אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
קונטרס הקנינים · סימן כד
קטן בהגיעו לעונת הפעוטות דמ"מ ומקחם מקח במטלטלין ואם ירש מאביו שט"ח דינו כמטלטלין ויכול למכרו או ליתנו לאחר כמבואר ש"ע והוא מדברי הרא"ש בתשובה (כלל פ"ה) והשואל שם כ' אף דהוי שעבוד קרקע מ"מ כיון דחזינן דשטר נקנה באגב על כרחך דהוי כמטלטלין דאם לא כן הוי קרקע בקרקע והא דאין נשבעין על שטרות היינו לענין שבועה והרא"ש כ' דבלא"ה בר מכירה הוא דלא עדיף ממטלטלים דגופן ממון. ובב"ש אה"ע (סי' קי"ג) בפרנס' הבת הביא פלוגתא בין המרדכי להרשב"א באם הגיעה לעונת הפעוטות להמרדכי מהני מחילה בפירוש ולהרשב"א לא מהני ובר"ן ס"פ נ"ש כ' טעמ' משום דפרנסה אינו אלא מקרקע שאינו מועיל עד שתגדיל ואפילו בנכסי עצמה וסברת המרדכי דמחילת זכות לא נחשב אלא כמטלטלים וכ' שם הב"מ דע"כ צ"ל כיון דאין לה אלא שעבוד על קרקע ואי בעו מסלקו בזוזי נחשב מטלטלים והק' ממה דקיי"ל אין נשבעין על כש"ק דכפיר' ש"ק חשיב ככפיר' קרקע עצמ' עיין שם בדבריו הנ"מ לדידן דהבנות נזונות ממטלטלים דכ' הר"ן מחילה בפירוש פשיטא דמהני. ולפנינו מבואר בהרא"ש דלענין קניה מטלטלים חשוב ממה דנקני באגב. וד' הרשב"א אף דשטר נקנה באגב היינו שט"ח דגובה אף מן המטלטלים אבל מזונות ופרנסה לדינא דגמרא אין גובין ממטלטלים הוי השעבוד כקרקע וי"ל אף הרשב"א לא אמר שם רק ביתומים דליכא שעבוד הגוף רק מקרקע שנשאר מאביהם חייבין ליתן ואם נשתדף הקרקע אין לה כלום ועיקר החיוב רק על קרקע של אביהן לכך הוי שעבוד כגוף הקרקע ולא מהני מחילתה אבל בשט"ח כיון דיש כאן שעבוד הגוף ועל כל נכסי הלוה ל"ה כקרקע ומודה להרא"ש דמהני מכירתה ועיין תשובת רשב"א (ח"ב סי' רי"ט) בענין שטרות שנתנה בת פעוטות שדן שם כ' ועוד אפשר לומר שהשטרות דין קרקע יש להן לכל דבר. הרי דמסופק בזה ולגבי מזונות הבת פשיטא ליה דיש לו דין קרקע ולמה שכ' אתי שפיר כמובן וי"ל דזה כוונת הרשב"א שהביא הר"ן שם דכ' מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע הו"ל כמקרקע היינו כיון דלא יש שעבוד הגוף ואף להסוברים דיש על היורשים שירשו שעבוד הגוף מ"מ אינו רק בשביל נכסים שירשו ואם נשתדף פטורין לכך הו"ל כמקרקע. וראיתי בתוס' רע"א ז"ל (פ"ו אות ז') בכתובות דכ' דמדברי תוס' כתובות (דף פ"ו) ד"ה תיזל מבואר דחולקין ע"ז וס"ל דאף בנגבית רק מקרקע מהני מחילת פעוטות וכן ציין ע"ד תוס' הנז' בהגהותיו לח"מ ואני לא אבין הא שם כיון שכבר מכרה אמה כתובתה ולא נשאר להבת רק שעה"ג בלבד לכך ל"ה כמקרק' ומה שכ' שם מדברי המרדכי דכתב דל"ל משום דפרנסה לא גבה אלא מקרקע ומש"ה לא הוי מחילה כדקיי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים דאם כן מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי והקשה הב"מ הא מחילה דומה למתנה ומהני ול"ק כיון דכתבו לה במאה או בחמשים הוי כמכירה ודעת הרשב"א אף דסובר דשעבוד הוי כקרקע ביתומים דליכא שעבוד הגוף מ"מ לענין פרנס' כיון דהיתומים יכולין לסלק בזוזי לענין למכור בנכסי אביו לא הוי כקרקע ול"ה בזה התקנה דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן ך' דחשב זמן רב וז"פ:
ובמטלטלים דתקנו חז"ל דמקחן מקח וממכרן ממכר בפעוטות משום כדי חייו כתב בש"ע כשמשך או המשיך וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה לוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין וכ' הסמ"ע (ס"ק כ"ג) שהוא טעם למה שכ' שאין הקנין מועיל משום שהמטלטלין עדין הם תחת ידו מה שאין כן כשכבר משך הלוקח שוב אין צריך להוציא מיד הקטן ובנתיבות חולק על הסמ"ע בפירושו בדברי הרמב"ם והוליד מזה כמה דינים שלא כדעת הסמ"ע. א' דאם הוא באופנים שהמעות קונות קנין גמור קונה אף בקטן. ב' דחליפין שוה בשוה דתליא במחלוקת הפוסקים אי בעי נעל. ג' דלהשכיר קרקע לקטן דהוא חיוב מהני מקטן לגדול. ואני בעניי תמהני ולא אבין כל דבריו שם דהא מבואר (סי' רמ"ג סי"ט) דחיוב לקטן לא מהני כיון שאינו ת"י ועיין שם בסמ"ע משם הר"ן גיטין. ובדברי הריטב"א שם (דף ס"ד) וז"ל שם ודעת רבותי דקטן כשזוכה דוקא במטלטלין אבל לא בקרקעות דאין לו יד לקנות והוא אינו בדרכי הקנאה כלל וחזקתו אינו חזקה ואפילו במטלטלין נמי אינו זוכה אלא בדבר שהוא ת"י אבל בחליפין לא שהוא אינו בדרכי הקנאה כלל לא לקנות ולא להקנות והלכך אין אדם זוכה במטלטלים דקטן אעפ"י שמקחו ממכר במטלטלים כשהגיע לעונת הפעוטות אלא אם כן מחזיק בהם הקונה דכיון דברשותו מחזיק בהן נתנו לו רשות לזכות בהן כדי חייו ולפי זה מי שמתחייב לו במנה בשטר אינו זוכה כיון שאין הדבר ת"י אלא אם כן במזכה להם על ידי אחר עכ"ל שם. הרי מבואר כמו שכ' הסמ"ע ומבואר נמי דאין לו יד לזכות אלא בדבר שהוא ת"י וכן להקנות ומשמע דאף חילופין שוה בשוה לא מהני רק ביש תחת ידו כמו כן אינו יכול להקנות והה"ד במקום דכסף קונה כ"ז שלא הוציא הקונה מתחת ידו יכול לחזור. ומה שהקשה דאם נאמר דקטן אינו יכול לשכור למה להרמב"ם הטעם דאין חצר לקטן י"ל דכמו לדברי הרמב"ם במוכר קרקע לקטן אין המוכר יכול לחזור רק הקטן הלוקח כן נמי בשוכר קרקע ואם היה לקטן קנין על ידי חצר היה זוכה על ידו כיון דאין המשכיר יכול לחזור ועיין במ"מ (הי"א) שכ' על השגת הראב"ד שם דאין תפיסה ע"ע דאעפ"י שהשכיר לו הלוקח מקום המטלטלין יהיה השכירות קיים מ"מ לא קנה בכך המטלטלין לדעתו ז"ל לפי שחצרו מדין שליחות הוא ואין קטן עושה שליח. ומה שכתב בביאור דברי הרמב"ם והש"ע שכתבו ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצרו שהוא כיון דלאו בכל ענינים עשאוה כגדול לא תקנו רק משיכה ולא שאר קנינים אמנם בקטנה דחזינין דילפינן מדרבנן מציאה מגט יש לנו לומר דלכולה מילתא שווינהו כגדולה ומשמע מדבריו אף אם קנו מידה להקנות לאחרים סובר בדעת רמב"ם דמהני. והמעיין בדברי רמב"ם יראה רק דמדייק דקטנה שנתרבתה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה או בשכירת מקום ומדייק דרק דיש לה יד לקנות בקנין אבל לא להקנות ע"י קנין. וכן מבואר בתשובת מהר"ם גלאנטי (סי' ע"ב) דאף לדברי הרמב"ם אפילו הקטנה לענין קנין שוים והביאו הכנה"ג. ואף דברמב"ם כ' אם קנו מידה על כרחך דט"ס הוא וצ"ל מידן וכן בטור כ' אם קנתה מידן ועיין בפרישה ובסמ"ע ס"ק כ"ח) ובכנה"ג:
ובקרקע אף קרקע שניתן לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופסים אינו כלום כמבואר בטוש"ע וראיתי בדרישה על הא דכ' הטור משם הרמב"ם שקטן שנתן דמים בעד קרקע והחזיק שתעמוד בידו אעפ"י שאין ממכרו ממכר בקרקע דקטן כאלו אינו בפנינו חשוב וזכין לו שלא בפניו מדלא כ' הטור שיש חולקין בזה על הרמב"ם משמע שהכל מודים לרמב"ם בזה ולמה כתב כאן דל"מ מכירה בקרקע שנתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופסים דמשמע דלא משכחת לו קרקע בענין אחר ובדידי' עצמו משמע דלא שייך קנין והעלה דבכה"ג כשקנה מעצמו כיון דלא הוי קנין גמור ויכול לחזור אם ירצה הוי קרקע זו שבידו כאלו היה מעותיו בידו שהרי אם רוצה צריך המוכר להחזיר לו מעותיו כ"ז שירצה ולכן ניתן במתנה דלאו שם קרקע עליה אלא שם ממון כיון דהיה יכול לתבוע מעותיו מתי שהיה רוצה:
ובזה י"ל להבין דברי הרמ"ה שברא"ש (פ"ב) דכתובות בהא דבר שטיא זבין נכסי כו' ול"א אלא היכא דאית לי' חזקה דאבהתא אבל לית ליה חזקה דאבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן דנכסים שנתנו לו במתנה הם ברשותו אם הקנו לו על ידי אחר דקנאם קנין גמור ואין מכירתו בהן כלום אבל קנה נכסים אפילו זיכו לו על ידי אחר לא זכה בהן זכיה גמורה דזכיית המקח אינו באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח ב"ד וראוי להקנאה כי צריך להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קא מקני ליה ואם אין בו דעת להתחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לו שלא בפניו ואית לי' זכיה לשוטה מידי דהוה אקטן דאית לי' זכיה הואיל ואתי לכלל דעת גם זה הי' עתים חלים עכ"ל. ולכאורה משמע מזה דחולק ארמב"ם ובסתם שוטה ל"מ זכיה וכבר עמד ע"ז בקצוה"ח ומ"ש בזה לחלק בין קטן לשוטה דאית ליה דעת בנתינת דמים מתקנת פעוטות בקטן משא"כ בשוטה כבר השיג עליו הנתיבות דבקרקע לעולם אינו בתקנת פעוטות וגם מה שכ' לחלק בין מזכה שלא בפניו למזכה לשוטה בפניו אין סברא לחלק דכמו דשלא בפניו דעת הרמב"ם במזכה במכר ע"י אחר דהמוכר אינו יכול לחזור רק הלוקח כן נמי בקטן כשמוכר לו אם מזכה על ידו. ובהא דבר שטיא אם זיכה לו על ידי אחר כמו שכ' הרמ"ה שם נימא גם כן דהמוכר אינו יכול לחזור ונימא אם קבל המעות ממנו לא יצטרך לחזור לו בעת שטותו ואם לא קבל ירד עד"ז שיהיה הברירה ביד בר שטיא בעת שיהיה חלים:
אולם למה שכ' הדרישה כיון דיש ביד הלוקח בכה"ג לחזור ולתבוע מעותיו ושיבטל המקח לאו שם קרקע עליה אלא שם ממון י"ל לענין הדין אינו חולק הרמ"ה על הרמב"ם דג"כ מודה דהברירה רק ביד הלוקח אם בקטן לקיים המקח או לתבוע הממון ולא למוכר דזכין לאדם שלא בפניו וכן בשוטה בזיכה לו על ידי אחר אם הוא עתים חלים אין המוכר יכול לבטל המקח רק הלוקח כשהוא חלים ונודע לו ורוצה לקיים המקח. ועיין רמ"ה ב"ב (פ' ג"פ סי' ט') במוכר שזיכה לו על ידי אחר בקנין סודר בלא נתינת דמים אפי' אמר בהדיא דניחא ליה לא מיחייב למיתב דמי' וצריך לעשות קנין בהקרקע וחל למפרע ואם כבר קבל הדמים כשהי' שוטה י"ל דלא צריך עוד שום קנין דאף אם שתיק ולא מיחה יש לומר דמהני דגלי דעתי' דניחא לי' בזכייתו. ויש לדון למה שכ' הרמ"ה ב"ב שם באם מכר וזיכה לו שלא בפניו על ידי קנין סודר כיון דהקנין הי' מדעתי' דלוקח נהי דאהני לי' ללוקח דאי ניח' לי' ללוקח בהני זביני לא מצי מוכר למיהדר ביה ואיגלאי מילתא דמכי קנו מיני' דמוכר קנה לוקח אלא כיון דאי בעי לוקח למימר לא ניחא לי בהני זביני לא קנה ואפילו לרבנן דאמרו זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צוח קנה בעלמא מכי ידע שזיכה לו על ידי אחר ושתק קנה הני מילי גבי מתנה דלא מחייב מקבל מתנה ולא מידי אבל גבי מכר דמחייב למיתב דמים דהשתא לא עביד ולא מידי אמאי קא מחייבת ליה אשעת קנין וזיכוי ההיא שעתא שלא מדעת הוה הלכך אי עביד ביה בתר הכי חד מאנפי הקנא' מחייב ואי לא לא מחייב וכי אהני ליה קנין דמעיקרא דלא מצי מוכר למיהדר ביה ואהני ליה נמי דאי אחזיק בתר הכי א"נ מטי שטרא לידי' א"נ יהיב ליה דמי איגלאי מילתא למפרע דמעידנ' דקנו מניה קני לוקח לאחיובי בדמי דילה למוכר וכיון דמהני האי חזקה דהשתא לקיומינהו לזביני קנין גמור דלא מצי לוקח למיהדר ביה נמי לקנות השטר אגב ארעא דהא ל"ק לוקח עד השתא קנין גמור ע"כ דבריו וכבר הבאתי דבריו לעיל דיני הלואה (סי' י"א) יעיין שם ויש לומר בשוטה נמי אף אם בהדיא אמר דנ"ל מ"מ לא נגמר הקנין כיון שנתן לו הדמים בעת שטותו אף דהמוכר אינו יכול לחזור רק הוא מ"מ הלוקח יכול לחזור כשהוא חלים עד שיעשה קנין. ואם כן בהך דבר שטיא דהי' תו"ת חד כת אמרו כשהוא שוטה זבין וחד כת אמרו כשהוא חלים והלוקח הי' מוחזק ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא ועל זה אמר רב אשי דאם ליכא חזקת אבהתי' אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן וע"ז דן הרמ"ה ז"ל דמשכחת אף בלית ליה חזקת אבהתיה רק במתנה שזיכה לו על ידי אחר גם כן אוקי ארעא בחזקת בר שטיא אבל במכר כיון דכל זמן שהי' שוטה לא הוי קנין גמור ומתלי תלי הקנין עד שיהיה חלים ויתרצה בהמקח אם כן אז ל"ה ע"ז שם קרקע וכמו בקטן דחל המתנה בכה"ג כמו שכ' הדרישה כן נמי לגבי תו"ת לא הוי ע"ז שם קרקע ול"א בי' אוקי ארעא בחזקת בר שטיא ומהני תפיסת הלוק' אף דעכשיו מתרצה בר שטיא בהמקח ואינו רוצה לחזור בו ולתבוע מעותיו מן המוכר הראשון מ"מ אז כשקנה הלוקח ממנו ל"ה ע"ז שם קרקע אלא שם ממון כיון דהי' יכול לתבוע מעותיו מן המוכר לו וכיון דיש כאן תו"ת ותרי אמרו כשהוא חלים זבין שפיר מהני תפיסה דל"ה אז שם קרקע כשמכר ואף דיש לחלק מנידון של הדרישה דבפעוטות אזלינן בתר השתא ואנו דנין לענין מכירתו שפיר כיון דיכול לבטל המקח ולתבוע מעותיו ל"ה שם קרקע רק שם מטלטלין מה שאין כן בנידון דרמ"ה הנז' עכשיו הוא ודאי קרקע כיון דעתה הוא חלים ורוצה לקיים במקחו שזיכה לו המוכר בעת שטותו אף דגם לדברי העדים המעידים שהיו חלים בשעה שמכר ממילא העידו שהיה אז בחזקת בר שטיא וגם השתא ראינו שהוא חלים וממילא מתרצה בקניית הקרקע שזיכה לו על ידי אחרים אף אם הי' אז שוטה וכת אחרת האומרת כשהי' שוטה מכר והשתא חוזר וחפץ בזכיה שזיכה לו המוכר הראשון מ"מ כיון שלא ידענו אם נעשה קנין בעת שהיה חלים לא נגמר קנייתו דדלמא קודם שמכר לא נגמר עדיין קנייתו וכיון דיכול למיהדר מהזכיה ולבטל הקנין הוי כמטלטלין ומהני תפיסת המוכר ואין לדון בזה לאוקמי קרקע אחזקת מר"ק ושוב מהני תפיסת הלוקח. והרמ"ה והרא"ש אינם חולקין על דינו של הרמב"ם דהמוכר שמכר לקטן וזיכה לו על ידי אחר אינו יכול לחזור ומהני הזכיה על ידי אחר שיהיה הברירה ביד הלוקח לחזור ולא להמוכר ועיין נתיבות (סי' קצ"ה):
וראיתי שם ביש"ש כתובות הנדפס מחדש שהביא גם כן דברי הרמ"ה הנז' משם הרא"ש וכ' ודברים של טעם הם ושם הניף ידו הגדולה להשיג על הר"ן שסובר דאם באו בעלי' הראשוני' שקנה בר שטיא מהם הקרקע מוציאין מן הלוקח כדי להחזיר להן שאף מבר שטיא היו מוציאין אם קנה בכסף או בחזקה דאם קנה בשטר הו"ל חזקה דאין עדים חותמין ול"ה מפקינן מחזקת ב"ש והוי מוקמינן בחזקת ב"ש בעדות מוכחשת והקשה עליו דאם כן אמאי אמר רב אשי ולא אמרן אלא היכא דאית ליה חזקת אבהתי' הו"ל למימר ל"א אלא שקנה בשטר וק"ו באית ליה חזקת אבהתי' לכך פירש דהמוכרים שלו א"י להוציא ממנו דחזקה אין עדים חותמין אלא כשבדקהו יפה שהיה חלים ואזלינן נמי בתר האי חזקה ולומר מכירתו מכירה אפילו היכא דאיכא עדות מוכחשת ואמרינן כשם שקנה כשהיה חלים גם כן מכר כשהיה חלים והעדים אחרים טעו שלא דקדקו יפה ואם הבעלי' הראשוני' מודים שמכרו לו כשהי' חלים ל"א כשם שהם מכרו לו בעת שהי' חלים מסתמא כך מכר הוא דל"א הכי אלא כשנוכל להפוך הענין ולומר ומה עתה כשהוא שוטה מכר דלמא נמי כשהוא שוטה לקח ולא דקדקו העדים יפה ואם באו הבעלים הראשונים אוקמינן על החזקה ומסתמא לא מכר אלא כדי שיתחייב בדמים ובודאי דקדקו עם עדים של אותו המכירה שהיו מכריו יפה ול"ה שוטה וגם לאו כל כמינם לומר שוטה הי' בעת שמכר לו דאם כן שויו נפשייהו כרשעים להוציא ממנו ממון שלא כדין ואם אחר כך כשלא נצרך למעותיו יחזיר לכך אם אין המוכר לפנינו בין שקנה בשטר בין שקנה בחזקה הוי מוקמינן בחזקת הלוקח והבעלים הראשונים לעולם אין יכולין לחזור ולומר שוטה היה כשקנה ממנו אפילו בלא שטר ע"כ תורף דבריו. והדברים קשים לשמוע ולהבינם אם נאמר כשהמוכר לב"ש א"נ לומר דמכר לו כשהוא שוטה ואינו יכול להוציא מידו דמוקמינן על החזקה אם כן הוי כמו שידענו בבירור שהוא שלו וקרקע בחזקת בעלים עומדת ולמה לא נוציא מן הלוקח ממנו כשיש תרי ותרי. ועוד באם המוכר לו מודה שמכר לו בעת שהיה חלים מה תוסיף כח לו יותר דאז מוציאין מיד הלוקח ממנו הא המוכר לא עדיף מעד א' וגם כיון דבלא"ה אין מוציאין מיד הלוקח מטעם דכשם דקנה בשטותו כך מכר האם בעדותו של מוכר שלא עדיף יותר מעד א' וגם ההכרח לו שיאמר שלא עשה כרשע למכור לשוטה כמו שכ' בעצמו מה יעדיף באמירתו באם א"נ לומר להיפך. ודברי הר"ן כשמערער המוכר דמוציאין כן כ' גם כן הרא"ה ז"ל מסברא כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן ורק כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער א"מ מיד הלוקח מספק דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים וכ' שכן דעת רבו. וקושיתו על הר"ן דלמה נקט ל"א אלא דאית לי' חזקת אבהתי' גם לדבריו יקשה למה לא אמר לא אמרן אלא כשמוכר לפנינו ומודה שמכר לו כשהיה חלים וידענו מכ"ש כשיש לו חזקת אבהתי' כמו דהקשה על הר"ן דלמה לא אמרינן כשיש לו שטר מכר דשייך חזקה דאין חותמין אא"כ נעשה בגדול ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' ל"ב) בדברי הר"ן הנז' ולא הבאתי כאן דברי היש"ש רק לסעד לדברינו כמובן. וראיתי שם בש"מ משם הר"י מיגאש ז"ל שכ' כשלית ליה עדי אבהתי' אלא ב"ש עצמו קנא' לקרקע זו יש לו לומר ששוטה הי' כשקנא' וכיון שכן אפי' נתברר ששוטה היה כשמכר' מכירה הוא שכשם שקנא' בשטות כך מכר' בשטות והא דמיא לחרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ולא אבין דבריו אם נתברר שמכרה בשטות מה לו ללוקח בשדה זו ובא בלא טענה להוריד בנכסיו וזה נוטה קצת לדעת היש"ש אבל הדברים צריכין ביאור והבנה:
ומדברי הרא"ש כתובות הנז' כשהביא דברי רמ"ה ז"ל במזכה לשוטה על ידי אחר במתנה דמהני סיים ואית ליה זכיה לשוטה מידי דהוה אקטן דאית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל דעת וסיים גם זה היה עתים חלים הוכיחו בספר מחנה אפרים דיני זכיה ומתנה (סי' ל"ב) והקצוה"ח (סי' רמ"ג) דס"ל לחלק בין שוטה לקטן כיון דבקטן אינו אלא משום דאתי לכלל שליחות וכמבואר בש"ס ב"מ פ' א"נ וזה לא שייך בשוטה וזה שלא כדעת הרמב"ם (פ"ד) מזכיה דכ' סתם המזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה ואינו מחלק שיהיה דוקא בעתים חלים ועתים שוטה וכן הטוש"ע פסקו בסתם שוטה דמהני לו זכיה על ידי אחר. והנה בהגהותי לספרו של אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני מכירה (סי' א') הרגשתי להביא דברי הירושלמי (פ"א ה"ג) דקידושין הא לך כסף שתצא שדך לחירות א"ל יוצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יוצאת מה בין זה לזה זה זוכה לבן דעת וזה לא זוכה לבן דעת הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש הגע עצמך שהיה קטן א"ל דרכו להגדיל ופירש הפ"מ איש כתיב בזכיה ואפילו לחרש והרגשתי מזה הא לדברי הרא"ש לא מהני זכיה לשוטה רק בעתים חלים דהוי כמו קטן דאתי לכלל שליחות כמו קטן ולא בשוטה גמור והה"ד לחרש דתרווייהו שוין הן וגם כיון דא"ל כבר דאיש כתיב ומהני מה שאל עוד על קטן לכן פירשתי לדעת הרא"ש איש כתיב וכיון דחרש לאו איש הוא אינו יכול לזכות בעדו ושאל תו על קטן ועל זה אמר דרכו להגדיל וכמו בש"ס דילן פ' א"נ הואיל דאתי לכלל דעת. אמנם באמת שגיתי בזה דמאיש לא מצינו דממעט חרש ושוטה ומאיש לא ממעטינן רק קטן וכמבואר בירושלמי ריש מס' תרומות דבר אל ב"י ויקחו לי תרומה כו' מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ולשוטה הרי אף דממעטינן לקטן מאיש צריך למעט עוד חו"ש מאת אשר ידבנו לבו ועל כרחך דחרש ושוטה בכלל איש הוא [ועיין שם בפירש רא"פ ז"ל הא דלא ממעט קטן נמי מאשר ידבנו לבו משום דבא למעט אף אם הגיע לעונת נדרים שיש בו דעת לנדב ור"י ס"ל אשר ידבנו לבו אפילו קטן ויש לדקדק בדברי רש"י ב"מ (סוף דף ע"א ע"ב) קטן לית ליה שליחות דכי כתיב שליחות גבי גדול כתיב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ובנדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו ובספרי ח"ר דיני תרומות (סי' ח') הוכחתי קצת דדעת רש"י דלתקן טבל לא מהני אף בהגיע לעונות נדרים] וכיון דחזינן דשוטה בכלל איש הוא והה"ד חרש בכלל איש הוא ויכול אחר לזכות בעדו:
ויש להוכיח מדברי ש"ס ב"מ (דף ח') דקאמר חרש קנה דקא מגביה ליה בן דעת הרי דמהני זכיה לחרש ואין לנו לחלק בין מגביה מציאה דשייך מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה ואין צריך להוציא מרשות אחר לזכיה בעדו ולהוציא מרשות בעלי' כמובן מאליו. ועיין קצוה"ח (סי' רמ"ג ס"ק י"א) דגדול הזוכה לקטן הוא אפילו במציאה דליכא דעא"מ הוא משום דהגדול הוא דעת אחרת וכ' וכן מוכח להדיא ב"מ בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה בן דעת מבואר דגם במציאה כשזוכה בעדו גדול מהני משום דעת הגדול ודוקא חצר לא כיון דליכא דעת המזכה כלל בזה הוא דלא מהני בקטן. ואמאי לא הרגיש דמשם מוכח דזכין לחרש על ידי אחר ומ"ש חרש ומ"ש שוטה אם נאמר דאין זכיה לשוטה כיון דא"ד לקטן דאתיא לכלל דעת ממילא שוין הן ואף דעל ידי עצמו שיזכו בדעת אחרת מקנה מצינו דיש חילוק בין שוט' לחרש כמו שכ' הרמב"ם (פ"ד) מזכיה אבל החרש זוכה לעצמו כמו שביארנו הלכות גזילה ופירש הסמ"ע (ס"ק ל"א) כשאחרים מקנים לו כדין קטן ועיין בב"ח. אף שהוא דוחק דהא כ' שביארנו בהלכות גזילה ושם הוא רק מפני דרכי שלום וכמו שכ' הלח"מ שם על דברי המגדול עוז מ"מ על כרחך כוונת הרמב"ם לחלק בין חרש לשוטה. מ"מ כנראה לענין זכיה על ידי אחר אין לחלק בין חרש לשוטה ולא מצינו לחלק רק בחרש תקנו משום כדי חייו שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כמו בקטן בפעוטות כן בחרש רומז ונרמז ואולי גם לזכות ע"י אחר יש גם כן לחלק בין שוטה לחרש. אך מירושלמי הנז' דשאל מקודם על חרש והשיב איש אם כן שוטה דכוותיה איש הוא ומה דשאל אחר כך על קטן שלא הגיעו לעונת הפעוטות וא"ל דרכו להגדיל היינו אף לקטן בן יום אחד גם כן זכין מטעם זה וכמו שכ' הרמב"ם אבל חרש ושוטה שנקראים איש שוין הן לזכות על ידי אחר:
ומ"ש הקצוה"ח וא"ל דאתי לכלל שליחות לכשישתפה דא"כ נכרי נמי לכשיתגייר א"ו מחוס' מעשה לא חשיב אתי לכלל ודוקא קטן דאתי ממילא לכלל שליחות ז"א דהתם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת ועיין תוס' גיטין (דף כ"ב ע"ב) דקטן ושוטה חשיבי בני כריתות אם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה ובש"מ כתובות (דף פ"ב) כתב משם מצאתי כתוב ודוקא זבין איהו אבל יהבי לי' במתנה לא מידי דהוי אקטן דאמרו קטן מקני קני אקנויי לא מקני ושוטה כקטן לכל דבר הוא עכ"ד ובאמת מצינו דעת הרמב"ם וש"ע (סי' רמ"ג) לחלק דבקטן מהני דעא"מ ולרוב הפוסקים וכן המ"מ בדעת הרמב"ם הוא מדאורייתא ובשוטה לא מהני דעא"מ דאין לו יד כלל רק בזכיה על ידי אחרים שוין הן ולהסוברים דזכיה בעד קטן הוא דאורייתא מדכתיב נשיא אחד אם כן כמו דהיה אז קטנים ג"כ לא יבצר שהיה אז בישראל חרשין וקטנים והא דקאמר בש"ס פ' א"נ קטן אתי לכלל שליחות עכו"ם לא אתי לאו דוקא כיון דקטן אתי ממילא מה שאין כן חו"ש. ובנתיבות (סי' רמ"ג) הוכיח דהוי בכלל דאתי לכלל שליחות אף בשוטה דהא מן התורה שוטה מתגרשת ואמאי הא בעינן ויצאה והיתה כמבואר גיטין (דף פ"ה) א"ו דשוטה הוי גם כן אתיא לכלל הויה כמו קטנה והדברים מוכרחים בלא"ה מדברי תוס' גיטין הנז' וכן הרמב"ם הל' גירושין כ' דעבד פסול דלאו בני כריתות הוא וחשו"ק משום דלאו בני דיעה נינהו ועיין ב"ש (סי' קכ"ג ס"ק ה') ועיין טוש"ע או"ח (סי' רס"ו) במי שהחשיך לו בדרך דיתן כליו לחשו"ק שוטה וקטן יהבינן לשוטה דקטן אתי לכלל דעת ומבואר דשוטה גרע מקטן. וצ"ל דודאי קשה לצייר דכל השוטים יבאו לכלל דעת רק דבאמת כל השוטים יש סיבה המסבב לבלבול המוח לשבש דעתו ומביא אותו לשטותו בסוגים פרטים ואם נעמוד על הסיבה המסבב שטותו יש בודאי תרופה לרפאותו ומפרט הלזה חשיב אתי לכלל דעת ומ"מ יכול להיות שלא נעמוד על סיבת שטותו וישאר שוטה כל ימי חייו לכן לענין שבת קטן עדיף משוטה דקטן ודאי יבוא לכלל דעת ולכך יהבינן לשוטה אבל לענין זכיה מהני כיון דעכשיו איש נקרא ואם נעמוד על הסיבה אתי לכלל דע' על ידי תרופה אף דהוי מחוסר מעש' ושאני עכו"ם דהשתא כו' לכשיתגייר דעת אחרת כמובן מש"ס קידושין (דף ס"ב) ועיין ת"ש יו"ד (סי' א' ס"ק נ"א) דפתי הוא הנולד כך וזה באמת נגד השכל והמוחש שימצא לו תרופה ובש"ע (סי' רמ"ג) כלל כל מיני שוטים ומשמע אף פתי בתולדה מהני לו זכיה על ידי אחר. ועוד יקשה הא שוטה שיש לו שכל כמו הפעוטות דמבואר יבמות פ' החרש דיודעת לשמור גיטה דדבר תורה מתגרשת אף באם אינה יודעת לשמור עצמה דיש לה יד ומ"ש זאת מקטנה דיש לה יד ויש לה חצר והי' מהראוי לומר דמהני לענין זכיה לקטנה כמו דיש לה חצר ועיין פנ"י גיטין (דף ל"ט) לענין קטן שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונוטלו דהוכיח בזכות דמהני דעא"מ מן התורה דהא לענין שיחרור ילפינן לה לה מאשה והה"ד בעבד קטן עיין שם בדבריו ואם כן נימא בשוטה כזה דיודע לשמור א"ע כיון דמבואר לענין גט אשה דכתיב ונתן בידה דיש לה יד יהני גם כן במזכה אותו אף שלא ע"י אחר רק בדע"א מקנה ומדכ' הרמב"ם והטור סתם שוטה משמע דכללו כל מיני שוטים המבוארים בהלכות עדות שהן בכלל שוטים לא מהני בהו דעא"מ. ובסמ"ע (סי' רמ"ג ס"ק כ"ט) כתב הטעם לחלק בין קטן לשוטה דקטן דמעשיו קיימין במטלטלין הוא דזוכה לעצמו כשאחרים מקנים לו מה שאין כן שוטה. ובאמת הא דמהני במטלטלין הוא אינו מן התורה רק משום כדי חייו ודעא"מ דקונה לרוב הפוסקי' הוא מן התורה וכיון דמהני בקטן למה לא מהני בשוטה כשיש לו יד:
ובע"כ צריך לחלק בזה טובא דעל כרחך לא חשוב שוטה לדברים אחרים לבד מן לקבל עדותו רק אם עושה מעש' שטות בדבר אחד מן הדברים המבוארים בש"ס חגיגה אבל בדברים אף שהוא בפתיות ביותר לא נחשב לשוטה לענין זה שלא יזכה בעצמו ע"י דעא"מ וכן משמע מדברי המ"מ (פרק כ"ט) ממכירה דכתב ובפ"א דחגיגה נתבאר איזה שוטה והוא כל שעושה מעשה זר דרך שטות הרי דנקט דוקא עושה מעשה דרך שטות ולא נקט דעתו משובשת ביותר ואם כן הא דלשוטה ל"מ דעא"מ וכן מו"מ דשוטה דלא מהני ובקטן דמהני לענין שלא יכול המוכר לחזור היינו דוקא שוטה שעושה מעשה זר דרך שטות ושוטה כזה לאו בר מצוה הוא כלל והוי כבהמה כמבואר ברמב"ם (פ"ט) מעדות לכך אין לו יד ולא מהני דעא"מ אבל מי שהוא פתי ביותר לאו בכלל זה הוא ואף דהזכירו רמב"ם בהלכות עדות הוא רק לענין קבלת עדות. וכבר כ' הג"פ (סי' קכ"א ס"ק י"ב) משם מהרי"ט דלענין עדות כיון שצריך להעיד על מה שעבר כבר יש לחוש שמא נראה לו באותו שעה שהדבר כן ואינו כן ונתחלף לו אבל כשבאין לקיים דבר כגון מו"מ וקידושין וגירושין ומסברי ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדבר כגון זה לאו שוטה הוא והוא כפקח בכל מה שיעשה לפנינו [ועיין ח"מ אה"ע (סי' קי"ט) שהביא דעת רבינו שמחה לענין קבלת גט לא בעינן דעתה צלותא כמו בקטנה ודעת ר"א וראב"י דגדולה שא"ב דעת גרוע מקטנה דאתי לכלל דעת ובמ"מ (סוף פרק י') מגירושין כ' ועיין מה שכ' בפ"ב דדין הקטנ' שכל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר אינה מתגרשת והוא פי' מה שאמרו אינה יודעת לשמור א"ע כמוש"ש ומפני שידוע ההיקש השוטה לקטן בכמה דברים לא ביאר רבינו בכאן עכ"ל ומ"ש יודעת לשמור א"ע הא יש הפרש והבדל בין לשמור את גיטה ובין לשמור את עצמה ואם זה יהיה השיעור של יודעת לשמור את עצמה מה הוא השיעור של לשמור את גיטה דתהיה גרועה מקטנ' ואם סגי בצרור וזרקו אגוז ונטלו דהוא שיעור פחות ומבחנת ושוטה גדולה עדיפא מקטנה וכמו שכ' בתשובת רש"ל (סי' ס"ה) המובא בח"מ שם הא המ"מ (פ"ד) מאישות כ' גירסת הרי"ף גיטין (דף ס"ה) ואם כן סגי בקטנה גם כן אגוז ונוטלה ועיין ב"י (סי' קמ"א) ואם כן מה עדיפות דשוטה דפחות מזה ודאי לאו בכלל יודעת לשמור את עצמה היא ואם אגוז ונוטלה יהיה בכלל יודעת לשמור את עצמה מה הוא בכלל יודעת לשמור את גיטה אם כן הכל שוין ואולי ט"ס הוא בדבריו וצריך לומר יודעת לשמור את גיטה עכ"פ מבואר מדבריו דשוה השיעור לקטנה וכן כ' הב"ח שם והארכתי בזה בשו"ת בימי ילדותי לאאמ"ו ז"ל] ומ"מ אף חרש ושוטה גמור יוכל להיות דאתי לכלל דעת ומהני זכיה ע"י אחר:
ומ"ש הקצוה"ח לדחות ראיית המ"מ מהא דמבואר בש"ס יבמו' פ' החרש פיקח שנשא חרשית אפילו כ' לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזון בנכסיו דכיון דבשעת נשואין כותב לה כתובתה זכתה אפילו על ידי עצמה דזה אינו מתנה אלא כמו שכר שפחה לשמשו כמו שכ' בש"ס שם והמעיין בש"ס שם יראה דאפילו כ' לה מעצמו לא בשביל שכר גם כן זכתה ובפרט להרי"ף והרמב"ם הל' אישות דגרסי ליזק בנכסיו. וכן בדברי רמב"ן מלחמות כתובות (דל"ו) לענין טענת בתולים כ' דהוי כתובת' כמתנה. ואיירי בזיכה לה על ידי אחר דדעא"מ ל"מ להתחייב כמבואר בר"ן פ' התקבל ובש"ע דמה שאינו ביד הקטן ל"מ להתחיי' לו ול"ה כדעא"מ שיועיל רק במה שהוא בידו ורק על ידי שיזכו אחרים בעדו מהני הרי על כרחך מוכח דמהני זכיה על ידי אחר אף בחו"ש. וראיתי במח"א בחידושיו על הרמב"ם שכ' על ראיות המ"מ דהתם אינו אלא חיוב שמתחייב עצמו כמו שמתחייב לעובר ואינו מובן כלל דשם גם כן הוא רק מדרבנן וגם חיוב גרע דלא מהני אף בקטן בדעא"מ רק על ידי אחרים. ולמה שכ' בקצוה"ח ונתיבות דלקטנה יכול לחייב א"ע בשטר אם כן שם י"ל דאף על ידי עצמה יכול לחייב לה מ"מ שפיר מוכח משם דמהני עכ"פ זכיה גם בחו"ש ולקטן מהני במזכה על ידי אחר בק"ס. ומה שכ' המח"א בדיני מתנה הנז' ואם היינו מחלקים ולומר דמה שזיכה לו במתנה על ידי אחר זכה השוטה אפילו היכא דלא אתי לכלל דעת מטעם דזכיה כי האי לאו מדין שליחות המקבל הוא דא"ז שלוחו של מקבל אלא שלוחו של נותן הוא. ולא אבין הא לו יהי' דשלוחו של בעל הממון הוא מ"מ כיון דצריך לזכות בעדו ואין לו יד לזכות בעצמו מ"מ בעינן כח למי שיזכה בעדו שיהיה לזוכה ואולי כוונתו דעכ"פ כיון דמצינו קנין של זכיה מן התורה שיכול לזכות בקנין בעד חבירו יכול לזכות גם בעד חו"ש רק לנכרי ל"מ ועיין בש"מ פרק א"נ משם הרשב"א דכ' הא דאין זכיה לעכו"ם מנ"ל וכתב כיון דאשכחן בשליחות דמחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכיה כן ועיין מה שכ' בספרי ח"ר דיני תרומה הנז' בביאור דבריו. עכ"פ כנראה דעת כל הראשונים והב"י דלא הביא מחלוק' בזה דמהני זכיה לחו"ש כמו דמהני לקטן ועל ידי אחרים והמעיין בש"מ כתובות שהביא דברי רמ"ה בהך דבר שטיא יראה שלא סיים הדברים שכ' הרא"ש גם היה עתים חלים ומשמע מדבריו דפשיט ליה להרמ"ה ז"ל דבכל אנפי אף בשוטה כל ימיו יש לו זכיה על ידי אחר ומהני ואולי הרא"ש ז"ל כתב זאת להוסיף דאף אם ירצה מי לחלק ולומר דצריך להיות אתיא לכלל דעת גם כן שם הדין כן אבל לענין דינא בלי ספק גם דעת הרא"ש דמהני אף בשוטה גמור ודברי בנו הטור ז"ל לעד נאמן: