אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני עדות · סימן לט
דעת הרשב"א בתשובה דל"א פלגינן דבורו רק היכא דאפשר למיפלג המשמעות כגון באומר פלוני בא על אשתי אבל באומר אני זניתי עם אשתך לא אמרינן פלגינן דבור'. ואף די"ל לאונס מ"מ אין קישוי אלא לדעת ובאנסוהו חי אפ"ל דהא יהרג ואל יעבור. והקשו בתומים ובנו"ב הא מבואר דעת רא"ש בתשובה וכן פסקינן באה"ע דאונסי' אף דעברו על מ"ע דקדוש השם מ"מ אינן נפסלין בשביל זה לעדות. ובקצוה"ח כתב דאף דלא מפסל לעדות באונסייהו אבל אכתי משים עצמו רשע כיון שבדין היה לו ליהרג ולא יעבור ואין אדם משים עצמו רשע אפילו בדבר דלא מיפסל ע"י וכמבואר מש"ס כתובות (דף י"ט) בהא דאמר ר"מ דא"נ לפסלו דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו לשקר וע"כ מטעם אף דלא מפסלו מ"מ אין אדם נאמן על עצמו לומר שעשה שלא כדין עיי"ש וכן מבואר להדיא ברשב"א כתובות שם. ובספרו שב שמעתתא (ש"ז פ"ה) כתב ע"ד עצמו וז"ל וכעת התבוננתי דבדברי תשובת רשב"א ליכא למימר הכי דהא מוכח בש"ס דהיכא דלא מיפסל לעדות משוי נפשי' רשע וראיה מהא דאמרו יבמות (דף כ"ה) בהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא והאמר ר' יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה א"ת ידך עם רשע להיות עד חמס וכי תימא שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והאמר ר"מ גזלן דד"ת פסול לעדות אשה ע"ש ומשמע דאלו גזלן דד"ת כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו ואע"ג דמשים עצמו רשע וכן בהא דאמר ר' יוסף לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע מבואר דוקא היכא דפסול לעדות הוא דאין אדם משים עצמו רשע והא דכ' רשב"א כתיבות אליבא דר"מ דאין אדם משים עצמו שאינו חסיד היינו שם דא"נ לומר בתורת עדות אנוסים היינו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כל שאין כ"י יוצא ממ"א ואמרו כ"י הוא אבל פסולי עדות היינו א"נ לחכמים אלא בתורת מגו דא"ב שתקו ולר"י א"נ משום דשלא כדין עבדי הו"ל מגו במקום חזקה דמסתמא עבדי כדין וכשורה אבל היכא דנאמן בתורת עדות ממש לא מיפסל אלא אם משוי נפשיה רשע הפסול לעדות כו' ולכן מסתבר דהרשב"א בתשובה חולק וס"ל דאנוסים נמי כל היכא דיהרג ואל יעבור פסול לעדות ואע"ג דלא ביטל אלא מ"ע דונקדשתי מ"מ כל שהוא לתיאבון מיפסל אפילו בעבירה דרבנן ומכ"ש בעבירה דאורייתא והרא"ש בתשובה דמכשיר היינו מטעם דיצרן תוקפן עכ"ד:
ויש להבין בדבריו הא אף אם נודה לו דדעת הרשב"א דנפסלין מה שמבואר מדברי ריב"ש בתשובה (סי' י"א) משם הרשב"א דאינם נפסלין וכמו שהביא הרמ"א אה"ע (סי' מ"ב) ומדברי רמ"א משמע דאף מדרבנן לא נפסלו אולם מה"ת ודאי אינם נפסלין וכמבואר דע' כל הפוסקים דבעינן שיעבור על עבירה שיש בה מלקות כדכתיב והיה אם בין הכות הרשע רק מדרבנן נפסלין אף בעבירה דרבנן ובזה דעת ר"י ותוס' המובא ברמ"א (סי' ל"ד) דבעו עבירה שיש בו חימוד ממון וכמו כן בעבירה דאורייתא וא"כ לאו שיש בו מלקות וא"כ אף אם נאמר דהרשב"א סובר דהעובר על העריות באונס מפסל לעדות היינו רק מדרבנן וא"כ למה כתב הרשב"א דאי אפשר למיפלג הדבור באומר אני זניתי נימא דהיה באונס וא"ל דמ"מ מיפסל הא אינו רק פסול דרבנן וכ"ז דלא הכריזו עליו קאי בחזקתו וכאן לא נכריז עליו כלל דלא נקבל עדותו על עצמו דזה כ"ע מודים דאף אם נוכל לקבל כל עדותו מה שאומר היינו בדבר דרשע כשר כמו לר' יוסף בהרגתיו דאף דלא פלגינן דיבורו מ"מ מקבלין כל עדותו הואיל דאף גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מ"מ מודה ודאי דאינו נפסל ע"י עדותו זה דאין אדם נפסל ע"י עצמו רק דמ"מ כיון דכעת נוכל לקבל כל דבריו דאף גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה לכך לאחר תינשא. וא"כ אם נאמר כדבריו דמדר"י נלמד לדידן אף דפלגינן דבורו מ"מ במקום דא"א למפלג היינו דוקא היכא דאם נקבל דבריו יהיה פסול לעדות ופסול א"נ אבל במקום דאף לדבריו לא מפסל מדאורייתא רק פסול דרבנן וכ"ז שלא הכריזו עליו הוא כשר הדר' הקושיא לדוכתא נימא פג"ד שהיה באונס ואף דעבר על מצות עשה מ"מ לא מפסל מדאורייתא בשביל זה עד שיכריזו עליו. וכבר הבאתי למעלה דרבו החולקים על סברת המרי"ט דדן לומר בעבירה דאורייתא לא בעי הכרזה אם כן כאן דאף אחר כך לא נכריז עליו למה לא נקבל עדותו. אך י"ל דכיון דמ"מ מפסל ע"י עבירה הזאת נתבטל עדות זה וכמו שכתב הנ"י פז"ב מובא בסמ"ע (ס"ק נ"ו) בהא דבר ביניתוס דפריך הש"ס והא רבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. והקשה הנ"י הא ל"ה רק פסול דרבנן וכ"ז דלא אכריזו עליו כשר הוא וכתב לאותו עדות שנפסל בשבילו לא ראו חכמים להאמינו ואפילו בלא הכרזה פסול. ובש"ך שם כתב דלדידן ליכא נ"מ ועיי"ש נתיבות דכ' דנ"מ באומר אני לויתי ממנו בריבית דל"א פלג"ד עיי"ש וע"כ הכוונה גם כן על דרך זה דאי לאו דלאותו עדות פסול היינו מאמינין לו והיינו מקבלין כל דבריו דל"ש בזה אין אדם משים עצמו רשע במקום דכשר לעדות זה רק הואיל דלאותו עדות לא מקבלין אותו לעדות ממילא כיון דל"ש לומר פלג"ד בטיל עדותו. שוב ראיתי בתומים (סי' מ"ו ס"ק מ"ב) שכ' כן בדעת הרשב"א:
אך מ"מ י"ל כיון דאף אם היה באונס אינו פסול רק מדרבנן והפסול מדרבנן י"ל דנאמן עכ"פ לענין איסור להיות מעדי טומאה לאסור אותה על בעלה כיון דמה"ת עד כשר וכבר נחלק בפרט הזה הגאון בעל ב"מ עם הגרע מובא בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' צ"ט) ואילך עיי"ש דרבינו הגדול חוכך בזה לומר לחוש לעדותו בהנוגע לאיסור תורה כמו במגרש בפסולי עדות דרבנן לאחר הכרז' דמבואר בתשובת רשב"א דמן התורה מגורשת והגט רק פסול מדרבנן עיי"ש (סי' ק"ג) ומכ"ש בנידון זה דאני זניתי עם אשתך כיון דגם להבא יהיה כשר ואין אדם נפסל על ידי עצמו רק אותו עדות יתבטל מטעם דלדבריו רשע הוא אף אם נאמר דהיה באונס מ"מ מפסל מדרבנן בזה ודאי יש מקום לדון כיון דמד"ת כשר לעדות הוא למה לא נקבל עדותו. אלא ודאי נראה הפשוט דאין אדם משים עצמו רשע לומר שעשה מעשה שלא כדת התורה וכמו שכתב בקצוה"ח:
אולם י"ל אף דמבואר מתשובת הרא"ש לגבי אנוסים להמיר דתם אם היו מצד פקוח נפשות דאף דחייב אדם למסור נפשו מ"מ אם עבר לא נפסל וכן מביא הריב"ש משם רשב"א דס"ל כן מ"מ לגבי עריות הוי בכלל ספק פסול דהא דעת אבוה דשמואל כתובות (דף נ"א) דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא תחילתו באונס וסופו ברצון ורבא ס"ל דכל שתחילתו באונס אף שסופו ברצון אפילו היא אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מטעם יצר אלבשה וכן קיי"ל דבחזקת אנוסה היא מטעם דיצר אלבשה אולם מ"מ זה הוא רק אם היתה מקודם בחזקת כשרות מחזקינן בחזקתה ומה דעברה השתא ברצון היא דיצר אלבשה אולם היכא דאיתרע חזקת כשרות שלה חיישינן על רצון שלא מצד יצר אלבשה ועיי"ש בפנ"י שהביא דעת הפוסקים היכא דנתיחדה מתחילה ברצונה אפי' אנסה אח"כ אסורה משום שמא סופה ברצון ול"ש סברת רבא דיצר אלבשה כיון שהיא גרמה לזה והביא ראיה מדברי ר"א במס' כריתות דחייב על כל כח וכח ול"א יצר אלבשו משום דגרם בתחילה. ובהפלאה שם ביאר ביותר דסברת יצר אלבשה ואנסה דבר ברור הוא בודאי די"ל דנתרצית מרצונה רק מצד חזקת כשרות והיכא דל"ש חזקת כשרות מה"ת נימ' דיצר אלבשה עיי"ש. ולפי"ז היכא דאנסוהו לבא על ערוה ולהתקשות א"ע דמה"ד היה לו ליהרג ולא יעבור ועבר על מ"ע דונקדשתי אף דלא מפסל בשביל זה מ"מ חזקת כשרות שלו אבד בזה כיון דהתרצה בזה להתקשות א"ע ולבא על הערוה א"כ מ"מ חיישינן שמא היה סופו ברצון שלא מצד יצר דאלבשיה כיון שגרם לזה והתרצה מתחילה לעבור וא"כ א"ש דברי רשב"א באומר אני זניתי עם אשתך דנימ' פלג"ד ל"א כיון דאין קישוי אלא לדעת ואף דלא מפסל בשביל זה דלא עבר רק על עשה מכל מקום כבר אבד החזקת כשרות שלו וחיישינין על רצון ממש בסופו ושלא מצד היצר דאלבשו והוי עכ"פ לדבריו אף אם נאמר פלג"ד דהי' באונס יהי' עכ"פ מה"ד ספק פסול דאורייתא ושוב ממנ"פ אין ספק פסול דאורייתא נאמן לאסור אשה על בעלה ועיין ח"מ וב"ח אה"ע (סי' כ' ס"ג ג') בהך דאין קישוי אלא לדעת משם הנ"מ (פ"כ) מסנהדרין דמעשה בידים הוא דבר שיכול לעשות באונס שלא ברצונו אבל הקישוי כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולכך חייב ועיין ים של שלמה יבמות ר"פ הבא על יבמתו ולדברי הכ"מ א"ד לשאר אונסין רק אמרינן דהקישוי אי אפשר בלא רצון מוחלט לעשו' דבר זה א"כ בזה אף הרא"ש מודה דנפסל לעדות כיון דחייב מית' דהקישוי הוא ברצון גמור. ואף לדעת רמב"ן יבמות שם כיון דמחמת אונס יהיב דעתו ומקשה עצמו פטור שאם תסלק אונסו מעליו אף הוא פורש. וכן משמע שם בחידושי הרשב"א דדעתו כן דהביא כן משם י"א דבאונס מיתה פטור מדיני אדם כשעבר ומשמע דסובר דאף דאין קישוי אלא לדעת מ"מ אם באונס מיתה הוכרח על הקשוי פטור מ"מ י"ל דעכ"פ לא שייך לומר יצרו אלבשו בבירור כיון דעכ"פ איתר' חזקתו דעובר במה דחייב למסור א"ע למיתה חיישינן על סופו ברצון ממש ועיין בהפלאה אה"ע (סי' ך') וא"כ אתי שפיר דברי הרשב"א הנז' דל"א פלג"ד בכה"ג כיון דאין קישוי אלא לדעת אף דהי' באונס מיתה מ"מ הוי ספק פסול ואינו נאמן לאסרה על בעלה דאין אדם משים עצמו רשע. ומכל מקום מצד הסברא והוכחות אחרות נראה דהך כללא דאין אדם משים עצמו רשע נאמר בפשיטות אף אם כשר להעיד בזה מכל מקום אינו נאמן על עצמו לומר דעבר ופעל ועשה שלא כדת של תורה וכמו"ש הרשב"א המובא בקצוה"ח הנ"ל והוכחת עצמו בש"ש שחזר מדרכו הזה מדברי ר' יוסף ע"כ כוונתו כמו"ש דמדר"י נשמע לרבא במקום דל"ש לומר פלג"ד נאמן בתורת עדות במקום דרשע כזה כשר לעדות. וכן הוכיח רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל יסוד זה בגליון משניות יבמות שם.
אולם הקשה נגד זה שני קושיות. הא' מכתובות שם דבאומרי' כ"י ואנוסים היינו מחמת ממון דאינן נאמנין דאין אדם משים עצמו רשע ולמה ל"א בלא"ה דבממנ"פ אם האמת כן הוא כדבריהם הם רשעים וא"נ להעיד דהתם לא אמרינן פלג"ד. וצריך לומר דמה בכך שאינן נאמנין מדין עדים מכל מקום היו נאמנים במגו דאין זה כ"י לכך צריך לומר דאין אדם משים עצמו רשע וא"כ קשה כיון דראוי להאמין מדין מגו מה בכך דאין אדם משים עצמו רשע הא מטעם זה לא דחינן דבריו כמו בהרגתיו דאם גזלן ד"ת כשר לעדות אשה מקבלין דבריו דהוא הרגו ומהימן. הב' הקשה מהא דכתב בנ"י ב"ב פרק יש נוחלין בההיא דנאמן לומר בני זה בן גרושה היינו באומר שבא עליה בשוגג אבל במזיד לאו כל כמיניה לשויה נפשיה רשע וע"כ הא דלא נקט הטעם בממנ"פ דאם כדבריו הוא רשע וא"נ להעיד שבנו הוא פסול א"ו דסובר דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו ואם כן יקשה עדיין מה בכך דאין אדם משים עצמו רשע הא מ"מ לא מסלקינן דבורי' ודמי ממש להרגתיו והניח בצ"ע וכבר הבאתי דבר זה בהגהותי לדברי חיים דיני נחלות (סי' ד') ושם כתבתי דאם נאמר בדעת הנ"י דאב רשע הפסול לעדות אינו נאמן על בנו י"ל באמת להעיד על בן גרושה אינו נאמן רק הנ"י הוכרח לומר מטעם דאין אדם משים עצמו רשע משום דקתני ג"כ בן חלוצה דלא מפסל רק מדרבנן וכיונתו שם אף דמ"מ מדרבנן מפסל מכל מקום כל זמן שלא הכריזו עליו נשאר בחזקתו וכאן לא נכריז עליו אולם מכל מקום י"ל כמו שכתב הנ"י סנהדרין דאותו עדות בטל. וגם הוכחתי שם מש"ס גיטין (דף ע"א) דבאמת אף הפסול לעדות מה"ת נאמן בעדות אב על בנו ועיין מ"ש בס' בית מאיר (סי' ו' ס"ג) בפרט הזה ואכ"מ ואם כן מ"מ כיון דגם הפסול נאמן למה לא יהיה נאמן לומר במזיד כמו לר' יוסף בהרגתיו:
לכן נראה ליישב דאף דדעת ר' יוסף כן הוא לומר במקום דרשע כשר לעדות זה מקבלין עדותו מ"מ לדידן אליבא דרבא מוכרח לומר דהפירוש של אמרם ז"ל א"א משים עצמו רשע הוא כפשוטו דא"נ לומר שעשה מעשה שלא כדת. דהא גם לר' יוסף דסובר דל"א פלג"ד ואם לא נקבל כל דברי העד כהויתן מבלי יפול דבר מדבריו לא מקבלינן עדותו והוכרח להוציא סברא הזאת דבמקו' דרשע נאמן מקבלינן עדותו כמו שהוא מדברי הת"ק דאמר הרגתיו לא תנשא לו הא לאחר תנשא ע"כ הטעם הוא משום דאף אם נקבל עדותו כמו שהוא אומר מכל מקום גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה וע"כ אף דזה ודאי גם לדעת ר' יוסף לא פסלינן לי' אחר כך לשאר עדות לחשוב אותו לרוצח דזה ודאי לא יאמר ר' יוסף שיהיה אדם נפסל ע"י עצמו רק זה לא איכפת לן במה שנדון על העד שלא לפסלו אח"כ דע"ז לא בא עדותו של עכשיו ועכשיו לא בא רק לדון להנוגע לאשתו או לפלוני שרבעו לכך אמר ר"י רשע הוא והתורה פסלו היינו אף דבאמת ישאר בחזקתו שאחר כך יהיה כשר לכל עדות שבעולם מכל מקום לדברי עדותו אם נקבל עדותו של עכשיו כמו שהוא אומר רשע פסול להעיד ועיין רמ"ה סנהדרין דכתב וכ"ת מה נפשך אי מהימנת ליה לשוי נפשיה רשע הימניה נמי למקטליה להאיך לאו קושיא הוא דכיון דרשע הוא ע"כ התור' פסלתו לעדות עיי"ש ובהרגתיו מקבלינן עדותו הואיל דגם אף אם נקבל עדותו ורשע הוא מ"מ סובר אליבא דרבנן גזלן דאוריית' כשר לעדות אשה. ולדבריו ע"כ ר' יהודא דאומר הרגתיו לא תנשא ע"כ דסובר דאין אדם משים עצמו רשע ולא נאמין לו שעשה מעשה רשע דא"ל דסובר דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה וכר"מ דאמר גזלן דאורייתא פסול ולכך כיון דלא פלגינן לדיבורו ואינו נאמן דרשע פסול לעדות הא מכל מקום יהיה נאמן מצד בירור הדבר מצד מגו דאי בעי היה אומר דנהרג והי' שותק מלומר הרגתיו ומצד בירור הדבר יהיה נאמן אף דרשע הוא וכקושית הגר"ע ז"ל בהך דאנוסים היינו:
א"ו ההכרח לומר דלר' יוסף מכל מקום לר' יהודא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן בשום אופן לומר על עצמו דעשה מעשה רשע וכיון דלא פלג"ד לכך לא תנשא רק לרבנן הוכרח ר' יוסף לומר דסברו גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה וגם במקום דרשע נאמן ג"כ נאמן לומר שעשה מעשה רשע ולכך תנשא מש"אכ לר"י דלא תנשא ע"כ דאינו נאמן לומר דעשה מעשה רשע דא"ל דלר' יהודא הטעם משום דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ומגו ג"כ לא מהני כיון דהוי נגד חזקה דעשה מעשה רשע כיון דבאם הי' נאמן רשע בתורת עדות הי' נאמן אף נגד חזקה זו מכ"ש דראוי לומר שיהיה נאמן מצד בירור הדבר דמגו דעשה מעשה רשע וכמו שכ' הגר"ע ז"ל וכן ע"כ מוכרח הדבר מדברי ר' יוסף עצמו דאמר דטעמ' דרבנן דגזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ולמה ליה לזה נימא דפסול רק לכך תנשא דיש לו מגו דהיה אומר דנהרג. ובפלוני רבעני אף דג"כ יש לו מגו מ"מ אינו נהרג אף ע"י אומדנא טובה ועיין ש"ך כ"מ (סי' פ"ב) וכבר השיגו עליו בזה דמטעם מגו לא נאמין לענין מיתה וא"כ הי' לר' יוסף דרך נכון לתרץ דבריו אליבא דת"ק דלכך לאחר תנשא משום דנאמן מצד מגו א"ו דאם אינו נאמן מצד עדות גזלן דאורייתא אז אף מגו ל"מ דמגו לא מהני רק להאמין הדברי' כהויתן כמו שהוא אומר וכיון דאם נקבל הדברים כמו שאומר אז שוב נאמר דהוא רשע ולא נוכל לקבל עדותו לכך מוכרח ר' יוסף לומר דגזלן גם כן כשר לעדות אשה ונאמן אף בכח עדות לזה ור' יהודה דסובר דלא תנשא על כרחך דסובר דגזלן ד"ת אינו נאמן ולכך אף מגו אינו מועיל:
וי"ל דזה כוונת הש"ך (סי' פ"ב) משם רבינו שמשון דמדר"י לגבי פלוני רבעני נלמוד דלא אמרינן מגו במקום דמשים עצמו רשע אף דלענין להרוג ודאי לא מהני מגו דלא עדיף מעדות ידוע בלא ראיה דאינו מועיל לגבי דיני נפשות אך הראיה ממה דהוכרח ר' יוסף לתרץ דבריו אליבא דרבנן דבהרגתיו תנשא אף דלא פלגינן דיבורו הוא משום דגזלן דאוריית' כשר לעדות אשה ולמה לא מתרץ בפשיטות דלכך תנשא משום דלענין זה סגי באומדנות ומגו הוי בירור הדבר ולעולם נימא גזלן דאורייתא פסול במקום דאין לו מגו א"ו מוכח דאם לא יהיה נאמן בתורת עדות אזי ליכא אומדנא כיון דהוי נגד חזקה חזקת כשרות ואין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן אף במגו רק כיון דלגבי עדות אשה גזלן דאורייתא כשר נאמן בתורת עדות כיון דאף להבא יהיה נשאר כשר וגם השתא אף אם נקבל כל דבריו גם כן נאמן בתורת עדות כמו דאם גזלן דאורייתא לא היו בכלל פסולי עדות דהיינו חותכין הדין עפ"י עדותו מצד חק התורה לעשות עפ"י עדות כן לגבי עדות אשה דאף גזלן דאורייתא ככל עד כשר הוא ומקבלין דבריו דבתורת עדות נאמן אף נגד חזקה דעדות מכח חקי התורה נאמנין ור"י דסובר גזלן דאורייתא פסול בכח עדות ולכך לא תנשא דמגו אליבא דכ"ע ליכא במקום דמשים עצמו רשע:
ולפי"ז לרבא דסו' פלגינן דבורו מה"ת נעשה פלוגת' אחרית' בין ר' יהודא לת"ק וכיון דפלג"ד ולכך לת"ק תנשא הדרינן לסברא פשיטא דגם לת"ק גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. וגם אין אדם נאמן לומר דעשה מעשה רשע דסברא פשיטא דאין אדם מעיד על עצמו שום דבר וכמו לר' יהודא דאינו נאמן הואיל דאינו סובר פלג"ד ואינו נאמן לומר דעשה מעשה רשע אף במגו דיש לנו בירור הדבר מ"מ אמרינן דאינו נאמן לומר דעשה שלא כהוגן ואין אדם מעיד לחובתו גם רבנן מודים לסברא הזאת רק ע"ע אינו בגדר עדות ופלג"ד במקום דאפשר למיפלג דיבורו ולסלק הדבו' דהרגתיו או דאמרינן שהי' באונס או דאף המשמעות פלגינן אבל לכ"ע אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע לומר דעשה שלא כתורה ואף שלא כהוגן וכמו"ש הרשב"א כתובות וא"ש הכל ע"נ הן דברי הש"ס כתובות הנז' ודברי הנ"י ב"ב דאם אומר דבא עליה במזיד דאין אדם משים רשע וכן א"ש דברי תשובת רשב"א וכמ"ש הקצוה"ח (סי' ל"ה) וזה פשוט וברור לענ"ד:
אך לפי"ז יש להבין קצת מה דקאמר שם הש"ס ביבמות אמר לך ר' יוסף אנא דאמרי אפילו לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ורב מנשה דאמר כר' יהודא ועיי"ש ברש"י דר' יוסף מוקים לר' מנשה כר"י ולמ"ש אף ר' יהודה אינו מוכרח לומר דסובר דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה רק אף דנאמן מכל מקום היכא דמשים עצמו רשע ואומר אני הרגתיו כיון דלית ליה פלג"ד אינו נאמן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן דעשה מעשה רשע ולכך לא תנשא. וי"ל דלר' יוסף על כרחך מוכרח מדברי ת"ק דגזלן דאורייתא נאמן מדלא ס"ל פלג"ד ורב מנשה יכול לומר הדין דגזלן דאורייתא א"נ אליבא דר' יהודה אף דבאמת ליכ' הכרח גמור לזה. ועיין פירוש משניות לרמב"ם שם דכתב דר' יהודא סובר אדם משים עצמו רשע. וא"י לפרשו ממנ"פ אם אליבא דר' יוסף דלא פלג"ד ולרבנן הטעם דגזלן דאורייתא נאמן ולר' יהודא י"ל דאינו נאמן ואדרבא סובר דאף במגו אינו נאמן וכמו"ש ואם לרבא דפלג"ד י"ל דר' יהודא אינו סובר פלג"ד ולכך אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע וכן משמע מדברי תוס' דלר' יהודא הטעם משום דלא פלג"ד ויש לדבר בזה אכ"מ:
ועוד קשה על הש"ש הא זה מבואר מכל הראשונים דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע היינו אף דלא מאמינים לו לעצמו ואף להוציא ממון דעת הסמ"ג וכן פסק הש"ע יו"ד (סי' קע"ז) באם נותן לחבירו מעות למחצית שכר והמלוה אומר שיש בו ריבית דאינו נאמן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע. ובתו' ריש ב"מ הקשו בהא דאמרו לו שנים אכלת חלב היאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר גבי פלוני רבעני לרצוני ותרצו דאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה וא"ר להביא חולין לעזרה. ומה ק"ל הא לגבי פלוני רבעני לר' יוסף אינו נאמן מטעם ממנ"פ דאם נאמן לו הוא רשע ופסול לעדות ולרבא מאמינין לו מצד פלג"ד. אבל היכא דרשע נאמן לא אמרינן אין אדם מע"ר. א"ו דתוס' סברו דלרבא הסבר' פשוטה דאין אדם נאמן לעשות עצמו רשע וחזקה ברורה דלא עשה מעשה רשע ולכך הקשו כיון דשני עדים אומרים דאכל חלב וחזקה על אדם מישראל דלא אכל במזיד ואף דהוא אומר במזיד אינו נאמן ושוב יתחייב להביא קרבן. ותירצו דא"ר להביא חולין בעזרה והיינו אף דלגבי עצמו גם כן אינו נאמן שעשה מעשה רשע אף שאומר ברי לי נגד חזקה ודלא כמו"ש הפנ"י כתובות (דף כ"ב) לדון דחזקה לאו בירור הוא ומי שיודע נגד חזקה לגבי עצמו נאמן עיי"ש וכבר מבואר מדבריו שם דדעת תוס' אינו כן ולכן קשיא להו כאן אמאי לא נחייבו קרבן חטאת מטעם חזקה דכשרות ואין אדם משים עצמו רשע ואף דרשע כשר לעדות איסור ולמה לא יהיה נאמן אלא ודאי דלא מאמינים לו גוף הדבר דעשה מעשה רשע ועל זה תירצו דעוש' תשובה ואמר להביא חולין בעזרה. והיינו כיון דמ"מ עיקר הדבר הוא לגבי דבר הנוגע לעצמו ויודע בנפשו דאם יביא הקרבן יתוסף האיסור מחדש ביתר שאת להביא חולין לעזרה בזה מאמינים לו לגבי דבר דאינו נוגע לחבירו אבל בהנוגע לחבירו אינו נאמן אף דעושה תשובה כמבואר מהך דעדים שאמרו אנוסים היינו וממ"א. ועיין נו"ב מהד"ת חאה"ע (סי' קנ"ו) [ובספר ס"ט (סי' קפ"ה) הקשה על הך דינא דסמ"ג לגבי ריבית הנז' דאינו נאמן אף דעושה תשובה וצועק דא"ר לעשות איסור ול"ק כלל דלגבי חבירו אינו נאמן להפקיע זכותו ובלא"ה י"ל דלגבי ריבית אם צועק וא"ר לתת להמלוה והב"ד אינם מאמינים לו וחייבו לשלם אנוס הוא במה שנותן הריבית ובלאו דלא תשימון לדבריו כבר עבר והגמר הנתינה אם טוען דאינו רוצה לעשות איסור ואנו אין מאמינים לו אנוס הוא אף דיודע שהוא גרם לו האונס מ"מ לא יגמור עבירה ביתר שאת במה שהב"ד מחייבין אותו ולכך א"נ כלל שעשה איסור מה שאין כן לגבי קרבן אף אם אנוס הוא מ"מ יודע בעצמו שמקריבין חולין בעזרה ולכך נאמן בדבריו ואכ"מ בזה שוב מצאתי תשובת מהר"ם מרוטנבורג (סי' תשל"ז) בראובן שהשכין לשמעון משכון ואמר ששל גוי הוא והגוי נותן הריבית ואח"כ אומר שהטעהו מפני אונסו והוא שלו ופסק דלאו כל כמיניה לעשות עצמו רשע וכ' ול"נ לרבינו ברוך דאיך יתן רבית לישראל אלא ישבע שהמשכון שלו ויפטר מן הריבית וראייתו מפי ר"א דאינו משים עצמו רשע דאינו חפץ להביא חולין בעזרה ה"נ יאמר איני יכול ליתן לך ריבית עכ"ל וזה כקושית הסדרי טהרה אולם דעת הפוסקים כמו"ש כיון דהב"ד מחייבו בע"כ ל"ה לה איסור ריבית] עכ"פ מבואר מדברי תוס' דאף במקום דעד פסול נאמן מ"מ א"נ לומר דעשה מעשה רשע:
ועיין תוס' ריש מס' מכות דהקשו האיך עדים מחייבין גלות הא יכול לומר מזיד היתי ובמהרש"א שם הקשה הא א"א משים עצמו רשע ובתומים כללי מגו (אות ק"ד) כ' דלר"י דסובר לרצונו רשע הוא ס"ל אדם משים עצמו רשע וקושית תוס' הוא לרב יוסף עיי"ש והדברים תמוהין לענ"ד מנא ליה דלר"י אמרינן אדם משים עצמו רשע אדרבא ר' יוסף ס"ל הואיל דאנו צריכין לקבל כל דבריו וממנ"פ אם נאמין לו שהיה לרצונו הוא רשע ופסול לעדות לכן א"נ כלל ובמקום דרשע נאמן כמו לגבי עדות אשה הוכיח דגזלן דאוריית' כשר לעדות אשה ממה דס"ל הרגתיו תינשא נאמן מצד עדות וכמו שכ' אבל היכא דלית ביה תורת עדות אינו נאמן כלל לומר דעשה מעשה רשע. ובקושית מהרש"א יש ליישב עפ"י מ"ש לעיל דלענין חיוב קרבן היה קושית תוס' דאינו נאמן להשים עצמו רשע ונשאר החזקה בתוקפו לדון אותו כשוגג ולחייבו קרבן והתוס' ב"מ אזלו שם שלא כשיטת הר"י תוס' יבמות (דף פ"ח) דכתבו דל"ש שיוכלו עדים לידע בירור הדבר אם שוגג היה או מזיד ואי אפשר לחייבו קרבן ע"י שום עדות עיי"ש ותוס' ב"מ וכריתות כתבו להדיא דאם אומר לא שוגג ולא מזיד מחייבינן ע"י סתמא דעדים דידעו בשוגג לכך הקשו דאאמע"ר ונשאר על הסתם ויתחייב והוכרחו לומר דא"ר להביא חולין בעזרה וכנ"ל. וזה א"ש לענין קרבן אי לאו דמטעם חולין בעזרה הי' מוקמינן על דבורם של עדות ששוגג היה מה שאין כן בגלות דבעי עדות לחייבו כמו לדנ"פ ועדות ידועה בלא ראיה נראה דגם כן לא מהני וצריך בירור הדבר ואם הוא טוען נגד החזקה ליכא בירור גמור עפ"י עדים לחייבו לכך הוכרחו התוס' לומר או דרגלים לדבר מהני או דאיירי בשותק:
ובנו"ב מהדו"ק אה"ע (סי' ע"ב) עמד כמו כן על דברי הש"ס יבמות אליבא דרב יוסף דאם גזלן דאורייתא כשר לכך נאמן לומר הרגתי וכי יסבור ר' יוסף אדם משים עצמו רשע וכן בדברי ר"י דאמר רשע הוא. והעלה הטעם הוא משום מגו דכיון דמעיד על עצמו ועל חבירו מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על עצמו כמו שפירש רש"י סנהדרין בהא דפלוני רבע שורי דהואיל דמהימן אהאי דבורא למקטל לחבירו נאמן נמי לסקול השור וכן בפלוני בא על אשתי אף דבעל כאשתו היה ס"ד מגו דמהימן לגבי חבריה יהיה נאמן גם למקטלה. הרי דאמרינן מתוך לקיים עדותו ור' יוסף דסובר דלגבי עצמו דלא פלג"ד נשארה שיטה זו גם אצל עצמו והוא נאמן והוי ליה רשע ופסול לעדות מטעם גזה"כ. והוליד מזה חדשות דמדר"י נשמע לרבא דהיכא דאי אפשר למיפלג דבורו כגון באומר אני זניתי לדעת הרשב"א אז מאמינים לו גם על עצמו מטעם מגו ומתוך רק עדותו פסול מצד גזירת הכתוב עיי"ש באורך מה דנ"מ לדינא. ולו העני דבריו תמוהין אם כן באליע' וטובי' קרובי דערבא דבעדי פרעון דאי אפשר למפלג דברי העדים בשום אופן נימא גם כן מתוך שנאמן לגבי הלוה יהיה נאמן לגבי ערב. והרי חזינן דהיכא דיש צד ביטול מן העדות גורר לבטל צד הקיום לא דנימא מתוך דנאמן לגבי רחוק יהיה נאמן לגבי הקרוב והא דכתבו רש"י ותוס' בפלוני בא על אשתי דהי' ס"ד אדם קרוב אצל אשתו ל"א היינו דהי' ס"ד דעיקר העדות לגבי פלוני ומגו דנאמן עליו יהיה נאמן לגביה קמ"ל דלא היינו דלא אמרינן מגו בזה ונאמן לגבי פלוני ולא לגבי אשתו דפלג"ד ואם אי אפשר למפלג דיבורו אינו נאמן כלל. והא דסברו באמת רש"י ותוס' ורמב"ם בפלוני רבע שורי דאמרינן מתוך ולא אמרינן אדם קרוב אצל שורו ונאמן מצד הודאת בע"ד על ממונו רק הואיל דבעינן כ"ג כמיתת הבעלים כך מיתת השור ולא אמרינן בזה הודאת בע"ד וכמו"ש בחידושי ר"ן שם וכיון דרק מצד גזה"כ הוא לכן היכא דנהרג הרובע גורר ג"כ להרוג השור ועיין תוס' זבחים (דף ע"א) וכן מבואר להדיא הטעם בים ש"ש ב"ק (פ"ד סי' כ"א) דכיון דרק מטעם גזה"כ הוא דכמיתת הבעלים כך מיתת השור די שלא נאמין להבעלים עליו כשאין הרובע נהרג אבל כיון דע"כ מטעם פלג"ד נאמן להרוג הרובע ממילא גורר אחריו לסקול השור ועיין מ"ש התומים (סוף סי' ל"ז) ובנתיבות שם אבל לומר בבע"ד או בקרובים באמת לדון מטעם מגו זה נגד דעת כל הפוסקים: