אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך
דיני שחיטה · סימן א
השוחט בפני עדים בהמה לנכרי וכשבא ישראל לקנות אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אינו נאמן ומיהו לדידי' אסור דהא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (ש"ע סי' א' סי"ב) ונובע מתשובת הרשב"א המובא בב"י ודעת הטו"ז דאם יתרץ דיבורו ויאמר לא שחטתיה כראוי אמרתי מהני לאוסרה משמע מדבריו דאם אינו מתרץ דיבורו אנן לא מתרצינן לדיבורו וכן נרא' דעת ביאור הגר"א ז"ל דדוקא אם מתרץ דיבורו בפירוש. אולם דעת הש"ך דזה דוקא אם עומד בדיבורו ואומר שלא שחטה כלל בזה הוי מיגו במקום עדים אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן משום דנוכל לתרץ דבריו דאפשר ששהה או דרס דנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה וכ"כ התבואות שור דאי אזיל לעלמא ולא שאלוהו כונתו מתרצינן לישניה לאסור. והוסיף עוד להחמיר דאף אם עומד בדיבורו ואומר שלא שחטה כלל לא מהני דלשון בני אדם נמי שאומר על שחיטה מקולקלת דליתא לשחיטה כלל רק אם שאלו לו אם כה יאמר ששחטה בקלקול ועומד בדיבורו שלא שחטה כלל מזה משמע שלא שחט' מקולקלת וראיתו מתו' יבמות (דף פ"ח) וכריתות (דף י"ב) דלהכחיש סהדי שאמרו אכלת חלב צריך לומר לא שוגג ולא מזיד משמע דלא מהני אם אומר לא אכלתי כלל דמ"מ אפשר לומר לא אכלתי כלל שוגג כ"א מזיד. עוד הוסיף הת"ש חומרא אם יש לתלות שאומר כן שלא יקפידו הבעלים על קלקולו דיש לאסור וראיתו מתוס' יבמות שם דמספקא לר"י באם אמרו עדים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד אי הוי מוכחש מעדים כיון דמה שאומר לא אכלתי שוגג לא הוכחש דאינם יודעים ושמא הוי מזיד ומה שאמר ולא מזיד לא נ"מ בהעדת העדים ויפה עושה דלא מפרש חטאי' והכי נמי במה שאמר לא שחטתיה יפה אינו מוכחש ובמה שאמר לא שחטתי מקולקל ליכא נ"מ וכיון דאיכא טעמא להכחשתו אין לדונו כמכחיש אלו דבריו:
ולענ"ד יש לצדד להקל בשני חומרות אלו דהא בלא"ה יש להבין לפי הבנת הש"ך בדברי הרשב"א דאנן מתרצינן דיבורו הא מבואר ברמב"ן ורשב"א בש"מ ב"מ (ד"ד) דדוקא לגבי קרבן כיון דמילתא דנפשי' הוא מהימן דאי נמי לא ניחא לי' להביא קרבן אין ממשכנין אותו לכך נאמן כיון דאף לאחר דיבורו שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דיבורו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אף דבשאר דינים א"א מיגו כיוצא בו במקום עדים מ"מ בקרבן אמרינן מדכתיב או הודע אליו והיכא דמכחיש בפירוש הודע אליו קרינן בי' שיש לו לסמוך על שנים יותר מעצמו שמא טעה. א"כ מבואר דעיקר הטעם הואיל דנ"מ לענין קרבן הוא מהימן ומטעם מיגו. והרשב"א שם כ' דלאו מטעם מיגו הוא רק מתרצינן דיבורו ורואין אותו כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דאסיק דיבורי' לא אכלתי כלל אנו מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"פ שבשאר דינים אין אומרים מיגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים עי"ש. הרי מבואר דאף דמתרצינן דיבורו מעצמנו מ"מ זה דוקא לענין לפטרו מקרבן ולא בשאר דברי סוא"כ כיון דאם לא היה אומר השוחט כלל ואזיל לעלמא כיון שראו העדים ששחט מותר לאכול למה מתרצינן יבורו כלל כשאומר לא שחטתי. וצ"ל או דלשון זה שאמר לא שחטתי הוא יותר טוב מלא אכלתי דבזה צריך לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל כשאמר לא שחטתי נכלל בזה שהיה שחיטה פסולה אולם אם סיים דיבורו ואמר לא שחטתי כלל דלשון זה מבואר מדברי הרמב"ן והרשב"א דלשון כלל אינו סובל לתרץ דיבורו רק כיון דבעת שאמר לא אכלתי הינו מתרצין לדיבורו כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד שוב אינו חייב בשביל שהוסיף לומר ואסיק דיבורי' כלל וזה הכל במילתא דנפשי' אבל בדבר הנוגע לאחרים ודאי אם הוסיף בדבריו ואמר לא שחטתיה כלל לא מתרצינן דיבורו במה שאינו אומר מעצמו. ובפרט אם אמר אח"כ לא כי לא שחטתי כלל מה"ת נאסר. ומה שהביא מדברי התוס' בלא"ה יש לחלק דהא בלא"ה יש להבין בדברי תוס' דכתבו דיפה עשה דלא מפרש חטאיו למה להו לזה הא כתבו דהעדים א"י אם שוגג או מזיד א"כ ניהו דמוכחש מהעדים על האכילה מ"מ כיון דאינם יודעים אם הי' שוגג או מזיד תלינן דהי' מזיד וע"כ צריך לפרש כמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים(חיו"ד סי' כ"ה) דה"א כיון דאמר לא אכלתי מזיד יהיה חייב עפ"י דבריו ונחזק מדבריו עכ"פ דלא אכל מזיד ובמה דאמר לא אכלתי שוגג מוכחש משנים ודומה להא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והעדים אומרים דלוה ופרע לכך כתבו כיון דהעדים אינם יודעים אם היה שוגג או מזיד וע"ז אין לחייבו דיפה עשה דלא מפרש חטאיו ולעולם אמרינן דהי' מזיד עי"ש וזה א"ש שם דע"כ צריך סיועו להעדים דבריו לדעת אם שוגג או מזיד משא"כ כאן כיון דהעדים אינם צריכים לדבריו כלל להתיר כיון דראו ששחט ואם אזיל לעלמא מותר רק דבא לאסור בדבריו וכיון דהעיד בפירו' דלא שחט כלל ומכחיש את העדים אין בדבריו לאסור נגד העדים אף דאיכא טעם להכחשתו דירא שלא יקפיד מ"מ כ"ז דאינו מברר דבריו ובכלל דבריו אין לתרץ במה יאסור על אחרים:
ודעת הרמב"ם מבואר (פי"א) משגגות דרק באומר לא אכלתי מתרצינן דיבורו ובאומר לא נטמאתי לא מתרצינן דיבורו אף בטומאה ישנה ל"א לא עמדתי בטומאתי רק טבלתי ועי"ש בכ"מ שביאר דבריו דלאו דוקא אם אמר לא נטמאתי מעולם רק סתמא לא נטמאתי הוי כמכחיש ואומר מעולם והלח"מ שם מפרש דברי הרמב"ם דדוקא באומר לא נטמאתי מעולם אבל סתמא מתרצינן דיבורו. ואולם דבריו תמוהין הא מבוא' בדברי רמב"ם (סוף פט"ו) מאבות הטומאות וז"ל ב' עדים אומרים לו נטמ' אומר טהור אני הוא נאמן ע"י עצמו אעפ"כ אין אומרים לו עסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הם טהורות ויחוש לעצמו וע"כ הא דאמר הוא נאמן ע"י עצמו לאו מטעם דאדם נאמן ע"ע דהא מדבריו בהלכות שגגות מבואר דפוסק טעמא דמתרצינן דיבורו והא דכתב יחוש לעצמו היינו אם יודע שלא טבל ואינו טהור ועי"ש בהגהות מחנה אפרים. וקשה הא במתניתין דטהרות קתני והוא אומר לא נטמאתי ואם בזה ג"כ מתרצינן דיבורו הא זה חידוש ורבותא יותר דמתרצינן לומר לא נטמאתי היינו לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי וכמבואר בש"ס כריתות שם אלא מבואר או דמתניתין הוא ר"י דסובר אדם נאמן ע"ע בכל ענין או דסובר אף בכה"ג מתרצינן דיבורו והרמב"ם או דגרס כן במתניתין והוא אומר טהור אני ואם אומר לא נממאתי לא מתרצינן דיבורו וכמו שכ' הכ"מ דלא נטמאתי הוי כאומר מעולם או אף אם במתניתין קתני לא נטמאתי מ"מ אינו פוסק דמתרצינן דיבורו רק באומר לא אכלתי לומר לא שוגג אלא מזיד אבל באומר לא נטמאתי הוי כאומר מעולם וכמו"ש הכ"מ ודברי הלח"מ צ"ע:
אולם גם דברי הכ"מ שגבו ממני דכתב בדעת רמב"ם דאף דר"נ אמר הלכה כר"י לא לענין קרבן אמר אלא לענין טהרות שהוא נוגע בהן שהן טהורות וזה שאמר ר' יוסף לא אמרה אלא בינו לב"ע כלומר לא אמר ר"נ הלכה כר"י לענין קרבן אלא לענין טהרות שנגע בהן לבד ואף זאת לעצמו דוקא אבל לא לאחרים והוא ג"כ אינו רשאי לאכלם בפני אחרים וא"כ לדבריו דהלכה כר' יהודא לענין טהרות או מטעם מתרץ דיבורו או מטעם דאדם נאמן ע"ע אף באומר לא נטמאתי למה כ' הרמב"ם בהלכות אה"ט והוא אומר טהור אני ולמה לא כתב באומר לא נטמאתי וצ"ע. ויהיה איך שיהיה כנראה דהרמב"ם פוסק דמתרץ דיבורו רק באופן המורגש מדבריו כמו לא אכלתי דהיינו שוגג אלא מזיד או בנזיר באומר לא נטמאתי דאף ר"מ מודה כמבואר כריתות שם מטעם דאי בעי אמר נשאלתי וכן פסק הרמב"ם (פ"ט) מנזירות מטעם דהוי כאומר איני מביא בטומאה שכבר נשאלתי [ועיין רדב"ז ביקר תפארת ה' נזיר שם שכתב מכאן יש ללמוד מה שכתבתי למעלה שאם נטמא ונשאל על נדרו אינו מביא קרבן טומאה וטעמא משום דאמרינן אדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים בדבר שבידו לתקנו והכא שיש בידו לשאול על נדרו נאמן לומר לא נטמאתי ולפיכך ל"ה כמכחיש את העדים עכ"ל ולא אדע מה מהני מה דבידו נגד שני עדים וע"כ הטעם משום דמתרצינן דיבורו מה שסובל הלשון ויכול להיות דנשאל על נדרו קודם שנטמא] ולענין לא נטמאתי לא עמדתי בטומאה שטבלתי זה אינו סובל הלשון כ"כ לא מתרצינן. ויש לצדד ג"כ לדעתו באומר לא שחטתי דסובל הלשון לא שחטתי שחיטה כשירה. וראיתי במח"א הלכות עדות (סי' יוד) שכתב להוכיח נגד דעת המ"כ שבב"י (סי' קכ"ז) דלגבי אחרים ע"א נאמן לאסור רק לגבי בעלים א"נ מדכ' הרמב"ם סוף הלכות מטמא משכב ואם הכחישו וא"ל לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעמדו שנים וע"כ אף לאחרים דאי לעצמו אפילו כשיעידו שנים מותר וכמ"ש הלכות אבה"ט דלענין טהרות אדם נאמן ע"י עצמו ודבריו תמוהין הא מבואר דדוק' היכ' דנוכל לתרץ דיבורו אזי נאמן ע"י עצמו וכמו שכתב המח"א בעצמו בהגהותיו לרמב"ם ודבריו מוכרחין וא"כ אינו ראיה מזה דרמב"ם איירי לגבי עצמו אולם באמת מדכתב הרי הן בחזקתן משמע דלגבי אחרים ג"כ נשארו בחזקתן ודלא כמו"ש המ"כ שבב"י אבל דברי המח"א סותרין דברי עצמו:
ויש עוד שיטה אחרת בתוס' ישנים שם ובש"מ ב"מ דבמקום דלא נגמר עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' או מזיד בזה מתרצינן דיבורו ונאמן ולא במקום דנגמר עדותן מכל וכל עי"ש ולשיטה זו ג"כ יש לצדד כיון דהעדים ראו ששחט אם אינו אומר כלל רשאין לאכול ונגמר עדותן מכל וכל רק שבא לאסור וכיון שמכחיש את העדים לא מתרצינן לדיבורו דכוונתו שחיטה כשירה ואולי ג"כ מודים דזה עדיף מכל מתרצינן דיבורו דהלשון סובל זאת וכמו"ש להכריח מדעת הרשב"א בעצמו דסובר דרק לגבי קרבן דכתיב או הודע אליו מתרצינן ולא במ"א ובכ"ז סובר דבלא שחטתי מתרצינן דיבורו אולם מ"מ אם אומר לא שחטתי כלל אף דלענין קרבן כיון דכ"ז דלא אסיק דיבורו מתרצינן פטור אף אם סיים לא אכלתי כלל מ"מ בזה ודאי נראה דיש לצדד להקל:
ברם י"ל דהא דכתבו הרמב"ן ורשב"א דדוק' לענין קרבן מתרצינן ולא בשאר מקומות י"ל כוונתם דוק' אם העידו העדים בפני ב"ד וכמו שכתבו תוס' שבועות (דף מ"א ע"ב) דכשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו וסובר הרשב"א דזה דוק' דבר הנוגע לאחרים אבל לענין אכילת חלב דודאי מחלוקתן דר"מ וחכמי' הוא אף אם העידו עליו בב"ד בזה כתב הרשב"א כיון דהוא לענין קרבן וכפר' דיליה וצריך שיודע אליו מתרצינן דבריו אף דלא השיב בענין שיפטר ואמרינן כוונתו לא אכלתי שוגג אבל כ"ז דלא העידו בב"ד י"ל דמתרצינן דיבורו בכ"מ. והעד לזה מתניתין דטהרות הנז' דקתני לא נטמאתי דחכמי' מטהרין דאדם נאמן ע"ע ואם נאמר דחכמים דשם היינו ר' יהודא דסוב' אדם נאמן ע"ע בכ"מ ע"כ אף דהרמב"ן ורשב"א כתבו דהוא דוק' מטעם דחייבי חטאת אין ממשכנין צריך לומר דהיינו דוק' לחכמים אבל ר' יהודא סובר דבכ"מ נאמן ואם נאמר דפירושו דחכמים דמתניתין דטהרו' הוא דאדם נאמן ע"ע הוא דמתרצינן לדיבורו כמו שפי' הרע"ב שם וכפסק הרמב"ם א"כ קיי"ל דבכ"מ מתרצינן לדיבורו ובירושלמי מס' נזיר (פ"ח) מבואר דאף ר' יהודא לא אמר אלא בטומאה ישנה שיכול לומר נטמאתי וטהרתי עי"ש א"כ מבואר דאף בשאר דברים מלבד קרבן ג"כ מתרצינן דיבורו וע"כ צריך לומר כמ"ש דהיכ' דלא העידו בפני ב"ד לעולם מתרצינן לדיבורו. אולם מסתימת דברי רמב"ם נראה דבדבר הנוגע לו לבדו ואין חבירו טוען עליו לעולם מתרצינן דיבורו:
וראיתי בתומים כללי מיגו (ס"ק י"ז) שיצ' לדון בדבר חדש דדוק' אם באו עדים תחלה כהך דפרק אמרו לו והוא מכחישם אז מתרצינן דיבורו דמה"ת יעיד להכחיש עדים לכן מפרשינן דבריו דלא התכוין להכחישן ואף בפירוש רחוק כי מי פתי יכחיש עדים אבל היכא דהוא טוען תחילה ואח"כ באו עדים להכחישו בזה לא מפרשינן לדבריו בדוחק ואמרינן דבחר בשקר הנאות לו כי לא ידע שיבאו עדים להכחישו עי"ש. ויש להעיר ג"כ מכאן כיון דכנראה לא ידע השוחט שעדים ראו מרחוק ששחט כבש זה וכשבא לקנות אמר לא תקנ' שלא שחטתי מה"ת נפרש דבריו שכוונתו היה לא שחטתי שחיטה כשירה כשבאו אח"כ עדים להכחישו. אולם למ"ש שזה הוא פירוש דבריו שלא מדוחק י"ל דאף אחר כך שבאו עדים להכחישו אין זה מתרצינן דיבורו רק הגדה הראשונה הי' כן שלא מדוחק:
ועיין רמב"ם (פ"ב הי"ב) משבועות דא"ח עד שיהיה פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני ל"ה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה של"ה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה כו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי ע"ד זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר ואמר כן היה אבל ל"ה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי אין שומעין לו ולוקה ועי"ש בכ"מ משם ראב"ד דתנאי בלבו ל"מ דדברים שבלב אינו דברים רק איירי דאומר דנשאל לחכם והכ"מ מפרש דהך תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש. ודעת המח"א הלכות נדרים (סי' ה') דלשון היה בלבי ל"מ כפירוש הכ"מ רק דדוקא היכא דהלשון שהוא אומר שלא יאכל בשר סתם דמשמעותו לעולם ל"מ דברים שבלב כיון דסותר מה שפיו אומר אבל באומר תנאי הי' בלבי אינו סותר משמעות הלשון דה"ק כשאסרתי בשר עלי היה על תנאי אם יהיה דבר פלוני וכ' ולמדנו מדברי רמב"ם דהיכא דשנים אומרים נדרת והוא אומר דלא נדרתי דנאמן דאי בעי אמר לא היה פי ולבי שוין כלומר טעה לשוני והוציא אכילה דנאמן לומר כך. ותמהני דזה לימוד ארוך בידינו בירושלמי מס' נזיר שם וז"ל בנזירות מה אית לך שוגג חייב מזיד חייב כו' תנאי הי' בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני תחול עלי נזירות אחרת הרי מבואר דאף בנזיר ידוע אם א"ל נטמאת והוא אומר לא נטמאתי מתרצינן דיבורו ולומר דתנאי היה בלבי ועי"ש במראה פנים דכתב הא דבש"ס כריתו' שם מוד' ר"מ לחכמי' בנזיר דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי ול"א תנאי היה בלבי משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים כ"א לגבי אונסין לבטל בלבו את נדרו עי"ש ודבריו תמוהין הא הרמב"ם הנז' פוסק דתנאי הי' בלבי מהני והפירוש או כמ"ש הכ"מ דהוציא בפיו בלחש או כמו"ש המח"א כיון דאינו סותר הדיבור מהני תנאי אף בלב ויקשה למה קאמר בש"ס דילן דאי בעי אמר נשאלתי ובאמת לפירוש הראב"ד בכ"מ שם דתנאי היה בלבי ונשאל לחכם והתיר לו ע"י אותו תנאי מתאומת דברי הירושלמי עם ש"ס דילן והכל סובב על קוטב אחד דאי בעי אמר נשאלתי ולדעת הכ"מ והמח"א צריך לדחוק דש"ס דילן נקט מתרץ דיבורו אשר מועיל אף אם הודה בפני עדים מקודם דנדר באמת בנזירות מ"מ י"ל כוונתו דנשאלתי
אך זאת יקשה על הרמב"ם למה אם אמר כשהתרו בו מעול' לא נשבעתי או ל"נ עד"ז ואחר שהעידו א' של"ה פיו ולבו שוין אין שומעין ולוק' הא אף אם גם מעצמו לא מתרץ דיבורו מהראוי היה לנו לתרץ דבריו מה שאמר מעולם לא נשבעתי עד"ז היינו של"ה פיו ולבו שוין. ולדברי התומים יש לומר קצת כיון דאז לא העידו עדים בפנינו שנשבע רק שהתרו בו והשיב מעולם לא נשבעתי אז כשבאו אח"כ עדים שנשבע שוב א"נ אף לתרץ דבריו כיון דדבריו היה קודם שהעידו עליו שנשב' וצ"ע עדיין בזה. וראיתי בכה"ג יו"ד (סי' רל"ב) שכתב אם מעיקר' כפר שלא נדר או שנדר ולא הוציא מפיו ואח"כ נתברר שנדר והוציא מפיו שוב א"נ לומר שחשב בלבו הייתי רשד"ם עכ"ד. ותמהני הא זה מבואר ברמב"ם ועיינתי ברשד"ם וראיתי (סי' ע"ו) ושם ביאר דהוי כאומר לא לויתי ועדים מעידין שלוה ופרע ושם איירי שאמר שמעולם לא הוציא נדר מפיו וזה ודאי דא"נ ולא איירי בכופר ואומר שלא נדר ופשטות דברי רמב"ם הוא באומר לא נדרתי ובזה למה לא נתרץ דיבורו דהיינו נדר המועיל של"ה פיו ולבו שוין: