אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
קונטרס הקנינים · סימן יב
כתב בש"ע (סי' קצ"ח ס"ה) לפיכך אם הי' ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר העמידוהו על דין תורה שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להציל יעיין שם. ולכאורה היה נראה אף דהעמידוהו על דין תורה שכסף יהיה קונה מ"מ גם קנין משיכה מהני בכה"ג שיתחייב הלוקח בדמי מקח כשמשך דכיון דחז"ל תקנו משיכה הוי קנין בפ"ע ואף במקום דאוקמי אדאורייתא דמעות קונות מ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים אולם מלשון הרמב"ם (פ"ג מה"מ ה"ז) שכ' על דין זה באם היה מושכר למוכר וז"ל לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח כו' משמע דבכה"ג כיון דלא שייך לומר נשרפו חיטך ואוקמו אדאורייתא שכסף יהיה קונה לא תקנו חכמים משיכה וכן מבוא' להדיא בספר החינוך פרשת בהר (סי' של"ו) שבצד זה לא יקנה במשיכה אלא בכסף כדין תורה יע"ש. ובנתיבות המשפט שכתב להיפך מזה בפשיטות (בסי' קצ"ו) שמביא קושית הפנ"י אמאי עבד כנעני נקנה במשיכה הא לא שייך הטעם דנשרפו חיטך וכ' ודאי אף במקום דלא שייך הטעם מ"מ לא עקרו רבנן קנין משיכה ולא פלוג רבנן יעיין שם שהוכיח מסי' (קצ"ח) דבמקום דמהני קנין מעות וכי לא יועיל בהו משיכה אלא ודאי דקנין משיכה לעולם לא בטל והרי לפנינו דברי בעל ספר החינוך שסובר באמת כן דל"מ בכה"ג קנין משיכה וכן נראה מלשון הרמב"ם כמו שכ'. ועיין נתיבות (סוף סי' קצ"ט) שכתב הא דאמרינן גבי הקדש משכו במאתיים לא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש אף דבהקדש לא שייך נשרפו חיטך מ"מ כיון שכבר עשו משיכה לקנין גבי הדיוט לא פלוג רבנן ותדע דאפילו במקום דלא שייך נשרפו חיטך מ"מ משיכה קונה עיין שם ולמה שמבואר לפנינו דבאמת אינו קונה ע"כ צ"ל דחז"ל העדיפו לכח הקדש לחייבו הואיל דמצינו בהדיוט דחייב ושם בלא"ה ע"כ ליכא קנין משיכה כי מי הקנה לו דבר של הקדש וגם לא שייך כלל משיכה דבכ"מ שהוא ביה גזא דרחמנא הוא כמו שכ' תוס' בכורות וכיון שלא קנה הלוקח החפץ במה נתחייב אלא ודאי דשם חייבו חז"ל מטעם דלא יהי' כח הדיוט חמור. ובאמת היה נראה לכאורה ברישא דברייתא דקתני משכו במנה כו' עד שעמד במאתים נותן ר' על כרחך הפי' אם הלוקח רוצה לזכות במקחו אבל אם הלוקח אינו רוצה לזכות אין מוציאין ממנו בעל כרחו כיון דלא התחייב את עצמו במשיכתו רק ק' כן נמי י"ל במשכו במאתים נותן מאתים אם רוצה להחזיק במקחו אבל אם הלוקח רוצה לבטל המקח כיון שהוזל י"ל דיכול דבמאי מתחייב במשיכתו כיון שלא קנה עדיין החפץ במשיכתו. אולם מדברי רש"י ור"ן קידושין (דף כ"ט) לא משמע כן וצ"ע בזה:
ומ"מ לקושטא כבר כתבתי בספרי ח"ר דיני יו"ט (סי' כ"א אות יוד) דמוכח מדברי טוש"ע דגם משיכה קונה מדכתיב בש"ע (סי' קצ"ח) שכירות מטלטלין י"א דנקנה דליכא למיחש שיאמ' לו נשרפו חיטך כיון שהגוף שלו טרח ומציל ועיין שם בסמ"ע (ס"ק י"ב) שיאמר לשמעון עליך להציל שהרי אין לשמעון בו אלא תשמיש מעט זמן עיין שם וכבר עמדו המחברים על זה למה המחבר לא הביא דעת החולקים ה"ה רש"י ז"ל ב"ק (דף ע"ט) וכן הנ"י ב"מ פרק השואל כ' כיון דשכירות כמכירה אין לחלק וכן כ' הרשב"א ז"ל והסכימו האחרונים לבד דעת הרמב"ן המובא בש"מ ב"מ שם דכיון דמצינו במלתא דלא שכיחא אוקמו אדאורייתא דמעות קונות אם כן בסוג שכירות למה נשוה למכירה כיון דתמיד לא שייך החשש דנשרפו חיטך יעיין שם. וכן נלע"ד מדברי הטור (סי' ש"ז) להדיא שכ' אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה או שיעשה קנין אחר הקונה בלוקח עיין שם ובש"ע שם כ' שיכולין השוכר והמשכיר לחזור עד שימשוך או שיעשה אחד מדרכי הקנין עכ"ל ומשמע אם משך ואחר כך תפס ממנו המשכיר דמוציאין מידו דאחר משיכה אינו יכול לחזור עוד ואמאי הא יכול לומר דלמא מעות קונות בשכירת מטלטלין ולא תקנו בזה משיכה א"ו מ"מ משיכה גם כן הוי קנין המועיל ואף דשם לא שייך כלל לקנות במשיכה מן התורה כיון דאינו קונה הגוף רק לתשמיש הוי כמו אותיות וכמו שכ' בריטב"א קידושין (דף מ"ז) ומ"מ כיון שתקנו חז"ל דמשיכה הוי קנין המועיל מהני אף במקום דמועיל קנין כסף. ואולי יש לחלק דשאני עניני שומרי' כיון דבשאר שומרים תקנו משיכה לא פלוג עשאו דבכ"מ קונה משיכה וצ"ע:
עוד השיג הנתיבות (סי' קצ"ו) על הפנ"י קידושין במה שכתב דלכך עבד כנעני נקנה במשיכה אף דכקרקע הוא מ"מ בקרקע אי אפשר במשיכה אבל עבד דאפשר במשיכה נקנה במשיכה והקשה הא מבואר בש"ס גיטין (דף כ"ב) גבי עציץ נקוב דאינו קונה הזרעים במשיכה יעיין שם וכן השיג בס' המקנה שם גם כן על הפנ"י. וגם בזה תמהני ובפרט עמ"ש המקנה דרק להתחייב על ידי משיכה לא מהני אבל במתנה באמת מהני כמו דמהני בכתב גט על עלה של עציץ נקוב ונתן לה העציץ עם הזרעים דכשר מדאורייתא כמבואר גיטין שם ועל כרחך משום שאין שום דבר שמתחייבת כנגדו אבל בעבד דמתחייב במעות נגד משיכת העבד לא מהני. ולא ידעתי כל דבריהם הא להדיא מבואר בתוס' גיטין שם (דף כ"א ע"ב) ד"ה יצא דגם בגט לא מהני כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כמו במכר בעל זרעים לבעל העציץ ל"ק עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכה ל"ק דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשיר אביי משום דשקיל לי' ויהיב לה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ יעיין שם בתוס' היטב הרי מבואר דגם בגט לא מהני אם קבלה במקום שאינו פוסקת יניקת העציץ דאז לא מהני משיכת העציץ כיון דלא משכה היניקה דעל זה לא שייך משיכה רק אם הניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ בזה מהני גם במכירה דהוי שוב כמטלטלין ואתיין דברי הפנ"י על נכון דאף בעציץ נקוב לא שייך משיכה כיון דאינו מושך היניקה כל שאינו פוסק היניקה לא שייך משיכה לכך אינו קונה הזרעים במשיכת העציץ אבל במקום דשייך משיכה מהני אף בקרקע לכך מהני בעבד וזה ברור ופשוט ועיין תוס' ב"ק (דף י"ב ע"א) ד"ה למה דמבואר מדבריהם דעבד כפות נקנה בתורת חצר אף אם עבדו כמקרקע יעיין שם היטב. ובס' קרית ספר (ס"א ממכירה) כ' ג"כ דלהכי נקנה עבד במשיכה כמטלטלין משום דהוי הוא גופיה מטלטל ע"ש:
וראיתי בס' המקנה קידושין (דף כ"ז) שכ' בטעם הסוברי' דאף בשכירות מטלטלים שייך לומר נשרפו חיטך בעליה משום דקיי"ל שוכר כשומר שכר אם כן אם יקנה השכירו' בכסף נעשה השוכר עליו מיד שו"ש משעה שנתן הכסף אף שלא משך והוא בביתו של משכיר הו"ל כחזר והפקידו אצלו והמשכיר אינו אלא כש"ח עליו אם כן אף אם ישרף יצטרך השוכר לשלם ולא יטריח המשכיר להציל דלא מיירי בדליקת אונס גמור יע"ש. ולענ"ד שלשה תשובות בדבר חדא דנראה אף להסוברים בסילוק רשות הבעלים בלבד עדיין לא חל החיוב שמירה רק דבעי קנין כמבואר (סי' ש"ז) אבל מ"מ אף בעשה השומר משיכה לקנות ולהתחייב בשמירה כ"ז שלא סלקו הבעלים מרשותם לא חל על השומר החיוב שמירה. ועיין מח"א סוף הלכות שומרים דסתם שמירה הוי כשמסלקין הבעלים החפץ מרשותם לרשות הנפקד והכי איתא במכילתא וכוונתו על המכילתא שהביא (סי' א') לשמו' עד שיפקיד ויאמר שמור לי ואף דמסיק שם דהיכא דמוכח' מילתא דלשמירה נתכוין חייב מ"מ היינו בהוציא מרשותו. אבל בשוכר דעיקר חיובו בשמירה הוא רק מטעם כיון דבגוף החפץ משתמש ולהנאתו הוא אצלו שצריך לקחת לרשותו כדי להשתמש הוי כש"ש והתורה ירדה לסוף דעתו של אדם שרוצה להתחייב א"ע בגניבה ואבידה כמו שכ' תוס' כתובות (דף נ"ו) דכל החיובין של השומרי' הוא מטעם זה והיינו כשנסתלקו הבעלים מן החפץ אבל כל זמן שלא נסתלקו אף שנעשה קנין המועיל לשכירת החפץ מ"מ לא מצינו שהתורה חייבו בשמירה בשביל הקנין כ"ז שלא בא לרשותו ושע"ז ג"כ ירדה התורה לדעת ב"א שאף שעדיין לא סלקו הבעלים משמירתן יתרצה השוכר לחייב את עצמו בשמירה. אדרבא כנרא' דעת ב"א אינו לחייב א"ע בשמירה טרם שבא החפץ לידו. ואף די"ל אם מפרש ומתחייב מחויב הואיל דהיה קנין מ"מ סתם שוכר דלא קבל בפירוש לשמור רק ממילא מחייב בחיוב לא עדיף בחיובו יותר מסתם שומר דבעינן שיתן לו לשמור וכל זמן שלא נסתלקו הבעלים א"ע לא חל עליו עדיין החיוב שמירה דעיקר הקנין הי' בכסף שיהיה הדבר נקנה לו בשכירות אבל חיוב שמירה החל ממילא לא נתחייב בטרם שבא החפץ לידו. ולא מבעי כששכר הפרה על יום מחר בודאי דלא נעשה היום ש"ש ובזה י"ל דגם בעל המקנה מודה רק אף אם שכרה לקחת בכל עת שירצה השוכר מ"מ כל זמן שלא סלקו הבעלים שמירתן ל"נ השוכר ש"ש ואינו דומה לחזר והפקידו שם כבר בא לידו ונסתלקו הבעלים כמובן. ועיין במקנה אה"ע (סי' כ"ח ברמ"א ס"ג) שכ' שם בעצמו להקשות על רשב"א דסובר בהלוה על משכון ועדיין לא משך המלוה המשכון דל"ק והקשה דמנ"ל דל"ק בכסף כיון דלא שייך לומר נשרפו חיטך בעליה כיון דאין אחריות המשכון על המלוה בטרם שבא לידו אפילו למ"ד המלוה על המשכון שו"ש עיין שם הרי דסובר אף דכבר קנה המשכון מ"מ לא הוי שו"ש עד זמן שיסלקו הבעלים את עצמן משמירת החפץ וכמו שכתבתי:
שנית אף אם נודה לסברת המקנה דהוי כחזר והפקידו מ"מ ממילא הוי המשכיר גם כן כשו"ש דהא במשכון כשחזר המלוה והפקידו ללוה דמבואר (סי' ע"ב) דהלוה לא הוי רק שו"ח יש להבין הא הלוה יש לו היתר תשמיש בהמשכון ולמה ל"ה כשו"ש בשביל זה. וראיתי בתומים שם דעמד על זה והעלה דאיירי דוקא היכא דהמשכון אינו שוה רק כנגד החוב וכשישתמש יפחת המשכון יעיין שם. ועיין מה שכ' לעיל בדיני הלוואה (סי' ס"ט) ואם כן בסתם מטלטלין כשהשכירן ועדיין לא לקח השוכר לביתו ונשאר ביד המשכיר בודאי אף שקנה השוכר בקנין המועיל להקנין פירות מ"מ כ"ז שנשאר ביד המשכיר יכול לשמש בו אם כן אף אם יהבינא לי' להמקנה סברתו דהשוכר נעשה מיד שו"ש מ"מ שוב המשכיר הוי גם כן כמו שו"ש הואיל דיש לו בו היתר תשמיש. ובאמת דדברי התומים שם (ס"ק ט"ו) יש להתבונן קצת דמ"מ יש רשות ללוה לשמש אף אם יפחות דמיו מ"מ יכול לשלם הפחת וצ"ל דכיון דאין לו רשות לפרוע לחצאין כמבואר (סי' ע"ד) בש"ע אם כן אם מפחת וישלם הפחת יכול המלוה לעכב ואם ישלם הכל בזה לא הוי ליה ללוה הנאה ולא נעשה בשביל זה שו"ש. וקצת דוחק לומר דהש"ע (סי' ע"ב) איירי דוקא כששוה המשכון רק כדי חובו וגם שעל ידי מה שישתמש הלוה יפחת דמי שוויו של המשכון. ובקושית התומים דנימא דהלוה הוי שו"ש י"ל קצת למה שכ' שם הקצוה"ח (סק"ח) לדין דהיכא דהמלוה מחזיר להלוה המשכון אסור המלוה לקבל שום דבר עבור זה דהוי כריבית ועיין שם בנתיבות דאף היכא דהמלוה קנה המשכון מדר"י אסור עכ"פ מדרבנן. ועיין תוס' ב"מ (דף ק"ד ע"ב) ד"ה אהני שהקשו שם כיון דאם לא כ' לו הלוה פטור מן הגירעון אם כן מצוה הוא שלא יקחנו והאיך הוא מותר על ידי הכתיבה ומה איסור יש בזה כיון דהלוה מחייב א"ע כשמחזירו על ימים רבים והתוס' בתירוץ הא כתבו דהלוה מקנה לו ואין עוד בידו בתורת השבת העבוט אלא בתורת שאלה ולמה להו לזה דמקנה לו הלוה. אלא ודאי כל זמן שנשאר ביד המלוה בתורת משכון כשמחזירו ללוה אם יש לו שום צד הנאה בזה הוי ריבית דרבנן עכ"פ וכמו שכ' הנתיבו'. ועדיין יש לעיין שם בדברי התוס' אכ"מ. ולפי זה יש לומ' בחזר והפקיד המלוה המשכון ללוה לא הוי כש"ש בשביל היתר תשמיש דהוי כריבית כמו שאסור לתת שום דבר להמלוה בשביל דמחזרו לו אף דלוקח רק בעבור קנינו מ"מ אסור מדרבנן כן נמי כיון דבאמת גוף החפץ של הלוה הוא ומשמש בשלו רק קנין שעבוד משכון יש להמלוה ואם יהיה שו"ש על גוף החפץ בעד השימוש אפשר דהוי כריבית. וכן נראה שם דעת הנתיבות במשה"כ (ס"ק ח"י). ולפי זה בשוכר פרה מחבירו על זמן אף דיש ביד השוכר לקחת הפרה מן המשכיר בכל זמן שרוצה מ"מ ודאי כ"ז שנשארה הפרה ביד המשכיר יכול לשמש בה אם כן הוי כשומר שכר בעד שכר שימוש ולא נוכל לחייבו להשוכר בגניבה ואבידה.
ואין להקשות על דברי התומים הנז' הא הש"ך (סי' ע"ב) כתב דנפ"מ בשומר שכר שחזר והפקידו ביד הבעלים דהבעלים הוי כשו"ח והשו"ש חייב בגניבה ואמאי הא מהראוי שהבעלים יהיה גם כן כשו"ש בשביל היתר תשמיש וכמו שכ' במשכון. זה אינו דהא שם הבעלים משתמשים בשלהם ואין להם שום תוספת הנאה במה שהפקיד השו"ש אצלו בהחזרה דבכל עת וזמן שרוצה לשמש בשלו יכול לקבל בהחזרה מיד השומר מה שאין כן במשכון דמשמש תמיד בדבר שיש להמלוה קנין ושעבוד עליו ובשל חבירו משמש. וכן במשכיר אף דבשלו הוא משמש מ"מ נעשה שו"ש על זכות השוכר כיון דמשמש בהקנין שיש לשוכר בהחפץ:
ואין לומר דמ"מ ל"נ המשכיר כשומר כיון דלא עשה שום קנין לשמירה ולכמה פוסקים בעי שהשומר יעשה קנין אף לחיוב שמירה ולא מהני סילוק שמירה של הבעלים וכמבואר (סי' רצ"א) ז"א דאם כן אף בשומר חנם דגם כן בעי שיעשה קנין וכיצד יעשו הבעלים שוב כמו שומר חנם עכ"פ באם השומר שכר חזר והפקיד ביד הבעלים. אלא ודאי על כרחך צריך לומר דודאי אם מכניס הדבר לביתו וחצרו אין צריך עוד שום קנין כיון דהבעלי' סלקו שמירתן ונשאר ברשותם. וכל ענין קנין של שו"ח וש"ש הוא לא שיהיה להם קנין בגוף הדבר דהא כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא רק מטעם התחלת מלאכה דהוי קנין אצל פועלים וכמבואר בנמ"י פרק השואל משם הרמב"ן ועיקר התחלה הוא מכי משכן לרשותן ועיין קצוה"ח (סי' ש"ז) ואם כן אף דלא שייך קנין אצל הבעלים כיון ששלהן הוא מ"מ כיון שהכניסו תוך רשותן וביתן הוי התחלת מלאכה לשמירה ועיין מה שכ' אאזמ"ו ז"ל בספרו דברי משפט (סי' רצ"א) דמסופק דאפשר אף כשהכניס לחצר שאינו משתמרת גם כן הוי קנין עיין שם לתרץ קושית המח"א ולדברי הרמב"ן הנז' דבריו יתכוונו. ובמ"ש לא ידעתי מקום לקושית הקצוה"ח (סי' רצ"א סק"ה) דל"ל קרא למעוטי שטרות משומרין הא תפ"ל דבעי משיכה בשומרין ואלו בשטרות משיכה ל"ק עיין שם ובנתיבות מדחיק לתרץ ועדיין אף לפי תירוצו יקשה על הקדשות ל"ל מעוטי הא לא שייך קנין וכמו שכתבו תוס' בכורות (דף י"ג) דמשיכה לא שייך בהקדש דכל היכ' דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא. ולמה שכתבתי אתי שפיר דאם הביא החפץ לביתו ודאי עדיף מקנין והוי התחלת מלאכה ממש ואם לא היינו ממעטינן לשטרות לפי שאינו גופו ממון ולהקדשות היה מתחייב בשמירה כהביא לביתו וז"פ. ועיין תשובת רשב"א בח"א (סי' ש"מ) מובא בש"מ ב"ק (סוף פרק ג') דהוכיח שם דהיכ' דעשה הלוה אפותקי מפורש לא הוי כשומר עליו ולכאורה איך שייך שיתחייב בשמירה כיון דלא שייך קנין ולמה שכ' אתי שפיר דמ"מ כיון שנשאר בביתו הוי התחלת מלאכה לשמירה ועיין מה שכ' בס' דברי חיים דיני נ"מ (סי' י"ד) לפלפל בדברי הרשב"א הנז'. ואם כן במשכיר נמי דכוותיה דמ"מ כיון דנשאר בביתו והוי כשו"ח וכמו שכ' המקנה מהראוי שיהיה כשו"ש בשביל היתר תשמיש וכמ"ש:
שלישית י"ל כיון דגם בעל המקנה מודה דהוי המשכיר עכ"פ כשומר חנם. אם כן ממילא לא נתחייב עדיין השוכר כשו"ש דהא לעולם המשכיר הוי כמו בעלים עמו בשעת שמירה והוי שמירה בבעלים וגם בדין הש"ע (דסי' ע"ב) בחזר והפקידו יש להבין איך יתחייב הלוה כדין שו"ח הא הוי כמו שמירה בבעלים כיון דהמלוה הוי כשו"ש. ועיין בנתיבות (סי' ש"ה ס"ק ג') שכתב ליישב על הא דשו"ש שמסר לבעלים דהשומר שכר חייב בגניבה והבעלים בפשיעה אף דהשו"ש עדיין חייב לשמור מגניבה כיון דמ"מ אין השומר שכר עמו במלאכתו שהרי אינו שומרו רק שחיוב הגוף מוטל עליו לענין גניבה. ועוד הא השומר אינו בעלים של החפץ ודמי להא דסי' (שמ"ו סי"ז) בהגהה עכ"ל והנה טעם השני אינו מובן דאינו דומה לדברי רמ"א (דסי' שמ"ו) שם כיון דהשואל כל הנאה שלו מתחייב באונסין על גוף הפרה ואף דהגזלן המשאיל היה עמו במלאכתו מ"מ כיון דאין הגוף הפרה שלו רק של הנגזל מתחייב באונסין להנגזל בעלים אמתים משא"כ בשומר שחזר והפקיד כיון דלענין גניבה נשאר החיוב שמירה של השו"ש וזה דנתחייב על שמירות פשיעה היא על חיובו של השו"ש ואם כן על זה הוי כבעלים אמתים עמו במלאכתו. גם מה שכ' כיון דאין עמו רק חיוב הגוף לענין גניבה מוטל עליו ל"ה כעמו במלאכתו מבואר בטו"ז (סוף סי' רצ"א) להיפך דסובר שו"ש שחזר והפקיד אצל הבעלים הוי כבעלים עמו כיון דנשאר על השומר החיוב שמירה מן גניבה ואבידה ואם כן אף אם נאמר כמו שכ' הש"ך (סי' ע"ב) דשומר שהפקיד אצל הבעלים לא הוי שמיר' בבעלי' מ"מ בשוכר מחבירו אף שעשה קנין המועיל כיון דעכ"פ המשכיר הוי כשו"ח הוי כבעלים עמו אצל השוכר ופטור מגו"א כיון דבשע' שנעשה השוכר שומר שכר נעשה הבעלים המשכיר שו"ח ומשועבד אל השוכר לשמור. ולפי זה אף אם נאבד בגו"א מ"מ השוכר פטור ועיין מח"א הלכות שומרים (סי' ל"ח) וע' בהעיטור במאמר שכירות דכ' דמסתברא דשכירות מטלטלין דאינו נקנה אלא במשיכ' ולא במעות משום גזירה שמא יאמרו נאבדו ולא טרח ומשמע קצת דהטעם לא משום דלא פלוג רק דיאמר נאבד ויהיה לו טו"ת ואף דלא יצטרך השוכר לשלם מ"מ יפסיד דמי שכירתו וצ"ע להבין דבריו הא עיקר הטעם משום דלא טרח ובכאן יהיה טורח להציל הגוף ולדברי המקנה יש פנים לדבריו אולם למה שכ' דהשוכר פטור קשה להבין דבריו: