אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך
דיני נדרים · סימן כז
בענין שבועה בכתב האריכו כל האחרונים קמאי ובתראי אם הוי כמוציא שבועה מפיו או לא. וראיתי בתשו' נו"ב מהד"ק (סי' ל' חחו"מ) שכתב דודאי מדכתב לבטא בשפתים אי אפשר למעט כתב בכתב ידו דהא אפי' גמר בלבו בלבד אי אפשר למעט מקרא דהא בש"ס שבועות (דף כ"ו) דפריך על שמואל דאמר גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דנגמר מדכתיב כל נדיב לב ומשני משום דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים ואי אמרינן מדכתב לבטא בשפתיו נידוק דדוקא ביטוי שפתים ולמעוטי גמר בלבו א"כ איך נגמור מיני' מה דמיעט קרא וכ"כ תוס' שם דמפשטי' דקרא דרש ולא משום דאייתיר להכי יעי"ש הרי דאפי' קבלה בלב אי לאו דהוי ב"כ הוי מרבינן אף דכ' לבטא וא"כ כשכתב בכתב ידו דליכא ב' כתובים מנ"ל למעוטי. ושוב דחי דמ"מ פשטי' דקרא לבטא היינו הוצאות פה ולא היינו יכולין לרבות לא כ"י ולא קבלה בלב רק דאיכא למילף גמר בלבו דכל נדיב לב ולהכי בעי ב"כ אבל כ"י שאין לנו למילף ממ"א ממילא ממעיט מפשטי' דקרא רק מדכתבו תוס' דע"כ לבטא אינו מיותר דממילא מימעט מדהוי ב' כתובים מוכח דכ"י אינו מימעט דאל"כ האי אצטרך למעוטי כ"י וכן מדלא קאמר שמואל רבותא יותר שאפילו כתב בכ"י ל"מ א"ו דבאמת מועיל. ושוב דחי דעל כ"י אין מקום לטעות דמה"ת לרבות רק עיקר הרבותא דלא ילפינן מכל נדיב לב וכ' ואף דשמואל לא אסיק אדעתי' מב' כתובים דאל"כ למה נקט לבטא וכתב דאף דאסיק שמואל דאין למילף מתרומה וקדשים או מטעם חולין מקדשים לא ילפינן מ"מ כ"ז לפי דפשטי' דקרא משמעותיו הוצאה בפה דבלא"ה מה"ת למעוטי גמר בלבו והא דאצטריך שם רבוי היינו ג"כ משום דכתיב מוצא שפתיך ולכך אחז שמואל מדכתיב לבטא בשפתים ולעולם עיקר רבותא דשמואל דלא ילפינן מנדיב לב ולעולם אף כ"י ל"מ ע"כ תורף דבריו העתקתי דבריו כי בדבריו מצאתי מזור ליישב דברי הרשב"א קידושין (דף נ') אשר לכאורה נפלאים מאד שכ' שם להקשות למה לא נילף דדברי' שבלב הוי דברים מאומר אהא ה"ז נזיר ואף דנזיר עובר לפניו מ"מ ל"ה רק דברים שבלב ואף דהתורה רבתה ידות נזירות לילף מינה וכ' ועוד ק' לי נידק מתרומה דקי"ל נטלת במחשבה אלמא דברים שבלב הוי דברים ול"ל נמי שאני התם דרחמנא רבי' מדכ' ונחשב א"כ היכי אתי למיפשט מיקריב אותו והעלה דהיכא דהדברים שבלב אינם מבטלין מעשה הוי דברים. ואינו מובן קושיתו דנילף מדכ' ונחשב הא כבר מבואר בש"ס שבועות הנ"ל דלא ילפינן מתרומה ובעינן בשבועה דוקא שיוציא בשפתיו וכן בנזיר דהוי כנדרים צריך ג"כ שיוציא בשפתיו וכבר ראיתי בס' שער משפט (סי' צ"ז) שהניח דברי הרשב"א בצע"ג:
ולהנ"ל אתין דברי הרשב"א ע"נ דדוקא בשבועה ונדר מדכתי' לבטא בשפתים גלי רחמנא דגמר בלבו ל"מ והש"ס דפריך מברייתא מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב ומשני שאני התם דכתב כל נדיב לב והדר פריך ונגמור מינה היינו דגלי רחמנא אף דכ' שם מוצא שפתך תשמור ואזהיר קרא רק על הוצאת פה מ"מ הדר מרבינן מדכ' כל נדיב לב גלי רחמנא דלאו דוקא שיוציא בשפתיו כן נמי אף דכ' לבטא גבי שבועה לאו דוקא רק גמר בלבו ג"כ מהני ומתרץ משום דהוו קדשים ותרומה ב' כתובים ועי"ש בתוס' דאף דתרומה מקדשים לא ילפינן מ"מ קדשים נילפו מיני'. א"ו מדכ' מוצא שפתיך ל"ה יכולין לגמור מתרומה וגלי קרא דגמר בלבו ג"כ מהני גבי קדשים ושבועה לא יכולין למילף מן כל נדיב לב דזה הוי חולין מקדשי' ובקדשים גלי קרא דכל נדיב לב אבל בשבועה הדרינן לפשטי' דקרא דכתיב לבטא בשפתים. והדר מתרץ הש"ס דאף אם ב"כ הבאין כאחד מלמדין מ"מ הוי חולין מקדשים לכן לא נוכל למילף כלל אבל מ"מ העיק' מדכתיב לבטא בשפתים אבל במקום דלית לן מיעוטא שפיר נוכל למילף מתרומה דגמר בלבו מהני והא דל"מ בשבוע' הוא מדכתב לבט' בשפתי' ושפיר הקשה הרשב"א נידק מתרומ' בשאר ענינים היכא דלית לן מיעוט' דדברים שבלב הוי דברים. וכן מנזיר האומר אהא נילף דהוי דברים דודאי שם בנזיר דהוי כנדרי' בעי שיוציא בשפתיו רק מ"מ אף דהוציא בשפתיו ואמר אהא ונזיר עובר לפניו מ"מ ל"ה רק דברים שבלב שכוונתו הי' שיהי' נזיר. ומה שהקשה שם עוד השער משפט דלפי דברי הרשב"א דהיכא דאינו סותר דבריו מהני מחשבת הלב למה צריך שיהי' נזיר עובר לפניו יהני אף באינו עובר לפניו כיון שדבריו אינו סותר מחשבתו. לא קשה כלל דהא נזיר ונדרים שווין לשבועה דל"מ גמר בלבו רק צריך שיוצי' בשפתיו מדכ' לבטא בשפתים וגם בעינן בנזירת הפרשה דלא ניתן נזירת אלא להפלאה כמבואר בסוגיא ריש נזיר רק דגזה"כ דידות נזירות נמי הוי כנזירות ובעי שיהי' מוכח דהיינו נזיר עובר לפניו דאז הוי יד כשאומר בלבו שכוונתו הי' על נזירות ודברי הרשב"א נכונים:
ועיין תוספות יו"ט מס' מעשר שני (פ"ד מ"ז) דהעלה בדעת רמב"ם דהפודה מעשר שני ולא קרא שם דדיו א"צ שידבר כלל והוי פדיון מעליא אף בשתיקה כיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה לבד יעי"ש ולכאורה הא קיי"ל דברים שבלב ל"ה דברים ואיך יהי' מהני הפדיון ויפקיע קדושת מעשר שני מן הפירות ויחול על הכסף אולם לדברי רשב"א הנז' יש מקום לדבריו. אולם דעת הר"ן מס' קידושין שם מבואר דאף היכא דאינו סותר הדבור ואינו נוגע רק לו לבדו ג"כ אינו דברים ועיין קצוה"ח ונתיבות (סי' י"ב) שהסכימו לדברי המהרי"ט דל"ה דברים ומחילה בלב לא מהני יע"ש ולפנינו דעת הרשב"א ודעת הרמב"ם לדעת התוי"ט דמהני אף בלב היכא דאינו נוגע רק לו לבדו.
ועיין טו"ז או"ח (סי' קס"ב סק"ו) שכתב בדעת ר"ת דסובר כיון דכתיב כל נדיב לב ילפינן כל נדר דהכל הי' בכלל זה כיון דגלי לן קרא סתם ומצינו בנדר אחד דמהני הרהור דהיינו קדשים ומסתמא הכל בכלל אפילו חולין אבל שבועה דלא נכלל בפסק זה אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן עי"ש וכן נראה באמת בדברי מהרי"ק (סי' קס"א) דדעת ר"ת דל"ב הוצאה בפה כ"א לענין שבועה דוקא דגלי קרא לבטא בשפתים אבל גבי נדר ל"ב היצאה בפה וקשה באמת א"כ נזיר יהי' ג"כ בכלל זה ונאמר גם בנזיר הרהור כדיבור. ועוד קשה הא מקשינן מדכ' לנדור נדר נזיר להזיר כמבואר ריש מס' נדרים ובכ"ז ל"מ גמר בלבו וכן בנדר ל"מ רק ידות נדרים ונזירות. וי"ל גם אליבא דידן אף בקדשים ותרומה דמהני גמר בלבו היינו כשגמר בלבו ולא רצה להוציא בשפתיו כלל אבל אם גמר בלבו ורצה להוציא בשפתיו ולא הוציא ל"מ כמו שמתרץ רב ששת הברייתא במס' שבועות שם. וכן מבואר ממתניתין דמס' תרומה (פ"ג מ"ח) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים שאיני נכנס לבית ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שוין ועי"ש בר"ש דבעינן ששפתותיו ולבו לא יכחישו זא"ז אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים. וכ"כ אף באם גמר בלבו ולהוציא בשפתיו אף דלא רצה בשפתיו רק לומר אהא ל"מ רק כשנזיר עובר לפניו דאז הוי יד לנזיר אבל באין נזיר עובר לפניו ל"מ אף דמחשבתו הי' לנזיר ל"מ כיון דגמר בלבו להוצי' בשפתיו צריך שיוציא בשפתיו דבר ברור שיהי' יד מוכח. וכן צריך לומר להפוסקים הסוברים דחישב לתת צדקה חייב לתת כמבואר רמ"א יו"ד (סי' רנ"ו) וקשה הא בש"ס נדרים מיבעי' יש יד לצדקה או אין יד ה"ד כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין מי אמרינן כיון דאתקיש לקרבנות דכתיב בפיך זה צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לו יד א"ד לבל תאחר הוא דאיתקיש וע"כ דאמר שבלבו הי' לצדקה דאם אמר דבלבו הי' לנפקות' ודאי מהימן דכך הי' כוונתו ולא גרע מאם אין פיו ולבו שוין וע"כ דאמר דלצדקה איכוין וא"כ מה נ"מ יהי' חייב מטעם דגמר בלבו. שוב מצאתי בטורי אבן מס' חגיגה באבני שהם שכתב ג"כ דהיכא דרצה להוציא בשפתיו ל"מ גמר בלבו עי"ש. וראיתי במהרי"ט ח"ב (סי' קכ"ד) דכ' בהך בעי' אי יש יד לצדקה ע"כ איירי דגמר בלבו ולהקדיש נתכווין מ"מ אף דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כדאמרינן פ"ב דשבועות ואם יש יד לצדקה ה"ז כאלו ביטא עי"ש וקשה לפוסקים דבצדקה מהני מחשבה והרהור כמו בקרבן א"כ מה נ"מ א"ו כמ"ש כיון דגמר בלבו להוציא בשפתיו אף דלא גמר בלבו להוציא רק יד בלבד מ"מ אם יד אינו מועיל לא מתחייב כיון דגמר בלבו להוציא צריך שיוציא בשפתיו דיבור המועיל ועיין תוס' ערכין (דף ה') ד"ה אדם יודע שכתבו בתירוץ הראשון הא דמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דל"א כלום היינו מה שמוציא מפיו אבל מה שהוי בלבו קיים וקשה לכאורה הא במתניתין דתרומה הנ"ל קתני נמי שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה ובכולם קתני ל"א כלום ובנדר ושבועה ל"מ גמר בלבו בלבד וכיון דבנדר ושבועה הוי הפירוש דל"א כלום אף על מה שגמר בלבו כן ג"כ בהקדש ותרומה נמי ל"מ אף מה דגומר בלבו. ואף אם נאמר דתוס' אזלי שם בשיטת ר"ת וכמ"ש המרי"ק והטו"ז דבנדר מהני גמר בלבו מ"מ ע"כ מוכרח לומר היכא דגמר בלבו ורצה להוציא בשפתיו בעי שיהי' פיו ולבו שוין כמו שהוכחתי מנזיר וצדקה וצ"ע:
וראיתי בספר מקור חיים בהגהותיו לטו"ז או"ח שם וז"ל וקשה דלכאורה אישתמיטתייהו ש"ס נדרים (דף ז) דמבעיא אם יש לצדקה כיון דאתקיש לקרבנות וה"נ ממש הספק כן הוא דאי לכל מילי איתקש דאין הקיש למחצה כמ"ש הר"ן שם אף לענין הרהור איתקש ואי לא איתקש לענין יד ה"נ לענין הרהור דמ"ש הרהור מיד ולמ"ש שם הר"ן במסקנא דספיקו לקולא ה"נ כאן עי"ש ובספר שו"ת ושב הכהן (סי' כ"א) הקשה כעין זה ע"ד הרא"ש בתשובה דסובר דל"מ גמר בלבו גבי צדקה ניהו דגבי שבועה ל"מ מדכתב לבטא בשפתים אבל גבי צדקה אף אם לא ילפינן מכל נדיב לב דחולין מקדשי' לא ילפינן אכתי נילף מהקיש' דקרבנות וכמו דפסקינן לחומרא דיש יד לצדקה דדילמא כיון דאיתקש לקרבנות לכל מילי איתקש. וכתב כיון דבצדקה כתיב בפיך בא למעט גמר בלבו ואף דבקרבנות ג"כ כתיב מוצא שפתיך מ"מ נתרבה מדכתיב כל נדיב לב אבל גבי צדקה דלא אתרבי דרשינן כפשטי' דוקא הוציא בשפתיו ודעת ר"ת דילפינן צדקה מהקישא דקרבנות עי"ש. אולם מ"מ יקשה למה נקט הש"ס האיבעי' אי יש יד לצדקה מדאקשינן לקרבנות או דלמא אין יד לנקוט הבעל האיבעי' וישאול אם מהני בצדקה גמר בלבו או לא. א"ו או דגמר בלבו ל"מ כמו בשאר נדרים או כדעת ר"ת דמהני דגלי קרא בכל נדרים וכמ"ש הטו"ז והש"ס נקט רק לענין יד הואיל דמקשינן לנדרים. ולענ"ד הי' נראה קצת אף דגלי לן קרא דכל נדיב לב דגמר בלבו מהני היינו דחייב לקיים מחשבתו אבל על בל תאחר אינו עובר דע"ז גלי לן קרא דמוצא שפתיך שאינו עובר על בל תאחר רק כשהוציא מפיו ולפי זה אף דמקשינן צדקה לקרבנות מדכתיב בפיך היינו ג"כ לענין בל תאחר וזה ג"כ אינו עובר רק כשמוציא מפיו והאיבעי' אי יש יד או לא היינו מה דכתיב בהפסוק שם לענין נדר דמהני אף במוציא משפתיו רק יד בלבד אי מקשינן צדקה ג"כ לזה או לא אבל לענין גמר בלבו לא איירי שם הקרא דבזה אינו עובר על בל תאחר אף אם מהני רק אם הוציא בשפתיו ואתי שפיר קושית המקו"ח רק הפוסקים הסוברים גמר בלבו מהני לגבי צדקה סברו דבכל עניני נדרים מהני גמר בלבו והסוברי' דל"מ סברו דגם בנדרים ל"מ רק גבי קדשים. אולם מדברי חידושי הריטב"א מס' שבועות שם שכ' דבצדקה אינו עובר על בל תאחר רק כשהוציא בשפתיו מדכתיב בפיך משמע קצת דבקרבנות עובר על בל תאחר אף בגמר בלבו בלבד כיון דגלי לן קרא דכל נדיב לב דמהני גמר בלבו ממיל' עובר ג"כ על בל תאחר וצ"ע בזה. וכאשר באתי בחמלת ד' עלי הלום עה"ק ירושלם ת"ו ראיתי בס' מזל שעה (ד"כ ע"ב) שחקר בזה אם עובר בכה"ג על עשה ול"ת ומדברי הריטב"א נתבאר הדבר:
ולכאורה יש להבין קצת למ"ש הר"ן נדרים (דף ס"ד) דגם בנדר רשות כגון שאומר שלא יאכל יום אחד עובר על בל תאחר קשה למה צריך הש"ס לומר בצדקה כיון דאיתקש לקרבנות יש יד או דלמא לבל תאחר איתקש הא אף דאיתקש לבל תאחר י"ל דאיתקיש לשאר נדרים ולא לקרבנות והי' שפיר הספק אם לכל דבר איתקש אף לענין יד או דלמא רק לבל תאחר איתקש לשאר נדרים ולא לענין יד ולמה צריך הש"ס למנקט קרבנות דוקא ויש ליישב:
הדרן לדברי הנו"ב שהעלה כיון דפשטא דקרא משמע דבעינן שיוציא בשפתיו אף כתב בכתב ידו ל"מ. ולכאורה יש לעיין אף אם שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין מ"מ הא מבואר בס' עצמות יוסף קידושין (דף ל"ז) דרק במה מצינו לא ילפינן אבל בק"ו ילפינן עי"ש א"כ נימא ג"כ למילף בק"ו מה התם מהני גמר בלבו בתרומה וקדשים מכ"ש דכתב בכ"י יהני לענין שבועה: