אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני עדות · סימן מב
ממה דהוכחתי מדברי רש"י דדוקא אם מתכוין להעיד אז אמרינן פלגינן דיבורא ולא באינו מתכוין י"ל מכ"ש דלגבי בע"ד הנוגע לעצמו לא אמרינן פלגינן דיבורו וצריך לברר טענתו ולא פלגינן דבריו ללמוד ולתקן דבריו. ומה"ט הא דמבואר לענין קידושין דצריך שני עדים ואם מעיד עד א' שנתקדשה והמקדש ג"כ להסוברים דמקדש בעד א' אין חוששין לקידושין מותרת לשוק ולא אמרינן פלגינן דיבורו כיון דמ"מ יש שני עדים עליה שהיא אשת איש ובפנ"י קידושין (דף ס"ה) רמז לזה ולמ"ש אתי שפיר דדוקא בבא להעיד בתורת עדות אז כל מה דנוכל לקבל מתוך עדותו מקבלינן ולא כשאינו בא להעיד ולכן שם אינו בא להעיד כלל רק בתורת בע"ד לא אמרינן פלגינן דיבורו. [אולם שם בלא"ה לא שייך לומר פלגינן דבורו כאשר כתבתי בהגהותי בד"ח דיני קידושין (סי' א') דלא אמרינן פלגינן דיבורו להוסיף איסור חדש על ידי עדותו מה שאינו מעיד ודוקא בפלוני רבעני וכדומה דליכא שום נ"מ את מי רבע וכן בגזל ממני או לקח רבית ממני דלענין שיהיה נאמן שעשה האיסור ליכא נ"מ אז פלגינן דבורו אבל במעידין על האשה שנתקדשה מפלוני מעידין על האיסור שיש היתר לאיסורה באם ימות המקדש או יגרשה. וכיון דעל עצמו אינו נאמן לא נוכל לומר פלגינן דבורו שלא נתקדשה ממנו רק מן אחר שלא נודע לנו מי הוא ותהיה אסורה לשוק אף אם ימות זה שאמרו שקדשה או יגרשה בכ"ז תהיה אסורה זאת ל"א להוסיף על עדותן באיסור יתר שאת ממה שהעידו וזה ברור]:
וראיתי בתומים כ"מ (ס"ק ק"ה) דכתב שם בהא דפסקינן יו"ד (סי' קע"ו סי"ב) דעת הסמ"ג דהתובע לחבירו מעסקא וטוען ריבית הוא דאינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ומוציאין ממנו ממון ואף מגו לא מהני. וברמ"א (סי' קס"ט סכ"ה) כתב במע"פ ואית ליה ללוה מגו נאמן דלמפטר נפשיה מן ממון משים עצמו רשע ובש"ך שם השיג על רמ"א וכתב התומים דלב' תירוצים שבתוס' כתובות הא דלא אמרינן פלגינן דבורא באנוסין היינו מחמת ממון או משום דבקיום הקילו או דמחמת נפשות ל"ש אם כן באומר ריבית קצוצה הוא נפלוג דבורא ונימא ריבית הוא אך לא קצוצה רק אבק ריבית ולא נעשה רשע דאין הלוה עובר באבק ריבית ואם אמרו פלגינן דיבור' להכשיר עדותן להוציא ממון מכ"ש להחזיק וי"ל דהסמ"ג סובר בחד גופ' לא אמרינן פלגינן דבור' מה שאין כן לאידך תירוצים שפיר יש לומר פלגינן דבור' ומי יוציא מיד המוחזק דיטעון קים לי עכ"ד. ולמ"ש לגבי בע"ד לא שייך כלל לגרוע מטענותיו ולהוסיף טענות מה שאינו טוען רק היכא דמתכוין להעיד וכמבואר מדברי רש"י משא"כ גבי בע"ד אם לא נוכל להאמין הדברים כמו שאמר אדרבא הוחזק ככפרן. ועיין תוס' שבועות (דף מ"א) גבי הא דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דהקשו אמאי לא מתרצינן דבוריה לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו במס' כריתות באומר לא נטמאתי ומסיק שם התוס' דכשטוען עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו עיי"ש וכ"כ תוס' ישנים בכריתות שם וברשב"א וריטב"א שבש"מ ב"מ (דף ג') ועיין ש"ע (סי' ע"א) ובתומים שם דמבואר דנקטינן תירוץ זה להלכה דלגבי בע"ד הטוען בב"ד לא מתרצינן דבריו וצריך לברר טענותיו וכמו כן לא שייך לומר פלגינן דיבורו וכיון דאומר ריבית קצוצה הי' וזה אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע לא נפליג דבורא ולומר דהיה אבק ריבית וזה פשוט וברור:
עוד התפלא שם התומים הרבה בדעת הסמ"ג וש"ע יו"ד הנז' דכיון דעל כרחך צריך לומר דזה הוי כאנן סהדי דמשקר ואין אדם משים עצמו רשע אף במגו ולכך מוציאין ממון למה כשכבר פרע ורוצה להטיל שבועת היסת על המלוה בטענתו שקבל ממנו ריבית קצוצה שומעין לטענותו כמבואר בח"מ ויו"ד שם זה נגד השכל דבסברא זו דאין אדם משים עצמו רשע מוציאין ממון וא"נ אף במגו ויהיה בידו אחר כך להטיל שבועה עליו עיי"ש עוד קשה אמאי בטוען הלוה על שטר דאמנה הוא דנאמן במגו דמזויף ועיין ש"ך (סי' פ"ב) אף דטוען דעדים ידעו מזה ומשוי' לעדים רשעים מ"מ נאמן במגו [ובתומים שם כתב ראיה מש"ס דמוקי לממרי' דרב האומר שטר אמנה דאינו נאמן דאמר לוה ובאין כ"י יוצא ממ"א וכדרב הונא אמר רב. ולמה לא אליבא דכ"ע דאינו נאמן הואיל דמשוי' לעדים רשעים א"ו דלר"כ באמת נאמן במגו. ולא אבין ראיה זאת הא לס"ד לא ידענו מזה דעולה הוא ורב אשי מסיק כן כדר"כ ועיי"ש בתוס' דהקשו לאוקימתא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים יהיה נאמן במגו דמחיל ובש"מ משם הראב"ד מתרץ דהוי מגו במקום עדים והקשה כן בש"מ שם הא לס"ד לא ידענו מזה. ובאמת י"ל דגם לס"ד היה ס"ל דאמנה עולה הוא דכי אביי ורבא לא ס"ל הא דר"כ רק דסבר דעולה הוא כשהעדים ידעו מזה אבל היכא דעדים לא ידעו בזה ליכא עולה כמו דכתב הש"ך (סי' מ"ו) דעדים נאמנין אפי' בכ"י יממ"א היכא דאמרו דלא ידעו ואביי ורבא ס"ל לאוקמי דברי רב בכל אופנים אפי' היכא דלא משוי לעדים רשעים לכך כ' שפיר הראב"ד דמ"מ מגו במ"ע הוא היינו כיון דהיינו מחזיקין להשטר בחזקת כשר הוי מיגו לאורועא שטר' אבל באם היה אביי ורבא רוצים לאוקמי בגווני דעדים ידעו מזה כמו שכתב התומים אז אם נימא דידעו מדר"כ דעולה הוא היו מוקמי לדרב כר"א מדר"כ] ויש להבין דברי הש"ך הא מגו במ"ע הוא וכמו"ש הראב"ד לתרץ קושית תוס' דמה"ט אינו נאמן בחב לאחרים במגו דמחל. ואף דתוס' ויתר הראשונים לא תירצו כן אליבא דאמת י"ל דסברו כמו דקיי"ל מגו במקום חזקה לא אמרינן ואעפי"כ מגו דבידו לעשות עדיף כמו שכתב הר"ן קידושין (דף ס"ד) ובאחרונים (סי' מ"ז) כמו כן י"ל מגו במקום אנן סהדי היכא דבידו לעשות בהיתר עדיף. אבל מגו דמזוייף דהוא רק טענה עדיפא למה יהיה נאמן במקום עדים גם הא מש"ס כתובות מבואר לאוקימת' דרבא להא דרמב"ח ארישא אתמר דא"נ העדים במגו במקום דמשוו נפשי' רשעים וצריך לחלק דוקא היכא דעדים יהיו נאמנים בתורת עדות במגו היכא דמשוי נפשייהו רשעים אינן נאמנין אבל הלוה יכול לומר טענתו אף דמשוי לעדים רשעים. אך מ"מ קשה הא הוי מגו במ"ע. גם הא באמנה הלוה ג"כ עובר עכ"פ על לפני עור אם מוסר שטר אמנה למלוה א"כ משים עצמו רשע ודומ' לדברי סמ"ג הנ"ל דא"נ לומר ריבית הי' אף במגו ושם ג"כ אין הלוה עובר כ"ז שלא נתן רק על לפ"ע ועיין מל"מ (פ"ד ה"ב) ממלוה משם רלב"ח. וה"נ הלוה עובר על לפני עור לפי טענתו. ואף אם נימא דאינו עובר רק מדרבנן מ"מ שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע כמבואר מש"ס כתובות ורשב"א הבאתי לעיל ומדברי קצוה"ח (סי' ל"ה) וביותר להמבואר בתשובת פני יהושע ח"א ח"מ (סי' ט') בפשיטות דהיכא דמכשיל לחבירו אף באיסור דרבנן מ"מ כיון דמכשיל הוא עובר המכשיל על לאו דאורייתא דלפני עור ע"ש ועיין מ"ש בזה בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ב') וא"כ אמאי יהי' נאמן אמנה במגו ועיין בב"ח (סי' פ"ב) דמבואר דהלוה עובר. ובתשובת פני משה ח"ג מצאתי שפלפל בזה אם הלוה עובר באמנה אולם מאיסור דלפני עור לא תתן מכשול לא ימלט. ויקשה אמאי נאמן במגו דמזויף:
ונראה קצת לומר דטעמא של הסמ"ג דמוציאין ממון על ידי סברא דאין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא בריבית והטעם כמו דמצינו חזקה טובה דמוציאין ממון היינו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ומבואר בש"מ ב"ק ר"פ שור שנגח דאף דא"ה בממון אחר הרוב מ"מ כיון דהוי חזקת חיוב מהני חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו בצירוף חזקת חיוב להוציא ממון. וי"ל דזה גם כן הטעם דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ומוציאין ממון אף נגד טענות ברי כמו שכתב המרדכי פ' השולח והרא"ש בתשובה (כלל ק"ח) והוא גם כן מהך סברא וטעמא דמצטרפינן חזקת חיוב להדי חזקה דלא שבק התירא וכמו כן י"ל בחיוב הבא בטענות ריבית להמתבאר מד' הראשוני' ומל"מ הל' מלוה דבכל ריבית נתחייב הלוה רק המלוה אסור בכח התורה לקבל אבל מ"מ חל החיוב של הלוה כמו שקצץ ונתחייב וכבר כתבתי בהגהותי בד"ח (חיו"ד סי' ל"ד) דמ"מ נפקע מיד החיוב כיון דאסור להמלוה לקבל ואיסורא רבע עליו נפקע חיובו מטעם הפקר והבאתי שמה שכ"כ מהרי"ט בתשובה אבל מ"מ מיד נתחייב הלוה רק הואיל דאיסורא רבע עליו נפקע חיובו. לכך כשטוען המלוה דנעשה בהיתר נאמן והלוה דאומר דהי' החיוב באיסור אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע אף במגו דפרעתי כיון דמודה בחיובו מצטרפינן חזקת חיוב להדי חזקת כשרות דאין אדם משים עצמו רשע ונקטינן דהחיוב הי' בהיתר כיון דאף לדבריו שהיה הקציצה באיסור מ"מ חל החיוב רק דטוען דאריה רביע עליה דהמלוה שלא לקח ונפקע חיובו והמלוה טוען דהיה בהיתר ונשאר החיוב וכיון דהמלוה טוען ברי שאינו עושה איסור נאמן לגבי דנפשיה ואדם נאמן על עצמו ומוציאין מן הלוה מצד דאין אדם משים עצמו רשע בצירוף החזקת חיוב כמו בחזקה דאין פורע ת"ז. ולפי"ז א"ש מה דמטילין אחר כך על המלוה שבועת היסת אף דשייך לומר חזקה דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ לא נפטר בשביל זה מהיסת כמו בחזקה דאין אדם פורע תו"ז דג"כ הדין כן דאף דמוציאין ממון מ"מ יכול אחר כך הלוה להטיל על המלוה היסת כמבואר (סי' ע"ח) וה"נ דכוותי'. ולפי זה גם באומר שטר אמנה אף דמשים עצמו רשע בטענתו מ"מ כשיש לו מגו נאמן בטענתו הואיל דלפי טענתו מעולם לא נתחייב וליכא חזקת חיוב. ולפי"ז צריך לומר הא דמבואר בש"ע (סי' פ"ב ס"י) הוציא עליו שטר מקיום והלוה אומר ריבית אינו נאמן להשביטו ומבואר דדוקא אם מקוים הוא א"נ אבל באם אינו מקוים נאמן לומר ריבית הוא במגו דמזויף ואמאי הא אין אדם משים עצמו רשע כמו הך דיו"ד משם סמ"ג הנ"ל דאף במלוה על פה אינו נאמן במגו דפרעתי דאיירי לא דטוען שקצץ באיסור רק דהיה דומה לו שחייב לו ואחר כך נזכר שהיה ריבית ואז נאמן במגו. או יש לחלק דדוקא במודה על הקציצה רק דאומר דהיה באיסור בזה בצירוף חזקת חיוב אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. אבל בטוען על השטר דמריבית הוא בזה אף לו יהיה דהיה חזקת חיוב כבר נפקע מצד דאסור לקבל וטרם שנכתב השטר כבר נפקע החיוב וטוען על השטר דבשקר נעשה בזה שוב ליכא רק כח דא"א משים עצמו רשע היכא דיש לו מגו נאמן ואין מוציאין ממון וצ"ע בכ"ז: