אור ברסלב

אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך

דיני נדרים

דיני בשר בחלב ותערובות

סימן א

אם מתפיס הנדר שיהיה כמו תשלומי תרומה אם חל לכאורה תליא בפירוש ר"ן ורא"ש ותוס' רפ"ב דנדרים בטעמא דבחלת אהרן ל"מ לדעת תוס' ורא"ש הטעם כיון דתרומ' אינו אוסר רק מתיר לכהנים דתחלה הוי טבל א"כ י"ל תשלומי תרומה כשאכל זר בשוגג תרומה דהדין דחייב לשלם דבר הראוי להיות קודש חולין מתוקנים ותשלומין האלה ל"ה נאסר מקודם דהיה חולין וע"י קריאת השם שיהי' תשלומי תרומה חל שם תרומה שוב הוי כדבר הנדור והמתפיס בו י"ל דחייל. אבל לפירוש הר"ן דלכך ל"ה תרומה דבר הנדור כיון דאינו נאסר לכל ל"ה דבר הנדור רק איסור תורה ואף דאם אומר קונם פירות אלו על פלוני הוי ג"כ נדר והקדש ובנ"ס הוי דבר הנדור וא"כ למה ל"ה תרומה דבר הנדור אולם המעיין ברשב"א שהביא משם ראב"ד הטעם משום דהוי נכסי כהן דלקנין כספו הוא מותר לכך ל"ה רק איסו' תורה מה שאסור לזר לא ע"י נדרו ולפי"ז גם תשלומי תרומה ל"ה דבר הנדור:

והיכא דהתפיס בנבלה דלא חל מבואר מדברי תוס' ורא"ש שבועות (דף כ' ע"ב) דאף אם אמר קונם דחל על קיום המצוה מ"מ כי מתפיס ביה אעיקרא קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ועיין טוש"ע (סי' רט"ו) וכן נמי אם אמר ביוה"כ אם התפיס בהם דבר אחר אין דעתו אלא בעיקר האיסור. ובמח"א הקשה הא בש"ס נדרים (דף י"א) לא מספקי להו רק בדבר דמעיקרא היה אסור והשתא שרי די"ל כיון דנדר דעתו אאיסור' דאל"כ לשתוק אבל היכא דשני איסורין עומדים ואסור משתיהן ומתפיס בו דבר אחר נימא דמשמעות הענין בדהשתא או משום דא"א מוציא דבריו לבטלה תדע דהא מייתי שם מהאומר כנותר דמיירי לאחר זריקה ודחי לה בעולה איירי דעדיין קאי איסור עולה ול"מ קאמר כו' קמ"ל דבאיסור עולה קא מתפיס אלמא אף למאי דסבר דבהשת' קא מתפיס ולא במעיקרו פשיטא ליה דכל שב' האיסורין עדיין תלוין ועומדי' איסור עולה ואיסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס ועוד דמייתי שם מבכור ודחי לה דכ"ע לפני זריקת דמים ומאן דשרי עד שידור בדבר הנדור ומאן דאסר בכור נמי בדבר הנדור הוא שמצוה להקדישו וקשה סוף סוף תפשוט מינה דנהי דס"ל דבכור נמי מיקרי דבר הנדור כיון דמצוה להקדישו עדיין אמאי אסור נימא בדמעיקרא התפיס באיסור שהיה מקודם שהקדישו אלמא דכל מידי דאיסור ואיסורו ג"כ בנדר ואח"כ התפיס בו דבר אחר דעתו ע"ד הנדוד הוא עכ"ד. ותמהני שלא הביא דברי תוס' נדרים שם שכתבו לחלק בהך דנותר כיון דדבר האסור דהשתא לא חייל כי אם מכח קדושת דבר הנדור דמעיקרא עדיף לומר דתלינן בדבר האסור דמעיקרא עי"ש א"כ לעולם י"ל בקונם ע"ד האסור אף דחל מ"מ כיון דשני איסורין הן וחד לא אתי מכח חבירו י"ל דאין דעתו אלא בעיקר האיסור אולם על התוס' יקשה בהאי דבכור נימא ג"כ כיון דעיקר קדושתו בא מכח קדושת בכור בעצם נימא בעיקרו קא מתפיס וצריך לחלוק דקדושת בכור תלוי ביציאתו מרחם ובאו שניהם ביחד קדושת התורה וקדושתו:

ברם בחידושי ריטב"א שבועות שם משמע דעיקר הטעם דאין דעתו אלא בעיקר האיסור הוא משום דהוא איסור לכל. ולפי"ז י"ל בכור כיון שגם הקדישו הוא איסור השוה לכל לכך דעתו על דבר הנדור. ולפי"ז יצא לנו באם אמר קונם על בשר נבלה לאסור עליו ועל כל העולם או ביוהכ"פ דאז נעשה האיסור שוה לכל ואדרבא הוסיף באיסורו לאסו' אף לחולה ולקטנים י"ל דמהני התפסה ודעתו על דבר הנדור אולם י"ל למ"ש הריטב"א דל"ה כמתפיס בדבר הנדור אף דחל הנדר ביוה"כ כי אמר יום זה עלי כיום הכפורים כיון דאיכא איסור חמור של תורה שהוא בכרת לכל אעפ"י שהוא ג"כ נדור ממנו מסתמ' לא תלי אלא בדבר האסור וא"כ י"ל דבכל אנפי אם הוא איסור תורה חמור יותר מנדר דנדר איתא בשאלה משא"כ איסור תורה לעולם חמור וי"ל אף כשאמר קונם נבילה זו על כל העולם מ"מ כשמתפיס נדר אחר על נבלה תלי בהחמור שבו שאסרה התורה וצ"ע:

ועיין רמב"ן פ"ג דשבועות במלחמות דכ' דמ"ש בגמר' כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עלי' בלא יחל לאו למימרא דאי מדאורייתא כגון ביוה"כ לא חל נדרא אבל כבר פירש רבינו גאון ז"ל דאי מדאורייתא אעיקרא היה מתפיס דהוא עצומו של יום דהוא דבר האיסור ולא תפיס ביה נדרא עכ"ל משמע דדוקא אם אמר הריני כיום דאז אעיקרא מתפיס דהוא עצומו של יום אף דליכא רק איסור גברא מ"מ עכ"פ עצומו של יום הוא האיסור אבל אם אמר קונם על חתיכה נבלה ומתפיס ע"ז אח"כ דבר אחר י"ל דהוי כמתפיס בנדר ובפרט לדעת רמב"ן דפוסק דבהשתא קא מתפיס כמו שמבואר בר"ן רפ"ב דשבועות. אולם אף אם נאמר דגם בקונם על נבלה אין דעתו להתפיס רק על עיקר האיסור וכמ"ש הטור (סי' רט"ו)היינו כיון דנבילה איסור ברור של תורה ולכל מ"מ י"ל בהאיבעיא דאי בעיקרו קא מתפיס או בדהשתא דבהשתא מתפיס. ולא אבין דברי ב"י(סי' ר"ד) דכתב דעת רמב"ם דבעיקרו מתפיס וכ' וכן פסק רבינו (סי' רט"ו) הא טובא יש לחלק וי"ל אף אם המתפיס דבר בדבר אזלינן בתר השתא מ"מ באוסר ע"ע בשר נבילה והתפיס בו הוי מתפיס בדבר האסור ועיין רדב"ז (ח"ג סי' תי"ג):

ואם מתפיס בשבועה לדעת הרי"ף אף איסור לאו ליכא ולדעת הר"י מיגאש ורמב"ם איסורא איכא וכן פסק בש"ע (סי' רל"ט) ואם שמע חבירו שנשבע ואמר אני כמותך כתב הטור שם דהוי שבועה גמורה ולדעת הרמב"ם בשניהם אינו אלא לאיסור והמחבר בש"ע סתם ומתחל' כתב (סעיף ט) דמתפיס בשבועה בככר איסור' מיהא איכא ואח"כ (סעיף יוד) במתפיס בגברא כשאמר ואני כמותך ה"ה אסור והוי כמו זו ואצ"ל זו דבמתפיס בגברא דעת הטור דהוי שבועה גמורה ובאמת בדברי הרא"ש אינו מבואר ובפ"ג דשבועות (סי' ט') משמע דרק במתפיס על הככר אינו חל שאין שם איסור על הככר משמע דמתפיס בגברא הוי התפסה מעליא. עוד כ' שם הרא"ש אבל אם אמר אני נשבע ע"ז כמו שנשבעתי ע"ז ואין זה מתפיס בשבועה אלא לגמרי שבועה אחרת כיון שחזר ואמר אני נשבע ע"ז ול"מ הזכרת ככר הראשון אלא לענין זה שא"צ להזכיר עליו אכילה והא דלא חשיב חומר בנדרים שמתפיס בנדר נדר משא"כ בשבועות משום דל"ח אלא חומרות שבעיקרי נדרים. ומדלא מתרץ בפשיטות כמו שכתב הר"ן דלכך לא קתני חומר בנדרים משום דאיכא גווני התפסה דמהני גם בשבועות כשמתפיס אגברא משמע קצת דס"ל דלעולם ל"מ התפסה:

והנה דברי הרא"ש כשאמר אני נשבע העתיק ג"כ הטור ויש לדקדק למה לא כתב רבותא יותר דאף אם לא הוציא שבועה מפיו כלל רק אמר כמו שנשבעתי על ככר זה כן זה משמע דזה ל"מ ול"ה במוציא שבועה מפיו ואינו דומה להא דמבואר נדרים (דף ט') כנדרי רשעים כו' ובשבועה וקאמר בש"ס הימנו בשבועה ודלמא דאכילנ' אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל מ"ד הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ"ל הדין ופירש הרא"ש כיון דאמר כנדרי רשעים הוי כאלו אפיק שבועה מפומיה וה"נ נימא כיון דהזכיר כמו שנשבעתי על ככר זה כן זה נימא דהוי כאפיק שבועה י"ל דוקא כשאמר כנדרי רשעים עדיף והוי כאפיק שבוע'. וראיתי בס' מח"א דיני נדרי' (ס"ב) שכ' והיכא דאמר כמו שנשב' פלוני אני ג"כ זה ודאי אסור ול"ש למתפיס בשבועה דכיון דאמר כמו שנשבע פלוני ה"ז כמפיק שבועה מפיו והביא ראיה מהך דכנדרי רשעי' וקשה מדברי רא"ש וטור הנ"ל ובודאי אין הבדל בין אמר כמו שנשבע פלוני לבין אמר כמו שנשבעתי על ככר זה כן זה ואם כמו שנשב' פלוני הוי כאפיק שבועה מפיו כן נמי אם אמר כמו שנשבעתי על ככר זה כ"ז הוי כאפיק שבועה מפיו ולמה להו לומר כשאמר אני נשבע ע"ז וצ"ע:

סימן ב

ואם נדר חבירו ואמר זה ואני כמותך כ' המח"א שם דהוי איפכא מן שבועה דאף אם במתפיס אגברא בשבועה מהני בנדר א"ז נדר דאיסורא לא רמיא אגברא אלא אחפצא והא דכ' הטור (סרכ"ט) שמע חבירו שנדר ואמר ואני ה"ז אסור התם משום דהוי תוך כדי דבור ואדיבוריה קא מתפיס אבל אם אמר לאחר כד"ד ואני כמותך ל"א כלום דגופו אינו אסור והא דכתב הטור (סי' רל"ט) לגבי שבועה כשאמר ואני כמותך הוי שבועה משמע דבנדר אם שמע חבירו ואמר ואני כמותך כיון דאיסורא לא רמיא אגברא אלא אחפצא ל"ה כלום אף אם אמר תוכד"ד (ובסי' רכ"ט) איירי בשלא אמר כמותך רק ואני בלבד קאמר וה"ק כמו שאתה נודר אני ג"כ וגבי שבועה ואני כמותך לחידושא נקטי'. ולא אדע מניין לו לחדש דבנדר ל"מ התפסה בגברא הא אף דנדר איסור חפצא הוא מ"מ לא ימלט ג"כ דאיסור גברא הוא ואקרקפתי דגבר' שלא יעבור על בל יחל וכן מבואר להדיא בר"ן נדרים (דף ח"י) דמה"ט אין שבועה חל על נדר אף דנדר חל על שבועה משום דאתוסף איסור חפצא אבל שבועה על נדר לא אתוסף כלל דשבועה ל"ה רק איסור גברא ונדר הוי נמי איסור גברא וא"כ אם מתפיס בגברא למה לא יהני ומהראוי לומר דמתורת יד מהני ולהסוברי' דבשבועה ל"מ כלל התפסה אף בגבר' רק בנדר י"ל דבנדר לא מהני שמתפיס בגברא דלא התפיס על החפץ אבל להסוברים דמהני התפסה אף בשבועה בגברא מהראוי לומר דבנדר ג"כ מהני במתפיס בגברא ועיין רמב"ם (רפ"ג) דנדרים שכתב המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב כו' כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוכד"ד ה"ז אסור במה שנאסר בו חבירו הרי דל"מ התפסה בגברא רק בתוכד"ד דמתפיס דבוריה היינו לחייבו ל"מ אבל מ"מ לענין איסור י"ל דלא גרע לגבי שבועה דמהני לאיסור במתפיס בגברא כן נמי לענין נדר דעכ"פ איסור גברא הוי ג"כ ועי"ש במל"מ דכתב לתמוה למה כשאמר אני כמותך בעינן תוכד"ד והאריך שם ודבריו תמוהין דוקא בנזיר מהני התפסה דגברא דחל הקדושה עליו וכן במתפיס על החפץ בנדר אבל בנדר במתפיס בגברא לחייבו בעינן תוכד"ד ומ"מ לענין איסור י"ל דחל ועיין בהגר"א (סי' ר"ד סק"ו) ובש"ך (סי' רכ"ט ס"ק י"א) מבואר דדוקא בחבירו המתפי' בעינן תוכד"ד אבל בנודר עצמו מתפיס אף אחר כמה ימים:

ואם אומר ע"ד שהוא אסור עליו ומתפיס גם ע"ד איסור דעת הרלב"ח דאסור מדין נדר ורק כשמתפיס בדבר איסור בלבד ל"מ אבל כשאמר לאשתו הרי את אסורה עלי כאימא כיון דאם לא היה מסיים כאומא היה ג"כ נדר גמור לא נפקע במה שהוסיף להתפיס בדבר האסור וראיתי במח"א (סי' י"א) שכתב כיון דאתפיס בדבר האסור ל"א כלום וכן נראה מדברי הרא"ש גבי מתניתין דכנדרי כשרים עלי ל"א כלום פירש הרא"ש דאפילו אם אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי בקונם ל"א כלום וכן פסק הטוש"ע (סי' ר"ו ס"ד) הרי אעפ"י שאמר ככר זה עלי בקונם כל שהתפיסו בדבר שאינו נדור ל"א כלום. ואני שמעתי ולא אבין שם גלי דבריו מתחלה שרוצה לידר כנדרי כשרים לכך אף שאמר עלי בקונם כיון דמתחלה אמר כנדרי כשרים וכשרים לא נודרין לכך ל"א כלום אבל אם אמר ככר זה עלי בקונם כנדרי כשרים י"ל דכבר חל ואינו גורע הנדר במה שאמר אח"כ כנדרי כשרים דתפוס לשון הראשון שוב ראיתי בכנה"ג יו"ד שהרגיש בזה ע"ד הרלב"ח לחלק בין אם מתפיס מתחלה בדבר האסור למתפיס בסוף. עוד כ' המח"א וכן מוכח מההוא דפליגי ר"ש ור"י (פ"א) דנזיר באומר הריני נזיר כשמשון ל"א כלום לר"ש משום דהוי מתפיס בדבר האסור דשמשון לא נדור הוי ומשמע דל"ה נדר כלל אעפ"י שאמר הריני נזיר מכולן שהתפיסו בדבר שאינו נדור וגם זה אינו ראיה דהא ר"ש ס"ל מס' מנחות (דף ק"ג) האומר הרי עלי מנחה מן השעורים דחכמים ס"ל יביא מחטים ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובש"ס קאמ' שם ר' יוחנן דלחכמי' באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נוד' כך אלא כך. ואעפ"כ ר"ש חולק דסובר כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפי' וחזינן דאף באומ' אלו היתי יודע אינו מחייבו לר"ש דס"ל דאזלינן בתר משמעות הלשון וס"ל בגמר דבריו אדם מתפי'. א"כ לכך סובר באומר הרני נזיר כשמשון דל"א כלום אבל לדידן דקיי"ל כת"ק כמ"ש הרמב"ם הלכות מעש' קרבנות דכשאומר הרי עלי מנחה ושאלו אותו ואמר אלו הייתי יודע הייתי נודר ה"ז חייב דאע"ג דכשאמר מן השעורים אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו מ"מ כשאמר אח"כ אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של הנדר והוי כאלו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד וכמ"ש הכ"מ שם וה"נ אנן סהדי דכוונתו היה לנדור נדר גמור ואלו היה יודע דכשמתפי' בדבר האסור דאינו לא היה גומר דבורי' ופלגינן דבוריה והוי כאלו לא אמר אלא הרי את אסורה עלי וכ"כ שם המח"א בעצמו די"ל מה"ט דהדין עם הרלב"ח וכ"כ המל"מ (פ"ב) דנדרים

ברם לענ"ד יש לומר דהא ע"כ הא דל"מ הנדר כשאינו אומר כתיקונו אף כשכוונת הנודר היה לאיסור הוא כמ"ש הריב"ש (סי' ש"נ) דאין לילך אחר כוונתו לבד אלא גם אחר לשונו דהא בעינן שיהא פיו ולבו שוין בזה א"כ הולכין אחר משמעות הלשון וכיון דהלשון אינו בטוב ל"ה נדר כ"ז שלא הוציא בשפתיו כתיקונו דלבטא בשפתים כתיב משא"כ באומר הרי עלי מנחה אף דדעתו היה מתחלה לומר מן השעורים דבזה ע"כ איירי פלוגתתן של הת"ק ור"ש דאם בנמלך א"כ אינו לא כר"מ ולא כר"י תמורה (דף כ"ה) ובפרט הרמב"ם הל' מעשה קרבנות (פט"ז) שפוסק דאם אומר אלו הייתי יודע היתי נודר כדרך שמקריבין אז חייב ובסתם א"ח ע"כ דלא איירי בנמלך דהא אם נמלך חייב דא"י לחזור בהקדש אף תוך כד"ד וע"כ אף באומר מתחלה כשאמר הרי עלי מנחה הייתי רוצה לסיים מן השעורי' דהוי פי' לדבריו ואעפ"כ כשאומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין חייב אף דגם כונתו ל"ה אלא מן השעורי' ואף במחשבה לא התנדב רק להביא מן השעורים ואעפ"כ באומר אילו הייתי יודע נתחייב והטעם דכיון שאמר הרי עלי מנחה ובדעתו היה עכ"פ להקריב מנחה לד' נתחייב להביא דבר שמקריבין כיון דבקרבנות אף במחשב' נתחייב מדכתיב כל נדיב לב עולות לכך אזלינן בתר מחשבתו אף דאיתקיל ליה הלשון משא"כ בנדר ל"מ המחשבה כלל רק הלשון שמבטא בשפתיו וכיון דכוונתו היה מתחלה לסיים ולומר להתפי' בדבר האסור י"ל דל"א כלום וכדעת ריטב"א קידושין שהביאו המל"מ והמח"א וראיה לזה מדברי רמב"ם דבהלכות מעשה קרבנות פוסק דאפילו האומר הרי עלי מנחה מן עדשים אם אומר אלו הייתי יודע מהני לחייבו ובהלכות נזירות פוסק באומר הריני נזיר מן הגרוגרת או מן הדבילה ה"ז אסור בהן ואינו נזיר ולמה לא כתב דאם אמר אלו היתי יודע היתי אומר כדרך דנזירי אינשי דה"ז נזיר ועיין לח"מ (פי"ז ה"ט) ממע"ק דעמד ע"ז א"ו הוא הדבר דדוקא בדבר דמהני המחשבה חייב באומר אלו היתי יודע אבל בנזיר דל"מ גמר בלבו וצריך להוציא בשפתיו דוקא כמבואר רמב"ם (פ"א מ"ה) מנזירות וכיון דהלשון מקולקל ל"מ לחייבו

אף באומר אלו היתי יודע ונדר נמי דכוותיה:

סימן ג

מהרי"ט (ח"א סי' נ"ג) העלה דנזירות לאו איסור חפצא הוא ולאו איסור גברא רק הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו וממילא נאסר ביין וא"צ לאסור עצמו על החפץ והעלה בנזיר שהתפיס גרוגרות על היין ואמר הרי אלו כיין זה ל"ה כמתפיס בדבר הנדור דלא נדר מיין רק כיון שנדר בנזיר התורה אסרה היין עליו והו"ל כנודר בדבר האסור עי"ש ראיותיו. ולכאורה קשה מדברי הרמב"ם (פ"א ה"ט דנדרים) שכתב החטאת והאשם אעפ"י שאינן באין בנדר ונדבה אפשר לנודר להביא אותן מחמת נדרו שהנוד' בנודר מביא חטאת מבואר אעפ"י שהתורה אמרה שהנזיר מביא חטאת מ"מ דבר הנדור הוי וראיתי בס' ש"ב דעמד ע"ז:

ולענ"ד דברי המרי"ט נכונים דודאי חטאת ואשם שאינו נידר ונדב מקרי. ועיין ש"ס זבחים (דף י"ז) פלוגתת ר"מ וחכמים בזה אם חטאת נזירת דבר הנידב מקרי וחכמים ס"ל דנזירות חובה נינהו [ועי"ש ברש"י דלא התנדב רק אסר עצמו ביין כו' ומאליו נתחייב בקרבנותיו וקצת משמע מלשון רש"י דאיסור גברא הוא שאסר עצמו ביין] ויחיד ורבים הלכה כרבים ועיין רמב"ם (פ"ב מהלכות שחיטה) ות"ש (סי' ה' ס"ק ) והא דמתפיס בחטאת ואשם מהני נרא' דהרמב"ם סובר שם דהדרש מקרא ידור נדר עד שידור בדבר הנדור היינו בדבר שיכול לאסור על עצמו בנדר ויכול לעשות זאת לנדר לכך בנודב בחטאת ואשם אף שבאמת הם חוב מ"מ כיון שיכול לעשות כן הוי כדבר הנדור והיינו אף שאח"כ נתחייב ממילא בחטאת ואשם ולאו מטעם נדר מ"מ הפרשה שמפריש בהמות אלו לחטאת ואשם הוי נדר כמ"ש רש"י ור"ן נדרים (דף י"ג) לפי שמחמת נדרו בורר בהמה זו וסובר הרמב"ם דזה הוי כמו דבר הנידר ויש בידו לעשות בהמה לחטאת ואשם והחטאת והאשם יהיו מחמת נדר שיבור לו הבהמה הזאת. אבל מ"מ מודה הרמב"ם שמה שחייב בחטאת ואשם ע"י שנדר בנזיר זה ל"ה נידר ונידב רק ממילא נתחייב בקרבנות רק מ"מ יכול להתפיס בחטאת ואשם כיון דיכול לחייב את עצמו בחטאת ואשם ואז יהיה כמו נדר שיבור הבהמה לחטאת. אבל במתפיס על יין ל"ה כמתפיס בדבר הנידר שאינו נודר מיין רק שקבל עליו נזירות וממילא נאסר ביין שגופו נתקדש לאסור ביין וכמ"ש המרי"ט ואף שמ"מ יכול לאסור על עצמו מה שמתפיס מ"מ היין לאו מטעם נדר נאסר רק ממילא אסור ולאו איסור חפצא הוא רק איסור גבר' וזה פשוט. גם י"ל דמשכחת דבר הנידר בחטאת ואשם באומר חטאתו ואשמו של פלוני עלי דיכול לעשות כן כמבואר ברמב"ם (פי"ד) ממעשה הקרבנות. אך לפי"ז בכל החטאות ואשמות יהיה דבר הנידר ויש לעי' בזה

והנה לכאורה ממ"ש הרמב"ם שם דחטאת ואשם אף שאין באין בנדבה מ"מ יכול להתפיס מטעם שבאין בנדר ע"י נזיר נראה מבואר דחטאת אינו בא בנדבה מדאורייתא דאי ס"ד דרק מדרבנן אינו בא בנדבה א"כ אם נדר חל מדאורייתא עליו הנדר למה אינו יכול להתפיס בחטאת ואשם כיון דמד"ת בא בנדבה וראיתי בספר מח"ל (דף פ' ודף פ"א) שהביא דברי רש"י מס' נזיר (דף ס) דנראה מדבריו דהא אינו בא בנדבה הוא מטעם דאין מביאין קדשים לבית הפסול וכ' דזה ל"ה רק מדרבנן כמ"ש בשעה"מ פ"ו מה' פסולי המוקדשי' והעלה דבאמת מד"ת חטאת בא בנדבה ודקדק כמו כן דבר זה להוציא מדברי הרמב"ם (פ"ז) הלכות פהמ"ק (הי"ד) וכ"מ שם ומרמב"ם (פי"א משגגות) עי"ש באורך ולענ"ד דברי הרמב"ם הלכות נדרים הנ"ל המה כחומה בצורה לעד נאמן דמד"ת אינו בא בנדבה דאל"כ למה לי' לחקור אחר טעם דמתפיס בחטאת הוי נדר בלא"ה כיון דמד"ת בא בנדבה הוי כמתפיס בדבר הנדור מד"ת. ועיין רש"י נדרים (דף ו') ד"ה אם מחוייב. ובתשובת מנחם עזרי' (סי' כ"ו) שתמה עליו דקיי"ל חטאת אינו בא בנדבה עי"ש מה שתירץ ועיין שעה"מ (פי"ד מהלכות מעשה"ק) דלענין שתחל קדושת חטאת על הבהמה נידר ונידב הוא רק למית' אזלא עי"ש ויש להעיר מש"ס חולין (דף מ"א ע"ב) ואולי כיון דמ"מ מדרבנן אסור להתנדב לא חיישינן שם וצ"ע בזה עכ"פ מדברי הרמב"ם הנ"ל נראה דמד"ת אינו בא בנדבה:

סימן ד

והיכא דשמע חבירו שנדר ואמר תוכד"ד ואני דהוי התפסה כשנשאל הראשון על נדרו הותר השני כמבואר ש"ע (סי' רכ"ט ס"ג) וז"ל הש"מ (רפ"ד) דנזיר הותר הראשון הותרו כולן פירוש אם בא לחכם והותר לו גם האחרים הותרו לפי שאמרו ואני כמותו ותלו נדריהם בנדרו ויש מפרשים משום דהחכם עוקר הנדר מעיקרא וכיון דהתיר החכם להראשון נמצא דהנדר עקור מעיקר' ואין לאחרונים במה יתפסו עכ"ל ונ"מ בזה בנדר קנס שאינו בעצמותו רק לתועלת אחר דל"מ חרטה דמעיקרא ולא נעקר רק מהשתא כמ"ש בשעה"מ ובתו"ג פ' השולח לדעת הרשב"א בזה אם אחר התפיס נדרו ואמר ואני בזה י"ל דאף אם הותר הראשון קיים נדרו של השני דומי' דאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של הראשונה והפיר לה דהיא מותרת וחברתה אסורה דבעל מיגז גייז כמבואר בש"ס וש"ע (סי' רל"ד סנ"א) וה"נ דכוותי' אולם לטעם הראשון שכ' הש"מ משום שתלו נדריהם בנדרו כשאמר ואני כמותו א"כ אף בכה"ג כשנשאל לחכם כשאינו נעקר למפרע מ"מ כשאמר ואני כמותו עדיף. אולם י"ל דהש"מ סובר דגם בבעל היכא דאשתו נדרה וחברתה אמרה ואני כמותה כשהפיר בעלה הותרה השניה ג"כ ועיין ש"ס נזיר (דף כ"ב) ר"ש אומר אם אמרה לה הריני כמותך שתיהן מותרות ועי"ש בתוס' דר"ש לא בא לפלוגי על מילתא דת"ק אלא להוסיף וגם ת"ק מודה ליה דלא נתכוונתי להיות אלא כמותך משום דמשמע ליה לר"ש דהכי קאמרה לה אם סופך שתהיה מותרת לא יחול עליה נזירות כל עיקר ועי"ש עוד בתוס' וקצת יש לדקדק בדברי הש"ך שם (ס"ק ס"ד) שכתב ושמע אחר ואמר ואני כמותה דמשמע דהכי עדיף טפי דמברר נדרו ואדרבא כשאומר ואני כמות' י"ל דתלה נדרו בנדרה ולדעת ר"י בתוס' אף לת"ק שתיהן מותרות ועיין מל"מ (פי"ג הט"ו) דנדרים דכתב דדעת הרמב"ם דלא כתוס' ועיין ש"ך (סי' רכ"ט סקי"ב) דמשמע דפשיטא לי' דאני כמותך ג"כ לא הותר השני. ובאמת קצת י"ל דמתוספתא מדייק אם אמרה לה הרני כמותך י"ל דוקא אם אמרה לה דבזה מודיע לה שנדרה תלוי בנדרה אבל אם אמרה סתם הריני כמותה י"ל דלכ"ע לא הותרה השניה בהפרה דהראשונה:

וראיתי ברדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' ע"ה) שכתב ע"ד הרמב"ם (פ"ו) מערכין בפירושו דאם מתפיס ע"ד ההקדש בעוד הראשונה בספק השניה הקדש אע"ג דנמצא אח"כ דהראשונה היתה של שמן והטעם דבעיקר ההקדש קא מתפיס וה"ק זו כזו שקראתי לה שם הקדש שאדם יודע שאין התפסה לחולין ולא התפיס אלא בהקדש ואע"ג דנמצא למפרע של שמן והוי חולין מ"מ בעיקר הקדש קא מתפיס ודמיא לאשה שנדרה וה"נ בהקדש קא מתפיס. ולא אבין הא שם באשה עיקר הטעם משום דמיגז גייז ולא נעקר מעיקרא אבל בנשאל לחכם הותר הראשון הותרו כולם וע"כ הטעם כיון דנעקר מעיקרא אין לאחר במה שיתפוס כ"ש היכא דהיה ההקדש ראשון בטעות גמור אין לו התפסה ואף דאדם יודע שאין התפסה לחולין מ"מ אזלינן בתר הלשון ובעינן שיהיה פיו ולבו שוין וכמ"ש הריב"ש (סי' ש"נ) וכן הרדב"ז בעצמו (ח"ג סי' תי"ג) ומ"ש עוד דדומה להאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני שהוא נזיר מיד הרי דבעיקר הנזירות קא מתפיס ולא בתנאי של חבירו ה"נ ל"ש ובעיקר ההקדש קא מתפיס אינו ראיה דשם עכ"פ עכשיו הוא נזיר בס' ולא נתברר העתידות וכיון שלא פיר' התנאי ושפיר יש על מה שיתפוס חל משא"כ היכא דאיגלאי מילתא למפרע דאין כאן הקדש לא גרע מנשאל לחכם דעושה נדרו טעות למפרע ונפקע ההתפסה מכ"ש היכא דנתברר דהיה הקדש טעות מעיקרא. וגם בדין כשתלה נזירותו בתנאי וחבירו אמר ואני דעת הראב"ד בהשגות (פ"ב דנזיר) דנזירות מיד ליכא למתפס ולדעתו כ"כ באחד התולה נדרו בתנאי אף דלהבא וחבירו אמר ואני אין נדרו חל מיד רק ג"כ על תנאי ולדעת הרמב"ם עכ"פ בתנאי דעבר מודה דליכא התפסה:

סימן ה

כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ט) דנדרים הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב כו' פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים אלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים ועי"ש בכ"מ וב"י או"ח (סי' תח"י) אע"ג דבקום ועשה ל"מ חכמים לעקור מידי דמה"ת וכאן הוי קו"ע לאכול במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור. והרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' פ"ח) כתב הטעם דנדר קיל כיון דאיתא בשאלה ויש כח בידם לעקור אף בקו"ע:

ולכאורה יש לישב בזה דברי ר"ת המובא ברמב"ן ב"ב (דף קכ"ט) ור"ן נדרים (דף פ"ז) דסובר הא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנתא הוא דתקנו רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מידותיהן בכל מילי בר מהני תלת המבוא' שם והקשו עליו וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת לעולם בקום ועשה בנדרים עי"ש ולדברי רדב"ז יתכן דדעתו דדבר דאיתא בשאלה יש כח בידם לעקור אף בקו"ע. ולפי"ז היה מקום לומר דלר"ת דהוא רק מדרבנן דיכול לחזור תוכד"ד א"כ בנזיר שמשון דליתא בשאלה בזה א"י לחזור תוכד"ד ולעבור בקום ועשה כיון דליתא בשאלה אין כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בקו"ע. ועיין תשובת מהרי"ט חיו"ד (סי' כ"ג) דנשאל במי שקפץ בכעסו ואמר שיהיה נזיר שמשון ואחר אמר לו לא תחט' ובסוף דבריו תוכד"ד אמר נחמתי וחזרתי בי דהביא שם המרי"ט דברי ר"ת והר"ן ולמ"ש בטעמא דר"ת דחכמים יכולין לעקור בקו"ע במידי דאיתא בשאלה וכמו שכתב הרדב"ז א"כ בנזירות שמשון דליתא בשאלה לדעת ר"ת י"ל דאינו יכול לחזור. ועי"ש במהרי"ט דכתב לענין נדר יש ללמוד מדמייתי פ' מרובה מתניתין דתמורה ואמר ר"פ נמלך תוכד"ד קאמרינן והרי פסקינן דלכתחילה תוכד"ד כדבור דמי ולכאורה למה צריך להביא ממרחק הא הדברים מבוארים ברמב"ם (סוף פ"ב) משבועות וטוי"ד(סי' ר"י) דיכול לחזור תוכד"ד. ברם י"ל דמה"ט הוא דהביא מתמורה לדון דאף בדבר דל"מ שאלה כמו תמורה דאף בטעות הוי תמורה ובכ"ז מהני תוכד"ד לחזור לכך אף בנזיר שמשון דליתא בשאלה מ"מ יכול לחזור תוך כד"ד:

ברם חזות קשות הוא על המרי"ט הא דעת רמב"ם באמת דבהקדש אינו יכול לחזור אף תוכד"ד כמבואר בדבריו (פט"ו) ממע"ק וכבר האריך הש"ך ח"מ (סי' רנ"ה) ובמל"מ ומח"א בזה ובאחרונים שם וכיון דנזירות דינו כהקדש כמבואר (פ"ב) דנזיר דמה"ט לב"ש אין שאלה לנזיר כמו דאין שאלה בהקדש א"כ מהראוי לדון לדעת רמב"ם דכמו דא"י לחזור מן הקדש תוכד"ד כ"כ לא יהיה יכול לחזור מנזירות ובפרט נזיר שמשון. ועל דברי הרדב"ז יש להעיר הא בש"ס יבמות (דף פ"ט) מבואר פלוגתא דר"ח ור"נ בתורם מן הטהור על הטמא דר"ח אמר לא עשה ולא כלום כל עיקר ור"נ אמר דתרומה הוי רק לא עשה ולא כלום לתקן השיריים ופריך שם לר"ח וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וכן פ' הרמב"ם (פ"ה) מתרומות דהוי תרומה הרי אף דתרומה איתא בשאלה ובכ"ז אין ביד חכמים לעקור בקו"ע ואף דאולי לא ישנו שם מיגדר מלתא מ"מ הדבר מוכרח דמטעם דאיתא בשאלה בלבד אין בכח חכמי' לעקור ודלא כרדב"ז:

ועל מ"ש שם בש"ע או"ח (סי' תק"ע) אם קבלו בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם כתב שם המג"א פירוש שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אבל אם אמר הריני נודר להתענות יום א' לא מקרי נדר לכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענות ב' וה' כל השנה א"צ להתענות בר"ח וא"צ התרה עכ"ד. ולא אבין למה דוקא צריך שיאמר הרי עלי קונם וגם אף אם לא אמר רק הריני נודר הא עכ"פ הוי נדר בלשון שבועה שלדעת הרמב"ן הוי נדר וכנראה מדברי הר"ן שבועות פ"ב הוי נדר וחל אף ע"ד מצוה ועיין רמב"ן נדרים בהלכותיו ואף אם הוי שבועה חל עכ"פ בכולל ועיין ב"י באבקת רוכל (סי' תקצ"ח) דכתב כנראה הר"ן מסכים לדעת רמב"ן. ואף באומר אני נודר שלא אוכל לך הוי נדר שהוציא בלשון שבועה כמ"ש הב"י (סי' רל"ט) מה"ט להוכיח מדברי הרא"ש דסובר דנדר שהוציא בלשון שבועה לאו כלום ואף דהמח"א דיני נדרים (סי' ט') כתב דלשון אני נודר כ"ע מודו דל"ה נדר כלל דלשון זה הוי רק לשון קבלה לענין תענית בלבד הוא דמהני וע"כ ל"א דנדר בלשון שבועה הוי יד אלא כשהוציא מפיו נדר אלא שהוציא בלשון שבועה שאמר שלא אוכל והוי יד שאנו מפרשים דקונם שאמר אככר קאי משא"כ באומר אני נודר הוי לשון קבלה וה"ז שבועה עכ"ד. אולם בתשובת רשב"א המיוחסת (סי' ע"ר) מבואר דאם נשבע בזה"ל אני מקבל בנדר ע"ד רבים שלא אבא עם אשתי בבית אחד עד זמן הוי כהוציאו בלשון שבועה והוי כדבר שא"ב ממש כמו אישן ולא אישן וה"נ שלא אכנוס עמה בבית אחד ובל אעשה או אעשה ואסור משום בל יחל דרבנן עי"ש הרי דקרי לזה נדר שהוציא בלשון שבועה אף שלא אמר רק אני מקבל עלי בנדר הוי ג"כ תורת נדר רק שם הוי כדבר שא"ב ממש ואינו חל רק מדרבנן אבל כשאומר אני נודר או מקבל בנדר לשיטתו הוי כנדר ממש ואם אמר שלא אוכל חל ג"כ אף ע"ד מצוה. ועיין ש"ך (סי' ר"י ס"ק ב') שהביא דברי רבינו ירוחם דאם אמר מודרני ממך שאיני אוכל דאסור רק שאיני אוכל לחוד לא אמר כלום דכ"ז שאוסר עצמו על החפץ ל"ה יד עי"ש שהביא דברי הרא"ש הנז' כמו שכתב הב"י דמזה למד דדעת הרא"ש דנדר בלשון שבועה לאו כלום ולדעת הרמב"ן הוי נדר ודלא כמ"ש המח"א עכ"פ דברי המג"א צ"ע ועיין תשובת מהרי"ט (סי' קל"ה) דכתב להדיא דדעת רמב"ן דנדר בלשון שבועה דהוי יד חל אף ע"ד מצוה דזה חומר בנדר מן שבועה עי"ש:

סימן ו

נדרים אינם חלין על דבר שא"ב ממש כמבואר ש"ע (סי' רי"ג ס"א) ואם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה. וכתב בגליון הגרע"א ז"ל דוקא באוסר ע"ע אבל לא כשאוסר דבר שא"ב ממש על חבירו וגם הא הדיבור והליכה עדיין אינו בעולם וא"י לאסור דשלבל"ע על חבירו והכי דייק לישנא דרמב"ם הואיל ואסר ע"ע בהם כרשב"א בחידושיו עי"ש. וכבר קדמוהו לדון כן בספר בני יעקב (דף קצ"ו) להוכיח כן מדברי רמב"ם ולעומת זה האריך בספר שעה"מ הל' נדרים להוכיח להיפך מדברי הרמב"ם דאף על חבירו חל מדרבנן. אולם אשר העתיק הגאון דבריו על הש"ע תם אני ולא אדע הא בדברי הש"ע מבואר דקאי על אוסר דבורו על חבירו וגם כנראה התוס' והרמב"ן והר"ן והריטב"א דעתם באוסר דבורו ע"ח חל הנדר מדרבנן דהא הם כתבו סוף פ"א דנדרים בהא דקאמר בש"ס באומר יאסר פי לדבורי על המתניתין האומר קונם פי מדבר עמך כו' דהוי מצי לשנוי' ליה דאף אי קאי קונם אדבור אפ"ה אסור מדרבנן. ולהרשב"א ניחא ליה שם לתרץ דליכא בל יחל דרבנן בדבר שא"ב ממש ושלא בא לעולם אלא במה שאוסר ע"ע אבל לאסור על אחרים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חבירו הוא הלכך לא חייל ולקמן בקונם שאני ישן שאוסר ע"ע מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן עכ"ד וא"כ כל הנך פוסקים דכתבו דהוי מצי לשנויי דקאי בבל יחל מדרבנן ע"כ דסברו דאף על חבירו יכול לאסור אף שהוא דשלבל"ע וא"ב ממש. ברם לכאורה כנראה דהאומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך הוא כאוסר על עצמו שפיו אסור עליו לדבר עם חבירו ורגליו להלך עמו וידיו לעשות עמו וכן כתב הרשב"א בעצמו בריש הפרק וז"ל והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופירשנו בגמרא דהו"ל כמ"ד יאסור פי לדבורי הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דה"ק יאסר עלי פי להנאת דיבורי עמך עכ"ל. הרי דקאמר יאסור עלי פי וה"ז כאוסר בקונם פיו לדבורו על עצמו וא"כ אינו ראיה מהנך הראשונים דסברו דאף באוסר על חבירו דחייל מדרבנן. ודברי רשב"א ע"כ צ"ל דלאו דוקא הוא מה דקאמר עלי ואולי ט"ס הוא וצ"ל שאוסר על חבירו בקונם ואולי צריך לומר יאסר עליך פי להנאת דבורי עמך:

סימן ז

הא דנדרים חלין ע"ד מצוה כתב המח"א (סי' א') דכיון דהטעם הוא דאוסר חפצא אנפשו ממילא אם אוסר נפשו אחפצא כגון שאמר קונם פי מלקרות ק"ש או שנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר בו לא חייל נדרא והוכיח כן מדברי רש"י נזיר (דף ד') דדריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מה"ס הוא ופירש"י דאע"ג דנדרים חלין ע"ד מצוה היינו כיון שאוסר ע"ע החפץ אבל נזיר אוסר נפשיה אחפצא. ושוב הביא דברי הרשב"א מובא בב"י דאם נשב' לישן ואח"כ אסר השינה עליו דחל הנדר ודברי ריטב"א כתובות עי"ש:

ולכאורה מבואר בדבריו בחידושי רשב"א נדרים (דף ט"ו) בהא דתשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו כ' דל"ש לאוקמ' דנדרים חלים עד"מ לפי שמשועבד לו מלבד המצוה וכתב ואלא מיהו התם נמי דוקא כשאוסר על נפשו ישיבת הסוכה ונטילת הלולב הוא דחייל נדרא לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וה"נ באומר הנאות תשמישך עלי שאסורה דלגבי מצוה נמי כשאסר נפשיה אחפצא מותר כי היכי דשרי באומר הנאת תשמישי עליך וכדאמרינן הא דאמר ישיב' סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה אלא הא עדיפא בחד צד מההיא דנדרי' ושבועות דבדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי עד"מ בין נדר בין שבועה כלומר בין באוסר חפצא אנפשיה בין באוסר נפשיה אחפצא ואלו הכא לא חייל כיון דמשתעבדי אהדדי עי"ש הרי מבואר להדיא דבאוסר נפשיה אחפצא אף בנדר לא חייל עד"מ ועיין ר"פ המדיר בש"מ משם גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשתעבד לה אין נדר חל עליו וכ"ש מי שנודר בדבר מצוה שנתחייב בו אעפ"י שאסור לנדור בכמות דברים הללו כי אין נדר חל עליו עי"ש והיינו אף דזה חומר בנדרים דחל עד"מ סובר דזה דוקא באוס' חפצא עליו אבל באוסר נפשיה אחפצא אינו חל וכמ"ש הרשב"א ולדבריה' האומר קונם רגלי לשבת בסוכה או ידי להניח תפילין לא חל הנדר וע"ש בחידושי בית יעקב להגאון בעל חות דעת:

אך לפי"ז לדעת רמב"ן דנדר בלשון שבועה דהוי יד וחל אף על דבר מצוה וכשאומר קונם שלא אשב בסוכה דחל ואמאי הא גופו משתעבד לקיים המצוה והמרי"ט בסי' קל"ה הוכיח כן דחייל דאל"כ תקשי מתניתין דשבועות חומר בנדרים מבשבועות ואם איתא דבלישנא תליא מלתא לפלוג בין בנדרים בין בשבועות אלא הכי קאמר דבנדרים אפילו אמר קונם שלא אשב דמהני מדין ידות משום דהכי בעי למימר ישיבת סוכה עלי ומתסר ממנה עליה אבל גבי שבועות אפילו אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה הכי בעי למימר שבועה שלא אשב ומדין יד הוא דמהני וזה מה שחדש רבא עכ"ד. כנראה דסובר אף דמהני גם בלשון שבועה וחייל עד"מ היינו כיון שאמר קונם מחזקינן לדבריו דאוסר ישיבת סוכה עליו ולא דאוסר עצמו על החפץ ובשבועה הוא להיפך אבל לעולם אם אמר קונם רגלי לילך לסוכה באמת לא חייל נדרו כיון דמשתעבד ואינו יכול לאסור גופו וכדעת הגאון ודברי רשב"א בחידושיו הנז' והמרי"ט (סי' נ"ד) הביא תשובת הר"י באסן ז"ל שם פשיטא ליה באומר קונם פי קורא שמע קונם רגלי נכנסת לסוכה דחייל לבתר דגלי קרא בנזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ה"נ חייל והוכיח כן מדברי תוס' שבועות (דף כ"ה) דבנדרים בכל ענין שחל ע"ד רשות חל עד"מ:

סימן ח

כתב בש"ע (סי' רט"ו) דנדרים לא חלין על מצות ל"ת בין בביטולו בין בקיומו הרי שאמר אכילת נבלה עלי והה"ד לאיסור הבא ע"י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל וחזר ואמר ככר זה עלי א"ח אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה. ולכאורה קשה הא מבואר דעת הרמב"ם וכן בש"ע (סי' רל"ח) שאם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטריפות ואכל חצי זית חייב על השבועה שאינו מושבע מה"ס על ח"ש. א"כ למה לא חל קונם על השבועה הא כשאמר שבועה שלא אוכל ככר זה אינו חייב עד שיאכל כשיעור וכשאומר קונם ככר זה עלי חייב אף אם לא אכל אלא כ"ש כמבואר בש"ס שבועו' (דף כ"ב) דכיון דלא קא מדכר שמא דאכילה כדמפרש דמי וכן פוסק הרמב"ם (פ"א ה"ה) מנדרים דאין לנדרים שיעור וכל הנודר מדבר ה"ז כמפרש כ"ש א"כ אם לא מדכר שמא דאכילה והוי כמפרש על ח"ש ג"כ ולמה אינו חל על השבועה ודוחק גדול לומר דכוונת המחבר לומר כשחז' ואמר ככר זה עלי באכילה כיון דנ"מ לדינא למה השמיט תיבת אכילה:

ולכאורה היה נ' לומר למה דדקדק רבינו הגדול מרן עקיב' איגר ז"ל בתשוב' (סע"ו) מד' רמב"ם וש"ע (סרל"ח) הנ"ל דכ' ואכל ח"ז דהוא דוקא כשלא אכל יותר אבל אם אכל כזית א"ח משום שבועה ול"ה כולל שיחול במגו דחייל באוכל ח"ש חייב נמי באוכל כשיעור דלא מקרי כולל אלא ע"י מין אחר אבל ע"י אכילה דבר זה באופן אחר לא מקרי כולל עי"ש. ולפי"ז א"ש כיון דהמחבר איירי באכל שיעור כזית באופן דחייב על בל יחל דשבועה לכך לא חייל הקונם כיון דקדם השבועה. אמנם אם אכל חצי שיעור באמת חייב משום בל יחל דקונם. ונראה אף אם תוך כדי אכילת פרס הוסיף ואוכל חצי שיעור באופן שמצטרף לתשלום שיעור אף דחייב למפרע על בל יחל דשבועה הקדום מ"מ כיון דאם לא היה מצטרף ול"ה אוכל יותר מן הח"ש היה חל הקונם לכן כיון שכבר חל שוב לא נפקע החיוב דאף דכזית בכדא"פ הו' דאוריית' למיחשב אכילה חדא היינו לחומר' לחייבו אבל לקולא להפקיע איסור הקדום שכבר חל לא מפקיע וראיה לזה מהא דמבואר בש"ס שבועות וברמב"ם וש"ע (תרל"ח) באומר על ככר שבועה שלא אוכלנה ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל ככר זה דחלה השני' וכשאוכל כזית ממנה עבר על השניה וכשגומר לאכלה מתחייב על הראשונה הרי אף דגומר לאכלה כולה והתעורר השבועה הראשונה ואף אם אכלה יותר מכדי אכילת פרס מ"מ י"ל כשאומר שלא אוכלנה חייב אף אוכל ביותר מכדא"פ ובפרט אם בגמר אכילת הככר אוכל כזית ונימא כיון דאכילה הראשונה מצטרפ' לחייב על הראשונ' נפק' ממיל' למפרע השניה דשלא אוכל א"ו כיון דפעם אחד חלה שוב אין בכחו להפקיע רק כשאכל שיעור ביחד ול"ה מקום לחול להשבוע' כיון דקדום איסור נבלה בזה כתב הרמב"ם ואכל ח"ז דאם אכל יחד כזית לא עבר על השבועה וכן מה דכתב רש"י יומא ר"פ יוה"כ בהא דאמר רל"ק אי אתה מוציא אלא במפרש כו' או בסתם אליבא דר"ע וכתב רש"י ומיהו כשאכל לא אכל אלא ח"ש שאינו מושבע עליו מסיני ומסתמא קאי גם במפרש רק רש"י אשמועינן רבותא ל"מ במפרש ח"ש כשאוכל שיעור שלם אין זה עובר על השבועה כיון דמפרש רק ח"ש אלא אף בסתם אליבא דר"ע היה ס"ד כיון דעובר אם אוכל ח"ש דאינו מושבע עליו יעבור נמי אף באוכל שיעור שלם קמ"ל רש"י דלא כן הוא רק כשאוכל שיעור שלם ומתחייב באיסור תורה הקדום לא חל השבועה. כוונתו נמי כשאוכל ביחד אבל אם אוכל בכדי אכילת פרס אף דחשיב אכילה אחת לחומרא לצרף הח"ש הקדום ובפרט לרל"ק דחצי שיעור מותר מה"ת והוי כאוכל דבר היתר לגמרי ובכ"ז אם משלים בכא"פ לשיעור חייב א"כ חזינן דהוי אכילה אחת מ"מ לקולא לומר דעי"ז נפקע חיוב השבועה שהי' חל מקודם לא חשיב אכילה חדא. ואולי יש סברא לומר להיפך לר"ל דח"ש הוי היתר גמור מה"ת בזה כיון דכבר חל שוב לא פקעה השבועה במה שמוסיף לאכול כשיעור כיון דעיקר חיובו על אכילת נבלה הוא על הח"ש האחרון שאכל תוך כדא"פ משא"כ לר"י דאף ח"ש אסור מה"ת מטעם דחזי לאצטרופי וכשגומר הח"ש האחרון חל למפרע האיסור ועונש על הח"ש הראשון י"ל דחיובא של השבועה מתלי תלי וקאי אם גמר בכדא"פ האיסור דנבילה לא חל למפרע האיסור שבועה. אולם מהא דשלא אוכל דחל על שלא אוכלנה מבואר ע"כ דלא נפקע ודוחק לחלק בין אם איסור הקדום שחל למפרע הוא איסור תורה זה מדחי לאיסור שבדה מלבו היינו השבועה לבין אם תרוויהו המה איסורין שבדה מלבו איסורי שבוע' דבזה מה חזית לדחות אחת מפני חבירו זה דוחק לומר כן:

וכמו כן יש להוכיח מהא דש"ס שבועות (דף כ"ח) ורמב"ם וש"ע שם באומר שבועה שלא אוכל עשר ואח"כ אמר תשעה דאם אכל תשעה עבר על השניה וכשאוכל העשירית עובר גם על הראשונה ושם ממ"נ אם צריך שיאכל כולם בכדי אכיל' פרס איירי שאכל בכא"פ העשר ואם סגי אם אוכל בכ"פ שיעור ומשלים כזית באחרונה אף יותר מכדי א"פ עכ"פ כשמשלים ואכל העשירי חל למפרע הראשונה ונימא דהשניה מתלי תלוי וקאי א"ו כיון דהיה מקום לחול להשניה שוב לא נפקעת:

ועיין תוס' חולין (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין דהקשו על רש"י דסובר דעל בשר מן החי חייב ואף בחיה חל א"כ אמאי לר"ל באכל אבמה"ח ובשר מן הטריפה א"ח אלא אחת ומוקי בבהמה אחת ונטרפה עם יציאת רוב ולאו לאברים עומדת דמ"מ יחייב גם משום בשר מן החי וכתב דאם אין באבר כזית בשר והא דחייב משום טריפה היינו בלקח בשר מטריפה אחרת והשלים לכזית דא"כ אמאי לא חל איסור אבמה"ח כיון דליכא מטריפה אלא ח"ש. מזה נמי מוכח דלא נפקע האיסור במה שמצרף לשיעור. אולם משם יקשה דמשמע אף אם אכל ביחד שיעור שלם ג"כ סברו תוס' דחייב על אבמה"ח דאל"כ עדיין משכח' כשאכל האבר וצירף ביחד עמו בשר טריפה דלגבי טריפה הוי שיעור שלם וכיון דיש שיעור שלם מטריפה א"ח משום אבמה"ח. אך נראה דיש לחלק דוקא לגבי איסור שבועה דאינו איסור לכ"ע רק לזה שבדה מלבו ואינו חלה על איסור רק כשנשבע שלא יאכל ח"ש בזה שפיר כיון דאוכל שיעור שלם לא חלה השבועה או אף אם נאמר כשמצריף תוך כדא"פ לשיעור נבלה לא חלה השבועה כיון דלכל העולם הוא איסור תורה וכבר מושבע עליו מה"ס משא"כ באיסור תורה כמו אבמה"ח דחל על כל ישראל כיון דאין באבר טריפה זה כזית בשר וכל מי שאכלו בשלמות בעינא חייב משום אבמה"ח. לכך זה שהשלימו לכזית והוסיף בשר טריפ' ממ"א לא נפקע בזה איסור אבמה"ח ודבר אלקינו יקום לעולם כיון דמי שאכלו בעינא בלא צירוף בשר ממ"א חייב משום אבמה"ח חל שמא דאיסוראבמה"ח ושוב לא נפקע משא"כ בנשבע על ח"ש דנבלה דלגבי כל העולם ליכא אלא איסורא דח"ש וע"ז חל שבועתו שיתחייב משום בל יחל כיון דיש מקום לחול וכיון דהוא איסור שבדה מלבו י"ל דמתלי תלוי אם לא השלימו לאיסור תורה הקדום חלה אבל אם השלימו י"ל אף תוך כדא"פ נפקע איסור השבועה כיון דאז כל מי מישראל שאוכל כה"ג חיבין משום נבלה לא חייל על הנשבע איסורא דב"י ובפרט אם אכלו ביחד וז"פ וברור. ומה"ט נמי בנבלה שנתנבלה ביוה"כ דכתב הריטב"א קידושין דלא אתי איסור נבלה וחל על איסור יוה"כ והקשה השעה"מ הא כשאכל כזית כבר חייב משום נבלה ואם הוסיף אח"כ עד שיעורא דיוה"כ שהוא ככותבות למה לא יתחייב משום נבלה אין לומר כיון דהוסיף אח"כ לשיעור הקדום דהיינו איסור דיוה"כ יהיה נפקע איסור דנבלה דז"א כיון דעכ"פ חל איסור דנבילה לגבי כל ישראל האוכל רק כזית לחייבו אין בכחו להפקיע האיסור זה במה דמוסיף לשיעור כזית בזה בודאי אם מוסיף בכדא"פ אין בכחו להפקיע איסור תורה שכבר חל לגבי כ"ע. אולם אם אוכל ביחד שיעורא דכותבות בזה י"ל דלא חל נבלה כיון דיו' הכפורים קדום. ומ"מ צ"ע כיון דאם אכל כזית חייב משום נבלה למה יפקע אם אוכל ככותבות. אולם עכ"פ באם אכל בכדי א"פ לצרף הזית לכותבות בזה ודאי הדין עם השעה"מ דאף אם נימא דלגבי שבוע' נפקע האיסור השבועה כשצירף לשיעור מ"מ לגבי איסור תורה החל לגבי כ"ע ודאי נראה דלא נפקע. ברם מהראיות שכתבתי נראה דאף לגבי שבועה לא נפקע אם לא אכל ביחד כשיעור. ולפי זה באמת אם נשבע שלא יאכל דשיעורו כזית דלא חל הנדר אם אמר אח"כ קונם ככר זה עלי הוא דוקא אם אכל אח"כ כזית בב"א אבל אם לא אכל רק כ"ש דקונמות הוא בכ"ש חייב על הנדר ואף אם צירף לה אח"כ לשיעור דנתעורר חיוב השבועה מ"מ כיון שכבר חל תו לא נפקע רק אם אוכל כזית בב"א אז לא חל דכבר קדם השבועה. ושיחול בכולל ל"ש בזה כמו שכתב מרן רבינו עקיבא איגר ז"ל לענין שבועה דח"ש על נבילה:

אולם קשה מהא דמבואר תוס' שבועות (דף כ"ח) ד"ה שבועה שלא אוכל בקיצור וביתר ביאור בתוס' נדרים (דח"י) בהא דאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח"כ אכל ענבים הו"ל ענבים ח"ש ומבואר בש"ס נדרים דעכ"פ חל משום מיגו דחל שבועה על ענבים חיילא נמי על תאנים דאין לפרש מה דחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים היינו כזית משניהם דהיינו ח"ז תאנים עם ח"ז ענבים דא"כ ל"ה צריכין לטעמא דמגו דחיילא אתאנים דתפ"ל משום דלגבי תאנים נמי מוסיף הוא בשבועה אחרינא דמשבועה הראשונה לא מחייב אתאנים כ"א אכזית והשתא משום שבועה שניה חייב אף אחצי כזית דעם ח"ז ענבים עי"ש. ולכאור' צריך להבין הא כבר הוכיחו כל האחרונים דאף דשבועה חל על ח"ש היינו במקום דא"צ לשום צירוף מצד איסור השני דחל אבל במקום דצריך צירוף עכ"פ לשיעור כזית משום איסור השני אז לא חל ממה דלא חל איסור נבלה על טמאה כמבואר מעילה (דף ט"ו) אף דאם נחייבו משום נבלה נאמר דמצטרף עם נבלה אחרת מטהורה מה שאינו מצטרף אם אכל ח"ז טמאה עם ח"ז נבלה ומ"מ כיון דמצד ח"ש דנבלה ג"כ לא יתחייב רק כשמצרף לו עוד ח"ש בזה לא חל והשיגו מכח זה על הכו"פ (סי' פ"ז) דבשר בחלב ל"ה מוסיף על חלב כיון דמ"מ בעי צירוף וא"כ ה"נ למה חשיב לגבי תאנים מוסיף כיון דאף על ח"ש חייב הא מ"מ בעי צירוף עם ענבים. אולם הדברים פשוטים דע"כ לא חל רק במקום דבלתי באפשרות בשום אופן לחול על ח"ש מבלי צירוף כמו נבלה על טמאה דאם יאכל ח"ש לעולם לא יתחייב וכן בב"ח בכל אלה צריך לעולם שיאכל כזית משניהם לכך כיון דלא יתחייב על ח"ש בשום פנים לא חל משא"כ בתאנים כיון דאם ישבע שוב שלא יאכל ח"ש מתאנים חל השבוע' דמצד שבועה הראשונה אינו חייב עד שיאכל כזית ומצד השניה חייב אף על ח"ז לבד כמו דחל על ח"ש מנבלה לכן ממילא אף שאומר שלא יאכל ח"ש תאנים עם ענבים חייל דח"ש ענבים אינו רק תנאי על חיוב דח"ז תאנים שלא יתחייב רק כשיאכל עם ענבים ח"ז וכיון דמשכחת עיקר חיובו על ח"ש דתאנים חייל אף כשאומר שלא יתחייב רק בצירוף ענבים וז"פ. ואם נאמר דאם אכל שיעור שלם מנבלה לא נתחייב על השבועה א"כ שם ע"כ איירי דכבר אכל שיעור שלם מתאנים כיון דקאמר והפריש קרבן. וא"כ מטעם מוסיף לגבי תאנים ל"ה חל השניה כיון דאכל שיעור שלם לכך צריך לומר מגו דחל אענבים חל אתאנים ג"כ אף אם אכל כשיעור א"ו דדעת תוס' אף אם אכל כשיעור מ"מ כיון דנשבע בשבועה שני' אף על ח"ש כשאוכל עם ענבים דחיוב חל בכולל אף אם אכל שיעור שלם מתאנים לבד כשאכל עמו ענבים לחייבו שתים. והא דהוכיח רע"א ז"ל מש"ס שבועות דמוקי ר"י בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין הא בסתם ג"כ בשלא אוכל דברים האסורים הוי כולל מגו דחייל אם אכל כזית ע"י צירוף נבלה ושקצים חייל ג"כ באוכל כזית מנבלה למ"ש יש לומר קצת דדוקא בתאנים וענבים הוי כמו שנשבע שלא יאכל ח"ש מתאני' דהיה חל לכן אף שהטיל תנאי עם ענבים ג"כ חל וממילא אף באוכל כזית תאנים עם ענבים חל בכולל אבל אם נשבע שלא יאכל נבלות ושקצים דשניהם המה איסורי תורה רק דנימא דיחול הואיל דיהיה סגי צירוף משניהם יחד לכזית שפיר אמרינן כיון דמ"מ צריך צירוף לשיעור דומה לנבילה דאינו חל על טמאה כיון דא"ח על אכילת כזית ממנו אינו חייב גם על אכילת ח"ש מזה ומזה דמתחלה צריך שיחול על ח"ש אז אמרינן דחל בכולל אף על שיעור שלם ובכאן על ח"ש ג"כ אינו חל כיון דצריך לצרף אכילת איסור אחר משא"כ בצירוף דענבים דהיתר שפיר חל וכיון שחל על ח"ז בצירוף ענבים חל נמי אף אם אכל כזית בצרוף ענבים. שוב ראיתי בס' מעשה חשב שעמד ג"כ על קושיא זו של מרן עק"א ז"ל דאף דברים האסורים בלבד הוי כולל כיון דחל אם אכל ע"י צירוף וכתב לתרץ דכיון דאינו מזכיר דברים המותרין א"כ ליתא בהן דע"כ לא אמרינן דאיתא בהן בנבלה סרוח' רק אם מזכיר דברים המותרין כמו שכתבו תוס' ד"ה אלא כדרבא. עכ"פ לדעת תוס' מהראוי לומר כשלא הזכיר בנדרו אכילה דיחול על השבועה אף אם אכל כזית כיון דחל אם אוכל ח"ש לחייבו דקונמות הוא בכ"ש חל נמי בכולל אם אכל כזית לחייבו ג"כ כמו בתאנים וענבים:

עוד קשה למה לא יחול איסור קונם אם אינו מזכיר אכילה א"כ כשאומר ככר זה עלי נתוסף עליו איסור הנאה ועיין רא"ש נדרים (דף מ"ז) דכיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בחליפין מבואר דסתמא אסור בהנאה ג"כ ועיין ספר מח"א הלכות נדרים (סי' פ"ז) א"כ להסוברים דאיסור הנאה הוי מוסיף א"כ יתחייב שתים ודעת רש"י דהנאה הוי מוסיף ובפרט בהקדש דלוקה על הנאה ועיין לח"מ (פ"ט ה"ו) ממ"א וברמב"ם (פי"ד) שם אקדשה הוי איסור מוסיף הואיל דנאסר בהנאה. ואי לאו דמסתפינא היתי אומר דכוונת המחבר בקונם שלא לאכול ומה שאמר ככר זה עלי היינו באכילה או דנשמט תבת אכיל' אבל אם אוסר בקונם סתם דאז אסור אף בהנאה י"ל דחל מטעם מוסיף וצ"ע:

סימן ט

כתב הרמב"ם (פ"ד ה"ט) ממעילה בנדרים כיצד אמר ככר זה עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל אעפ"י שמותרת לאחרים לפיכך אין לה פדיון שהרי אינה קדש אלא לזה בלבד אמר ככר זה קודש או קרבן ואכלה בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לה פדיון עכ"ל ונסתפק הר"ן נדרים (דף ל"ה) מאן דמעל בקונמות אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעל כהקדש דיצא לחולין ע"י מעילה. ולא נתבאר בדבריו על איזה קונם מסתפק אם על קונם כללי או פרטי די"ל קונם פרטי כיון דאין לו פדיון הוי כקדושת הגוף דלא יצא מידי הקדש ע"י מעילה משא"כ קונם כללי דיש לו פדיון ל"ה כקדושת הגוף ויצא מידי קונם כמו ההקדש ע"י מעילה או די"ל אף דיש לו פדיון מ"מ כיון דאין כאן תשלומין לא יצא ע"י מעילה שנתחייב בקרבן מקדושת קונם להיות מותר לו וע"ז נסתפק הר"ן אבל על קונם פרטי דהוי כקדושת הגוף כמבואר בש"ס בכמה מקומות דקונמות הוי קדושת הגוף כתובות (דף נ"ט) ונדרים ועוד בכמה מקומות בזה י"ל דאינו יוצא מידי קונם ע"י מעילה או די"ל כיון דאין לקודש בזה תועלת ממון הוי לענין מעיל' כמו גבי קדושת דמים דיוצא לחולין ע"י מעילה וי"ל אף קונם פרטי דיוצא מידי קונם ע"י מעילה ועל תרוויהו מסתפק ליה להר"ן:

ולכאורה רציתי למפשט מדברי הרי"ף והרמב"ן הלכות נדרי' שזכינו לאורם והמה השמיטו ולא הביאו דבר זה כלל אם קונמות יש בו מעילה או לא אם קיי"ל כר"מ דיש בו מעילה או כרבנן דאין מעילה בקונמות ומזה נראה כיון דלא יש נ"מ לדידן עכשיו רק לענין חיוב קרבן דאינו נוהג בעוה"ר לכן לא הביאו בהלכותיהם ואם נאמר דאם יש בו מעילה יצא מכלל קונם ומישתרי כמו הקדש א"כ גם היום לנו נ"מ לדעת אם יש בו מעילה אז אם נהנה יצא מכלל קונם כמו בהקדש דודאי אם נהנה בשוגג דיצא לחולין גם היום אף דאין לנו בכח להביא קרבן ואם אין בקונמות מעילה נשאר באיסורו אף אחר שנהנה בשוגג ונתחייב בקרבן א"ו מוכח ממה דהשמיטו הלכה זאת דלא יש נ"מ לדין זה דאף אם יש מעילה ס"ל דזה אין לו שייכות לומר בשביל דיש מעילה דיצא מכלל קונם:

אך זה יתכן בדעת הרי"ף אולם בדעת רמב"ן נראה להיפך דהוא סובר אם יש מעילה בקונמות ל"ה כקדושת הגוף ויוצא מידי קונמות ע"י מעילה דהוא כתב מובא בש"מ כתובות שם בהא דס"ל לת"ק באומרת קונם מה שאני עושה לפיך דא"צ להפר ור' יוחנן בן נורי אמר יפר שמא יגרשנה ואמר שמואל הלכה כר"י ב"נ ושקיל וטרי הש"ס שם טובא ומסיק רב אשי דשאני קונמות דכקדושת הגוף נינהו ומה"ד קדשו מהשת' רק אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכתב הרמב"ן וז"ל וטעמא דרבנן דאמרו א"צ להפר משום דסברו כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל א"נ משום דקסבר לאו קדושת הגוף הוא ולא מפקיע מידי שעבוד וזה עיקר. ור' יוחנן סבר כיון דכמאן דמקדיש גוף הידים דמי ובדין הוא דתיחל מהשתא אע"ג דאלמוה ולא חייל מ"מ מתלי תלי וכ"כ שם לעיל מיני' משם הרשב"א דטעמא דת"ק דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדוש' הגוף הן ואין מפקיען מידי שעבוד וכ"כ שם משם רש"י ז"ל מהד"ק וביתר ביאור דת"ק סובר יש מעילה בקונמות וכיון דאית ביה מעילה נפיק לחולין דאין מעילה בכ"מ אלא שינוי שמוציא לחולין וכיון דנפיק לחולין ל"ה כקדושת הגוף ורב אשי דאמר אליבא דריב"נ קונמות כקדושת הגוף קסבר אין מעילה בקונמות עכ"ל הרי לפנינו דדעת הראשונים אלה דאם יש מעילה בקונמות נפקי לחולין ול"ה כקדושת הגוף ויוצא מידי קונם. אולם לדעתם בהכרח צריך לומר דקיי"ל אין מעילה בקונמות דהא אמר שמואל הלכה כריב"נ ולדעתם ריב"נ סובר דקונמות כקדושת הגוף ע"כ דליכא בקונמות מעילה דאם יש בו מעילה ל"ה כקדושת הגוף כמבואר. ובאמת קשה קצת הא רב אשי מהדר לאוקמי לריב"נ דקונמות כקדושת הגוף ולדבריהם תלי זה בזה דאם כקדושת הגוף הוא ע"כ דאין בו מעילה ומצינו בנדרים (דף ל"ה) דבעי רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל כו' ואמר ליה רב אשי מקבל מעל לכשיוצא משמע דפשט להו דהלכה דיש מעילה בקונמות ממה דבעי להו ופשיטא ליה דמקבל מעל וצריך לדחוק לדעתם דלמ"ד יש מעיל' בקונמות שאל ליה לרב אשי והשיב לו והוא ס"ל בע"כ דאין מעילה כיון דקיי"ל כריב"נ דצריך להפר ע"כ דהוי כקדושת הגוף ואין מעילה:

וראיתי במל"מ שם שכתב להסתפק אם דוקא כשאוסר פירותיו עליו או על חבירו דיכול להקדיש בזה יש מעילה אבל באוסר עליו פירות חבירו דאין בידו להקדיש שאינו שלו אף דיכול לאסור י"ל דמ"מ אין בו מעילה וכן באוסר הנאת חבירו דליכא דבר מסוים י"ל דא"ב מעילה. ולכאורה מבואר מש"ס נדרים שם דר"נ אמר דיש מעילה מדתנן במתניתין מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למימרא כי הקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה ושם קתני במתניתין המודר הנאה מחבירו ועליה מרמז רבי במתניתין תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דיש בהן מעילה הרי אף במודר מחבירו וגם לא דבר מסוים שייך ביה מעילה וכן מבואר עוד כמה פעמים בדברי הר"ן נדרים.

עוד נסתפק המל"מ באוסר ולא התפיסו בדבר הנדור אם שייך מעילה דאפשר להסוברים דגזה"כ הוא דיכול אדם לאסור אף בלא התפסה ולאו מדין יד הוא א"ב מעילה ולכאורה מש"ס הנ"ל נוכל ללמוד גם זאת דשם לא קתני לשון קונם רק המודר הנאה ואעפ"כ יש בהן מעילה כנ"ל. ומצאתי ברדב"ז (ח"ג סי' ת"ר) וז"ל והא דתנן המודר הנאה מחבירו מחזיר אבידתו היינו דאמר בלשון קונם דהוי לשון קרבן וקרבן אית ביה מעילה אבל אם אמר בלשון איסור הנאה ודאי לית ביה מעילה עכ"ל מבואר דלשון איסור פשיטא ליה דלית ביה מעילה וא"כ אינו ראיה ג"כ דבאוסר של חבירו עליו בהנאה דאית ביה מעילה דשם איירי בקונם אך זה דוחק גדול לומר דרבי יסתום הדבר וירמז במה שאומר תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דאית ביה מעילה וקתני במודר הנאה בסתם ויהיה דוקא באומר לשון קונם. וקצת יש להביא ראיה מדברי תוס' מנחות (דף ע"א ע' בהא דאנשי יריחו שהיו מתירין גמזיות של חרוב ואוקמה הא דלא חיללוה על שוה פרוטה משום דאסרו בקונם וקשה הא קונם כללי קיי"ל דיש להן פדיון ולהנ"ל י"ל דאסרוהו בלא התפסה ובכה"ג דליכא מעילה אין להן פדיון ועיין בספר נתיבות המשפט (סי' קי"ז) שוב ראיתי ברש"י יבמות (דף פ"ח) דכתב אי קסבר יש מעילה בקונמות דקדשי בדק הבית הן משאמר קונם דבר זה עלי ואי קסבר אין מעילה דקונם לשון נדר הוא עכ"ל מבואר דרק קונם הוי כמו קדשי בדה"ב לענין מעילה ופדיון אבל לשון איסור לכ"ע א"ב מעילה ולית ליה פדיון:

והנה אף דכתב רש"י קדושת בדק הבית היינו לענין מעילה בלבד מפרש הא דקאמר בש"ס שם אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא מפרש רש"י כקדושת בדה"ב אבל לא מצינו דשל הקדש ממש הוא ושיצטרך לתת להקדש אף אם אומר על שלו ממש שיהי' עליו בקונם מ"מ כיון דלא הקדישו ממנו לא זכי בו ההקדש ועיין רשב"א ור"ן נדרים (דף פ"ה) באוסר ע"ע דבר דהוי הפקר אבל לא מצינו שיהי' לו להקדש זכות בו. ובאמת מלשון הש"ס דקאמר אי יש מעילה וקדושת דמים נחתא משמע כדברי רש"י מהד"ק ורמב"ן ורשב"א שבש"מ כתובות הנ"ל דאי יש בקונמות מעילה לאו כקדושת הגוף הוא רק קדושת דמים ומ"מ לא מצינו שיהיה להקדש זכות במה דאסר עליו בקונם:

וראיתי בדברי רא"ש נדרים שם במתניתין דקתני תפול הנאה להקדש וז"ל שאינו יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסור עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאות הבאות לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמינה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות עכ"ל מבואר מדבריו דסובר מה דקאמר בגמרא למימרא כי הקדש לא כמו שכ' הר"ן כיון דבהקדש עסק תנא תפול הנאה להקדש רק דצריך ליתן ממש להקדש וכן נראה מדברי הרע"ב שם דכתב כל הנאה הבא לידו ממנו הקדש הוא אולם לא זכיתי להבן הא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ושם איירי שכל א' מודר מחבירו וא"כ הנאה הבא לידו מחבירו איך יחול שם הקדש במה דאסור עליו הנאתו בקונם ניהו דיכול אדם לאסור של חבירו עליו היינו מטעם אף שאינו ברשותו גופיה מיהא ברשותו הוא כמו שכ' הר"ן נדרים (דף פ"ה ע"ב) אבל לומר שיחול שם הקדש על גוף הדבר זה לא שמענו דהא א"א מקדיש דבר שלא בא לרשותו ואמאי יתחייב לתת הנאה הבא לידו להקדש ובאמת מה"ד ראוי לומר שיהיה הפקר רק הא דקתני תפול הנאה להקדש היינו הואיל דבהקדש עסק:

גם לא אבין אף מ"ש הר"ן דאי ל"ד קונמות להקדש הו"ל לומר יוליך הנאה לים המלח כמו דקתני בכל דוכתא וכ"כ הרא"ש והרע"ב ולא אדע כיצד הו"ל לומר יוליך הנאה לים המלח דבר המותר לכל עולם רק להם לבד אסור להנות בכל דוכתא דקתני יוליך הנאה לים הוא דבר האסור לכל העולם צריך לזרקו לים המלח אבל דבר האסור רק לבעלים לבד ולכל העולם מותר כבר שנה לנו רבי במס' יבמות לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו והו"ל לומר דהוי הפקר אבל להוליך הנאה לים המלח מאן דכר שמיה להשחית דבר המותר לאחרים ואסור לו לבד. וראיתי בים ש"ש ב"ק מובא בש"ך (סרכ"ג ס"ק ד') באומר קונם בני בחיי ובמותי אם אין יורשים יתן לצדקה מיהו רשאי לאבדו ולהשליכו לים ומ"מ מצוה לכופו בזה ליתן לצדקה עכ"ד ולא אדע ג"כ טעם הדבר דיהיה רשאי לאבד דבר המותר לאחרים. וצ"ע בכ"ז:

סימן י

בש"ע (סירי"ו ס"א) קונם פירות האלו עלי אסור בחלופיהם ובגדוליהם כו' וכן אסור בגדולי גדוליהן אבל חלופי חילופיהן מותרים כו' ובש"ך שם (סק"א) כתב משם הרא"ש דאם מחליפם אחר מותרים להנודר וכן כתב הסמ"ג משם הר"י והר"ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש ותוס' כתב כרא"ש ודבריו תמוהין אף דכ"כ הב"י ג"כ דהסמ"ג משם הר"י כתבו כרא"ש כבר תמה בלח"מ (פ"ה) מנדרים דהר"ן ג"כ אינו אוסר במחליפם אחר רק באומר קונם פירות אלו עלי דסובר דאז אסור מה"ת דכך היה כונת הנודר וכמ"ש הב"י דלדעת הר"ן אסור מה"ת. אבל באוסר על חבירו לכ"ע אין כן דעת הנודר ורק לדעת ר"י שהסמ"ג והרא"ש אסור מדרבנן למחליף עצמו מטעם קנס כמו בכל איסורי הנאה בזה כשמחליפם אחר מותר והרא"ש דעתו דאף באומר קונם פירות אלו עלי ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן וכן דעת רשב"א כאשר יבואר להלן ולדידיה בהחליפן אחר מותר וכן מבואר ברשב"א נדרים (דף נ"ז) אבל לדעת הר"ן והרמב"ם כמ"ש הב"י והכ"מ אזיל בשיטתו וביותר כנראה אף באוסר על חבירו דפוסק האבעיא לחומרא וכמבואר בש"ע (ס"ב) לדידהו אין חילוק בין מחליף בעצמו או החליפן אחר:

והט"ז הביא דעת הרא"ש דאף חילופי חילופיהן אסורין וכבר השיג עליו בנקה"כ דע"כ ט"ס הוא ברא"ש ובאמת הוא מוכרח כיון דבדבר שזרעו כלה גידולי גידוליהן מותרין מכ"ש דחלופי חילופיהן מותרין דבש"ס מספקא להו אם חילופין כגידולין. הרי דגידולין יותר סברא לאסור מחילופיהן. אולם מצאתי חבר לטו"ז דדעת ריטב"א כן הוא וז"ל (פ"ז) וכן ברישא דאסרינהו בהנאה אפילו גדולי גדולין בדבר שזרעו כלה אסירי דומיא דחלופיהן דאינהו וכל דאתי מחמתייהו מיתסרי עליה כי היכא דלא ליתהני והאריך שם אף דכל איסורי הנאה דלכתחלה הוא דאסור למכרן מה"ת ומ"מ כיון שאין להם דמים החילופין מותרין מה"ת מ"מ הך מתניתין דקונם פירות אלו עלי דהוא איסור הבא מעצמו ויש להן דמים איסורא מדאורייתא שכך היה דעתו מתחלה לאסור עליו דמיו וחלופיו והבא מחמתו וכשם שאסו' גידולין בדבר שזרעו כלה עי"ש דמשמ' מדבריו דאף חילופי חילופיו אסור וכמו דגידולי גידולין אסורין. ובאמת יש להבין שיטת הר"ן (דף נ"ז) דכתב דגידולי גידולין שרי כיון דגידולין בדבר שזרעו כלה כחילופין דמי כי היכא דחילופי חלופין מותרין כדמוכ' בפ' השותפין גבי מכרן וקדש בדמיהן ה"נ גידולי גידולין שרי הא שם הוא באיסור תורה דלא אסרו על עצמו בזה כיון דמה"ד אף חילופיו מותרין לכך חילופי חילופיו גם מדרבנן מותרין ולא קנסו רק לאסור החלופין משא"כ כשאוסר ע"ע בקונם פירות פרטים דכתב הר"ן (דף מ"ז) דכי תנן במתניתין אסור בחילופיהן וגידוליהן היינו משום שכוונת הנודר בכך א"כ כיון דכוונת הנודר הוא לאסור עליו הבא מחמתו למה לא יהיה אף החילופי חילופין וגידולי גידולין אסור עד עולם כיון דאסור עליו הגרם הנאה ג"כ. וצריך לומר בהכרח דאנחנו הולכין אחר מחשבתו מה שהוא בדבריו וכיון שאמ' פירות אלו עלי אמדינן דעתו דאסרן עליו וחילופיו וגידוליו ולא יותר ואף דהר"ן כתב כמה פעמים כיון דיחדינהו שוינהו כהקדש ולכך בדין נאסור החלופין והגידולין כי היכי דאיסורו בהקדש מ"מ בהכרח צריך לומר דלאו כהקדש ממש רק כוונתו על החילופין והגידולין דהא כבר הקשה הרשב"א בהא דקאמר בש"ס חילופין כגידולין דהא אדרבה חילופי קונם דהוי כהקדש עדיפי מגידולין דהקדש תופס דמיו מדאורייתא וגידולי הקדש אינו הקדש אלא מדרבנן וכדתנן הקדש בור כו' אילן ונשא פירות אין מועלין בגידולין וכתב דשאני קונמות דקונם פרטי לכ"ע אין לו פדיון אינו כהקדש אבל גידולין אסורין אף בדבר שזרעו כלה בקונמות שעשאום כגדולי תרומה [ובאמת יש להבן בדברי רשב"א דמייתי ראיה דגידולי הקדש אינו הקדש מה"ת מאילן שנשא פירות דזה הוא מתניתין (פ"ג) דמעילה ושם פליג ר"י וסובר דמועלין שהן גידולי הקדש והרמב"ם פסק שם דמועלין ועי"ש בתוי"ט ואף דהרשב"א י"ל דפוסק כת"ק מ"מ יותר הו"ל למימר דבזה כשזרע פירות הקדש בקרקע חולין דלכ"ע הן כחולין כמבואר מתניתין (פ"ט דתרומות)] וא"כ אף דהר"ן סובר דאסור מה"ת חילופיו וגידולין כמו דגידולי הקדש אסורין וחלופין היינו מטעם דכוונתו היה לאסור על אופן הקדש כמו דהקדש תופס דמיו כן זה אבל לא יותר מחילופין הראשונים ולא חילופי חילופיו. וכן גידולין או דסובר הר"ן דאסורין מה"ת היינו אף דהן חולין מ"מ קתני שם במתנתין ופודה אותם בזמן זרעם וצריך לפדות כל האוצר בדמי אותו סאה כמ"ש שם הרע"ב לענין זה שוינהו הפירות כמו הקדש אבל הגידולי גידולין מותרין כמו שם בהקדש ג"כ אם לקח מהגידולין וזרע ודאי מותרין דאין בהם כח הקדש רק לפדות בדמי אותו סאה ולא יותר כן בקונם אסורין אותן הפירות כיון דאין להם פדיון ולא יותר דיותר לא אמרינן דהיה כוונתו:

שוב ראיתי בגליון יו"ד מרע"א ז"ל דעמד ע"ז כיון דשוינהו כהקדש י"ל דגם גידולי גידולין אסורין כמו בהקדש. ולא ידעתי כוונתו הא בהקדש ודאי מותרין בכה"ג וכמ"ש ואף גידולין הראשונים קתני שהן חולין וברמב"ם (פ"ה הי"א) ממעילה כתב ואעפ"י שלא פדה הרי הגדולין חולין ואין מועלין בהן ואין משלמין מהן קרן וחומש וחייבין בחלה הרי דלא חל שם הקדש אף על הגידולין ק"ו על גידולי גידולין ואנחנו מצטערין להבין דברי ר"ן שכתב דגדוליו אסורין דע"כ צריך לומר כיון דיש חלק להקדש בו הוי שם איסור דצריך לפדות ולא נתבטל חלק ההקדש כן נמי בקונמות כיון שאין לו פדיון נשאר חלק האיסור מהפירו' בהגידולין אף שזרען בקרקע של היתר דכך היה כוונתו אבל לא גידולי גידולין והא דמביא הר"ן ראייתו מפ' השותפים דחלופי חילופין לא אסרו היינו כיון דבכל איסורי הנאה לא אסרו רק חלופין ראשונים כן נמי אף באוסר ע"ע לא כיון לאסור יותר רק חילופין הראשונים וגידולי הראשונים. ומ"מ דעת הריטב"א לאסור הן חילופי חילופין הן גידולי גידולין אף בדבר שזרעו כלה היכא דאוסר ע"ע דאסור עליו כל הנאה דאתו מחמתו וכנ"ל:

ויש להבין בדעת הש"ע דכנראה דסובר כדעת הרמב"ם דאף באוסר על חבירו אסור בחילופיהן דהוי ס' תורה אם אסור בחילופיהן ועיין בריטב"א שם דהעלה מדלא שני ליה בהך ת"ש מכרן וקדש בדמיהן דהתם מה"ת אבל אנן מיבעיא לן אי הוי חליפין כגידולין מדרבנן שמעינן דהכא מה"ת נמי איבעיא לן ופרקינן ה"נ לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד ומסתברא דהפירש דאיהו סבר דכי היכי דמבעיא ליה בחלופי איסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה וכ"כ דלא תפסו דמיהן ושני לו דשאני התם הנאה דאורייתא לכ"ע אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל וכשמכרן אין דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אין חשיב נהנה מאיסורי הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למכרו ולהחליפו לכתחלה דהאי שעתא מתהני מניה אבל אי עבד עבד כו' אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרם עליו והן מותרין לכל העולם אימא לך דיש לו דמים וחילופין דידיה חלופין גמורין וכל שאסור בהן אסו' בדמיהן ובחלופיהן כשם שאסור בגידוליהן ובעיין לא איפשיטא ונקטינן לחומרא עכ"ל. והשעה"מ הלכות חמץ הביא כן ליישב דעת רמב"ם עפ"י כ"י. ואנחנו זכינו לאור הבהיר הריטב"א ז"ל שמיישב הדברים על מכונם בביאור סוגית הש"ס ועימ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני חמץ (סי' י"ג) ובב"י ובכ"מ כ' דהרמב"ם סובר כדעת הר"ן דאסור מה"ת מטעם כוונת הנודר וא"כ מהראוי לאסור עכ"פ באומר קונם פירות אלו עלי דאמרינן דכוונתו היה לאסור החילופין והגידולין ג"כ למה יהי חלופי חילופיו מותרין. בשלמא לשיטת הר"ן דהוא סובר דהאיבעיא לא איפשט' והוי רק ספק דרבנן באוסר על חבירו אם חילופין אסורין והדין דמותרין אתי שפיר דגם באוסר ע"ע אף דכוונת הנודר היה לאסור גם החילופין. מ"מ חילופי חילופין לא נאסרו כיון דע"ז ל"ה כוונתו רק דאנן נאסר להו מדרבנן מטעם קנס זה הוי שוב כמו באוסר על חבירו דהחליפין מותרין אף להמחליף עצמו. אבל לדעת הרמב"ם דאף באוסר על חבירו חילופיו אסורין א"כ מהראוי דבאוסר ע"ע שיהיה עכ"פ חליפי חילופיו הראשונים ויהיה חילופי השנים אסורין:

וביותר קשה על סתימות האחרונים דהא דעת הפוסקים דחילופי איסורי הנאה אסור עכ"פ מדרבנן מטעם קנס אף דמה"ד אין תופסין דמיהן והמחבר פוסק באו"ח (סוף סי' תמ"ג וסי' ת"נ ס"ד) דמותר כדעת הרמב"ם. ועיין בטו"ז ובב"ח דסברו דאסור להמחליף עצמו מטעם קנס באיסורי תורה וכדעת רש"י א"כ באומר קונם פירות אלו עלי מהראוי דחלופי חילופין יהיה אסורין למחליף עצמו [ועיין בדברי חיים דיני חמץ (סי' ט"ו) ובהגהותי שם ויש כדמות ראיה משיט' רשב"א כאן דגידוליו אינם אסורין רק מדרבנן כמו גידולי תרומה ואם נאמר דחילופי איסה"נ דרבנן ג"כ אסור למחליף מהראוי לאסור אף גידולי גידולין או חלופי הגידולין ויש לחלק וקצרתי]:

עוד יש להתבונן בדברי הש"ע למה השמיט מלשון הרמב"ם דהוא כ' הדין הן בנדר הן בשבועה והמחבר לא הזכיר רק נדר. הן אמת דיש לדקדק בדברי הרמב"ם שם דבהלכה (י"ג) כתב האומר פירות אלו קרבן עלי כו' ה"ז אסור בחילופיהן ובגדוליהם ולא הזכיר או נשבע ובהלכה י"ד כ' נדר או נשבע שאינו אוכל וכן בהלכה (ט"ז) כ' באוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גידוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חבירו אסור בגידולי פירות אלו ובחלופיהן. ובדוחק י"ל דרמב"ם סובר באוסר ע"ע דעשאן כהקדש וכוונתו היה לשוין כהקדש בזה אסור אף בחלופי חלופין ובגידולי גידולין וכשיטת הריטב"א וזה הוא דוקא באומר פירות אלו עלי קרבן אבל בנשבע שלא יהנה מהן אין כוונתו רק על גופן ולא על חלופיהן וגידוליהן. אולם א"כ בהי"ד כשכתב נדר או נשבע שאינו אוכל דמותר בחילופיהן וגידוליהן היה לו לומר אף אם נשבע שלא יהנה ובאוסר על חבירו ג"כ מ"ט אסור גם בנשבע והיינו ע"כ דנשבע שלא יתן לחבירו ואמאי חלופיהן וגידוליהן אסורין. אך י"ל למ"ש הריטב"א דהטעם כיון דיש לו דמים אסורין החלופין והגידולין ואף חלופי חילופין וגידולי גידולין אסורין אף בדבר שזרעו כלה בזה סובר הרמב"ם לחלק בין אוסר על עצמו בקונם דאסור אף בגידולי גידולין לכך לא הזכיר שבועה ובשלא אוכל דאז מותר בחילופין וגידולין הראשוני' נקט נמי שנשבע ובנשבע שלא יתן לחבירו או כשאסרו על חבירו בזה הוי הספק רק על גידולין וחלופין אבל לא על גידולי גידולין וחלופי חילופין אף כשאסרו בקונם נקט אף נשבע. ומספק אסור ליתן לו אף חלופיהן וגידוליהן ודוחק. עכ"פ המחבר לא אדע למה השמיט כלל או נשבע דבאמת לדעת הר"ן אף באומר קונם עלי אינו אסור רק מטעם דשוינהו כהקדש י"ל בנשבע אינו אסור בחלופיהן וגידוליהן. וצ"ע למה השמיט המחבר כלל דין אם נשבע. ובאמת למ"ש הכ"מ ליישב קושית הראב"ד דלמה אסור הגידולין בזרעו כלה הא הוי זוז"ג וכתב דבנדרים הטעם משום דקונמות חמירי והוי דשילמ"ת וכ"כ בספר יקר תפארת מרדב"ז א"כ בנשבע ל"ש לומר כן דלא חמירי וגם ראיתי מובא משם תשובת בית יעקב ועוד מחברים דבשבועה לא שייך למחיר מטעם דבר שילמ"ת דליכא מצוה לאתשולי עליו כמבואר ברמ"א (סי' ר"ג) א"כ בשבועה מותר הגידולין מטעם זוז"ג. אולם דעת רמב"ם ע"כ דסוב' דאף שבועה מקרי דשילמ"ת דכתב הטעם בדבר שאין זרעו כלה דאף גידולי גידולין אסורין ולמה לא יבטל העיקר אסור בגידולין שרבו עליו שהרי הן דשילמ"ת שאינו בטל ברוב הרי מבואר דסובר דאף איסור שבוע' הוי דשילמ"ת. ומצאתי במחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם דעמד ע"ז דבשבועה ל"ה מצוה לאתשולי. ובאמת י"ל אף דכ' המרדכי המובא ברמ"א הנז' דליכא מצוה היא רק חומרא דרבנן שהחמירו לבטל מצות הזאת בשוא"ת שלא יתשיל עליו אבל מה"ד הוא מצוה לאתשולי עליה ובכה"ג לא נוכל לבטל החומר שהוא ע"י שמה"ד הוי מצוה לאתשולי דהוו דשי"ל מתירין ודומה למ"ש הר"ן פסחים (דף ל') ובאחרונים בביאור דבריו דאף דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת ואינו אסור רק מטעם קנס מ"מ כיון דמה"ת מותר חשיב תערובות תוך הפסח דשילמ"ת דלא אקילי רבנן בשביל מה דאסרו על אחה"פ גוף החמץ וה"נ דכוותיה כיון דמה"ד מצוה לאתשולי והוי כקונמות דהוי דשילמ"ת אף דהחמירו לגבי שבועה ונפקע המצוה לאתשולי מ"מ לענין חומרת דדשילמ"ת לא הקילו בשביל זה והדברים מוכרחים בדברי הרמב"ם עכ"פ לא ידענו טעם להשמטות הש"ע דין השבועה:

ודע דאחרי כל התירוצים שתירצו על קושית הראב"ד דלמה גידולין בדבר שזרעו כלה אסור הא הוי זוז"ג [וקצת יש להבן בדברי הראב"ד דכנראה מדבריו המובא ברמב"ן ור"ן ע"ז סו"פ כל הצלמים בהא דאם נטע והבריך והרכיב מותר דחלקו רש"י ותוס' אם אגוז וקרקע הוי זוז"ג לדעת רש"י אף דהוי ב' פעולות הוי זוז"ג ולדעת תוס' ל"ה זוז"ג רק דרבנן סברו דמותר דאילן לאו פרי הוא ועי"ש במהר"ם לובלין ודעת רמב"ן וראב"ד כמ"ש בירושלמי משום שכלה בארץ עד שלא יצמיח עי"ש וא"כ תקשה אמאי גידולין בדבר שזרעו כלה אסור אף אם זוז"ג אסור מהראוי להיות מותר וע"כ דל"ה רק איסור דרבנן לדעתם. ואולי זה שכתב הראב"ד ומיהא קשיא להו היינו לשיטתו ע"כ כיון דבכל איסורי הנאה בדבר שזרעו כלה מותר הגידולין צריך לומר דבנדרים החמירו אבל לדעת רש"י וכן דעת רמב"ם וכמבואר ש"ע (סי' רצ"ד סי"ב) בנטע הפירות של ערלה דהפירות של אילן מותר מטעם זוז"ג קשיא להו למה הגידולין יהיו אסורין לגבי נדר ושבועה] ובהכרח דכאן החמירו. וקשה ממתניתין דתרומות (פ"ט) הנז' דקתני גידולי טבל חולין גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם. ואמאי הוי חולין לשיטת הרמב"ם ורש"י י"ל דמטעם זוז"ג מותר והא חזינן דגם בהקדש ומעשר שני לא החמירו לאסור בדבר שהוא זוז"ג. ולשיטת התוס' ע"ז שם דדעתם דזוז"ג ל"ה רק כששניהם מענין אחד כמו הברכת אילן ובזבל וקרקע אבל אגוז וקרקע דהוי שני ענינים ל"ה זוז"ג והקשו תוס' שם לשיטתם מ"ש גידולי אגוז של ערלה מגדולי טבל ומע"ש שהן חולין ואף גידולי תרומה אלא שגזרו מח"י דבר וכ' וי"ל דערלה שאסורה הנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאין אוכל האיסור עצמו. וקשה מאד הא גידולי הקדש הוי איסורי הנאה וקתני שם דהוי חולין וקושיא הזאת נתקשיתי זה שנים רבות וכעת הוגד לי שכבר עמד ע"ז בס' חזון נחום ואינו ת"י. ועוד קשה למ"ש השאגת אריה (סי' צ"ז) שהעלה להוכיח מש"ס בכורות (דף י') דמע"ש בגבולין אסור בהנאה וא"כ יקשה ממעשר שני ג"כ. ועוד קשה מה מהני הפדיון הא כבר מבואר בר"ש (פ"ב) דמע"ש משם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין דלא מהני פדיון בדבר שאינו בעין וצריך לאכול דוקא בירושלם עי"ש א"כ מה מהני פדיון בדבר שזרעו כלה במע"ש כיון דכבר אינו בעין שוב ל"מ פדיון בשלמא בהקדש י"ל אף דאינו בעין מ"מ כחו של ההקדש יכול לחלל ע"י פדיון שפודה הכל דחל גם על דבר שאינו בעין דהיינו כחו משא"כ במע"ש דמבוא' רמב"ם (פ"ה ה"ו) ממע"ש דצריך לחלל בכדי דמיו והפודה ביותר מדמיו לא נתפס התוספת למעשר ולכך א"י לחלל כל התבשיל רק התבלין והם כבר אינו בעין משא"כ בהקדש יכול לחלל בעד דמיו הכל ועיין מ"ש לעיל דיני בב"ח ותערובות (סי' ט') להשיג על האבני מילואים עפי"ז. וא"כ ה"נ דמבואר ברמב"ם (פ"ו הט"ו) דמע"ש זרעו קודם שיכנס הגידולין חולין ואפילו בדבר שאין זרעו כלה ופודין אותו בשעת זריעתו ומהני עכשיו הפדיון כיון שאינו בעין באם זרעו כלה ויש להבין בכ"ז ואכ"מ:

עוד יש לחקור בקונם שאני אוכל דבדבר שאין זרעו כלה דאפילו גידולי גידולין אסורין אם הם עד עולם ובר"ש מס' תרומות שם מביא דברי ירושלמי בהא דטבל באין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין אמר ר' יעקב בר אידי משם ר"י עד ג' גורנות אסורות גורן הרביעי מותרת שמואל בר אבדימא כו' בתרומה עד כמה א"ל עשה גורן הרביעי כגורן ראשון בטבל מותר וכ' דמשמע בגורן חמישי אף בתרומה מותר עי"ש וה"נ לענין קונמות י"ל דגורן הרביעי או לכל היותר חמישי מותר. אולם בש"מ נדרים (דף נ"ז) כ' בדבר שאין זרעו כלה הגידולי גידולין אסורין עד עולם עי"ש ולא אדע למה לא יהיה הדין כמו בטבל ותרומה ועיין ירושלמי נדרים שם:

ועיין ש"ך (ס"ק ו') דכ' משם הדרישה דחלופיהן אפילו בדבר שאין זרעו כלה מותר וכ' דלא משמע מידי ובטור משמע איפכא הלכך נראה כיון שהגידולין אסורין השוו ואסרו גם החילופין ולא אדע שום משמעות מדברי הטור אדרבא כיון דכתבו סתם בשלא אוכל דהגידולין וחלופין מותרין ובאין זרעו כלה אף הגידולי גידולין אסורין ולא הזכירו כל הפוסקים לאסור חילופיו בזה מה"ת לנו לאסור ולא עוד אלא דיש לומר אף לכתחלה מותר להחליף כיון דמותר לו בהנאה ולא אמר רק שאני אוכל וטועם ואף לזרוע י"ל דמותר לכתחלה ובדבר שאין שזרעו כלה דאסור הגידולין מ"מ מניין לנו לאסור החילופין וכן ראיתי מבואר להדיא בנימוקי יוסף נדרים שם כ' להדיא כדעת הדרישה וז"ל אבל חילופיהן מותרין אע"ג שאין זרעו כלה דלענין חילופין כיון שלא אסרן אלא באכילה וטעימה מה לי זרעו כלה או אין זרעו כלה עכ"ל וכן מבואר שם מדברי הריטב"א וראיתי שגם הגרא"ו ז"ל כתב בזה דלא כש"ך. וראיתי דבר תימא בש"מ נדרים שם דכ' וז"ל וכי שרינן בסיפא בחלופיהן דוקא שנתחלפו ע"י אחרים אבל להחליפן הוא או שיצוה להחליפן לכתחלה אסור דבפ' כ"ש מקשינן מנבלה שמותר למכרה למ"ד כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ומתרץ ש"ה דגלי קרא מכלל דבאיסורי הנאה אסור להחליפן ומסתברא דלזרען בתחלה כהני דסיפא מותר בדבר שזרעו כלה כדי שיהיה מותר בגידוליהן אעפ"י שאסור להחליפן דהאי בידי אדם והאי בידי שמים עכ"ל ואינו מובן הא לאו אסור עליו כלל בהנאה ובנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין בכלל אכילה הנאה וחלופיהן ולמה יהיה אסור לכתחלה להחליף ואף בדבר שאין זרעו כלה דאסור מ"מ בחילופיו מותר אף לכתחלה וכמ"ש הנ"י שם וז"פ:

ויש לדקדק בהא דקאמר בש"ס בקונם פירות אלו על חבירו הואיל דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו א"א אוסר דשלבל"ע על חבירו לדעת המרדכי המובא ברמ"א ח"מ (סי' ר"ט) היכא דמקנה דבר הבא לעולם עם דבר שלבל"ע הואיל דחל הקנין על הבא לעולם חל נמי ע"ד שלא בא לעולם א"כ נימא נמי כאן הואיל דחל על הפירות האלו שישנו בעולם חל נמי על חילופיהן וגידוליהן כמו דיכול לאסור על עצמו. ואולי י"ל דהא בלא"ה לשיטת תוס' קידושין (דף ס"ג) דקדושת הגוף חל על דבר שלבל"ע ועי"ש בפנ"י וכן כתב הכ"מ (פי"ב) מנדרים בדעת רמב"ם דאחרי דמסיק בש"ס כתובות (דף נ"ט) ונדרים (דף פ"ו) שאני קונמות דכי קדושת הגוף דמי ל"צ שתאמר יקדשו ידי לעושיהן וכן פסק בש"ע (סי' רל"ד) ואה"ע (סי' פ"א) א"כ לדידן היה מן הדין לומר דודאי נאסור אף בחלופיהן וגידוליהן. וכבר הקשה כן בספר בני יעקב ובס' הפלאה כתובות שם וגם (דף י"א) אולם כבר כתב שם ההפלאה וכ"כ בשעה"מ (פי"ב) ליישב דעכ"פ צריך שיהיה עבידי דאתי כמו מעשה ידי אשתו וכן אם מקדיש העובר אבל דבר דלא עבידי דאתי כמו אם מקדיש העובר בטרם שנתעברה הבהמה וכן חילופין והגידולין דהני לאו עבידי דאתי הן לא חל אף בקונמות. וכן מוכרח לומר בדברי הש"ע (דבסי' רל"ד סע"א) סתם כדעת הרמב"ם דבקונם שאני עושה על פיך דיכולה לאסור מע"י על בעלה לאחר שיגרשה ולא בעינן שתאמר יקדשו ידי לעושיהן והטעם כמ"ש בב"י שם ובכ"מ דקדושת הגוף חל על דבשלב"ל ובסוף (סי' ר"ד) כתב אדם אוסר ע"ע דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם והוא מתשובת רשב"א מובא בב"י ומשמע דוקא על עצמו ולא על חבירו וע"כ צריך לומר דאף דיכול לאסור בקונם על חבירו דשלבל"ע הוא דוקא בעבידי דאתי ולא בלא עבידי דאתי אבל על עצמו יכול לאסור לכשיבא לעולם אף בלא עבידי דאתי כמו דסובר ר' יוסף כתובות שם כמו דיכול לאסור פירות חבירו עליו וכמ"ש הר"ן נדרים שם הסברא וכמו כן י"ל אף אם חל ע"י מה שחל בדבר הבא לעולם הוא דוקא בדבר דעבידי דאתי ולא בחילופיהן וגידוליהן ויש לפקפק גם בזה מדברי המרדכי ואכ"מ בזה:

תוכן העניינים

אמרי בינה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה