אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך
דיני שחיטה · סימן יא
הא דמוקי הש"ס ב"ק (דף ע"א) בשוחט לע"ז דחייב ד' וה' באומר בגמר זביחה הוא עובדה הקש' לי בני הרב מ' שלמה שליט"א ממ"נ אם אמר קודם השחיטה הא לרבי יוחנן וכמו דאנן פסקינן מחשבין מעבודה לעבודה ואף אם שחט ע"מ לזרוק ולא זרק אח"כ מ"מ אסור כמ"ש התוס' לר"ל דחייב מיתה אף בלא זרק כמו כן לר"י נאסר בהנאה ומכ"ש במחשב באותה עבודה בתחלת השחיטה על סוף השחיטה דנאסר מיד אף בלא גמר השחיטה. ואי דמיירי דאחר ששחט הרוב אמר לע"ז הא קי"ל בשחט ואח"כ חשב דאסור מספק שמא הוכיח סופו על תחלתו א"כ פטור מד' וה' מספק. וכתב בני נ"י לתרץ דע"כ אזיל הסוגיא למאן דסובר דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ומאן דסובר הוכיח סופו ע"ת י"ל כמו דמתרץ הש"ס על שור הנסקל כמו כן יש לתרץ ג"כ בשוחט לע"ז וישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל שלא הביא בשוחט ע"י אחר בשוחט לע"ז ובאומר בגמר זביחה הוא עובדה. והשבתי לו הקושיא נכונה אפס מה שכ' דהסוגיא אזיל אי לא הוכיח סופו ע"ת ואי הוכיח סופו ע"ת מתרץ באופן שמתרץ בשור הנסקל זה ללא צורך כיון דהוא פלוגתא דתנאים י"ל דר"מ סובר דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת. ומ"ש לתרץ כמו שמתרץ הש"ס בשור הנסקל אמת שבספר הפלאה ובס' דו"ח הקשו כן על הש"ס אבל באמת נראה דהש"ס לא יכול לתרץ כן על שוחט לע"ז בנגנב מבית שומר כמו בשור הנסקל דשם כיון דגורם לממון כממון דמי לכך חייב אבל בשוחט לע"ז כיצד יתחייב עכ"פ ד' וה' אף דהשומר הי' יכול להחזיר להבעלים ולומר הרי שלך לפניך אם לא היה גומר השחיטה מ"מ אין זה טביחה דמחתך עפר בעלמא הוא או כמ"ש רש"י שם דהוי כמו שהשליך לנהר קודם שחיטה ואף דהשומר הי' יכול לומר הש"ל מ"מ על טביחה כזאת אינו חייב דו"ה ממ"נ אם שילם כבר להבעלים כבר קנה השומר והוא שלו ואם לא שילם אף שהי' יכול לומר הש"ל וגורם לממון כממון מ"מ זה דוקא היכא דליכא זכות ממון לבעלים אמיתים כמו בשור הנסקל אבל היכא דהוי לבעלים ממון כיצד נוכל לתת שם שני בעלים על ממון אחד וכן מוכרח ממה דאין הגנב חייב לשלם כפל לשומר לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי ובאמת בש"מ ב"מ ר"פ המפקיד הקש' כן משם הראב"ד ותירוצו שם הוא דבר תימא מש"ס פסחי' ובארתי במ"א ואכ"מ וע"כ הטעם כיון דגוף הממון שייך להבעלים אין הגורם לממון חשיב להפקיע שם בעלים של גוף הממון א"כ אף שהי' יכול לומר הש"ל ובמה שגמר הטביחה גרם לחייבו להשומר מ"מ לאו שם גניב' לגבי שומר ואם אין גניבה אין טביחה:
ומ"ש בני נ"י לתרץ דברי רמב"ם אדרבה יתעורר עפי"ז קושיא על הרמב"ם דכתב (פ"ב ה"ג) מגניבה גנב וטבח בשבת או לע"ז אפילו בשגגה פטור מדו"ה כמו שבארנו מבואר דפוטר רק מטעם קלבד"מ וע"כ בשחט לע"ז איירי באומר מגמר זביחה הוי עובדה כמובן דאל"כ כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמריה קא טבח א"ו באומר בגמר זביחה ופטור רק מטעם קלבד"מ ובטובח ע"י אחר באמת חייב ויתעורר הקושיא דמ"מ נאסר מטע' דמחשבין מעבודה לעבודה או דהוכיח סופו על תחלתו. וראיתי ביש"ש ב"ק (פ"ז סי' כ') דכתב הרמב"ם לא הזכיר בספרו בטובח לע"ז ע"י אחר רק בטובח בשבת דהיכא דאסור בהנאה מד"ת כגון ע"ז ושור הנסקל לכ"ע פטור דהוי שחיטה שאינו ראוי כלל והקשה עליו דאם אומ' בגמר זביחה הוי עובדה שמי' שחיטה עי"ש ותמהני הא מדברי רמב"ם הנז' אין דרך לנטות רק סובר דבכה"ג בטובח ע"י אחר חייב כמו בשבת ועיין טור ח"מ (סי' ש"נ) ובדרישה שם שכ' אף דהטור סתם בשוחט לע"ז מ"מ איירי בע"כ בכה"ג באומר בגמר זביחה ומש"ה הוצרך לטעם קלבד"מ וא"כ יקשה הא אף בתחלת שחיטה נאסר לדידן מטעם זבחי מתים ולכאורה י"ל כיון דלדידן הוי ס' אם הוכיח סופו על תחלתו א"כ י"ל זה ששחט ויודע בעצמו שמתחלה לא חשב לע"ז ורק בסוף שחיטה נכנס בו רוח שטות וכיון דאצלו לא יש ס' מותר לאכול בלב"ע ואף דלכ"ע אסור דא"נ להכריע דעת בני אדם וכיון דלחז"ל ספוקי מספקי להו בדעת בני אדם שוב א"נ וכמו שכתבתי לעיל סי' הקדום אבל לגבי דנפשי' י"ל דרשאי לאכול בלב"ע אף לדעת הת"ש כיון דלגבי עצמו לא נעשה איסור לעולם ולגבי אחרים אסור רק מס' א"כ שפיר הנ"מ בכה"ג ביודע בעצמו שהמחשבה הי' רק בגמר זביחה אף דהב"ד אינם יכולין לחייבו מס' מ"מ פסקינן לי' אם יודע בעצמו שכן הוא ומותר באמת מחויב לשלם דו"ה לציד"ש ומטעם קים לי' בדר"מ פטו' בקנס אף בדיני שמים כמבואר מדברי תוס' כתובות (דף ל') וע' בדברי משפט ממרן זקיני זצ"ל (סי' א' וסי' כ"ח) שפיר כתב רמב"ם והטור לפוטרו מטעם קלבד"מ כיון דזולת זאת יש נ"מ לחייבו עכ"פ לציד"ש ולכך לא הביא הרמב"ם הדין מפורש בטובח לע"ז מטובח ע"י אחר ובאומ' בגמר זביחה דחייב כיון דבזה אף דל"ש קלבד"מ מ"מ פטור מטעם הוכיח סופו ע"ת וכמ"ש בני שי':
אולם באמת י"ל הקושיא אף דבאמת כיון דר"י יליף חוץ מפנים דמחשבין מעבודה לעבודה ובאותו עבודה לר"י דסובר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ואם מחשב מתחלת שחיטה שיזרוק דם למחר ג"כ הוי פגול כמבואר רמב"ם (פ"א) מפ"מ וכן אם מחשב לבסוף ואם מחשב בתחלת שחיטה שיחשוב סוף שחיטה שיזרוק דמו למחר ואח"כ לא חשב לכאורה היה מקום לומר דל"ה פגול גם לר"י כיון דלא מצינו מפורש רק מעבודה לעבודה בפנים שזה עיקר פיגול וכ"כ בשוחט לע"ז באומר בגמר זביחה יחשוב לע"ז ומכ"ש כשאומר בגמר זביחה יהיה מחשבתו על עבודה אחרת היינו זריקה י"ל אם אינו מחשב אח"כ לא נעשה זבחי מתי' אולם מתוס' זבחים (דף ט') מבואר דמהני מחשבה בעבודה זו ג"כ וממילא ילפינן חוץ מפנים. אולם יש לומר הא התוס' ב"ק שם כתבו דסוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו בעשה מעשה ובאמת זה צריך רק לס"ד אבל למה דמסיק דאיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"ש אף אם א"א אוסר דבר שאינו שלו דבא בב"א כיון דאחר רוב זביח' קני' הגנב בשינוי וברשות בעלים יכול השליח לאסור כמבואר מש"ס חולין (דף מ"א) דלא כל הימנך לאסור ייני לאונסי מבואר דברצון בעלים יכול לאסור ויבואר לקמן אי"ה וכ"כ בש"מ כתובות (דף ל"ג) משם רשב"א וברשב"א ב"ק שם לפנינו כ' על קושית הש"ס דהיה יכול לתרץ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקשה א"כ מ"ט דת"ק ודוחק לומר דפליגי בזה גם קשה הא ר"מ סובר אדם אוסר כמבואר יבמות (דף פ"ג) ויש לומר אף דאדם אוסר דשא"ש בעשה בו מעשה מ"מ אם שוחט דבר שא"ש ע"מ לזרוק דמו לע"ז לא נאסר כיון דהמעשה אינו עושה לע"ז רק שחשב ע"מ לזרוק וכיון דמעשה השחיטה לא לשם ע"ז עושה והוי רק מחשבה לבד לזרוק דמו ובמחשבה אינו יכול לאסור דבר שא"ש ושפיר מתרץ באומר בגמר זביחה הוי עובדה ואף אם נאמר דנאסר ע"י תחלת שחיטה היינו בשלו אבל לא בדבר שא"ש ובפרט אם אומר בפירוש דאינו רוצה לאסור דבר שא"ש רק לבסוף דלא נאסר מתחלה ע"י מחשבתו כיון דא"א אוסר דשא"ש. ואין לומר א"כ מה פריך ש"ס חולין מברייתא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז בשבת דלמא איירי שם בשחט ע"מ לזרוק דמה ובכה"ג ל"ה כעשה מעשה וא"א אוסר דשא"ש ע"י מחשבתו לחוד ז"א חדא דמשמ' לש"ס דאיירי בשוחט לע"ז לעבוד בשחיטתו לכך מתרץ באומר בגמר זביחה ועוד די"ל דר"נ סובר כר"פ סנהדרין(דף ס"א) דאף לר"י דמחשבין מעבודה לעבודה מ"מ אינו חייב מיתה וממילא אינו בכרת וא"ח חטאת אך הא דפריך שם בש"ס ליתנו זבח לפירוש רש"י שם בלשון השני וקשה הא בשלו נאסרה מיד ואידך מחתך בעפר וכן רמב"ם שכ' הלכות שגגות ג"כ באומר בגמר זביחה וכתב שם הלח"מ דאף דא"א אוסר דשא"ש מ"מ חטאת דקניא לכפרה כדידיה דמי וקשה שוב כנ"ל. אמת דדברי הלח"מ מוקשים כמבואר במ"א אולם בש"ס חולין קשה כנ"ל. לכך נראה לקושטא דמלת' דוקא בשוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז היינו דשחיטה הי' בעיקר ע"ד לזרוק ובלעדי זאת לא הי' שוחט כלל לכן הוי כעובד ע"ז ממש וחייב מיתה אף באינו זורק דעיקר שחיטתו הי' ע"ד זה והוי כעובד ע"ז אבל באם אינו אומר ואינו מחשב שבשביל הזריק' שוחט רק שמחשב עסק ע"ז לטפל ודרך אגב ואף בלא זה רוצה לשחוט הבהמה לאכול רק דרך אגב כיון ששוחט אומר שיזרוק אח"כ הדם לע"ז בזה לכ"ע עדיין א"ח מיתה ואף לא הוי זבחי מתים ועיין רש"י חולין (דף ל"ט) ששחטה לעצמו ע"מ שיעבוד הע"ז בזריקת דמו מבואר דאיירי היכא דשחטה ע"מ כן וזה עיקר שחיטתו ועי"ש תוס' אבל אם לא היה עיקר הזביחה ע"ד זה י"ל לכ"ע דל"ה כעובד ע"ז ולא נאסרה. וכ"כ באומר בגמר זביחה הוי עובדה י"ל הפירוש דאינו שוחט בשביל זה דוקא רק בגמר זביחה יחשוב ג"כ לע"ז ובזה לא נאסר עדיין. ועיין טו"ז וש"ך משם הב"ח דהיכא דשחט בפירוש לשם מצות שחיטה אפילו זרק אח"כ לא פסל ועיין ת"ש (ס"ק ז') וכ"כ באומר בגמר זביחה בכה"ג אינו פסול: