אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני עדות · סימן כד
היכא דיש שני עדי צירוף לחייבו ממון ויש ע"א המכחיש לע"א זה מבואר מדברי הרא"ש בתשובה (כלל נ"ט) דשוב אינו מצטרף להעד האחר עיי"ש אולם אם כבר נצטרפו ופסקו הב"ד ע"י שניהם שחייב לשלם ממון בזה יש לעיין אם שוב בא עד א' והכחיש רק עד א' אם נאמן להכחישו שלא יהיה נשאר רק עד השני על הלואה האחרת ונתבטל הפסק או דלמא כמו דקיי"ל כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ושוב אין אחד יכול להכחישו כן נמי בזה אף דלא האמינה התורה לעד הלזה בלבדו רק כיון דמפי שני עדים ידענו שזה חייב להתובע מנה מחייבינן ליה לשלם וי"ל כיון שבא עד אחד להכחיש העד הא' נתבטל עדותו ולא נשאר רק ע"א מ"מ יש לומר כיון דבכ"מ אין אחד יכול להכחיש שנים ועפ"י שני עדים אמרה תורה יקום דבר שאין עד אחד יכול להכחישו כן נמי בעדי צירוף איככה נוכל לצרפם ולהוציא ממון במקום שעד אחד יכול להכחיש מעשה אחד היינו לעד א' מהני תרי וע"כ כיון דסתמא דקרא לריב"ק מה דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר היינו אף ע"י צירוף שוב אין אחד יכול להכחישו כן נראה לכאורה מסברא:
אמנם אם תרי סהדי מכחישין אח"כ להאחד אם נידון הדבר לתרי נגד תרי או תרי נגד חד שלא יהיה שום ס' בדבר בזה יש לספק. וראיתי בס' שער משפט (סי' ל' סק"ד) שהאריך בזה והוא כתב היכא דיש שני עדים המכחישין את שני העדי צירוף בזה הוי תרי נגד חד כיון דאין אחד מסייעו לחבירו והביא ראי' לזה מד' ירושלמי המובא בש"ך (סי' מ"ו ס"ק י"ב) באם עדי שטר אמרו אין זה כ"י ואין אחד מהן מעיד על חבירו ואחרים אומרים כתב ידן הוא והו"ל תרי לגבי חד וה"נ דכוותיה עיי"ש ואינו ראי' מבוררת משם די"ל שם דלא היינו דנין עדיין לבירור שאין זה כ"י אף אם באו מקודם העדי שטר ואמרו כ"א שאין זה כ"י מ"מ לא היינו דנין רק שלא נתקיים עדיין השטר דאולי יתברר הדבר בבירור גמור שזה כ"י רק היינו דנין שלא נתקיים השטר ול"ש לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים כיון דל"ה דנין להאמינן רק שלא נתקיים לכך כיון שבאו תרי לגבי חד נאמנין. אבל היכא דנצטרפו והיינו דנין לחייב להנתבע ע"פ י"ל דכ"מ שהאמינה התורה הרי כאן שנים והוי כתו"ת:
ברם נראה דודאי אף אם שנים מכחישין רק לעד האחד היינו מעשה אחד נאמנין לגבי חד ולא נשאר רק ע"א ואין הב"ד יכולין להוציא ממון ע"פ עד א' והטעם כיון דאין שני עדים נאמנין למפסל לשנים אחרים רק הא דהזמה חידוש הוא וכן בשני כיתות עדים המכחישין דאין האחרונים נאמנין למפסל להראשונים כבר ביאר ע"נ בקונטרס הגאון מו"ה חיים יונה ז"ל כיון דלא מעידין על גופן של העדים רק להכחיש המעשה והראשונים אז כשהעידו ל"ה מי שמכחישין והם העידו שמי שמכחישין הם יעידו בשקר לכך הוי כתו"ת וזה דוקא היכא דב' העדים העידו לסייע זה לזה הוי כהעידו שמי שיכחיש דבר זה יאמר שקר אבל בעדי צירוף משני הלואות ואין אחד מסייע לחבירו אף שזה אומר מי שיעיד להיפך יעיד בשקר מ"מ שנים נאמנים למפסל אותו ולומר שהעיד בשקר ונשאר זה העד פסול לכל עדות שבעולם וכיון שנשאר פסול כיצד נוכל לצרפו ולדון ע"י עדותו מה שהעיד שלוה מנה בניסן כיון דע"י עדות זאת נשאר בפסול לעולם דהוי תרי לגבי חד וכיון שיהיה נשאר בפיסול לכל עדות שבעולם כיצד נוכל לומר לצרפו להעד השני וממילא לא נשאר רק עד האחד השני המעיד בהלואה אחרת ואין ע"א נאמן להוציא ממון ע"פ וכן ראיתי בספר פני יהושע מס' כתובות פ"ב בק"א (אות פ"ז) שהעלה אע"ג דקיי"ל כ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים היינו חד לגבי חד אבל אם תרי מכחישי נתבטל העדות של העד הראשון לגמרי ותצא וגם הולד ממזר וכ' וכן בדין שהרי העד גופא נפסל לכל העדות שבעולם והאריך שם בזה להשיג על הב"י אה"ע (סי' קע"ח) וה"נ דכוותי' אף דהאמינו ע"י צירוף העד האחר מ"מ כיון דנפסל לכל עדות שבעולם לא נוכל לקבל עדותו באותו מעשה ולא נשאר רק עד האחר שאינו מוכחש:
אך בתשב"ץ (ח"א סי' ס"ו דף ל"ג ע"ג) כ' וז"ל ועוד דמההוא דעולא איכא למימר דאפילו אמרו שנים טהור הוא אינם נאמנין להכחיש העד האומר טמא דכיון דבזה אחר זה הם הראשון האומר טמא הוי כשנים והוי לי' כשנים אומרים טמא ושנים אומרי' טהור דלא שרינן ליה עכ"ל הרי כמו שכתב הב"י דאף בתרי נגד חד הו"ל כתרי ותרי ודלא כמו שכתב הפנ"י וגם לכאורה יש מקום עיון בזה הא בדברי הרמב"ם הלכות רו"נ (פרק ט') כ' עד א' אמר ראיתי את ההורג ה"ז נאמן כב' לענין זה ואם בא אח"כ עד אחד והכחישו ואמר לו לא ראית אין משגיחין ע"ד האחרון ואין עורפין באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו וא"ל לא ראית הרי הן כב' עדיות המכחישות זא"ז ועורפין עכ"ל נראה לכאורה דאף שנים לגבי חד ג"כ כיון שהאמינה תורה לזה שאמר ראיתי הוי כתרי נגד תרי ועיין לח"מ (פי"ב) הלכות גירושין הקשה הא בש"ס יבמות (דף קי"ז) פריך פשיטא דאין דבריו של אחד במקום ב' דע"כ לא אמר עולא אלא חד לגבי חד אבל חד לגבי תרי לא ואמאי אמר שהם כב' עדים המכחישים זה את זה עיי"ש יתר מזה ראיתי מדקדקים בדברי רמב"ם שם במ"ש שם הלכה כ' באו ואמרו לא מת אעפ"י שנשאת תצא מבואר דל"ה כעדות מוכחשת דאל"כ היה לו לומר אם נשאת לאחד מעדיה דהיינו להאומר מת דל"ת. אולם ממה דכתב שוב בד"א כשהיה העד אחד שנשאת ע"פ כמו השנים שבאו והכחישו אותו כגון שנשאת ע"פ איש ובאו ב' ואמרו לא מת או ע"פ אשה או ע"פ עצמה ובאו ב' נשים או ב' פסולין של דבריהן ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות אומרות לא מת או פסולין אומרים לא מת ה"ז כמחצה ע"מ ואם נשאת כו' מבואר דדוקא בנשאת עפ"י אשה נאמנין שני פסולין של דבריהן אבל נגד עד כשר אין שני פסולין דבריה נאמנין ואמאי הא דומה להמקדש בפסולי עדות דרבנן דדעת הרמב"ם דצריכה גט ה"נ כיון דמדאוריית' עדים כשרים הם המעידין דהיא א"א במה אזיל האיסור תורה ומהראוי הי' שגם בנשאת להעד הכשר דתצא. ויש להוכיח מזה דדעת רמב"ם דעד אחד כשר בעדות אשה נאמן מה"ת ומה דכ' בבאו ב' ואמרו לא מת דתצא היינו אף דהוי כעדות מוכחשת מ"מ תצא מדרבנן ומשו"ה לא כתב והולד ממזר ולכך בפסולין מדבריהן מכחישין אותו א"נ ול"ת כיון דמדאורייתא בלא"ה לא תצא דהוי כעדות מוכחשת רק מדרבנן ומדרבנן המה פסולין אלו דברי ס' נ"ש:
ולענ"ד הדבר זר מאד לומר דשנים לנגד אחד יהיה כתרי ותרי הואיל דהאמינתו תורה וסברת פנ"י כחומה בצורה כיון דעפ"י שנים עדים יקום דבר ונאמנין על הראשון דהעיד בשקר ומעתה נפסל לכל עניני עדות שבתורה הואיל דמחזקינן שהעיד בשקר ואיככה נאמר לעשות ספק בעדותו אם אמת העיד. אולם מ"ש הרמב"ם הלכות רוצח דהוי כשני עדיות המכחישות ה"ט דשם הא דעד א' נאמן לומר ראיתי את ההורג לאו תורת עדות ע"ז רק כיון שנודע לאחד גזה"כ דל"ה עורפין וכשאומר אחד ראיתי נאמן וגם לא מפסל בשביל זה לעדות דלא עבר על ל"ת ברעיך כיון דלא העיד על רעהו דלא צריך שיאמר מי הוא ועיין ספר ח"ש חאה"ע (סי' כ"ג) דנסתפק בזה אם צריך שיכירו ולומר מי הרגו עיי"ש והדבר מבואר בירושלמי פרק עגלה ערופה דאם אין מכירין אותו אז אפילו שני עדים ראו היו עורפין אבל די אם אומר אם רואין אנו אותו אנו מכירין אותו יעיי"ש דל"צ שיכירו ויעידו מי הוא רק שראו בקרוב אף שאינו מכיר אותו מי הוא מ"מ אם אומר אם הי' בא בפנינו היינו מכירין אותו די וכן בעד אחד ג"כ די אף באינו אומר מי הוא רק שאם הי' בפניו היה מכיר אותו וא"כ אינו מעיד על שום דבר רק שגורם שהב"ד לא יביאו עגלה ערופה ולא מפסל בזה ועיין מ"ש לעיל (סי' ה') משם הנו"ב והתומים דבעינן דוקא שיעידו ע"ד להרשיע את הצדיק ואף דפקפקתי שם ע"ז מ"מ בכה"ג דאינו מעיד על שום דבר רק שראה מה שלא ראה לפי דברי העדים המכחישין ולא גרם לשום דבר רק למנוע מלהביא ע"ע י"ל דלא מיפסל ואף למה שהוכחתי שם מש"ס שבועות (דף מ"ח) דלא כמו"ש הגרע"א ז"ל לדון דאם העידו שקר לקדש החודש דלא מפסלי בשביל דלא העידו על רעיך ומש"ס מבואר דמפסל מ"מ היינו דוקא שם בדבר דצריך קבלות עדות וכשר דוקא וגרם לכמה דברים הנ"מ לכל העולם בעניני ממון ג"כ בזה כשהעיד שקר מיפסל דעבר על לא תענה אבל באומר ראיתי את ההורג לאו תורת עדות כלל ע"ז יש לומר דלא מפסל ולכך כיון דליכא שום נ"מ למפסל הראשון והתורה האמינו כשנים כ' הרמב"ם דהי' מקום לומר דהוי כעדות מוכחשת רק אף בעדות מוכחשת עורפין כיון דלדברי שנים המכחישין אומרים שלא ראה ולא נודע חייבין הב"ד לערוף. אבל בעד המעיד לומר מת שתנשא אשתו ובאו שלו כשרי' להכחישו ואמרו שבשקר העיד ומפסל לכל עדות שבתורה ודאי תצא מדאורייתא דלא יש שום ספק לפנינו דעפ"י שנים עדים יקום דבר וכסברת הפנ"י:
אמנם זה דוקא במקום דמפסל העד הראשון שהעידו עליו שעבר על ל"ת אז ליכא שום ספק בפנינו לחוש על עדותו של הראשון כיון דמכח עדותו מפסל בבירור אבל אם מכחישין אותו פסולי עדות דרבנן כיון דלא מקבלין עדותן על הראשון למפסל אותו לכל עדות שבעולם כיון דפסולי דבריהן הן ויש כח לחכז"ל שלא לקבל עדותן ממילא בזה אף דמדאורייתא הן כשרים מ"מ כיון שהאמינו לעד הראשון הוי כשנים והוי כעדות מוכחשת ואם נשאת להעד לא תצא כיון דגם לשאר עדות שבעולם נאמן הראשון ולא פסלינן ליה ואדרבא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דא"נ למפסל להעד הראשון בטל עדותן רק כיון דכל נאמנות של הראשון ליתא רק מדרבנן כדעת הריב"ש בדעת הרמב"ם גם שני פסולין יכולין להכחישו אבל אם נשאת להעד לא תצא כיון דהאמינוהו כשנים והעד כשר לכל עדות שבעולם. ועיין בזה בב"ח אה"ע (סי' י"ז) שוב ראיתי בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' קי"ג) דעמד ע"ד הרמב"ם בב' פסולי דבריהם אמאי לא תצא ולמ"ש א"ש ועיין רמב"ם סוף (פ"א) מסוטה בא עד אחד כשר ונשים רבות או הפסולין אומרים לא נטמאת ה"ז שותה שעד אחד ופסולין רבים כמעמ"ח הם. ושם ע"א בסוטה האומר נטמאת נאמן מדאוריית' ויקשה אמאי הפסולין נאמנין לשווי' ספק שיהיה כמחצה על מחצ' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דהעידו על אותו זמן שאומר הכשר שראה שנטמאת דלא נטמאת והעידו על הכשר שהעיד בשקר וע"ז א"נ למפסלו נימא בטלה כל עדותן. בשלמא בכל ע"א דעלמא המעיד על חיוב ממון מחייב שבועה ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שם לא נתבטל כלל עדותו רק גזה"כ לחיוב ממון בעינן ב' עדים ואם בא לצרף אתו עוד עד א' מחייבו ממון וי"ל דזה הטעם דעד פסול אינו מחייב שבועה כמבואר רמב"ם (פ"ה) מעדות ועיי"ש בכ"מ ובנו"ב מהד"ק חאה"ע (סי' ג"ל) באורך שחתר למצוא טעם דעד פסול אינו מחייב שבועה [ומ"ש שם הרמב"ם וכ"מ שע"א מועיל אשה ופסול ג"כ מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו אף דסתם הרמב"ם דכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול מעידין ומשמע דשוין הן מ"מ במקומו מבואר דיש הבדל ביניהם דבסוטה גזלן דאורייתא א"נ כמו בעדות מיתת הבעל כמו"ש הלכות סוטה (פ"א הט"ז) דרק הפסול מד"ס נאמן אבל שלא להביא עגלה ערופה כתב (פ"ט הי"ב) מרוצח דאפילו עבד או פסול לעדות בעבירה ל"ה עורפין מבואר אף הפסול מה"ת ועיין כ"מ הלכות סוטה דרק לעדות אשה גזלן מה"ת פסול ועיין ט"א מס' ר"ה (דף כ"ב) ד"ה הא אשה] וי"ל בפשיטות דזה שכתב הרמב"ם מפי שמועה למדו כ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה והיינו דדוקא אם יש לו צירוף לחייב ממון אז ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואף לר"נ סנהדרין (דף כ"ט) דבעי שיגידו ביחד מ"מ אם היה לו צירוף היה מחייב ממון לכך מחייב שבועה אבל עד פסול דלא יש מציאות לחייב ממון והוא בא להעיד על חיוב ממון אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל בפסולין המכחישין לזה שאומר שראה שנטמאה מעידין עליו שהעיד בשקר נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין ש"ש (ש"ו פרק כ"ג) שהעלה שהעד האומר לא נטמאה לא יש לו שום כח מה"ת רק להכחיש להראשון וא"כ כיון דלענין הכחשה א"נ למפסל נימא בטלה כולה. וצריך לומר כיון דאף פסול נאמן לענין טומאה ע"כ לאו שם עדות הוא רק מטעם רגלים לדבר ואומדנא ונגד זה נאמן אף פסול להכחישו:
אך המעיין ירושלמי סוף (פ"ו) דסוטה יראה דהיכא דמעידין על הסתירה ואינם מעידין אם נטמאה ואחד אומר דלא נטמאה בבירור תתקים עדות בשאר מפני שרגלים לדבר עיי"ש. ומזה מבואר דעד אחד אינו נאמן לטהר בספק סוטה וכן בס' טומאה ברה"י ובספר אליהו רבה וזוטא מבעל מכתב מאליהו (בדף פ"ב) הניח דין זה בספק ובש"ש שם העלה דנאמן וכן משמע קצת מלשון רשב"א בש"מ כתובות סוגיא דפ"פ (דף מ"ג ע"א) שכ' דספק טומאה ברה"י דטמא משום דליכא מאן דאמר לא נטמא מבואר דאם אחד אמר דלא נטמא דמהימן רק בסוטה הואיל דרגלים לדב' א"נ הואיל דאיתרעא החזקה ומשמע דעד דעלמא נאמן עיי"ש ובנו"ב חנינא חאה"ע (סי' י"ו) כ' בפשיטות דבסוטה הואיל דיש רגלים לדבר אין עד א' נאמן לומר לא נטמאה ולפנינו מבואר בירושלמי דאינו נאמן שלא תשתה ושתהיה מותרת ועיין מ"ש בזה ביו"ד (סי' ה')] וא"כ ודאי קשה להבין למה יהיו פסולין נאמנין להכחיש הכשר שאומר נטמאה כיון דרגלים לדבר ואתו רק להכחיש ובזה ודאי מהראוי לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואולי יש לומר למה שכתב הנתיבות (סי' ל"א) בכוונת הספק דחכמי בריסק בעד המכחיש לעד דמצטרפין אח"כ להעיד יחד משום דכ"ז דליכא שנים המעידין עליו דהעיד שקר תלינן שהעיד בדדמי עיי"ש וא"כ עד המכחיש להעד אינו מעיד על עד הראשון שהעיד שקר ועבר על ל"ת רק שהמעשה שקר ועל העד אינו מעיד כלל לכך בפסולין האומרים דלא נטמאה ל"ש לומר בהו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דאין עיקר עדותן רק על המעשה ויכול להיות דהעד אומר בדדמי. אולם למה שהעלו כל האחרונים דפסולין ובאמת לא תלינן בדדמי ובודאי שנים המכחישין לעד אחד מפסל ולא תלינן שהעיד בדדמי לא אתי שפיר והדרא הקושיא לדוכתיה אמאי יהיו פסולין נאמנין להכחיש להעד הכשר וצ"ע עדיין בזה. וביותר להמבואר בתשובה המיוחסת לרמב"ן (סי' קכ"ח) דהיכא דגוי מסל"ת מעיד שמת והתרנו ע"פ ל"מ אף אם שנים אחרונים אומרים לפ"ר להיפך ממה שאמר הראשון ששיחת הראשון הרי היא כעדות של שנים ואם השנים מתכוונים להעיד א"נ כלל שאין מאמינים אותם בתורת עדות כלל ועוד שאין הכחשה ממש בב"ד שאם באו לב"ד הרי אלו מתכוונים להעיד ואין מקבלין מהן כלל במתכוונים להעיד כמו שאמרנו עכ"ל אם כן כמו כן נימא דפסולין או קרובין דאינן נאמנין בתורת עדות והגדתן לפני ב"ד הוי כמו אם הגידו חוץ לב"ד ולמה מבטלין עדות בשיחה לבד ועיי"ש עוד היטב ברמב"ן. ומהאי טעמא יש לעיין במ"ש הח"מ (סי' י"ז ס"ק י"ז) בעד המעיד ששמע מן פסול כמו שפחה וכדומה שמת פלוני והכחשה דהראשון נאמן ועיי"ש ב"ש ויקשה ג"כ כיון דמעיד הפסול על הכשר שהעיד שקר ועבר על ל"ת וא"נ לפסלו אף אם יצטרף לו עד אחד א"כ נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא יהיה הפסול נאמן אף להכחיש לבטל עדותו שלא להתיר האשה וצריך לומר כיון שתלה הכשר עדותו מפי הפסול הראשון נאמן כיון שבא מכחו ולאו מטעם עדות רק כיון שבא מכחו ול"ש לומר בזה כלל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה:
הדרן לדברינו עכ"פ זה ברור דאם שנים מכחישין לעד אחד מעדי צירוף ודאי כיון דנתבטל הכשרות של העד ומפסל לכל עדות שבתורה כמבואר מש"ס שבועות (דף מ"ח) דמוקי לר"ח ומצטרפין לעדות אחרת דעדות החודש ומבואר שם בריטב"א דנ"מ לדידן בעד המכחיש לעד אם בא עוד עד לצרף להאחד מפסל אידך עיי"ש וכיון דמפסל לכל עדות שבעולם ודאי האחרונים נאמנים בבירור וליכא שום ספק. ואין להקשות א"כ לר"ח דסובר בב' כיתות עדים המכחישים זא"ז בהדי סהדי שקרא למה לי והם פסולין לכל עדות דעלמא כיון דידענו דנתערב כת אחת פסולין וכן בחד המכחיש לחד כמבואר מס' שבועות שם א"כ איך משכחת לומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים הא כיון דמס' גם הראשון פסול לכל עדות שבעולם ואיך מקבלין עדות זה שהעיד ע"כ צריך לומר דבאמת בחד לגבי חד לא מקבלין עדותו של השני כלל ובהעידו בב"א ע"כ צריך לומר דל"ש כלל כ"מ שהאמינה לר"ח ועיין סוטה (דף ל"א) וצ"ע.
אולם לטעם זה יש להסתפק היכא דעד הראשון אינו בפנינו בזה למ"ש הש"ך (סי' ל"ח) להשיג על הריב"ש וסובר בהזמה שלא בפניהם דלא מפסלו ועיי"ש בנתיבות דמ"מ אין לו דין תו"ת שיהיה מהני תפיסה דדוקא לפוסלן לעדות אחרת הוי כשלא בפני בע"ד אבל עדותו שבשטר זה נתבטל לגמרי ע"י הזמה שלא בפניהם דעדות זה לפני הבע"ד הוא עיי"ש וא"כ י"ל בנד"ד דכיון דעכ"פ לא מפסל העד לעדות דעלמא ובחזקת כשרות הוא שוב י"ל כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים והוי כהכחשת תו"ת עכ"פ. וגם מה דפשיטא לי' לנתיבות דלהחולקים על הריב"ש בהזמה שלא בפניהם וסוברים דלא מפסלו דעכ"פ אין לו דין תו"ת מבואר להיפך בתשובת רלב"ח (סי' קל"ו) וסובר כיון דלא מפסלו הו"ל דין תרי ותרי. א"כ ה"נ דכוותיה כיון דמכאן ואילך לא מפסל אותו העד נשאר בכח נאמנות שלו והוי כתרי נגד תרי כיון דהאמינה תורה כב' ע"י צירופו של עד האחר. אך יש לומר למ"ש הש"ך שם לחלק בין הזמה שלא בפניהם לבין פסלינהו בגזלנותא דנפסלין דמעידין על גופן של עדים ועיי"ש בנתיבות דמדחיק א"ע לפרש דברי הש"ך. אולם הדברים מבוארים יפה בקרח"י ז"ל דהא דהזמה חידוש הוא משום דאנן לאו בתר השתא אזלינן בנגיעה שנולדה אחר הגדת עדותן הא ליתא דבשעה שהעידו על הדבר ל"ה נוגעין בעדותן כלל ובאותו שעה שהעידו הכחישו כל מי שיעיד עליהם שלא ראו ושפיר שייך למימר מאי חזית דסמכות אהני בתראי סמוך אקמאי דאסהידו מעיקרא ובאותו שעה שהעידו ל"ה נוגעין בעדותן כלל דאלת"ה גם בהכחשה האחרונים אומרים על הראשונים דשקר העידו והו"ל כאומרים גזלתם דאין יכולין להכחיש לסהדי וע"כ דאנן בסהדותא דקמאי לאו בתר השתא אזלינן אלא בתר שעת עדותן ושפיר אמרינן דלא אלימי הני טפי מהני והזמה חדוש הוא עכ"ד שם. וזה ג"כ כוונת הש"ך דבפסלינהו בגזלנותא שפיר נאמנין אף שלא בפניהם דמעידין על גופן וא"נ להכחיש דנוגעין הן משא"כ בהזמה רק מטעם חידוש בעי שיהיו בפניהם. ולפי"ז אף בהכחש' הוי כמעידין על גופן של עדים דהעידו שקר רק אנן בתר מעיקרא אזלינן ואז ל"ה נוגעין והם העידו מי שיסהיד להיפך הם מעידין בשקר לכך הוי כתרי ותרי אבל להכחיש עד א' אף שנעשה צירוף ע"י עוד עד מהלואה אחרת מ"מ אינו מועיל הכחשתו של עד הראשון לשנים המכחישין אותו והוי כאלו מעידין על גופו לפסלו בגזלנותא דבזה אף שלא בפניהם נאמנין האחרונים ונתבטל עדותו של הראשון לגמרי וז"פ:
ומה שהשיג שם בשע"מ על דברי מהריב"ל המובא בח"מ בקע"ג (אות ס"ה) בב' מעידין שגוי אמר מסל"ת על פלוני שמת וא' אומר של"ה מסל"ת וא' מכחיש ג"כ ואומר שהי' מסל"ת אך לא נתברר לו בבירור שמת דמצטרפין אלו הב' להכחיש להראשונים והוי תרי לגבי תרי דאמאי הא שנים מכחישין לכ"א אף למ"ש יש לפלפל בדבריו וליישב קצת דברי מהריב"ל אולם כבר קדמהו בתשובה פני משה (ח"ב סי' כ"ז) להשיג על מהריב"ל בזה וכן בס' דברי אמת קונטרס (ח' דף ע"ח ע"ד) עיי"ש ואכ"מ בזה: