אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך
דיני בשר בחלב ותערובות · סימן ב
אם בישל בשר בחלב ולא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כ' הפ"ח דאינו אסור מה"ת כדאמרינן חולין (דף ק"ח) באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו הרי כל שאין אחרים אוכלים אותו לא מקרי בישול וכיון דאינו אסור אלא מדרבנן שרי בהנאה ותמה עליו במה שהבין הפ"ח לפרש כל שאחרים אוכלים היינו כמאכל בד"ר שהרי רש"י פי' שם שאחרים אוכלים גוים כלומר שנתבשל כל צרכו הרי דצריך בישול גמור. וכן עמד בזה הפ"מ בפתיחה. אולם בדברי ריטב"א שם כתוב להדיא כמ"ש הפ"ח וכתב ומסתברא כ"צ היינו כמאכל בד"ר שדרך אוה"ע לאכול כן. וכתב וה"מ לענין איסור תורה דאלו לדינא דרבנן אפי' צונן בצונן אסור עכ"ל. הרי דסובר בפשיטות דבישול בלשון הכתוב בישול כמאכל בד"ר הוי בישול גמור לחייבו מלקות. ומה שהביא בחק"ל מתוספתא פ"ג דמכות דתני כמה יתבשל ויהא חייב כדי שיהא נאכל משום זה דמשמע דבעי בישול גמור ולמ"ש הריטב"א דדרך אוה"ע לאכול כן ומחשב לגבייהו כ"צ זה ג"כ כוונת התוספתא כדי שיהא נאכל משום בישול זה והיינו כמאכל בדר"ס:
ויש לעיין אם לא נתבשל עדיין כמאכל בד"ר למה לא נימא דאסור בהנאה כיון דעכ"פ היה מעט בישול נימא דחצי שיעור אסור מן התורה וכיון דאסרה תורה הבישול נימא דאף פחות מכדי שיעור בישול יהיה אסור מה"ת כמו דמצינו בכל שיעורי תורה דחצי שיעור אסו' מטעם דחזי לאצטרופי וה"נ כיון דהתחיל מעט להתבשל חזי לאצטרופי דאם יגמו' הבישול יהיה חייב. ונאמר דאסור מה"ת לבשל פחות מכדי שיעו' כמאכל בד"ר ובברייתא דקתני באיזה בישול היינו לחייבו מלקות בזה בעי שאחרי' אוכלים ויש לחלק בזה:
ועיין פ"מ בפתיחה דחקר בבישול ח"ש אם אסור בהנאה מה"ת דאם הט' דח"ש משום דחזי לאצטרופי היינו לענין אכילה יש שיעור צירוף כדי אכילת פרס אבל לא על בישול והנאה. או דלמא הפי' דחזי לאצטרופי דראוי לצרף עם ח"ז אחר ויהי שיעור שלם. ודומה לזה כ' השאגת ארי' לענין איסור לאו דבל יראה דחמץ אם עובר ג"כ באיסור דאורייתא על ח"ש. וכתב ג"כ דל"ש חזי לאצטרופי דאם יצרף עוד כדי ח"ז לא יהיה האיסור למפרע רק מני אז כשיצרף וא"ד לחזי לאצטרופי דגבי אכילה דשם בהכרח יצרף מה שאכל מקודם לזה להשתא ונגמר האיסור אבל לענין ב"י עובר כל רגע ורגע והוי כנעשה מחדש האיסור כן נמי אם יצרף ויבשל מחדש ח"ש זה עם עוד ח"ש יתחייב מחדש דאם יש בישול אחר בישול לגבי בישול בב"ח לא נצטרך לצרף הבישול הראשון ואם אין בישול אחר בישול ג"כ לא נוכל לצרף מה שנתבשל מקודם לזה דלא מצרפין בכדי אכ"פ לענין שאר איסורין. אמנם אם נאמר כמ"ש הפ"מ דחזי לאצטרופי הפי' דאם היה עוד עד תשלום השיעור הי' חייב הוי זה חלק מן האיסו' אז היה הדין גם לענין איסור ב"י בחמץ שיהיה אסור מה"ת:
והנה מצינו לענין גניבה וגזילה דכתב המ"מ ריש ה"ג דח"פ אסו' מה"ת כמו כל ח"ש דאסור מה"ת. ובהגהותי לס' ד"ח דיני גו"ג (סי' ב') הבאתי להקשות ע"ז דבחצי פרוטה כיון דמוחל אח"כ ל"ש חזי לאצטרופי ודומה להא דמס' שבת(דף פ') בהוציא ח"ש והניחו וחזר והוצי' דחייב ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת חצי השני נעשה כמו שנשרף ופטור וה"נ דכוותי'. וכתבתי ליישב דהא קיי"ל לענין אכילת איסור באכל ח"ש והקיאו וחזר ואכלו חייב שהרי נהנה גרונו בכזי' כמבוא' סוף פ' גה"נ נימא ג"כ הא כבר הלך לו הנאת גרונו מח"ש הראשון וע"כ צ"ל דעכ"פ קלטה גרונו בהנאת חיך מכזית ע"י צירוף וחייב כן נמי לענין גניבה. ולמ"ש הפ"מ דשיעור צירוף בכדא"פ לא נאמר רק לענין אכילה ע"כ הא דמצרפין הח"ש להשלים לשיעור שלם גבי הוצאה דשבת הוא משו' דכל יום שבת וקדושתו מצרף. אולם למ"ש דחזי לאצטרופי הפי' דאם הי' אז עד תשלום השיעור הי' חייב. א"כ בלא"ה א"ש מגזל דשם עכ"פ אסור מה"ת אף דנאמר דלא חזי לאצטרופי אח"כ מ"מ חזי לאצטרופי אם הי' אז כדי שיעורו ובשבת זה אסור מה"ת. וברמב"ם פ"ו ממעילה כ' ויראה לי שאינו לוקה על פחות מש"פ ומבואר דעכ"פ ח"ש לגבי איסור הקדש אסור מה"ת ובמל"מ שם רמז על דברי רשב"א גיטין (דף י"ב) ושם מבואר דאינו אסור מה"ת ליהנות בפחות מש"פ מן ההקדש רק מדרבנן:
ולכאורה יש להביא ראיה לדעת רשב"א מהא דמבואר כריתו' (דף ח"י ע"ב) דפריך אמאי גבי מעילה מצטרף אפי' מכאן ועד ג' שנים מדכתיב תמעול מעל ריבה הא כיפר עלי' יוה"כ ומתרץ ואיב"ע כי מכפר יוהכ"פ על כולא שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר ובמל"מ (פ"ג משגגות) כ' והוא דבר פלא בעיני ולכאורה י"ל כיון דח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכי מצרף אח"כ לשיעורא נשלם האיסור. וא"כ אימת נגמר האיסור אחר יוה"כ ולא מכפר יוה"כ למפרע על העתיד לצרף. אולם הא מבואר בש"ס שבת (דף ע"ח ע"ב) פלוגתת ר"י ור"ל. באוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו דר"י מחייב שתים מדכתיב על חטאתו ור"ל אומר א"ח אלא א' מדכ' מחטאתו ור"י מוקי הא דכתיב מחטאתו באוכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל ח"ז אחר בהעלמו של שני מ"ד ליצטרופי קמ"ל דהוי כנודע לו על הכל דאי הוי מייתי קרבן הוי מיכפר בהדי' בלי שום ידיעה ע"ש ברש"י. וי"ל דר"י ור"ל לשיטתם אזלו דר"י סובר דח"ש אסור מה"ת משו' דחזי לאצטרופי היינו כיון דשיעור אכילה הוא בכזית והללמ"ס דבכדי אכ"פ מצטרף ואי ס"ד דח"ש מותר מה"ת איך היתר מצטרף לאיסור ואין סברא שיתחייב על ח"ז האחרון. וע"כ מוכרח דח"ש הוי התחלה וחלק מן האיסור וכשנשלם לשיעור חייב למפרע. וא"כ כיון דנודע לו על זית הראשון אם היה מביא קרבן היה מכפר ולכך אינו מצטרף לח"ז האחרון ולר"ל הדין להיפך כיון דס"ל דח"ש מותר מה"ת ע"כ הא דמצטרף כשמשלי' לשיעור היינו דגזה"כ והללמ"ס שילקה על ח"ז שאוכל באחרונה בכדא"פ של ח"ז הראשון אף שחצי הראשון היה מותר וא"כ מה"ת ל"ה צריך לכפר' על ח"ז הראשון כיון דמותר לכך מצטרף כשאכל אח"כ הח"ז האחרון ואף שאכל לאחר כפרה כיון של"ה צריך לשום כפרה דלדידי' מותר מה"ת ועיקר החיוב על חה"ש לכך מוקי הא דכתיב מחטאתו דוקא כשאכל זית וחזר ואכל זית שלם. עכ"פ לר"י מבואר דאם נודע בנתיים והוי על ח"ש הראשון שוב אינו מצטרף האחרון אל הראשון א"כ אמאי כשעבר יוה"כ אינו מכפר על הח"ש ולא נצרף אל מה שנהנה אחר יוה"כ. אולם לדעת הרשב"א א"ש דבמעילה כיון דח"ש מותר מה"ת ע"כ הא דחייב הוא על חצי פ' האחרונה אף דח"פ הראשונה היה בהיתר מה"ת וכמו לר"ל בכל איסורי אכילה דבא עיקר החיוב על ח"ש האחרון כן מודה ר"י במעילה דכוותיה. ולפי"ז א"ש דאין יוה"כ מכפר על ח"ש כיון דמדאורייתא ל"ה איסור הח"ש ועיקר החיוב על ח"פ האחרונה ואעפ"כ מצטרף. אולם לשיטת הרמב"ם קשה. ולדעת הרשב"א י"ל בגניבה ג"כ דא"ד לאכיל' דגלי רחמנא בכזית וע"כ כיון דחזי לאצטרופי הוי הח"ש חלק מן האסור משא"כ בגניבה דלא כתיב שיעורא רק הללמ"ס כמו כל שיעורין ובגזל הוא פרוט' י"ל דחייב על ח"פ האחרונה לצרף להח"פ הראשונה אף דל"ה אסור מה"ת עיין במל"מ ה' שבועות במחלקותו עם המזרחי אם אכילה דכתי' בתור' הוי השיעו' בכזית והללמ"ס דח"ש אסור או דאכילה הפי' בכ"ש והללמ"ס מפקי מפשטא דקרא. ויש להביא ראי' מש"ס דפסחים (דף פ"ד) דלאו דלא תוציא מן הבשר דכתיב בקרבן פסח דא"ח עד שיהי' בו כזית מדסמך לאכילה משמע דפירוש אכילה הוא דוקא בכזית והלל"מ דמצטרף ולכך אסור ח"ש. ועיין תוס' פסחים (דף כ"ח) ד"ה בדין דכתבו בשל הקדש ל"מ בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ולכאורה נ"מ דמותר מה"ת ליהנות בפמש"פ מצד איסור גבוה כמ"ש הרשב"א ומצד איסו' חמץ אסור מה"ת ושייך לומר מה"ת אבל אתה נהנה משל גבוה. עכ"פ לדעת הרשב"א י"ל דלענין שאר איסורין כמו בישול בב"ח אינו אסור מן התורה ח"ש דל"א חזי לאצטרופי במה דאם היה אז שיעור חיוב כמו שכ' הפ"מ:
ויש לעיין למ"ש דטעמא דר"י דח"ש אסור מה"ת כיון דהוי חלק מן האיסור לצרפו אם ישלים השיעור. אם אכל ח"ש בשוגג ובכדאכ"פ הושלם לכדי שיעור במזיד ובהתראה י"ל דא"ח אף דהוי מזיד על ח"ש האחרון כיון דהיה שוגג על ח"ש הראשון. וראיתי בס' פנים יפות עה"ת פ' שלח דפשיט לי' דאם קצר ח"ש בשבת ובטרם שהשלים להשיעור התרו בו וגמר הח"ש השני דחייב עי"ש ולענ"ד צ"ע כיון דלא ניתן התרא' אלא להבחין בין שוגג למזיד וכיון דהי' שוגג על ח"ש הראשון לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת הא דחייב על הצירוף היינו דח"ש הראשון היה גם כן חלק מן האיסור א"כ אף דמקבל עכשיו ההתראה על ח"ש האחרון מ"מ כיון דלא התרו בו על ח"ש הראשון אינו חייב ואף אם אומר דהי' מקבל ההתראה מ"מ א"ח ע"י עצמו ולא נוכל לצרף הח"ש הקדום לו הנעשה בלא התראה ואף לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת מ"מ י"ל דצריך שיהי' מזיד דוקא על כל השיעור וצ"ע:
ומ"ש הפ"מ דלענין הנאה ל"ש לאסור בח"ש. וכן כתב באו"ח בפתיחה להלכות פסח וכתב לדבר פשוט דלהנאה צריך כזית דלא חמור מאכילה ואוכל ח"ש נהנה ולא לקי אולם חקר אם ח"ש בהנאה אסור מן התורה דמכל חלב לא נוכל למילף הנאה מאכילה. וכ' להוכיח מהא דחמץ הוי אינו ברשותו משמע דאף הנאה אסור ח"ש וכ' כיון דנפקי איסור הנאה מלא יאכל לחזקי' או מאותו לר"י משמע אף כ"ש. ובצל"ח פסחים כתב כיון דהנאה בלשון אכילה נאמרה שיעורו כמו אכילה ולדבריו לא נוכל למילף מכל חלב דלגבי אכילה נאמרה אבל לא לענין הנאה וכמ"ש הפ"מ. והצל"ח כתב שם דלדעת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה ליכא נ"מ לדעת שיעור הנאה בכמה משמע דסובר דגם לענין הנאה ח"ש אסור מן התורה. ולא אדע דהא נ"מ לענין כלאי הכרם דלוקין אף לדעת הרמב"ם ואף די"ל כיון דהוציא הכתוב האיסור בלשון הקדש פן תוקדש דינו כמו הקדש לדון בו שיעור ש"פ. אולם א"כ אם אכל חצי זית ויש בו ש"פ ילקה ועיין ירושלמי (פ"ו מס' תרומות) דקאמר מודה ר"ל באיסור הנא' מבוא' דאיסור הנאה לא תליא בשיעור אכילה וי"ל אפילו ח"ז אם ש"פ עובר מטעם הנאה. ואם נאמר דל"ש חזי לאצטרופי לגבי הנאה י"ל קצת קושית המגיה שם במל"מ הלכות שגגות על קושית תוס' פסחים (דף כ"א) יהי' הנהנה בחמץ בפסח בכרת א"כ למה אצטריך קרא הנפש לרבות השותה כיון דאף על הנאה חייב כרת. ולהנ"ל י"ל דרבוי דקרא הוא לרבות שתי' היינו לצרף בכא"פ מה שאין כן מטעם הנאה. אולם מדכתבו תוס' חולין (דף ק"כ) דאצטריך נפש לרבות השותה לענין כרת משמע קצת דלענין הנאה לאצטרופי ל"צ קרא וי"ל דהתוס' קושטא נקטי דעל הנאה אינו חייב כרת ואצטריך קרא דנפש לרבות השותה לכרת. ומה דהוכיח הפ"מ לאסור ח"ש בהנאה דאל"כ אמאי הוי חמץ אינו ברשותו לא אבין דאכתי יקשה לר"ל דסובר ח"ש מותר מה"ת וע"כ צ"ל מטעם מצות תשביתו חשיב אינו ברשותו וכמו שכ' המקו"ח ריש הלכות פסח:
וז"ל רמב"ם (רפ"ט) בב"ח אסור לבשלו ואסור לאכלו מה"ת ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין ומי שבישל משניהם כזית כאחד לוקה כו' וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בישל ומלשונו הזהב דפתח אסור לבשלו ולאכלו מה"ת מבואר דאיסור תורה הוא אף בח"ש ולכך אמר אסו' להורות אף על פחות משיעור נאמר האיסור לבשלו וכמו דאסור לאכול מה"ת ח"ש כן אסור לבשל ח"ש וגם אסור בהנאה דלגבי הנאה ליכא נ"מ דליכא מלקו' לשיטתו ואח"כ כ' מי שיבשל משניהם והאוכל משניהם כזית לוק' דלענין מלקות בעי שיעור אבל לענין איסור תורה אף ח"ש כמו דאסור באכילה אסור בבישול ולענין הנאה ליכא שום חילוק דלעולם אינו לוקה לדעת רמב"ם אף בב"ח כמבואר מדבריו כאן דלא כתב רק מי שמבשל כזית משניהם וכן האוכל ולא כ' נהנה הרי דסובר גם אינו לוקה על הנאה וכדעת המל"מ ולא כדעת הפ"ח דבב"ח מודה הרמב"ם דלוקה ועיין פלתי (ס"ק י"ג) ובמ"ש דיני פסח (סי' ז'):