מקרא מלבד אשר תשיג ידו דלענין כפרה פשיטא דמכפר לי' ולא צריך קרא רק לענין תמורה דאי לאו דפשיטא לי' לענין כפרה מנ"ל דמתכפר עושה תמורה. וכן נרא' קצת מדברי הרמב"ם (פ"א הלכות תמורה ה"ד) דכתב המתכפר הוא דעוש' תמורה כיצד הקדיש בהמה שיתכפר בו חבירו כגון שהקדיש קרבנו' נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר מדנקט קרבן נזיר נראה לכאורה להורות דילפינן מקרא מלבד אשר תשיג ידו דכתיב לגבי נזיר דאל"כ למה צריך לפרט ולהוציא מן הכלל קרבן נזיר א"ו כיון דעיקר ילפותו דמכפר עושה תמורה ידעינן מקרבן נזיר נקט קרבן נזיר. וגם אף למ"ש הש"ס דקרא מלבד אשר תשיג ידו אתי לרבות דמתכפר בקרבן חבירו היינו מדכתיב קרבנו הוא גזה"כ הוא מדידי' מתכפר אבל אם ל"ה כתיב קרבנו הי' פשיטא דמתכפר בקרבן חבירו חזינן דאף דזה נתחייב במצותו ואקרקפת' דידי' רמיא מ"מ חבירו יכול להביא בעדו א"כ בפדיון הבן אף דכ' תפד' מ"מ לא ממעיט בקרא דאין חבירו יכול לפדות בממונו:

ועיין ש"ס יומא (דף נ"א ע"ב) ולטעמך אחיו הכהנים אי לאו דקנו בגויה היכי מכפר להו אלא שאני בי גזא דאהרן דאפקרי' רחמנ' גבי אחיו הכהנים דמבואר דאין הקרבן מכפר רק כשיש להמתכפר קנין בו ושם אף דכתיב פר החטאת אשר לו מ"מ רחמנא אפקרי' לכל אחיו הכהנים וא"כ ע"כ הא דיכול להביא קרבן חטאת בעד חבירו היינו שיהי' לו לחבירו קנין בהקרבן דאל"כ אינו מתכפר וכן משמע קצת מלשון רש' שם בתמורה (דל"ה) הא כיצד דכ' מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שא"י להפריש משלו שעני הוא והשיג ידו לאח"ז שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא משמע שצריך ליתן לו שיזכה בו והיינו אף דמקנה לו מ"מ ל"ה הוא המקדיש כיון דאינו נותנים לו רק לצורך זה שיביא קרבנו בזה חקר בש"ס שם דלמא מקדיש עושה תמורה ולא מתכפר ואף דע"כ הקדישו המתכפר דבעי שיהי' שלו מ"מ כיון דעיקר זכייתו הוא שיהי' הקדש ולא לענין אחר מקרי הבעלים הראשונים המקדיש ומדכ' רש"י שם לעיל מיני' אם מקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור בשותפין וה"ד כגון דשוו ציבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד ומשמע דשוו שליח להקדיש בעדם משל השליח דאם מכל צבור ושותפין בזה ודאי אין השליח עושה תמורה דלאו שלו הוא. וע"כ דהשליח מקדיש משלו ובמה מזכה להצבור ולשותפין משמע דיכול להביא אף משלו והוא המקדיש ממש ושותפין וצבור יוצאין בו כיון דמקדיש בעדם להתכפר בזה אף דאם לא זכו בו. אך מ"מ י"ל דבעינן צד זכיה לצורך זה להמתכפר ושיעשה קנין או שהכהנים יזכו בעדו דהא מבואר מנחות (דף ע"ד) [דף ע"ג ע"ב] דשלמי עכו"מ עולות דלבו לשמים וכוונתו הי' שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו והא דקתני בברייתא עכו"מ שהתנדב להביא שלמים נתנן לישראל ישראל אוכלן מפרש רבא הכי קאמר ע"מ שיתכפר בהן ישראל ישראל אוכלן ופירש"י כגון שהי' ישראל מחוייב שלמי' ונתנו עכו"מ להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואכלו. וע"כ לא איירי דהעכו"מ התנדב מקודם לשלמים ונתנו אח"כ שיצא בו ישראל דזה ודאי לא נראה כיון דמקודם הקדש העכו"מ סתם לשלמים ואמרינן דלבו לשמים ומקריבין עולות דכוונתו הי' שיהא כליל לשמים ולא שיאכלנו כבר זכה בו שמים ונתחייב העכו"ם בקרבנו והישראל ג"כ אינו יכול לצאת חובתו בדבר שכבר הוא חוב. וראיתי ברמב"ם (פ"ג) הלכות מעשה קרבנות וז"ל עכו"ם שהביא שלמים מקריב אותן עולות שלבו לשמים נדר שלמים ונתנם לישראל ע"מ שיתכפר ברן לישראל אוכלין אותן הישראלים כשלמי ישראל משמע קצת מדבריו דאף אם נדר מקודם סתם אם נתנם אח"כ לישראל ע"מ שיתכפר בהן אוכלין אותו. אולם באמת זה ודאי לא נראה כיון דכבר נדר בסתם שלמים ונתחייב כיצד יזכה בו אח"כ ישראל להתכפר בו ושיהיו נאכלין א"ו גם כוונת הרמב"ם דנדר שלמים ונתנם לישראל היינו שנדר בשביל ישראל ושם לא שייך שליחות דאין שליחות לעכו"מ ובמה יוציא זה מידי חיובו א"ו דאיירי דהקדישו לצורכו והישראל עושה זכיה וקנין בזה [או שהכהן יזכה מן הנכרי עבור הישראל להסוברים דל"ב שלוחו של בעל הממון ונכרי יכול לזכות ע"י ישראל לישראל אחר ודלא כדעת תוס' ב"מ (דע"א) ד"ה בשלמא וע"ש בש"מ משם רשב"א ובב"י יו"ד (סי' קס"ט) משם רבינו ירוחם] כן נמי י"ל אם ישראל מקדיש בעד חבירו בעינן שיתכפר בדבר שהי' לו בו איזה קנין ואף דלא הקנה לו רק לצורך קרבן ואין לו בו זכיה אחרת מ"מ סגי מדרבי רחמנא מלבד אשר תשיג ידו ואי לאו דרבי רחמנא היה ס"ד גזה"כ הוא קרבנו מדידי' הוא דמכפר מדאחרים לא והיינו אף דזה ג"כ ע"כ צריך שיהי' דידיה ושיעשה איזה זכיה וקנין בו מ"מ מדכתיב קרבנו לד' הי' ס"ד דבעי דוקא שיהי' ממונו לכל דבר שיכול לעשות בו כשלו ומזה מביא קרבן לד' אבל מה שחבירו מזכה לו לצורך קרבן כיון דלית ליה זכיה בגווי' שיהי' יכול לעשות בו כאדם בשלו לכל צורכיו ל"ה קרבנו לכך צריך לרבות מלבד אשר תשיג ידו דאחרים ג"כ יכולין להביא בעדו אבל מ"מ צריך שיהי' לו קנין וזכי' שיהי' קרבנו. ועיין מתניתין דשקלים פ"ד אמרו לו אף אתה אומר שאינן באין אלא משל צבור והיינו דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה והקשה במל"מ (פ"ג) דשקלים הא מ"מ כיון שאומר בפיו שנתנ' להקדש אף אם בלבו אינו מסכים למתנה הוי רק דברים שבלב ומתנה מעליא עי"ש ולענ"ד הכוונה שלא ימסור יפה יפה היינו דבאמת צריך שיהי' משל צבור רק היחיד יכול למסור שיהי' בשביל הצבור אבל אם בלבו חושב שמקדיש זה שיהי' של הקדש שוב אינו בא משל צבור ובהקדש קי"ל דהרהור כדיבור ואם חשב שיהי' הקדש חל עליו הקדש א"כ אם מחשב בלבו שמקדש זאת שיהי' לקרבן צבור ממנו חל ההקדש והוי כבא מן ההקדש וצריך שלא יקדיש מקודם שמוסר לגזבר שיזכה בשביל הצבור וע"ז סברו רבנן לחוש שלא יבא משל יחיד פן יחשב מקודם שהוציא בשפתיו שיהי' הקדש ודברים שבלב בהקדש שאינו סותר המעשה מהני לכ"ע וזה פירש שלא ימסור לצבור יפה יפה:

סימן ד

וראיתי בספר תשובת פני ארי' (סי' מ"ד) שם נשאל באב שכתב אגרת לאשתו שאי אפשר לו לבא לביתו ליום ל"א לפדות את בנו ע"כ הוא מצוה לה שפלוני יהי' הכהן ורוצה כהן אחד להקמת ה"ס לאב ולהיות שליח במקום אב וכ' דכ"א יכול לעשות שלוחו לכך כמ"ש אחרונים דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכ"ש בנ"ד שהאב כתב לאשתו שמצוה לה שפלוני יהי' כהן א"כ חפץ הוא שיפדה בנו ע"י אחר רק שלא פירש מי יהי' השליח לתת במקומו כסף הפדיון לכהן פשוט הוא שיכול כ"א לעשות עצמו שליח לזה וזכות הוא לאב רק כהן א"י להיות שליח בזה כיון שהוא עצמו אינו בתורת פדיון בכור הרי הוא להך מילתא כעבד שאינו נעשה שליח והאריך בזה דתליא במחלוקת הר"י מגא"ש ורש"י אם עבד יכול להיות שליח להולכה בגט. ולע"ד דבריו נפלאים ותמוהין הן בגוף הדין דכ' כיון דהאב צוה שפלוני יהי' כהן חפץ שיפדה בנו ע"י אחר י"ל להיפך דכאן גרע ואף הסוברים דזכות הוא לו היינו בסתמא אבל כשכתב לאשתו שפלוני יהי' כהן ודאי גלי דעתו שאשתו תפדה עבורו מממונו כיון שבירר לו כהן דאל"כ שעלה ע"ד שאחר יזכה לו ממונו ה"ס ויפדה בעדו מה לו לצות ולברור לו כהן א"ו דגלי דעתו שתפדה מן ממונו לכך בירר לו כהן

ומה שכתב דכהן ליתא בדנפשו לא נהירא כלל בשלמא בגט אף בהולכה בעי נתינה מכח הבעל או שלוחו וטלי גיטך מע"ג קרקע פסול לכן אף בשליח להולכה דהגט הוא המגרש והנתינה הוא מן בר שליחות מ"מ כיון דליתא בדנפשו בגרושין שצריך נתינה מכח הבעל או אף כוונת הקנאה שהאשה תהי' מגורשת לכך ל"מ ועיין מ"ש בהגהותי בדברי חיים (סי' א') דיני שלוחין ליישב קושית הב"ש אה"ע (סי' ל"ה) דשם סתם המחבר דעבד פסול לשליחות קידושין ומשמע אף שליח להולכה ובסי' (קמ"א) הביא דעת הפוסקים דבשליח להולכה הוי ס' וכתבתי לחלק בין גט לקידושין דבגט הגט הוא הכורת וא"צ כוונת הקנאה משא"כ בקידושין אף במקדש בשטר והשטר עושה קנין אישות מ"מ צריך שהשליח שהוא במקום הבעל מתכוין לקנו' האשה בעד המשלח דבקידושין כתיב כי יקח והאשה אינה המקנת רק כמבענ' דעתה ונעשית כהפקר והבעל זוכה בה וכמו שכתב הר"ן נדרים (דף ל') והארכתי שם בזה ועוד יבואר אי"ה הדברים בדיני גיטין. ובפדיון הבן דל"ב שום דעת וכוונה לקנות בהבן הנפדה רק למסור הה' סלעים לכהן ובזה כאשר בא ליד כהן נפדה בנו ונתקיים המצוה ואף אם שלחו לו ע"י קטן או קוף או אף נכרי והודיע לכהן שזה בעד הפדיון ג"כ נתקיים בזה המצוה ולמה יגרע כהן העדיף מני' אף דאינו בחיוב המצוה הא בר הקנאות ממון הוא ואם מזכה לאבי הבן הממון ופודה בהן אצל כהן אחר ודאי הבן פדוי ואף לכתחלה אם נחזיק בדעת החולקים על רמ"א וז"פ וברור:

סימן ה

ואם הכהן אומר תן ה' סלעים לפלוני ישראל ובזה יהי' פדוי בנך לכאור' י"ל דתלי' במחלוק' הפוסקי' דמרש"י וריטב"א קידושין (דף ו') נראה דהא דאשה מתקדשת באמרה תן מנה לפלוני לא דחשיב כאלו הגיע אותו מנה לידה רק בההוא הנאה דשו"פ דנהנית ברצונה דנותן לפלוני עפ"ר. וכן מבואר מדברי רמב"ם דמצריך שיאמר לה הא"מ בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך. א"כ כיון דלא חשיב מה שנתן כאלו הגיע ליד המצוה ממילא ל"מ הפדיון כיון דל"ה רק הנאה ובפדיון הבן ל"מ טוה"נ למיחשב לפדיון דהא ממעטינן אף שטרות דאינו גופו ממון ואף קרקע דאינו מטלטלין ובעי רק כסף או שוה כסף ממילא לא מהני הפדיון בדבר שא"ב ממש. אולם לדעת טאה"ע דלא הוצרך שיאמר לה באותה הנאה רק במנה שנתתי לפלוני דמה שנתן לאחר ע"פ חשיב כנתן בידה אפשר דגם לענין פה"ב מהני. ועיין מח"א דיני רבית (סי' י"א) שחקר שם באומר תן מנה לפלוני ואלוה לך מעות דהוי ר"ק ומפקינן כל מה דיהיב לדעת התוס' והטור ולדעת רמב"ם ורשב"א וריטב"א לא מפקינן מיני' אלא לפי טוה"נ שהגיע לו ממתנ' זו עי"ש וכבר הערותי בהגהותי בד"ח חיו"ד די"ל כיון דאם אינו מלוה לו חייב ודאי להחזיר לו מה שהוציא ע"פ א"כ הוי ר"ק לכ"ע. ומ"מ לענין פה"ב י"ל דמ"מ לא הגיע לכהן רק טוה"נ ול"מ:

אך י"ל להמבואר בירושלמי פ"ב דקידושין מובא ברשב"א שם (דף ח') התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים אינה מקודשת תני לעני מקודשת רוצה הוא מקודשת ותראה עושה טובה לעני א"ר פנחס ואתיא זו כר' זעירא או כר' אילא דתניא אומר אדם לפועל הולך דינר זה אכול בו אין חוששין על שכרו לא משום שביעית מעשרות ולא משום יי"נ אבל אם אמר צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו חוששין על שכרו משום שביעית כו' אר"ז נעשה החנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לפועל א"ר אילא פועל זוכה לבעה"ב משל החנוני וחוזר זכה לעצמו אוף הכא ע"ד דר"ז הבעל נעשה שלוחו של האשה לזכות לעני א"ר אילא העני זכה לאש' משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו מה נפק מן ביניהון הי' החנוני חרש ע"ד דר"ז לא חשש שאין שליחות לחרש ע"ד דר"א חשש הי' הפועל חרש על דעתי' דר"א לא חשש שאין זכיות לחרש ע"ד דר"ז חשש. ואם כן לדעת ר"ז שפיר י"ל דל"מ הפדיון דהוי הישראל כשלוחו דכהן ליתן הה' סלעים להפלוני אף דנתחייב לשלם בכה"ג מ"מ לא הגיע ליד הכהן כלום וע"ד דר' אילא י"ל דהמקבל הה' סלעים זוכה מבעה"ב בעד הכהן ואח"כ זוכה לעצמו א"כ שפיר מהני הפדיון דהוי כאלו הגיע ליד כהן:

אולם המעיין בדברי ירושלמי יראה דע"כ צריך לומר כמו שכ' הרשב"א שם דלאו זוכה ממש לאשה אמרו אלא עשאהו כזוכה לאשה כדין לוה שזוכה לחייב בקבלתו את הערב כטעמא דגמרין דאמר לעיל מקודש' מדין ערב ובתן לחרש אינה מקודשת לפי שאינו בר זכי' וא"א לה להתחייב מדין ערבות וקבלתו עי"ש והדברים מוכרחין דכך עשאהו כזוכה לאשה ולאו למימר דזכיה ממש הוא שהלוה זוכה לערב ואח"כ זוכה לעצמו דאם כן אם הערב הוא נכרי דל"מ זכייתו בעדו הכי ל"מ ובהדיא מבואר בכמה מקומות דמהני ועוד הא בהא דאומר אדם לפועל איירי בפועל נכרי ג"כ מדקתני חושש משום יי"נ וכן מבואר רש"י ע"ז (דף ס"ג) וא"כ כיצד יזכה הפועל מן החלוני לבעה"ב הא לאו בר שליחות וזכי' הוא בעד הישראל. א"ו דעשאהו כאלו זוכה בעדו דבההיא הנאה דמתחייב רואין כאלו הגיע לידו וכמו ערב דעלמא ואם הפועל חרש ל"מ כיון דלא זכה בו החרש וכשהמקבל אינו בר זכיה אין כאן דין ערבות וכמ"ש רשב"א שם. וראיתי במח"א דיני שלוחין (סי' כ"ד) דהקש' ע"ד רשב"א דמפרש ברב אילא מדין ערב ובפועל חרש כיון דאין זכי' לחרש לא מתחייב מדין ערב וכתב דפשטי' דתלמודא לא משמע כוותי' ועוד דמדברי רמב"ם מבואר דחרש זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה לו כמו קטן. לכן מפרש דאין יד לחרש לזכות לאחרים. ולענ"ד ממה דקאמר רק נ"מ הי' הפועל חרש ולא קאמר קטן מבואר דעיקר הטעם בירושלמי דסובר דחרש לא זכה לעצמו אף בד"א מקנה וגם בפועל איירי ג"כ בנכרי מדקאמר חושש משום יי"נ ופועלי ישראל מי חשידי ובנכרי איך מהני שיזכה לבעה"ב הא אין יד לנכרי לזכות לאחרים. וראיתי בס' דברי אמת קונטרס ז' (דף ס"ד) דכ' להשיג על המח"א דהרשב"א לא קאמר שאין החרש זוכ' אלא שאינו זוכה לאחרים ותמהני הא המח"א שפיר חזה בדברי רשב"א דמשוי' לאחדים בידו דברי ש"ס דילן ודברי ירושלמי דלאו מטעם דזוכה ממש לבעה"ב רק כמו ערב דעלמא ועשאוהו כזוכ' היינו בזכייתו מה דזוכה לנפשי' כמבואר בדבריו וחרש הוא מטעם דלא מהני זכייתי' אף לנפשי' וקצת י"ל דגם הרשב"א מודה דיש זכי' לנפשי' לחרש בדעת אחרת מקנה רק שזה יתחייב ע"י אמרינן דכיון דל"מ שיזכה בעד הערב אם הי' מקנה ע"י להערב לכך לא מתחייב הערב ע"י זכייתו וכיון דהערב לא מתחייב ממילא אינו מזכה לו החנוני. אולם א"כ אף בפועל נכרי הי' לו למימר דל"מ א"ו נראה באמת דרשב"א סובר בכוונת ירושלמי דחרש לאו בר זכי' הוא אף בד"א מקנה וכן באמת דעת הרמ"ה ברא"ש (פ"ב) כתובות. עוד הקשה המח"א על רשב"א הא בש"ס דילן ע"ז שם מבואר דבלא הקדים הבעה"ב דינר לחנוני אינו חושש אף באמר צאו ושתו ואני פורע אף דמתחייב מדין ערב וע"כ דאין דעתייהו דפועלים לזכות לבעה"ב. ובספר דברי אמת שם כתוב דש"ס דילן מודה לסברת רב אילא במקבל מתנה שאין מקבלין בשביל חוב שחייב להן דוקא כשמקבל בשביל חוב אינו מכוין לזכות בשביל בעה"ב משא"כ האומר תן מנה לפלוני המקבל מתנה רוצה לזכות בשביל הנותן מתנה ולזכות בעדו ולכך דעת רמ"ה בטור אה"ע (סי' ק"כ) לענין גט כיון דבשליחותו קעבדי מכי יהבי ליה בשליחותי' דבעל כמאן דיהבי לבעל והדר בעל יהיב לה דזכיית הבעל וגירושי אשה באין כאחד עי"ש ולדבריו הי' נראה לכאורה דלגבי פדיון הבן דומה למקבל מתנה ואם מצוה הכהן לבעה"ב שיתן לאחר במתנה בעדו מהני כיון דהפלוני רוצה לזכות משל הנותן מתנה ואם מצוה לתת לפלוני בשביל פרעון חוב שהכהן חייב לו אז ל"מ כדמוכח מש"ס דילן בע"ז דאין הפועל מתכוון לזכות עבור בעה"ב. אך מ"מ מדברי רשב"א מבואר דאינו סובר כן דמסתמא זוכה רק דעשאו כאלו זוכה. ומנ"ל להקל בכה"ג לומר כן אף בפדיון הבן ומ"ש שם בד"א בדברי רמ"ך בש"מ ב"מ דקנין חליפין בסודר של עדים הוא ג"כ עד"ז דהמוכר זוכה בסודר בשביל הלוקח כבר כתבתי בזה בעזה"י וכוונתי לדעתי בהגהותי בד"ח דיני מכירה (סי' א') עי"ש ויבואר עוד לקמן אי"ה בדיני מו"מ דמדברי רמב"ן יבמות מבואר דגם בעד נכרי מהני קנין דעבד כנעני עיי"ש:

והנה לכאורה י"ל אף אם נחזיק בדברי ירושלמי כפשיטא דהפועל זוכה בעד הבעה"ב כדעת המח"א ואיירי בפועל גוי כמ"ש רש"י ע"ז מ"מ יכול לזכות בשביל הבעה"ב אף דעכו"ם אינו בר זכי' לזכות בעד אחר מ"מ היכא דאותו זכי' מהני גם לגבי עצמו יכול לזכות בעד חבירו או בעד ישראל דומיא דכתב הרא"ש בקידושין (דף י"ט) דהא דמהני באומר אדם לבתו הקטנה צאו וקבלו קידושך דהוא בתורת שליחו' ואע"ג דאין שליחות לקטן לטובתה לזכות נעשית שליח ועיין אבני מילואי' (סי' ל"ז סק"ג) ומה שהקשה שם מב"מ (דף ח') חרש ופקח שהגביהו מציאה דמיגו דל"ק חרש פיקח נמי ל"ק ואמאי ל"נ כמו לגבי ב' פקחים דכ"א זוכה בעד חבירו כן נמי בזה יהני זכיות החרש בעד הפיקח כיון דהוא לטובתו ולזכותו לא קשה דבדברי הרא"ש אותו זכי' שהוא לגבי אחר זכיה זו עצמה הוא לזכותה ולטובתה משא"כ שם. ובלא"ה י"ל דאף דמהני לגבי קטן דיכולה לזכות לאבי' בשביל שהוא לטובתה ולזכות' מ"מ לגבי חרש גרע וכבר רמזתי דברים אלה בהגהותי לד"ח דיני ג"מ וג"ח (סי' ז') עי"ש די"ל דגם נכרי אף דאינו יכול לזכות בעד חבירו מ"מ זה דוקא אם אינו לתועלת עצמו משא"כ היכא דבאותו זכיה זוכה לעצמו יכול לזכות בעד חבירו ולכך קאמר בירושלמי דנ"מ בפועל חרש דבזה כיון דלאו בר זכיה הוא ל"מ אף כשהוא לזכותו ולטובתו. אולם מש"ס ב"מ (דף ע"א) משמע דאף לזכותו ולטובתו ל"מ זכי' דנכרי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא ושם רוצה הנכרי לזכות בהממון לצורך המלוה הישראל ולהחזיק לעצמו ומ"מ קאמר דאסור רק מחומרא דרבנן. אולם דעת רמב"ם הלכות מלוה ולוה דהוי רבית קצוצה והקשו עליו מש"ס דקאמר רק לחומרא ומה"ד אין שליחות לנכרי ועי"ש בלח"מ.

ולמ"ש י"ל דדעת הרמב"ם להוכיח מירושלמי הנז' דמהני זכית נכרי לצורך ישראל היכא דזכיה הזאת הוא לצו"ע. והסוגיא י"ל דקאמר לחומר' הוא למ"ד דסובר מלוה ברשות בעלים לחזרה א"כ ל"מ אותו זכי' לזכותו ולטובתו כיון דגם אחר הזכי' ביד הישראל המלוה לחזור מן ההלוא' קודם שהוציא הנכרי המעות ולכך קאמר דהוא רק מדרבנן דמהני זכייתו אבל לדידן דלאו לחזרה נתנו מלוה ואף כשהמעות עדיין בעין א"י המלוה לחזור מהני הזכי' בעד הישראל מד"ת כיון דהוא לטובתו ולזכותו או דסוגיא אזיל למ"ד דנכרי אינו קונה במשיכה ועיין או"ת סוף (סי' ע"ב) ואכ"מ בזה. אולם דעת רוב הפוסקים שם דל"ה רק אבק רבית ולחומר' מדרבנן יש שליחות הרי דסברו אף לטובתו ולזכותו א"י לזכות ולעשות שליח. וע"כ דאיירי בפועל ישראל אם נאמר דהפירוש הוא דזוכה ממש לבעה"ב:

אולם לכאורה יש להבן אם איירי בפועל ישראל הא אשלד"ע ול"מ לפוסקים דזכי' מטעם שליחות ודאי ל"ש זכי' בדבר עבירה ובטל הזכי' אלא אף אם זכי' לאו מטעם שליחות מ"מ ודאי בדבר עבירה ל"מ ועש"מ ב"מ שם הא דאין זכיה לעכו"ם אף אם זכיה לאו מטעם שליחות הוא וכ' הטעם כיון דלא ילפינן זכיה דמהני רק מדכתיב נשיא אחד א"ש וזה שייך רק בישראל ע"ש א"כ כ"נ לגבי דבר עבירה ל"מ. שוב ראיתי בס' קרמ"ר ח"ב (דמ"א ע"ג) דרצה לומר דמהני אבל לא נראה כן וא"כ ה"נ י"ל דל"מ כיון דזכי' הוא שיזכה הפועל מבעה"ב וזה אסור לו לסלק חובו באיסור הנאה. אך י"ל כמו דמצינו דאמרינן מיגו דזכי לנפשו זכי לחבירו אף בדבר עבירה כמ"ש רש"י ב"מ (דף ח') ה"נ מהני ואף לדעת תוס' שם מ"מ כאן כיון דע"י אותו זכי' עצמו שיזכה לבעה"ב יזכה לנפשיה עדיף. אך מ"מ אף לו יהיה דמהני מ"מ מה זכות הוא זה לגבי בעה"ב בזכיה הזאת אדרבא חוב הוא לו כיון דעי"ז יעשה העבירה שפורע חובו באיסור הנאה ואם לא יזכו בעד הבעה"ב זכות הוא לבעה"ב. לכן הברור בדברי ירושלמי דלאו זכי' ממש הוא רק עשאהו כאלו זכו בעד הבעה"ב וכמו ערב דעלמא ומה"ת נימא דסתמא הוא שיזכה בעד חבירו וא"כ לגבי פדיון הבן כנרא' דל"מ:

עוד עמד המח"א שם להקשות לר' זעירא דהחנוני שלוחו דבעה"ב כדי לזכות לפועל הא אם החנוני נכרי הוא אין שליחות לנכרי לכך כתב דמיירי בחנוני ישראל שהוא חשוד למכור יי"נ אבל נכרי לא נאסר אא"כ הקדים לו דינר ולעיל (סי' י"ד) כתב דלדעת הסוברים דיש שליחו' לעכו"ם לחומרא א"ש בחנוני ונכרי ולדעת ר"ת י"ל דאיירי בהקדים לו דינר ובחנוני ישראל דאין מעות קונות לכך צריך דהחנוני זיכה לבעה"ב ושליחותי' עביד וקשה לדבריו אם איירי בחנוני ישראל הא אין שלד"ע ואמאי אסור. ובאמת י"ל לר"ת דלאו שליחות ממש הוא רק שם שליחות וכמו דמצינו בש"ס ר"פ המדיר דקאמר ופרנס לאו שליחותיהו קא עביד וכבר העיר בזה המל"מ והמח"א שם (סי' ט') הא אשלד"ע אולם באמת בש"ס שם שליחות הוא כיון דעבד הפרנס ע"פ צווי הבעל נתחייב לשלם והוי כנהנה ממנו. ועיין ריטב"א ע"ז (דף ע) אבל לא יאמר עול תחתי לעוצר וכ' רש"י דשליחותו קא עביד ודעת רמב"ן שם דאיירי בהקדים לי' דינר כמו דמוקי הש"ש הך דפועלים ובמח"א שם הקשה הא לר"ת מעות אינו קונה בנכרי. אולם הריטב"א שם כתב דבעול תחתי דחייב לתת יין ממש למלך אפילו אפשר לסלוקי בזוזי עיקר החיוב הוא יין ובזה נפטר מניחו במקומו ואף דאין שליחות לנכרי והוי כמו דעבד מגרמי' מ"מ כיון דחייב לפרוע לנכרי דמי יין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביי"נ עי"ש וזה א"ש שם אבל גבי חנוני ופועלים כיון דאינו חייב לתת דוקא מזונות ולכך מוקי בש"ס בהקדים דינר. וא"כ אם הירושלמי איירי שחנוני ישראל רק כיון דמעות אינן קונות צריך שיהיה כנעש' בשליחותי' דבעה"ב וקשה מלבד דאשלד"ע הא לא צריך לשליחות רק כיון דהוציא עפ"י אעפ"י שאינו בר שליחות נמי אסור א"כ אמאי בחנוני חרש לא חשש הא מ"מ כיון דהוציא על פיו ובשליחותו אף דאינו בדין שליחות הרי הוא כפורע חובו ביי"נ וכמ"ש הריטב"א וע"כ דעת ירושלמי דאם אינו בדין שליחות אינו חושש א"כ בחנוני נכרי אמאי חשש ובחנוני ישראל הא אשלד"ע. ואולי י"ל כיון דלא עשאו להחנוני שליח בפירוש שיתן להם יי"נ רק מסתם צאו ושתו ונעשה החנוני ישראל שליח שיהי' ידו כידו ועשייתו כעשייתו ומה דעושה בעיקר הנתינה הוי כאלו הבעה"ב נותן ופורע חובו לפועלים ממילא לא נתבטל השליחות בשביל העבירה דומיא דכ' המל"מ (פ"ג) מגניבה מגניבה דאם עשאו הגנב לשליח לטביחה דאמרינן יש שלד"ע אז אף אם השליח טבחו בשבת כיון דלא עשאו שליח לזה גוף השליחות לא בטל ועיין קצוה"ח (סי' קפ"ב) דמה"ט בעשה הבעל בסתם לשליח לגרש אף אם השליח מגרש בע"כ ל"א דשליחות בטל מטעם אשלד"ע ואף דיש לכאורה לגמגם דלמה לא נימא דהוי שינוי בשליחות מ"מ כבר הוכיח בס' המקנה קידושין (דף כ"ג) דזה ל"ה שינוי כיון שעשה גוף שליחותו מש"ס נדרים דרצה למיפשט ממתניתין דכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבים הא שוגגים פטורין ואמאי לימא לתקוני שדרתיך הרי דלא נתבטל השליחות ודוחק לומר דהקושיא הוא מלשון שפיגולין פיגול דמשמע לי' שחייבין עליו כרת עי"ש הגם דברשב"א נדרים שם מפרש באמת דכשמשנה שליחותו לעוות אינו שליח לכך ול"ה כשוחט קרבן אלא כנוחר ול"ה פגול וכשר ל"ה ועיקר הקושיא דלמה הוי פיגול ועי"ש בר"ן ואכ"מ בזה וא"כ יש לאוקמי בחנוני ישראל ואף על פי כן הוי בשליחותו או יש לומר מ"מ בד"ש חייב לכך אסור לדעת ר' זעירא:

סימן ו

אם יכול הכהן לעשות שליח לקבל ה' סלעים של פדיון הבן מספקא לי' להמח"א דיני זכי' (סי' ל"ג) די"ל דל"מ לדעת תוס' ב"מ (דף ע"א) דבעי שלוחו של בעל הממון ואם גוי מזכה לישראל ע"י ישראל ל"מ וכן קטן לגדול ומטעם זה מבואר בירושלמי דאין אדם עושה שליח לקבל מתנה וכיון דל"מ שליחותו אם נאבדו הה"ס מיד השליח לא נפטר האב מחיובו עי"ש ולענ"ד להמבואר בירושלמי פ' התקבל דלכך יכולה אשה לעשות שליח לקבלה לקבל גיטה תמן התורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה. ולדעתי הכוונה כיון דבלתי באפשרות לנתק הקנין אישות אלא ע"י גט פטורין הוי כעושת שליח על עניני אישות וה"נ דכוותי' כיון דמוטל החיוב על האב לפדות בנו והתורה זיכתה זכות זה לכהנים ולא נפטר מחיובו עד שיגיע ליד כהן הה"ס הוי כעושה שליח ע"ז שהוא שלו והוי כבע"מ ואף דבבע"ח לדעת הפוסקים שם ל"מ שליחותו אף דיש לו זכות על הממון לגבות חובו ע"כ צריך לחלק בזה ואין מקומו כאן לבא בארוכה ויבואר אי"ה במ"א. וראיתי בדברי אמת (דף פ"ד) דכתב להכריע דיכול לזכות נכרי לישראל ע"י ישראל אחר מדברי ירושלמי שהבאתי לעיל דהא לרב אילא אם החנוני חרש יכול הפועל לזכות לבעה"ב הרי דל"ב שלוחו של בע"מ ולמ"ש למעל' דמוכרח בפירוש הירושלמי דלאו דוקאי דהפועל זוכה ממש אלא מטעם ערבות עשאו כאלו זוכה א"כ אינו ראי' עוד כתב שם משם תשובת פ"מ הביא משם ר"מ מבבלי בעל כפתור ופרח דס"ל דמשומד א"י לעשו' שליח להולכ' דלאו בר שליחות הוא ומה דמעשים בכל יום דעוש' שליח להולכ' הוא בצירוף דקודם שעוש' שליח מזכה לה הגט ע"י השליח דנכרי אף דאינו עושה שליח מ"מ מצי מזכה ע"י זוכה ישראל וישראל הזוכ' בעבור ישראל חבירו הוא הנעש' שליח לחבירו לעשות בעדו ותמה עלייהו הא דעת תוס' ור"ן דגוי א"י לזכות לישראל ע"י ישראל אחר עי"ש ומאד תמהני עליו הא כל הטעם הוא לדעתם הוא משום דבעינן להיות שלוחו של בעל הממון וכמו שכתב הירושלמי הנז' ושם מבואר דבגיטין מהני אף לעשות שליח מדיכולה לעשות שליח לקבלה וממילא מהני זכי' ועמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח כמה פעמים בענין זה:

סימן ז

ואם אין כהן בעיר הביא שם המח"א משם מהרש"ל שיכול לזכות דמי הפדיון ע"י אחר והמח"א כתב כיון דהתורה חייבתו לזה באחריותי' עד דמטו ליד כהן ל"מ זכייתו אלא לענין דל"מ למהדר בי' אבל באחריותי' קיימי דלא גרע מהאומר תן לבע"ח דא"י לחזור ובאחריותי' הוא וחמש סלעים של בן חוב ג"כ ולכן אם אין כהן בעיר אין תקנה לקיים המצוה כשיזכ' לו ע"י אחר דכיון דחייב באחריות' עדיין לא קיים המצוה עי"ש:

ולא אדע אף אם נאמר דהוי כבע"ח ואף אם הוציא מרשותו לזכות לכהן ידוע ל"מ וחייב באחריותיו היינו משום דאף בזכות גמור יכול הוא לומר שאינו מתרצה בזכייתו וממילא נשאר עליו החיוב כמקדם אבל מ"מ אם כששומע הזוכ' ומתרצ' בזכיתו זוכה למפרע מאותו שעה א"כ למה לא יהי' בידו לקיים המצוה ולזכות ע"י אחר להכהן ואם יאבד ולא יתרצה הכהן באמת לא יתקיים המצוה ויכול לזכות על תנאי זה ומצינו בפדיון הבן דאף מעמלה"ח בנו פדוי כשמקיים התנאי וה"נ דכוותי' ועוד הא דעתו של המח"א הוא בדיני זכי' (סי' ו') דבזכות גמור דלית בי' שום צד חוב אף כששומע צוח וטוען שהוא חוב לו דא"נ ורק במתנ' משום דכתיב שונא מתנות יחי' אבל כל היכא דהוי זכות גמור ולית ביה צד חוב וצווח בלי שום טענה אמרינן מתחל' הי' רוצ' ועכשיו חוזר בו עי"ש א"כ בנידון זה מה"ת לא נאמר להכריע דהוא זכות גמור דהא אין ביד הכהן לתבוע אותו ויכול לתת לכל כהן שיזדמן לו א"כ זכות גמור הוא שזה יזכה בעדו ושיהי' ממון שלו ולית בי' צד חוב. אולם במ"א הוכחתי מדברי ראשונים דלא ס"ל הכי ואף בזכות גמור יכול לומר דל"נ לי' וכן עלה ע"ד רשב"א קידושין (דף כ"ג) לומר דבזכות גמור ל"מ לבסוף צווח ורק במתנה שייך לומר שונא מתנות יחי' והדר בי' וכן מבואר מדברי ר"ן מובא בש"מ ב"ב (דף קכ"ד) ובב"י ח"מ (סי' רמ"ח) דהא דבכור מתנה קריא רחמנא עד דניחא לי' הוא דהוי כמו מזכה ע"י אחר כשמתרצ' מהני למפרע ובכ"ז יכול לומר כששומע דאינו מתרצ' כן בחלק בכור הרי אף דשם ל"ש שונא מתנות יחי' דהתורה זיכתה לו ובכ"ז יכול לומר שאינו רוצה וה"נ במתנות כהונה ומ"ש שם המח"א ראי' מדברי ר"ן קידושין גבי קטנה שנתקדש' שלא לדעת אבי' עיין מ"ש בהגהותי בד"ח דיני קידושין (סי' כ') ומה שהביא ראי' מסוט' (דף כ"ה) דקאמר ואי אמרת אם רצה הבעל למחול מחיל מי עבדינן מידי דאתי בעל ומחל ואיכ' זילותא דב"ד ואם נאמר דאף בזכות גמור יכול לומר אח"כ ל"ה ניחא לי א"כ אפ"ת דבעל שמחל על קינויו אינו מחול ה"ד היכא דקנא הוא בעצמו אבל היכא דקנאו לו אחרים כששמע מצי למימר ל"ה ניחא לי בקנאוי זה א"ו דאם הכריעו דעתו של אדם לומר שזכות גמור הוא כששמע לא מצי למימר חובה הוא לי עיי"ש וי"ל דשם כיון דמצוה הוא על הבעל כשרואה שצריך לכך לקנאות אשתו כמבואר רמב"ם הל' סוטה א"נ לומר דל"נ לי' דא"א משים עצמו רשע אף במילי דהוא רק מצד חסידות כמבואר רשב"א כתובות (דף ח"י) א"כ אם הב"ד קנאו בעדו א"נ לומר דל"ה נ"ל וראיתי בנו"ב תנינא אה"ע (סי' קנ"ט) שרצה באמת לדון דאף באלו שהב"ד מקנאין היינו מן הסתם ואם יצא הבעל ואמר שלמפרע ל"ה נ"ל שגם הוא ידע שאשתו עוברת ע"ד ואפ"ה לא רצה לקנא לה אף דאנן קי"ל לאחר סתירה א"י למחול אבל אם אמר שהקינאוי לא הי' ניחא לי' למפרע אינה אסורה עליו והא דכתב הרמב"ם והש"ע ואוסרין אותה על בעלה לעולם היינו מן הסתם אבל הדבר צריך תלמוד אם נאמן לומר אח"כ שלמפרע ל"ה נ"ל עכ"ד ותמוהין הא מסוגיא שם דקאמר ואי אמרת בעל שמחל מי עבדינן מידי דאתי בעל כו' מבואר דאם אינו מחול א"ש וע"כ דל"מ אף באומר דלא הי' נ"ל למפרע דאל"כ אכתי יקשה דאיכא זילותא דב"ד או דא"נ לומר דל"ה נ"ל ולא עוד כיון דעכ"פ עד עכשיו מחזקינן דלקינאוי מעליתא הוי כרגלים לדבר ואסורה. אבל בכ"מ בעלמא אף בזכות גמור אם צועק כששמע שאינו רוצה בזכי' ל"מ בע"כ אף דלית בי' צד חוב. ומ"מ מדוע לא יהי' בידו לקיים המצוה דאם לא יאבד ויתרצה אח"כ יהי' הפדיון חל למפרע:

וראיתי בס' הלכות יו"ט ממהרי"ט אלגזי הל' בכורות (פ"ד) דהוכיח דמהני זכי' ע"י אחר מדברי ירושלמי (פ"ו) דתרומות אכל תרומות חבר משלם לחבר תרומות ע"ה משלם לע"ה ולא נמצא מוסר טהרותיו לע"ה כיצד הוא עושה נותן שתיהן לכהן חבר ונוטל דמי אחת מהן ונותן לכהן ע"ה רבי בון ב"ח אמר קומי רשבל"ק אתיא כמ"ד הפרשתו מקדשתו ברם כמ"ד מתנתו מקדשתו בלא כן אין צריך זכי' אמר להן במזכה ע"י אחר ע"כ ופירשו דלמ"ד הפרשתו מקדשתו ל"צ לקיים מצות נתינה כדי שיחול שם תרומה אבל למ"ד דמתנתו מקדשתו וכיון דאינו מתקדשת רק ע"י מצות נתינה וצריך שיתן לבעליו וכיון שאינו נותן לבעליו הע"ה רק הדמים אין כאן נתינה ומשני דמיירי במזכ' ע"י אחר שהכהן חבר זוכה להע"ה ובזה מקיים כאלו נתן בידיו ממש ואח"כ נותן החבר לו הדמים והוי כאלו קונה החבר בדמים מע"ה והא דכ' רמב"ם (פ"י) דתרומות דנותן לחבר ונוטל דמיו אף דאנן קי"ל דמתנתו מקדשתו דסובר דל"צ שיאמר החבר בפירוש דזוכה בעד הע"ה דסתמא כפירושו כיון דאי אפשר לקיים מצות נתינה בדבר הקודש אם לא שיזכו הבעלים תחילה מסתמא נעשה כאלו אומר לו זכי. עכ"פ מבואר דמהני נתינה שמזכה ע"י אחר אף דבתר הזכי' אכתי חייב באחריותו מ"מ קיים מצות נתינה בזה. ולענ"ד י"ל שם כיון דלא נשתנה כלל חיובו דאף דהי' חיובו לקיים ונתן לכהן את הקודש ולמסור דוקא לבעליו של התרומה שאכל מ"מ כיון דהוא ע"ה ע"כ אתה צריך לומר כיון דאינו רשאי למסור הקודש לידו רק התשלומין יוצא בזה במה שנותן לכהן אחר חבר והוי כזוכה בעדו ודמי התשלומין נשאר חוב עליו כמקדם דל"ג מגזלן דעלמא א"כ הוי זכות גמור דע"כ כן צריך לומר דאל"כ איזה זכות הוא שזוכה בעדו כיון דאינו רשאי לתת לו הקודש ואי דיאמרו הבעלים הע"ה אני אוכל את הקודש בפני חברים בטהרה א"כ מה מהני זכי' כלל ע"י אחר וכיצד יוכל אח"כ החבר לקנות אותה בדמים. א"ו כיון דחז"ל בקשו תקנה דמן הסתם א"י למסור לע"ה הקודש נתקדשה ע"י הזכיות החבר ומקבל דמיו ובזה יוצא ידי נתינה כיון דעיקר חיובו לא נשתנה משא"כ במזכה הה' סלעים אם נשאר באחריותו לא נתקיים מצות הנתינה כיון דחיובו הראשון לא נפקע ואם יאבד יהי' נשאר מלוה הכתובה בתורה עליו מאותו זמן שחל חיוב הפדיון. משא"כ בנידון דירושלמי אף דנשאר חיובו היינו חיוב ממון אבל חיוב הקודש נפקע כיון דל"ה חל עליו החיוב למסור לע"ה רק לזכותו בהקודש ושיקבל דמיהם משא"כ בדמי פדיון וחל עליו החיוב לתת ביד כהן י"ל דכיון דחייב באחריותו ל"ה נתינה מעלית'. ומ"מ מצד הסבר' י"ל כמ"ש דמ"מ סגי בזכי' אם יודע אח"כ ויהי' נ"ל יהי' חל הפדיון למפרע. שוב ראיתי בס' הל' יו"ט (בפ"ח) דכ' דדוקא בבע"ח דהוי ממון שיש לו תובעין שאין לו רשות לשלוח ע"י אחר אבל דמי פדיון דהוי ממון שאל"ת וכ"ז שלא זיכה אין לזה זכות יותר מכהן אחר א"י לומר אין רצוני שתזכ' לי ע"י שליח ואינו חייב באחריות עי"ש. ויש לגמגם דמ"מ החיוב עליו שיבא ליד כהן דמי פדיון ואם יהי' נאבד מן הזוכה יאמר הכהן אין רצוני לזכות אולם מ"מ זה דוקא אם נאבד אבל אם הגיע ליד כהן נראה ברור דמהני הפדיון למפרע וי"ל תקנה כדעת מהרש"ל. ועל דברי מהרי"ט אלגזי יש להתעורר למ"ש הוא בפרק הנז' לפקפק דאינו יכול לפדות אצל כהן קטן דפדיון דומה למכר עי"ש א"כ לדבריו כיצד יועיל הפדיון ע"י שמזכה ע"י אחר כיון דצריך דעת הכהן אולם דבריו שם תמוהין והברור דפדיון הוא רק חוב בעלמא אשר הטילה עליו התורה ויבואר עוד לקמן (סי' ט) ואם זכות הוא לכהן הוי כבא לידו ועיין חתם סופר יו"ד (סי' רצ"ז):

סימן ח

מבואר בברייתא בכורות (דף נ"א ע"ב) נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזה אחר זה יצא ופירש"י בב"א שהניח לפני כולן ה"ס והלך לו בזא"ז ולכהן אחד משמע דאם נתנו לעשרה כהנים בזא"ז לא יצא וכן משמע מלשון תוספתא דהביא רש"י נתן ה"ס לה' כהנים בנו פדוי נתנו לו זו אחר זו בנו פדוי משמע דוקא לאחד. אולם מדברי רמב"ם הל' בכורים (פי"א) וכן בש"ע (סי' ש"ה ס"ז) דכללו הכל ביחד נתן ה"ס אפילו לי' כהנים בין בב"א בין בזא"ז בנו פדוי מבואר דבכל אנפי בנו פדוי ועיין ר"י קורקוס שם ובמהרי"ט אלגאזי כתב דכך הי' גירסת רמב"ם בתוספתא. אולם העלה למ"ש הרמב"ם (פ"א) משקלים ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כא' בפ"א. ופשט דברי רמב"ם נראה אף בנותן מקצ' ודעתו להשלים ל"מ בזה אחר זה ומ"ש מפדיון וצ"ל דלכתחלה דוקא קאמר שיתן בב"א למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפשר שיצא בנתינתו לחצאין א"כ נ"מ לענין דינא דבפדיון נמי דוקא בדיעבד כלשון הברייתא אבל לכתחלה צריך ליתן בב"א. והנה אם נדייק מדקתני יצא א"כ גם ברישא בנתן לי' כהנים בב"א וכפירש"י שהניח לפני כולן הה"ס הוא ג"כ רק בדיעבד ואמאי הא בזה עיקר נתינתו הי' בב"א רק שיתחלקו הכהנים ביניהם וראיתי בח"ס (סי' רצ"ז) שכתב דאינו יכול לכתחלה לחלק ה"ס לב' כהנים דכל שנתנה בו תורה שיעור אם מחלקו הו"ל חצי שיעור אע"ג דבדיעבד יוצא ע"י צירוף מ"מ מצוה מן המובחר לאכול השיעור בב"א או ליתן שיעור נתינתו בב"א וזה הוא כמ"ש המרי"ט אלגאזי אולם אם נותן בב"א ומניח לפני הכהנים כמ"ש רש"י אמאי קתני דיעבד הא לא חייבה התורה רק שיזכו בני אהרן בדמי פדיון וכיון שנותן בב"א למה נקוט דוקא דיעבד וכי בשביל שנתחלק בין הכהנים לא יהי' בידו לעשות כן לכתחלה כיון דעיקר אזלינן בתר הנותן והוא נותן שיעור שלם. ובאמת הא דמייתי האלגזי ז"ל משקלים המעיין שם ברמב"ם יראה דעיקר החיוב לתת מחצית השקל בב"א ואף בדיעבד לא יצא ומצאתי בס' קרית ספר מבעל מבי"ט שכתב שם בטעם דברי רמב"ם מדכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפילו בנתינות לא ימעיט ומבואר מדבריו דאף בדיעבד אינו יוצא מדכתיב בקרא לא ימעיט דהוא לעכב שיהי' הנתינה בב"א במחצית השקל. וא"כ י"ל דגבי דמי פדיון מהני אף אם נותן לחצאין כשדעתו להשלים ואף לכתחילה. וראיתי בספר פנים יפות מבעל הפלא' פ' במדבר על פסוק ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגולת כו' ונתת הכסף לאהרן ולבניו דצריך ליתן חמשת שקלים לכהן א' ולא לשני כהנים והי' חשש שיקח אהרן מקצתו וא' מבניו מקצתו וא"ז פדיון לכך צריך ליתן כ"א בפ"ע ומשה זוכה לאהרן בפרט לאהרן או לא' מבניו וכיון שכבר נפדה בזכות משה הי' יכול לערבם שצריך פדיון לכ"א בפ"ע כמו שאמרו חמש ולא חצי חמש ומאד תמהני הא חמש ולא חצי חמש הוא כשאינו נותן רק חצי חמש אבל כשנותן כ"א דמי פדיון ה"ס רשאי ויכול ליתן אף לעשרה כהנים ואף בזא"ז יוצא ואולי רמז על לכתחלה חמשת חמשת שיתן בב"א אבל לזכות משה להם ל"ה צריך ואף אם מקבל אהרן ובניו שפיר דמי. ועיין תוס' בכורות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה דר' מאיר:

תוכן העניינים

אמרי בינה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה