אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני עדות › סימן יב

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני עדות · סימן יב

סימן יא

אם עברו הב"ד וקבלו עדים שלא בפני בע"ד דדעת הרמ"א כמו"ש הראב"ן דמהני והש"ך הביא משם המרש"ל דאף בדיעבד ל"מ ובאמת שכן דעת רוב הראשוני' והד"מ הביא משם מהר"מ פאדוואה דאפי' לריב"א דסובר דאף בדיעבד ל"מ מ"מ היכא שכבר נפסק הדין עפ"י עדות הנגבה שלא בפני בע"ד מודה דאינו חוזר הדין ולא יקרא טועה בד"מ ומדקדק כן מלשון ריב"א דכ' דל"ה עדות לדון ע"פ משמע רק לכתחילה לדון ל"ה עדות אבל אם כבר דנו אינו חוזר הדין. ועוד הביא ראיה מדכתב רבינו ירוחם דאם מתו העדים או שהלכו למדה"י דדנין עפ"י עדותן שנתקבל שלא בפני הבע"ד שהרי אפילו לכתחילה מקבלין אם הי' הוא חולה הרי אף שנעשה בטעות מ"מ במקום אונס דנין הה"ד היכא שכבר יצא הדין קם דינא. וראיתי בכנה"ג שכתב וז"ל ואני מסופק בדברי שאר הפוסקים אי ס"ל הכי או דוקא כשהוא מוחזק ולא כשאינו מוחזק אעפ"י שנפסק הדין עכ"ל:

והנה לשיטת הרא"ש דסובר דמדאורייתא אין מקבלין ובמקום אונס דמהני הוא מטעם הפקר ב"ד ודאי נראה דרק היכא דהוי אונס כמו שמצינו בגמרא אבל בנפסק הדין אמאי יהני כיון דנתבטל עדותן הוי כטעה בדבר משנה. וכן נראה מדברי הנ"י ב"ק פרק כיצד הרגל וז"ל ורבותי ז"ל אמרו דלא עשו ולא כלום דהו"ל טוע' בד"מ דחוזר וכן הדין בכל דבר שאין רשות לב"ד לעשותו לכתחילה במקום אחר אם עברו ועשו לא עשו ולא כלום אעפ"י שהן רשאין לעשותו בשאר מקומות עכ"ל הרא"ה ז"ל משמע דלא עשו כלום ואף אם דנו ל"מ:

וכן מבואר מדברי תשובת רשב"א (ח"ב סי' רכ"ט) בענין קבלות עדות במכירה שהי' על תנאי והיה שלא בפני הלוקח ודנו הב"ד עפ"י עדותן דהוי תרי ותרי ומוקמינן הקרקע על חזקת מר"ק וכתב הרשב"א כל שלא נתקבלו בפניו או בפני שלוחו ואין שם סיבת אחד מן הדרכים הידועים שנאמרו בפ' הגוזל אין עושין מעשה עפ"י עדותן הרי מבואר דאף פסק דין ל"מ ואף דהרשב"א העלה שם בלא"ה לסתור פסקם מטעם דהמכירה היה בודאי והספק על התנאי לא נתבטל המכירה מ"מ מתחילה דן לבטל פסק דינם משום שקבלו עדות שלא בפני הבע"ד ועיין במהרי"ט חח"מ (סי' ל"ב) וכן משמע מדברי רמ"ה בש"מ כתובות (דף צ"ד) בהני תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא דאם לית' במתא דמצי אמר אילו אנא הואי טעיננא טפי ופירש הרמ"ה דאם הי' להו תביעה אצל אחד והנ"מ לסהדי דאסהודי באנפי ראשון וליתנהו דלסהדי באנפי שני עיי"ש הרי אף דהב"ד כבר פסקו לפטרו ויצא זכאי בדינו מ"מ אינו מועיל ועוד מבואר קצת מדברי רמ"ה דאף בליתנהו דלסהדי באנפי שני היינו שהלכו להם מ"מ לא נוכל לדון עפ"י קבלות עדות שנתקבל שלא בפניו אף דשם בדין נתקבלו באנפי אחד ומהני עדותן לגבי שותף שהעידו בפנינו מ"מ מה שנתקבל שלא בפני השותף השני אין דנין עפ"י עדותן. ואולי איירי רמ"ה דליתנהו קמן וצריך שימתין שיבאו אך א"כ כיון דאיירי דהשותף תובע להאחר איך נוציא ממנו ממון כיון דידענו שיש לו עדים לפטור אותו רק שהלכו להם נמתין עד שיבאו ושוב מה נ"מ א"ו דאיירי דליתנהו שוב קמן ולא יבאו הרי דכיון שלגבי שותף זה נתקבלו שלא כדין הוי כאלו לא נתקבל עדותן אף אם הזדמן אח"כ אונס ודלא כר"י. ומכ"ש דל"מ נפסק הדין בטעות:

ועוד כיון דדעת ריב"א דאף בדיעבד ל"מ הקבלה ואין דנין עפ"י עדותן לכתחילה א"כ כיון דהעדים לא עברו על לא תענה ברעיך עד שקר כיון שהי' שלא בפני הבע"ד ולא הי' תועלת בעדותן דאין כח ביד הב"ד לדון עפ"י עדותן איך נוכל לקיים עדותן אם לא עברו על לא תענה. ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני עדות (סי' ב') להקשות על המרמ"פ מדברי רמב"ם (פח"י) מעדות דמשמע אפי' אם הוזמו שלא בפניהם ומתו אח"כ דג"כ ל"מ עדותן ואמאי הא אין אונס גדול מזה וכ' דבהזמה בעי אף בדיעבד בפניהם ורק בד"מ דקרא אסמכתא הוא מהני אונס ולא בקנס דכדינא נפשות הוא והמר"ם פאדוואה לא כ' זאת רק בד"מ. ואחרי המחילה עין הרואה במהרמ"פ יראה דדן על עדי קידושין שנתקבל שלא בפני האשה ובזה מדאורייתא לאסרה לשוק בעינן בפניה דכדנ"פ דמי ואעפ"כ הוליד המרמ"פ מהך דר"י הואיל דאונס שאח"כ מהני לקבל עדותן בנפסק הדין ג"כ מהני הרי דסובר דדעת יש מגדולי האחרונים שהביא הרבינו ירוחם דמהני במתו אח"כ אף במקום דבעו מדאורייתא בפני בע"ד. אך י"ל דעדי קידושין לענין לאסר' לשוק דהוי לאפרושי מאיסורא מקבלין וכמו שכ' בש"מ ב"ק בשם הרב המאירי. ואף דמהר"פ שם סובר דבעי בפניה מ"מ לאו מדאורייתא כדנ"פ ממש משא"כ בהזמה ואף אם נאמר דהזמה דל"ה דנ"פ ממש גם כן מדרבנן מ"מ במתו שוב אי אפשר לגמור הדין דגמר דין בעי בפניהם וכיון דלא יהיה אפשר לגמור הדין מ"מ למה יקבלו אותם. אך בנידון דמהר"פ כנראה היתה בהכחשת המתקדשת ובכה"ג בעינן עדות גמור ובפני בע"ד האשה שרוצה לאסרה אכ"ע ושקשורה בו ואף דבש"מ ב"ק הובא משם הרב המאירי הבאתי דבריו בהגהותי בדברי חיים סוף דיני עדות מ"מ משמע דרק מה דהוא לאפרושי מאיסורא דומיא למ"ש שם שנטמאו טהרותיו שזכות הוא לו אבל באם האשה מכחשת הדברים ודאי הוי צריך כל דיני עדות דילפינן דבר דבר מממון ובעינן שיעידו בפניה וכמו בדנ"פ ואעפ"כ דן מהרמ"פ דמהני פסקם בדיעבד:

ואני כתבתי שם בד"ח לדון דאם נאמר דהגדה שנית בפני בע"ד ל"מ מטעם דאמרו להחזיק דבריהם הראשונים א"כ אין אונס גדול מזה וע"כ דנין ע"פ הגדתן הראשונה רק לחזור יכולים לשיטת הרמ"א. וכעת מצאתי סברא הזאת תל"י בתשובת רד"ך (בית כ"ו חדר ב') וכ' כן בדעת ראב"ן דסובר דרק מדרבנן בעינן שיעידו בפני בע"ד ולא מד"ת מדמכשרו באונס ולכך ממילא לא מהני כשקבלו אפי' מדרבנן דא"כ כשגבה עדותן כבר אותם העדים אינן יכולין לחזור בהם שכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וא"כ מה תועלת יש שיחזרו להעיד אם לא יכלו לחזור בהן ואם נאמר שלא יעידו כלל עוד כיון שהעידו שלא בפני ב"ד א"כ אין לך אונס גדול מזה והריב"א יכול לתרץ אף באונס התירו להעיד אף שלא בפניו זה שעשה שלא כהוגן קנסוהו שלא יגבה עוד העדים ההם אף כי אנוס עתה כיון שלכתחילה ל"ה אונס עכ"ד ולא הרגיש בדברי גדולי אחרונים שבר"י הנז' דל"ס להו לחלק בין אם היה אנוס מקודם או לא. גם מדברי כל הפוסקים מבואר דמהני הגדה שנית בפניו ואיך נייחס להריב"א לומר דשוב יתבטל מכל וכל העדות. ודעת הב"י בתשובה ורש"ל (סי' י"ב) בפשיטות דא"י לחזור ולהגיד אף לדעת הריב"א ומ"מ יכולין לחזור ולהעיד מחדש ומקבלין עדותן ודברי רד"ך תמוהין:

ואם נאמר דאף אונס אח"כ ל"מ ואף דנתקבלו כדין כמבואר מדברי רמ"ה בש"מ כתובות הנז' דשם העידו בפני בע"ד שותף האחד ומ"מ בעי אח"כ שיעידו בפני האחר ואף נפסק הדין ל"מ וכמו"ש יש ליישב דברי רש"י ב"ק (דף ח') וכתובות (דף צ"ב) בהא דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בע"ח דראובן וטרף משמעון דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא כו' ופירש"י הנ"מ דאע"ג דנקט שטרא אי א"ל אישתבע לי דלא פרעתיך בעי אישתבע. והקשו על זה בתוס' הא הכא לפרוע מנכסים משועבדין ג"כ צריך לישבע. ולהנ"ל י"ל נ"מ אם הביא הבע"ח עד המסייעו לפטרו מן השבועה כגון דבא תיכף אחר זמן פרעון לגבות דתו"ז לא פרע וביום אחר זמנו לא זז יד העד מידו או אף שני עדים דלכ"ע פטרו משבועה ויצא הבע"ח זכאי בדינו שיטרוף וטרף משמעון והעדים הלכו לדרכם או מתו אם בא ראובן ומשתעי דינא עם הבע"ח וטוען אישתבעי לי דל"פ חייב לישבע כיון דהוא בע"ד מטעם אחריות או אף שלא באחריות מטעם דל"נ לי' דתהוי לשמעון תרעומות וכ"ז שלא בא ראובן לפני הב"ד לאשיתעי דינא ל"ה חייב לישבע כיון דמה דאנן טענין עבור הלוקח ע"ז הי' עדים המסייעין להבע"ח והעידו בפני הלוקח ונפסק הדין שיטרוף וכשבא ראובן וטוען אשתבע לי דלא פרעתיך חייב לישבע אם שוב אין העדים בפנינו דדומה לשותף אם ליתא במתא וכמו"ש הרמ"ה בש"מ הנז':

והנה בהגהותי שם בד"ח הרגשתי להעיר דאם נאמר דבמקום אונס דלאחר הגדתן שלא בפני בע"ד מהני עדותן א"כ עברו על ל"ת וכשהוזמו אח"כ יפסלו למפרע וא"כ מה מועיל הגדה השניה הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימן כיון דהגמר דין דע"י הגדה שניה הי' בטעות דכבר נפסלו א"ו דהגדה הראשונה ל"מ כלום. אולם באמת הא מבואר מדברי רמ"ה בש"מ הנז' וכן מדברי הרשב"א והר"ן גיטין סוף השולח דגם לגבי ב' שותפין אם ליתא במתא דצריך שיעידו פעם שנית ובזה עדותן הועיל לגבי שותף או בעל שהעידו בפניו דלגבייהו נתקיים עדותן וא"כ יקשה בודאי מאי מהני הגדה השניה שיעידו בפני האשה או בפני שותף השני הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימן כיון דאם יתזמו קיי"ל למפרע נפסל ויהיו פסולין מהגדה הראשונה ושוב הי' הגמר דין בטעות דכבר היו פסולי עדות. ולכאורה יהיה מזה הוכחה דל"ב בד"מ שיהיה עשאילה"ז אולם כעין זה יקשה בש"ס סנהדרין (דף ח') סוגיא דחוששין ללעז ובתוס' שם ד"ה רבה אמר דפירשו בשיטת ר"ת דאיירי דאם תובע לבעל ק' סלעים וכגון דאכניף שהביא האב עדים להזימם לעדי בעל ולא הספיקו לקבלם עד דאיבדור מחמת אונס ונשארו רק שלשה ואמר להו האב דיינו לי מיהא דיני ממונות היינו שיקבלו עתה העדים בפני השלשה לדון במאה סלעים. וע"כ אח"כ כשיכנסו העשרים ושלשה יקבלו שוב שנית העדים בפניהם למידן דיני נפשות דצריך לקיים ובערת הרע מקרבך וכן מבואר להדיא בחידושי הר"ן שם וקבלת עדות לדיני נפשות צריך שיהיה בפני כ"ג כמבואר בדברי רמב"ן על התורה פרשת שופטים על פסוק עפ"י ב' או ג' עדים יקים דבר להשיג על הגאון דפירש שלשה מקבלין עדות שנים וכתב עדות נפשות אינו מקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה וכן מבואר ברדב"ז (סי' ש"ל) והאריך שם וסיים כללא דמלתא איני רואה שיסכים שום פוסק או מפרש שע"י קבלת עדות ב"ד של שלשה ידונו דיני נפשות ומינה לא תזוז עכ"ל ומהתימא שלא הביא דברי רמב"ן עה"ת דדעת הגאון אינו כן אך הרמב"ן משיג עליו וכן מבואר מדברי כ"מ (פ"ד ה"א) הלכו' עדות והא דכתוב לפנינו ברש"י ב"ק (דף צ' ע"ב) ד"ה שראו בלילה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך כו' ולכאו' טעות נפל בדבריו וצריך לומר כ"ג כיון דאיירי שם בדיני נפשות. שוב ראיתי בחידושי ר"ן סנהדרין (דף י"ז ע"ב) שכתב על פירש"י שם וז"ל ומפירושו משמע דב"ד של שלש יכולין לקבל עדות של דנ"פ ואינו במשמ' דודאי כל הב"ד הצריכין בגמר דין צריכין שידעו לדבר בע' לשון ושכולן יקבלו עדות מדנ"פ עכ"ל וא"כ יקשה איך יקבלו אלו השלשה עתה עדים אלו הא לא יהיה עדים אח"כ לדון בדנ"פ ע"י אלו עדים וא"י לגמור הדין מטעם דיהיה עדות שאי אתה יכול להזימן דאם הנך עדי האב יתזמו יהיו נפסלין למפרע מהגדה הראשונה שהעידו בפני הנך שלשה לחייב בק' סלעים ולמפרע יהיו נפסלין ויהיה הגמ"ד על מיתה בטעות ואם נגרוס שם רבא י"ל רבא לשיטתו סובר מכאן ולהבא נפסל אבל כפי הנראה גרסינן שם רבה כמבואר שם יקשה ואף אם נדחק דאיירי דהי' שני כתות עדי' שהביא האב להזימן ורוצה שיקבלו כת אחת לדון דיני ממונו' וע"י הכת השני שיקבלו אח"כ השלשה ועשרים ידונו דנ"פ מ"מ קשה אולי לא יכוונו הכת השני עדותן ויתבטל עי"ז מצות ובערת הרע ועיין חידושי הר"ן שם דמשמע דטעמא דרבנן אעפ"י שאין האב תובע רק ד"מ אין מקבלין אלא בכ"ג לפי שיש בו דנ"פ עדים המוזמין עיי"ש דמבואר דרק ע"י כת הזאת ידונו גם אח"כ כשירצ' הב"ד לדון את העדים המוזמין דיני נפשות יחזורו ויקבלו בכ"ג ויקשה כנ"ל ויש לדחוק ואכ"מ בזה. ולהסוברים דאמרינן להחזיק דברים הראשונים ודאי קשה שם דלא נוכל לקיים חח"כ לדון דיני נפשות ע"י הגדתן של עכשיו וביותר כיון שיגמרו השלשה הדין לאב לחייב להבעל לשלם יהיו בודאי נוגעין אח"כ:

ודע דמדברי הרמ"ה בש"מ כתובות הנז' מבואר להדיא דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד יכולין לחזור ולהעיד בפניו ול"א להחזיק דבריו הראשונים. וראיתי במהריב"ל (ח"ג סי' ק"ב) דהביא משם ספר חקת הדיינים שכתב שנראה מתוך דברי הרמ"ה שהעדות שנתקבל שלא בפני בע"ד תו ל"מ למהדר ולאסהודי באפי' משום דעבידי לאחזוקי שקרא וכ' ע"ז כיון שלא כתב אלא שנראה מדבריו לא נחוש לזה עיי"ש וכן הביא משמו הכנה"ג ותמהני הא מבואר לפנינו דעת הרמ"ה בש"מ הנז' דכ' דליתנהי דלסהדי באנפי שני הרי דאם איתניהו מהני עדותן שיעידו שוב שנית בפניו וכנראה הוכחת הספר הנז' הוא מדברי רמ"ה שבש"מ ב"ק שכ' דב"ד שקבלו עדים שלא בפני בע"ד ל"מ ההיא קבלה לחייביה לההוא בעל דין כלל עכ"ל שם (דף קי"ב) ומדכתב כלל למד מדבריו דאף אם העידו באפי' שוב שנית ג"כ ל"מ אולם הרמ"ה לא קאי רק על ההוא קבל' אבל קבלה שנית מהני ודבריו במס' כתובות הם לעד נאמן. שוב זכיתי לראות בס' חקת הדיינים כ"י וראיתי שבאמת כאשר חשבתי כן הוא ולמד דבריו מדברי רמ"ה ב"ק הנ"ל והאמת עד לעצמו שלא כן הוא. וכן ראיתי בתשובת רמ"ה הנדפסים (סי' רס"ג) שם דן בנתקבל עדות שלא בפני בע"ד דל"מ עדותן וסיים הלכך צריכי סהדי למיתי זימנא אחריתא ולאסהודי בבי דינא בפני בעל דין עכ"ל מבואר לפנינו דעתו להלכה ולמעשה דמהני הגדה שנית ולא לאחזוקי דבריו ראשונים ועיין ס' שער משפט (סי' ל"ו ס"ק א') ודבריו מופרכין למ"ש ועיימ"ש בד"ח שם להוכיח עוד דל"א להחזיק דבריהם הראשונים וכן הסכמת רוב הפוסקים:

וראיתי בשעה"מ (פ"ט הי"ב) מאישות שהביא דברי מהריב"ל הנז' והקשה מש"ס קידושין (ס"ג) נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס וכתב הריטב"א אע"ג דמתחילה לכונסה נתכוין מ"מ כיון דמודעינן ליה בתר הכי שאינה כונסה ועומד בדבורו ונותן גט אלמלא קושטא קאמר ל"ה מחזיק שקריה למיתן גיטא דשרי לה לעלמא שלא כדין הרי דל"ח לאחזוקי שיקרא עיי"ש ולענ"ד משם ליכא ראיה די"ל דדבור' עביד אבל מעשה לא עביד שיתן גט בזה לא חיישינן לומר דעבד לאחזוקי דבורו הראשון דמי יכוף אותו ליתן גט הא בידו לומר באמת אני קדשתיה ואין אני רוצה לגרשה עד שיתברר ותהיה מותרת לי ואם נותן גט ודאי קושטא קאמר דלא יעבד מעשה רבה להתירה לשוק כדי להחזיק דבריו הראשוני' ועיין בס' המקנה (סי' ל"ז סכ"ד) דחקר אם מת זה שאומר אני קדשתיה אם מותרת לשוק עיי"ש וקצת יש להוכיח מלשון הרמב"ן שם בחידושיו שכ' כיון דאמרו שלא ישאנה ל"ה כותב לה גט להתירה דאין אדם חוטא ולא לו משמע דוקא כשנותן לה גט אז מותרת דמעשה לא עבד להחזיק דבריו הראשונים ואם מת פתאום י"ל דאינה מותרת וכן נראה מלשון הריטב"א שם שכתב ל"ה מחזיק שקריה למיתן גט. ובאמת בשיטה חידושי קידושין לאחד מן הראשונים לא נודע למי כ' שם נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס פירוש אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן אימא יצרו תקפו ומבואר שם דאם בא לכנוס מתחילה דא"נ דאימא יצרו תקפו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי בטענתו הוא דקא אתי. ואף דהרמב"ן והריטב"א חולקין ע"ז וסברו דאף דבא לכונסה מ"מ נאמן ליתן גט וכן לדידן נ"מ בדין זה באשה שאמרה קדשתי א"ע וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דאינו נאמן לכונסה רק ליתן גט כמבואר שם באה"ע ולדעת השיטה הנ"ל כשבא ואמר אני קדשתיה ואכנסנה א"נ אף ליתן גט ואולי דבזה אף השיטה הנ"ל מודה דהיא לא תקלקל א"ע ואכ"מ בזה. אולם הכל כיון דעושה מעשה להתירה לשוק לכך ל"א להחזיק דבריו הראשונים עושה משא"כ לגבי עדות י"ל דנוגע בדבר שמוכרח להעיד אף בפני הבע"ד דאל"כ יתברר שהעיד מקודם בשקר ועבר על לאו דלא תענה. אולם דעת רוב הפוסקים דכמו שנתנה התורה נאמנות לשני עדים מטעם חזקת כשרות כן נמי בהעידו שלא בפני בע"ד כ"ז שלא נודע לנו חשש נגיעה בעדותן מוקמינן על חזקתן דגם מעיקרא קושטא העידו רק גזה"כ הוא דבעינן שיעידו בפני בע"ד בדנ"פ לכ"ע ובד"מ לדעת רשב"א וסייעתו הוא רק מדרבנן וכיון דמעידין שוב לפני בע"ד דנין ע"פ עדותן:

ועיין קצוה"ח (סי' ל"ג ס"ק ב') שהוסיף להוכיח דל"א לאחזוקי דבריו הראשונים מדברי תשובת הרא"ש ברמ"א (סי' ל"ו) ובש"ע (סי' מ"ה) בשטר שחתם עליו עד פסול ונתבטל כל השטר מדין נמצא אחד מהן קאו"פ דבטל כל העדות ואם הכשרי' זוכרין עדותן ע"י השטר יכולין לחזור ולהעיד בפני ב"ד הרי דל"א עביד אינש לאחזוקי דבריו ותו ל"מ הגדתן פעם שנית והש"ך שם (ס"ק י"ב) חולק על הסמ"ע שמחלק בין הגדה בע"פ להגדה בשטר והעלה דאפילו אם הגידו בע"פ עם קאו"פ יכולין עוד לחזור ולהגיד בלי צירוף הפסול אלמא דל"א עבד לאחזוקי דיבוריו. ולא אבין דבריו ודאי אם הגידו בע"פ אם היה כוונה בשעת ראיה כ"ע מודים דנתבטל עדותן ואינו מועיל שיחזרו הכשרים ויעידו כדמוכח מהא דמה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש דל"מ שיחזורו הכשרים ויעידו בלא צירוף הפסול וכמבואר בטו"ז (סי' ל"ו) ובב"ש אה"ע (סי' מ"ב ס"ק ח'). ודעת הש"ך דאם הי' צירוף בשעת ראיה בכוונה להעיד וחתמו יחד הוי כהגידו יחד ובחתמו על השטר הוי כהגדה והרא"ש והש"ע איירי כשלא נצטרפו יחד בראיה והא דכתב הש"ך(ס"ק י"ב) ולפי"ז אין חילוק בין שטר לעדות בב"ד אין הכוונה דלא יש שום חילוק דהא לפי מ"ש (סי' מ"ה ס"ק כ"ז) דבהגדה בב"ד אם לא נתכוונו בשעת ראיה אינו פוסל ואף הגדה הראשונה כשרה ובשטר גרע טפי ובחתמו יחד חתימתן הוי צירוף לענין מעשה שטר כיון שחתמו יחד אבל ראית המעשה לא נתבטל דראיית המעשה וחתימות השטר שני ענינים החלוקין הן. הרי דחתימה לבטל מעשה השטר עדיף לדבריו. אף מהגדה בלא כוונה רק כוונתו דאין חילוק בין שטר להגדה דלא כמ"ש הסמ"ע והלבוש דחתימה ל"ה כהגדה לבטל ואיהו סובר דמבטל ובודאי ל"מ הגדה שנית אף אם ל"א לאחזוקי דבריו הראשונים מ"מ גזה"כ דנתבטל העדות מההיקש שנים לשלשה והא דמהני הגדה בפני ב"ד. אף דנתבטל השטר משום דשני ענינים מחולקים הן דעדי השטר אינם מעידין רק דנעשה מדעת המתחייב. ומה שיגידו שנית הוא על גוף המעשה הלואה או קנין הנעשה בפניהם וכיון דלא נצטרפו בראיה יחד לא נתבטל רק כשנצטרפו בראיה נתבטל ע"י החתימה לגמרי. וא"כ ל"ש שם כלל לומר להחזיק דבריו הראשונים כיון דהם שני ענינים מחולקין דבחתימת השטר העידו דנעשה מדעת המתחייב והגדה שיגידו עכשיו בפני ב"ד הוא על גוף מעשה הלואה ועיין ש"ך (סי' מ"ה ס"ק כ"א) ובאורים שם ביאר דבריו ולמ"ש אף בלא טעם שכבר עשו שליחותן לא יכתבו בעצמן מטעם דחיישינן לאחזוקי דבריהם הראשונים:

ובתומים סי' ל"ג ס"ק ח') הקשה על דין דבעל העיטור בקרוב שהעיד בהיותו קרוב אף דהי' תחילתו בכשרות מ"מ ל"מ שיעיד שנית כשנתרחק מטעם דעביד לחזק דבריו הראשונים ואמאי הא לא נחשדו קרובים להעיד שקר ולכך בבא שטר שחתם בו עד שלא נעשה חתנו כשר ול"א שזייף עתה השטר כמו בגזלן א"כ בהעיד הקרוב לא נחשד למשקר רק גזירת המלך לבל יועיל עדותו וא"כ עכשיו שנתרחק ובטל גזירת המלך מה נ"מ דעביד לקיים דבריו הראשונים באמת רק גזירת המלך עיי"ש בדבריו דהוליד מזה דהטעם דכיון דיודע שאין הב"ד סומכין על עדותו אינו מדקדק כל כך אבל אם הב"ד אינם יודעים שהם קרובים מדקדקין. ולענ"ד לא אבין כלל קושיתו הא לו יהא כדבריו דגזירת המלך הוא שלא לקבל עדות הקרוב אף אם ידענו דאינו משקר מ"מ כיון דאין הב"ד יכולין לדון ע"י הגדתו שהעיד אז וצריכין אם ירצו לדון ע"י עדותן שיקבלו עדותן שנית וכיון דהגדה השניה אמרינן דמוכרח לומר כמו שהגיד בראשונה לא נוכל לקבל עדותו דעפ"י שנים עדים יקום דבר הוא דוקא בעד שיש הברירה בידו להגיד או צד החיוב או צד הפטור אבל אם נחזיק שמוכרח לומר כמו שאמר בראשונה להחזיק דבריו ושוב אינו יכול לומר ההיפוך אין זה תורת עדות ע"ז ועל הגדה הראשונה כיון שהוא גזירת המלך א"י הב"ד לפסוק והגדה שניה ממילא אם נאמר להחזיק דבריו הראשוני' הוא כמאן דליתא כיון דמוכרח לומר כך:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה