אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני עדות · סימן נה
אם יש קרקע לב' שותפים ובא אחד להוציא מתחת יד האחד שהיא גזולה אין השותף מעיד לפסול עדי המערער רק אם סילק עצמו ממנו וקנו מידו ואף לאחר הערעור מהני וצריך שיקבל אחריות שאם יבא בע"ח לטרוף ישלם לו דמיה כמבואר ש"ע (סי' נ"ז ס"א) ועיי"ש בסמ"ע (ס"ק ה') דאף אם חלקו לגמרי כשבא מערער על חלקו של שותף אחד שהיא גזולה אינו יכול השני להעיד דיתבטל החלוקה אם יטרוף ממנו כמו באחין שחלקו כשבא בע"ח או נגזל על אחד מהם בטלה מחלוקת רק אם הוא עצמו פוסל עדי המערער רק דאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה דמזל דידך גרם לך שנסתחפה שדך. והטו"ז כתב דוקא באחין דברא כרעיה דאבוה אבל בשותפין הו"ל כלוקח שלא באחריות ועיין באחרונים דמחלקים בין בע"ח לנגזל וכבר הבאתי בהגהותי בדברי חיים דיני עדות (סי' ח"י) מדברי ריטב"א (דף נ') מסכתא גיטין בשכ"מ שאמר תנו ק' לפלוני ר' לפלוני ש' לפלוני אם בא בע"ח גובה מכולן וכתב ונראה דהיכא שגבה מאחד מהם שהם חוזרים וחולקים ומפסידים כולם לפי חשבון כו' ומיהו אין דעתו של רבינו נראה כן אלא היכא שטרף חלקו של אחד מהם שאותו לבדו הפסיד ואינן חוזרין וחולקין דלא אמרינן הכי אלא ביורשים ממש אבל לא במקבלי מתנה וזה כסברת הטו"ז אולם דעת אחרי' דבטלה מחלוקת וכן דעת רמ"ה ב"ב (פ"ח סי' ע"א) ומדבריו נרא' דהוי כלוקח באחריות עיי"ש עכ"פ מחלוקותן של הסמ"ע והטו"ז מבואר בד' הראשונים:
וכתב עוד הסמ"ע (ס"ק ח') הא דלא חיישינן לקנוניא אם מסלק את עצמו לאחר הערעור כיון דליכא ריעותא לפנינו. וכבר הש"ך בכמה מקומות חולק על הסמ"ע בזה דלעולם חיישינן לקנוניא אף בליכא ריעותא לפנינו ועיין (סי' ע"א סי"ט) אולם כאן מבואר הטעם בש"מ ב"ב (דף מ"ב) דכל שאין לו בו עכשיו כלום נסתלקה נגיעתו לכל העדים שמא שכורים הם עיי"ש והכוונה דהא דחיישינן בכל נוגע למשקר הוא משום דהוא כבע"ד וכמעיד על עצמו דאין לו תורת עדות אבל אם מסלק נגיעתו רק לחוש לרמאות ולשקר כיון דאין לפנינו עכשיו חשש רק לחוש ששותפו יחזיר לו אחר כך חלקו בזה הוי כמו לחוש לכל עדות שמא מקבלי' שכר כדי להעיד שקר. ומה"ט נראה דאם אחר שנתקבל עדותו בפני ב"ד ונסתלק הערעור בא השותף לתבוע משותפו חלקו ואומר אמתלא שעשה זאת לסלק את עצמו כדי שיכול להעיד אינו נאמן אף דמצינו כהאי גוונא באומר שטר אמנה הוא זה דיכול אחר כך לגבות מן הלוה באמתלא כמבואר (סי' מ"ז) ואף דעושה שלא כהוגן מהני אמתלא ואם כן כאן אף דאומר על עצמו שהעיד בשקר ועבר על לא תענה מ"מ מצינו אף במקום דעשה איסור מהני אמתלא כמו במס' ב"ב (דף קכ"ז) באמר עבדי הוא ואחר כך בני וברמ"א אה"ע (סי' ד') באומר על בנו שהוא ממזר דיכול אחר כך לחזור כשנותן אמתלא אף דעשה לפי דבריו מעשה רשע ועיין באר שבע (סי' ע"ה) ובנו"ב מהד"ק חלק אה"ע (סי' ט"ז) ובמ"ש לעיל (סי' ט"ו) וא"כ כאן אם יבא אחר כך לתבוע משותפו ויאמר אנחנו יודעים דהקרקע אינה גזולה והעדים שקרנים הם לכן סלקתי את עצמי כדי שיתקבל עדותי ואם כן שוב הוי נוגע. וביותר למ"ש בש"מ ב"ב דהא דקתני דכתב לו דו"ד ולא נקט לה בלשון הקנאה משום דמחזי כשקרא והא דלא אוקמה כגון דאודי ליה לחבריה משום דאכתי מעמידה בפני בע"ח לפי שאינו נאמן בהודאתו נגד בע"ח כיון שחב לאחרים ולמה ליה בזה בלא"ה אם אינו בדרך הקנאה יכול לחזור אחר כך ולתת אמתלא ואף בלשון דו"ד וקנין יש לדון דיהני אמתלא. אולם כיון שנתקבל עדותו בב"ד שוב אמרינן דסילוקו היה בלב שלם דאם לא כן ל"ה דנין הב"ד על פי עדים אם היו יכולין לחזור מהגדתן באמתל' וכבר בארתי לעיל סי' הנ"ל משם ריטב"א מדכתיב על פי שנים עדי' יקום דבר ע"כ דשוב אינן חוזרים ומגידין דאם לא כן לא קרינן ביה יקום דבר ולכן אינם יכולין לחזור בשום אמתלא שבעולם וכאן נמי כיון דנתקבל עדותו שוב אינו יכול לעשות שום דבר בכל אמתלאות שיתבטל עדותו וממילא גם לגבי שותפו אינו נאמן להוציא באמתלא דא"כ יתבטל עדותו שכבר נתקבל ואנן יקום דבר בעינן ולחוש שעשה ביניהם קנוניא לזה לא חיישינן כמו בכל עדות שבעולם וזה ברור ופשוט:
ובזה מיושב נמי קושית הטו"ז בהא דמבואר בטור ורמ"א (סי"ז) דהיכא דמעיד שהוא של לוי בכל ענין יכול להעיד דכיון דהודה דהוא של לוי שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהוא שלו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואמאי אינו יכול לערער עליו עוד כשמביא עדים הא יכול לומר מה שהודה מקודם דהוא של לוי היה לדחות את יהודה כמו בשטר אמנה דיכול לבטל הודאתו באמתלא. ולמ"ש אתי שפיר דכיון דכבר העיד על זה נגד המערער ונתקבל עדותו שוב אמרינן ביה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ול"מ כל האמתלאות שבעולם דיקום דבר כתיב וכשמקבלין הב"ד עדותן של עדים אינם יכולין לחזור בשום אופן שבעולם ואם נאמין לו בתורת עדות דהוא של לוי נגד המערער ע"כ דאינו יכול לבטל עדותו ואם יהיה בידו לתת אחר כך אמתלא לבטל הודאתו ואז שוב ממילא יבטל עדותו לכן אמרינן לקבל עדותו ואח"כ שוב אינו יכול לבטל עדותו באמתלא על הודאתו שהודה מקודם וכיון דאם נאמין לו יתעורר נגיעתו לכך ל"מ אמתלא וא"ד להא דשטר אמנה דשם לא נתקבל דבריו בתורת עדות:
אך יש להתעורר בדברי הסמ"ע (ס"ק ה') דבחלקו השותפין יכול להעיד משום דלא יכול לחזור על השותף משום דהוא עצמו פוסל עדיו של המערער ומזלו גרם ולא יתבטל החלוק' ואמאי הא יכול אחר כך לתת אמתלא על הודאתו שהודה שרצה לסלק כח המערער כדי שיתקבל עדותו של השותף ואין לתרץ כתירוצו של הטו"ז על קושיתו דל"מ אמתלא באומר שטר אמנה רק מטעם שיש בידו השטר וחזקה דאינו אמנה או פרוע דזה אינו דודאי מה דהעדים של המערער העידו בתורת עדות מסייעו לו לאמתלא שלו ועדיף מכח השטר וכ"כ בספר שער משפט (סי' פ') ומבאר שם דקושייתו של הטו"ז הוא רק באופן שיש תו"ת עיי"ש ואם כן הכא נמי כיון דיש להמערער עדים על השדה שהיא גזולה למה לא יהי' השותף נאמן אחר כך לומר אמתלא שהודה להכחיש העדים כדי ששותפו יהיה כשר להעיד. וכן קשה בהא דמוכר מעיד ללוקח כשהלוקח מכיר בו שהוא בת חמורו נימא דהוא נוגע דירא שהלוקח יחזור אח"כ אליו ויתן אמתלא על הודאתו וכבר התעורר בזה אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני עדות (סי' כ"ג) ורצה להעמיס קושיא הזאת בדברי המהרש"א ז"ל.
ונראה דכיון דעל ידי דבריו נתקבלה עדותן של העדים דאנן מחזקינן להודאתו הודאה גמורה ולא חיישינן לערמה וממילא אחר שנתקבל עדותן בב"ד ודנין על פי עדותן כי החזיקו שאינם נוגעים בדבר כיון דזה הודה היינו השותף הודה דקרקע אינה נגזלת והעדים המעידין להיפך הם פסולין והב"ד דנין על פי הודאתו שוב א"נ לחזור מדבריו אף באמתלא לבטל עדותן של העדים ופסק הב"ד אשר כבר נתחזק ול"מ לדעת הטו"ז בהוחזקה נדה בשכנותיה דא"נ אף כי נתנה אמתלא על המעשה שהית' ג"כ ללבוש הבגדים מ"מ כיון דעל ידי המעשה נתחזק בבירור דבעלה לוקה עי"ז והוו כבירור ודאי וכאשר הוכיח במישור הת"ש יו"ד (סי' א' ס"ק ע"ח) בראיות ברורות א"כ ה"נ כיון דנתקבל דבריו בב"ד ועל ידי הודאתו דנו הב"ד ע"פ לקבל עדותן ולסלק הנגיעה שוב א"נ באמתלא לבטל מה שהוחזק אלא אף לדעת הש"ך יו"ד (סי' קפ"ה) דאם נתנה אמתלא שהצריכה ללבוש בגדי נדה נאמנת היינו לענין איסור אבל לא לבטל דבר שנתקבל לבירור גמור בב"ד ועיין רמב"ם (פח"י ה"ט) מאיסורי ביאה באשת כהן דאמרה נאנסתי אעפ"י שמותרת לבעלה אסורה לכהונה אחר שימות בעלה שהרי הודה ובראב"ד שם דמהני אמתלא וכ' המ"מ בטעם הדבר לדעת הרמב"ם דאין לסמוך על אמתלא שאומרת כך כדי שיגרשנה בעלה דל"ה מצוה לגרשה ואינו מחוייב להאמינה וה"נ דכיון דלא תליא בהודאתו לבד רק שבזה יסולק הנגיעה ועדיין לא נודע לנו אם השותף יעיד בפני ב"ד וכן הלוקח א"י עדיין אם המוכר יעיד ולא תליא בו הדבר לכך ל"מ אמתלא לחזור מהודאתו ואף לדעת הראב"ד דמהני האמתלא שם הוא מטעם שלא נתקבלו דבריה כלל ועיין ב"ש אה"ע (סי' ו' ס"ק כ"ו) ובנו"ב מהד"ק אה"ע (סימן ח') ובמ"ש בספרי חלק א' דיני שחיטה (סי' ג') לבאר דברי הראב"ד עפ"י דברי הת"ש יו"ד שם דדוקא אם בשעת מעשה הי' מקום אל האמתלא ולא הוחזק לודאי בעיני הרואין בזה מהני האמתלא אבל אם בשעת מעשה לא נשאר שום ספק והוחזק לודאי ל"מ החזרה אף באמתלא דכל מידי דאתחזק באיסורא אי אפשר להוציא מהחזקה וזה נמי כוונת הראב"ד כיון דלא נתקבלה דבריה ולא יש ספק בשעת מעשה ונתחזק בבירור לא מהני אמתלא ועיי"ש מה שכתבתי בזה ובכאן כיון דנתקבל דבריו בהודאתו ודנו הב"ד על ידי הודאתו להחזיק הודאתו לדבר אמת ועי"ז נסתלק נגיעתן של העדים לכ"ע אינו יכול לחזור אף באמתלא טובה וכמו אם העיד בעצמו בפני ב"ד ואינו יכול לחזור באמתלא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דיקום דבר כתיב כמו כן בהודה לקבל על ידי זה עדותן של העדים יקום דבריהם שלא לבטלן על ידי חזרתו בכל האמתלאות:
ויש להבין אמאי אם השותף מסלק את עצמו או בקנין או באודייתא אם מקבל אחריות דליכא הנגיעה משום דמעמידה בפני בע"ח מקבלין עדותו למה לא נאמר דהוי נוגע דיש לו הנאה אם נשאר המתנה בידו כמו דמצינו בירושלמי גיטין פ' הניזקין מובא ברשב"א קידושין (דף כ"ז) ראובן גזל שדה משמעון ומכרו ללוי והלך לוי ונתנה במתנה ליהודא ובא שמעון וטרפה מיהודא יהודא לא אזיל גבי לוי דהוא מתנה לוי אזיל לגבי ראובן דהיא מכירה א"ל ולא מתנה יהבית' יכול הוא מימר ליה בעי הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו ועיין רמ"א (ס' רמ"א) ובסמ"ע שם. ואף במכר לוי ליהודא שלא באחריות מבואר שם ברשב"א דג"כ חוזר עליו וע"כ דהוא מטעם דיכול לומר דל"נ ליה דלהוי ללוקח תרעומות עליו עכ"פ חזינן דזה נקרא הפסד אם כן כאן למה לא יהיה נוגע מצד זה דניחא ליה להיות מקבל הנאה מן המקבל. וצריך לומר שם כיון דכבר נתחייב באחריותו נקרא פסידא אף דנתן לאחר מ"מ בעינ' כ"ד לא פקע חיובו דאחריות מה שאין כן לענין נוגע בדבר לא פסלינן לעדותו בשביל ספק דלמא קבל טובת הנאה מהמקבל. וכן צריך לחלק דהא מבואר בש"ע (סי' רכ"ו) בראובן שמכר שדה לש' בלא אחריות ובא בע"ח לגבות דיכול ראובן לאשתעי דינא בהדיה משום דיכול לומר ל"נ לי דלהוי לשמעון תרעומות עלו ובכ"ז כשנתן ראובן השדה לשמעון במתנה לא יכול לאשתעי דינא בהדיה כיון דל"ל תרעומות ואמאי לא נימא דעכ"פ ניחא ליה שישאר המתנה אצל המקבל דיקבל טובת הנאה ממנו ועיין שער משפט שם ובמ"ש בהגהותי בדברי חיים דיני מתנה (סי' ז') וע"כ צריך לחלק דוקא היכא דהחיוב היה בבירור ובא לסלק את עצמו לומר הואיל דלא הוי לו פסידא יפקע חיובא דאחריות בזה בעילה כ"ד מחייבינן לשלם אבל לאשתועי דינא בהדי צריך שיהיה טענה מבוררת וסגי אף בטענת דלא ניחא ליה שיהיה לו תרעומות שהוא גלוי וניכר לכל אף דמשום תרעומות לא הוי נוגע וכיון דחזינן דבשביל טענות דניחא לי שישאר אצל מקבל מתנה ואקבל טוה"נ ממנו לא מקרי טענה מבוררת כמו כן ליכא טענת נגיעה בזה רק היכא דטוען טענה דרוצה בזה חייב המוכר להשלים חיובו מאחריות שקבל. ועיין תוס' רי"ד קידושין (דף מ"ג) דכ' הא דרי"ף כ' דלענין קידושין שליח נעשה עד הא אחר שנתקנה היסת הוי השליח נוגע בעדות דאיירי בלא נתן להשליח מעות רק השליח מקדש מדיליה ע"ש וגם כן הטעם אף דניחא ליה שיחזיק לו המשלח טובה מ"מ בשביל זה לא חשיב נוגע:
וכן נמי צריך לחלק הא דסגי כאן באם מקבל אחריות אם יטרוף בע"ח ממנו למה לא נאמר כמו דמצינו בש"ס גיטין (דף י"ג) דרב אשי אמר הא דמהני קנין מלוה על פה במעמד ג' משום בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה ועיי"ש ברש"י ונוח לו לדחות הפרעון זמן ארוך אם כן ראינו דהנאה הזאת ש"פ דבשביל הנאה הזאת גמר בלב שלם להאי לשעבד ואם כן אכתי נשאר החשש דמעמידה בפני בע"ח ואי דאם יטרוף הבע"ח יהיה לוה רשע גם כן בשביל אחריות שקבל עליו זה יהיה מלוה חדשה וצריך לומר דזה הוי הנאה שאינו מבוררת כיון דגם מה שחיישינן דמעמידה בפני בע"ח הוא גם כן רק ספק ועיין ש"מ ב"ב (דף מ"ו) דל"ה רק ספק נגיעת עדות ואם כן כיון דאף אם יטרוף בע"ח ממנו יתחייב לשלם ל"ח לנגיעה כזאת מה דישתנה ממלוה ישנה לחדשה מה שאין כן במעמד ג' מסתמא מחשיב הנאה הזאת להלוה ואף דבע"כ של לוה לכמה פוסקים גם כן נקנה ואם כן לא ראינו שיחשוב זאת להנאה מ"מ כיון דאם מחשב זאת להנאה יש כאן הנאה ש"פ שיגמור ומשתשעבד תקנו חכמים בכל מלוה ע"פ. אבל למחשב לנוגע בשביל זה לא מחשבינן זאת להנאה ועיין בש"מ ב"ב דכתב הא דל"ח נוגע אף דקבל אחריות דנפשיה מ"מ מעמידה בפני בע"ח דלא לקרוהו לוה רשע ולא ישלם ובהא לא איכפת ליה דאמר ליה ומאי אפסידתך וכ' דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מקרי וכ"ש להכניס עצמו בזה לכתחילה עכ"ל:
ומה"ט יש לתמוה על הש"ך (סי' קכ"ג ס"ק כ"ד) דכ' כשאין ללוה לשלם עתה דכתב הסמ"ע שם דמועיל עדותו של הלוה לחייב את הערב לשלם שאין לו ריוח וכתב הסמ"ע ודוחק לומר משום השני נח לי והראשון קשה וכ' הש"ך להוכיח דלא אמרינן השני נח לי אלא כשהעד בא להוציא ולא כשהעד חייב ובנו"ב תנינ' חח"מ (סי' י') הביא להקשות מדברי ש"ע (ל"ז סי"א ס"ו סכ"ב) באם הלוה הוא מעדי כתיבה ומסירה הוי נוגע מטעם דהשני נח לי והראשון קשה והנו"ב כתב ליישב למה שכ' שם הש"ך לחכך מטעם אחר דחשיב נוגע דלא להוי לוה רשע ובערב מסתמא לא רגילי אנשי למקרי לוה רשע וא"כ לענין מכירת השטר שפיר הוי הלוה נוגע דכשאינו משלם למי שקנה השטר שמעולם לא הלוהו ולא על פיו קנה החוב ושפיר הוי נוגע מטעם דהשני נח לי דאם לא ישלם לא נקרא רשע ואם לא ישלם להראשון יהיה נקרא בפי כל לוה רשע עיי"ש הא מכאן מוכח להדיא דאף בקבל אחריות על מתנה דלית ליה שום פסידא לא חשיב נוגע בשביל זה דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מקרי וכ"ש שלא יכניס את עצמו לכתחילה בזה אם כן בערב גם כן דודאי אפסדי' וקבל עליו לשלם אם יצטרך לשלם להמלוה ודאי הוי לוה רשע כמו נגד הבע"ח ול"ה נוגע. וצריך לומר לחלק בזה כמו"ש לעיל (סי' נ"ד) דדוקא בשט"ח שמכר וחתם הלוה את עצמו דמעיד על עצמו שזה זכה בשיעבוד נכסים שלו ושנסתלק השעבוד נכסים מן הלוה שלו חיישינן בזה אף לנוגע דהשני נח לי אבל בנידון דש"ך הנ"ל דמעיד זכותו של המלוה דהערב נתחייב הוי כמעיד על דבר אחר לא מיחשב נוגע בשביל דהשני נח לו וכן כאן אינו מעיד בפירוש זכות עצמו רק דהקרקע אינו גזולה ובאנו לחוש דיש לו זכות להעמידה בפני בע"ח וכיון דקבל אחריות ובין כך ובין כך יהיה נקרא ליה רשע לא הוי נוגע ודברי הש"ך הנ"ל צ"ע דודאי מקרי לוה רשע אם אינו משלם לו כמו נגד המלוה וכדמוכח מכאן:
וראיתי בנתיבות דהקשה בשותפין דלמה ל"ח דעשה השותף אפותקי חלקו ששוה מאה לבע"ח בעד מאה ואחר כך נתקלקל הקרקע ואינו שוה רק נ' ואם יקח המערער שהיא גזולה הוי אפותקי בטעות וישאר חייב לבע"ח כל הלואה וניחא ליה שיטרוף הבע"ח עיי"ש בדבריו המציאות וכתב לתרץ דאם יצא רק החצי שדה ממנו אין הבעל חוב צריך לגבות ולא הבנתי כלל דבריו הא מ"מ יש לחוש שעשה חלקו וזכותו מה שיש לו בהשדה לאפותקי מפורש והוזלה ואם יטרוף המערער יהי' נשאר חייב כל המאה ואם ישאר ביד שותפו לא יצטרך לשלם לבע"ח כי יטרוף אפותקי שלו מיד השותף שזכה בחלקו ולהשותף אף דקבל אחריות לא יצטרך לשלם רק כפי שויו של השדה שיטרוף וכן קשה בהא דמבואר (סט"ז) במכר פו"ט שלא באחריות דמעיד המוכר דאין לו הנאה שישאר בידו דבזה"ז אינו גובה הבע"ח ממטלטלין שמכר הא מ"מ טוב לו יותר שישאר הפו"ט ביד הלוקח דדלמא הוזלה בשעה שמכר והמוכר עשה מקודם הפו"ט לאפותקי מפורש לבע"ח כשהי' שוה יותר ואם יתברר שהאפותקי נעשה בטעות שהיתה גזולה בידו יצטרך לשלם להבע"ח כל חובו כפי מה שלוה ממנו לכך מעיד שישאר הפו"ט ביד הלוקח ואז אינו חייב הלוה המוכר לשלם להבע"ח רק מטעם מזיק שעבודו של הבע"ח וכפי מה שהיה שוה הפו"ט אז בשעה שמכר אחר שהוזל א"ו דלזה לא חיישינן כל כך שמעיד שקר בשביל שהוזל ומוקמינן על החזקה דמסתמא שוה כדמעיקרא:
והיכא דתבע לשנים שהלוה להם וכפר אחד והודה השני שהוא וחבירו חייבים אם לקחו אותו ממון בשותפות אינו נאמן על חבירו ש"ע (סי' ל"ז ס"ד) וכתב באורים דוקא כשטוען המלוה ברי דאז אין המודה נאמן במגו דלא הוי מודה שחייב לו רק נ' כפי העולה על חלקו משום דאף אם יאמר כן יתחייב שבועה נגד המלוה ועד הצריך שבועה אינו עד אבל אם המלוה טוען שמא נאמן בעדותו במגו כמו בשליח דנעשה עד דנאמן במגו ובנתיבות חולק ע"ד דדוקא בשליח שאינו בע"ד כלל ואין הדבר נוגע לו ויש לו מגו ושוב אינו נוגע בעדות נאמן כעד אבל הכא דהוא עד ובעל דין דאם לא ישלם השני יתחייב הוא לשלם והשני יהיה מחויב להחזיר לו מה שישלם שוב אינו נאמן אפילו יש לו מגו כיון שהוא תובע הוא בגדר מגו להוציא. ולפי דבריו אם חבירו טוען גם כן שמא ואינו יודע אם חייב ובברי ושמא אמרינן מגו להוציא הי' הדין דנאמן. ואאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח כתב דיני עדות (סי' כ') עפ"י דברי הר"ן כתובות בהא דבע"ח תפס תורא מבקרא דיתמי דכתב דהבקרא לא הוי כעד א' לחייב להבע"ח שבועה כיון דלדבריו דתפס לאח"מ חייב לשלם הוי כבע"ד הרי אף דיש לו מגו מ"מ כיון דלפי טענתו דהשתא הוא חייב לשלם הוי כבע"ד והכא נמי דכוותי' וכן כתב הנתיבות (סי' ע"ז) ואם כן אף אם חבירו טוען שמא לא מהני המגו של זה שהודה לחייבו כיון דהוי בע"ד ועיין מה שכ' אאזמ"ו הגאון ז"ל בדברי משפט (סי' ע"ז) בזה ויש להרהר בדבריו. וראיתי בפרישה שם שהקשה קושיית התומי' דיהיה המודה נאמן במגו אי בעי כפר בכל או דלא היו שותפים ול"ה חייב אלא החצי וכ' דירא לשקר שמא יכחישנו התובע בעדים ואינו מובן דבריו מה"ת נבטל המגו בזה דירא שיכחישנו בעדים א"כ לעולם נבטל תורת מגו. ועוד כתב והיותר נראה כיון דלפי טענתו דהשתא הוא חייב בכל אלא שבאת להאמינו במגו ולפטרו במקצת ולחייב את חבירו באותו מקצת מגו כזה ל"א ודבריו סתומים ואולי כוונתו למ"ש הנתיבות ואאמ"ו ז"ל כיון דהוא בע"ד א"ל ולאו תורת עד עליו. ועוד נראה דהא עדותו הוא כמעיד לזכותו שחבירו הוא שותף עמו בחוב זה וממילא אומר שנעשה ערב חבירו על כל החוב והוי כמעיד לזכותו דחבירו נעשה ערב על חלקו ג"כ דזה הוי זכותו ולכך א"נ ובפרט למה שכ' הסמ"ע והש"ך הנ"ל דיותר נח לו להיות לוה רשע נגד הערב מלהיות נגד הבע"ח אם כן יש לו חשש נגיעה ג"כ ולכך א"נ:
וכן מוכרח קצת לומר לדברי הרמב"ן מס' קידושין (דף מ"ג) דכ' בהא דאמרינן דהשתא דצריכין שבועה נוגעין בעדותן הן וז"ל ואי אמרת ליהמנוה בשבועה יכול המלוה לומר לא מהימנו לי בשבועה את הוא דהימנוהו וכוונתו דמאיזה טעם עד הצריך שבועה לאו עד הוא ועיין ש"ך (סי' קכ"א ס"ק נ"א) לכך כ' הטעם דהמלוה יכול לומר לא מהימנו לי ותובע ללוה שישלם לו חובו כיון דלא צוה לו שישלח על ידי שלוחים ואם יאמר הרי עדים שפרעתי יאמר אלו נוגעים בעדותן הן ואי שישבעו יכול לומר לא מהימנו לי ולכך אין להם דין עדים כשצריכים מתחילה לישבע ועיין בספר עא"ר אה"ע (סי' ל"ה ס"ק ג') דמיישב בזה דברי הרמב"ם דלגבי קידושין נאמנים בשבועה עיי"ש ואם כן הא המלוה תובע לשניהם שחייבין לו מאה וממילא תובע לאחד שחייב לו חמשים וגם שנעשה ערב על חבירו וכן לחבירו אם כן זה שהודה יהיה נאמן במגו ואי דיצטרך לישבע ונאמר דנוגע בדבר דמעיד כדי שלא יצטרך לישבע זה א"ש שם הם נוגעין כמו שכ' רש"י ור"ן מובא בש"ך שם (ס"ק נ') דאי אמרו אהדרינהו בעי אשתבועי לפיכך הם מעידים שקבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונח להם להפסיד ממון משישבעו בשקר והיינו דהם חושבים אם יאמרו החזרנום ללוה נצטרך לישבע מה שאין כן עכשיו לכן פוסקים דצריכים לישבע ואחרי השבועה יכול המלוה לומר שלא קבל מהם ובשבועה אינן נאמנין דלאו תורת עדות עליהם אבל כאן ודאי יודע אם יכפור יתחייב לישבע ועכשיו פטור משבועה דהא המלו' אינו תובע יותר א"כ אחר הודאתו למה לא יהיה נאמן בתורת עדות כיון דא"צ שבועה וא"ל דהוי נוגע להודות כדי שלא יצטרך לישבע הא לפי דברי השותף שהמלוה תובע בשקר מה לו להודות ולמנוע את עצמו משבועת אמת ולהעיד בשקר כיון דלא ירויח כלל בזה דהמלוה אינו תובע רק כמו שהודה ואם בשקר הוא ישבע ולא יעיד עדות שקר בשלמא שם המלוה טוען שלא קבל מן השלוחין כלל והם נוגעין לומר שקר שירויחו מה שאין כן כאן א"ו עיקר הטעם כיון דלפי דבריו הוא הבע"ד והתובע אינו בגדר עד ודוחק לומר דגם המלוה אינו יודע בבירור אם קבל ההלואה לצורך שותפות רק שתובע על פי אלה שקבלו ההלואה ואמר שהוא לצורך השותפות והודו דבזה אתי שפיר כיון דהשלשה אינם יודעים מההלואה שפיר יש להם מגו והוי עד הצריך שבועה דמפשטות הדברים משמע דאיירי שהמלוה תובע בבירור מהשותפי' ובזה ל"ש לפסול מטעם נגיעה דאם יכפרו יתחייבו שבועה וניחוש דלא קבלו ההלואה דלמה נחשוד שיעידו בשקר כדי שלא יצטרכו לישבע שבועת אמת אלא ודאי הטעם כיון דלפי דבריהם המה בע"ד אין כאן תורת עדות ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח דיני עו"ש (סי' ה'):