אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני עדות › סימן טו

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני עדות · סימן טו

סימן יד

כלל גדול לגבי עדים דאינן יכולין לחזור מעדותן אחר כדי דבור וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ' הסמ"ע (סי' כ"ט) דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דמשמע כל שלא הגיד ראשונה נושא עון ול"מ מה שיבא לחזור בו. והוא מדברי רש"י כתובות (דף ח"י) דגבי עדות חדא הגדה כתוב. ועיין רשב"ם ב"ב (דף קס"ח) דכ' כיון שהגיד נפ"ל במס' שבועות מאם לא יגיד. ולא אדע במס' שבועות (דף ל"ב) מייתי אביי קרא אם לא יגיד לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון היינו דרק אכפירה בב"ד הוא דמחייב ולא מחוץ לב"ד אבל דאינו חוזר ומגיד לא ילפינן משם ואם כוונת רשב"ם במתניתין שם השביע עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו א"ח אלא אחת ואמר ר"ש מ"ט הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות מזה יהיה מוכח דא"ח ומגיד הא אינו מוכח רק אחר שנשבע וגם לדעת הר"ן שם כשאומר איני יודע לך עדות חוזר ומגיד רק הא דא"י לחזור ולהודות הוא מטעם דא"א משים עצמו רשע וכיון דנשבע א"י לחזור ולהודות ולאו מטעם חוזר ומגיד:

ולכאורה י"ל זה גופא הא דא"ח ומגיד יהיה מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואם חזרו מעדותו ע"כ העידו בראשונה בשקר ועבר על לאו דלא תענה ואף די"ל דאם יכולין לחזור לעולם א"כ אינם עוברין על ל"ת דיכולין לחזור מעדותן ולא נגמר עדותן עד שנעשה המעשה ע"פ מ"מ י"ל אף דלא עברו על ל"ת מ"מ עברו דהעידו שקר בפני ב"ד ואין אדם משים עצמו רשע אף בדבר איסור דרבנן כמבואר ש"מ כתובות שם משם הרשב"א וכמו שביאר הקצוה"ח (סי' ל"ה) אך זה אינו דא"כ היכא דנותנין העדים אמתלא טובה ע"ז מה ראו על ככה שהעידו מקודם להיפך הי' מן הדין שיהיו נאמנים ובאמת מבואר דאף נתינת טעם ל"מ ועיין טור וב"י מש"ס סנהדרין (דף מ"ד) דאע"ג דיהבו טעמא למלתא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אמנם שם באמת אף לדבריהם האחרונים ואמתלא וטעם שלהם עשו שלא כדין להעיד עדות שקר אבל מ"מ מנ"ל דאם נתנו אמתלא טובה הניכרת לב"ד שהיו רשאים להגיד אז דלא יהיו נאמנים לחזור מדבריהם הראשונים ובאמת גם בכה"ג מבואר מכל הפוסקי' דא"י לחזור וכן מוכח מדברי ר"ש הנז' דאמר מ"ט הואיל וא"י לחזור ולהודות ולדברי רמב"ן ורשב"א וריטב"א עיקר הטעם הוא משום דא"ח ומגיד ובש"ס קאמר שם א"ל ר"פ לאביי א"ה אימא שבועה גופה בב"ד אין ושלא בב"ד לא ס"ד דתני' לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מחייב על כל אחת ואחת והא דתנן השביע כו' ואמר ר"ש מ"ט הואיל וא"י לחזור ולהודות ש"מ שבוע' חוץ לב"ד כפירה בב"ד ואם ע"י אמתלא לעולם חוזר א"כ י"ל לעולם שבועה בב"ד ומשכחת לחייב על כל אחת ואחת היכא דיכולין לתת אמתלא לדבריהם א"ו דלעולם אינו חוזר ומגיד וא"כ ע"כ קרא בעינן לזה:

וראיתי בריטב"א כתובות שם שכ' ואחרים פירשו שאת"ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן שבועת עדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פירש"י כו' ולא נהירא דחיוב שבועת הערות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד וע"ז ראוי לחייבו קרבן אפי' חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפי' מחוור דל"ש ביה למדרש מידי במי שהעיד בב"ד עיי"ש ואינו מובן הא על מה שכבש עדותו אין בו כפירת ממון אם יכול לחזור ולהגיד ובש"ס ילפינן דא"ח על שבועת עדות רק בדבר שיש בו כפירת ממון ואם יהי' יכול לחזור ולהגיד ל"ה כפירת ממון. ובאמת מה"ט לדעת הר"ן דכשאומרי' אין אנו יודעין לך עדות דיכולין לחזור א"ח רק מטעם דא"א משים עצמו רשע ואם מטעם זה א"כ בלא"ה אינו ראי' מדמחייב על שבועות עדות כיון דיכולין לחזור ויהיה מוכח מזה דא"י לחזור הא כשנשבעו אינם יכולין לחזור מטעם דאין אדם משים עצמו רשע וע"כ כוונת האחרים דהוכיחו מזה דאף בלא שבועה אינו חוזר ומגיד היינו דאל"כ אמאי חייבין כשנשבעו ע"פ אחרים דא"ח רק מטעם שבועות עדות ואם יכולין לחזור היכא משכחת הא יכולין לומר שכחנו א"ו אף כשאינן אומרים כן רק שהיו מזידין מ"מ כיון דא"א משים עצמו רשע אמרינן פלגינין דיבורא כמבואר בריטב"א חידושי שבועות שם דנאמנים על גופה של עדות ואינם נאמני' לגבי עצמן רק אמרינן שהיו שכוחין באותו שעה עיי"ש וא"כ כיון דלעולם יכולין לחזור אמאי יתחייב בשבועת עדות א"כ מאי קשי' לי' לריטב"א על זה. ובשאלתות דר"א גאון כתב דילפינן אם לא יגיד אם לא הגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו מדכתיב אם לא יגיד על העתיד ולא כתיב אם לא הגיד בא הכ' ורמז לא יגיד ששוב לא יוכל לחזור ולהגיד:

והנה הריטב"א שם כ' אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות או לחיוב לאלתר ואם יכולים לחזור ולהעיד האיך יקים דבר כו' עיי"ש עוד וכוונתו אף די"ל דלאחר פסק דין יקום דבר דאז א"י לחזור מדשתקו עד שפסקו הב"ד אבל מ"מ י"ל דקודם פסק דין יכולין לחזור. ובאמת מיד אחר כדי דיבור משנחקרו עדותן שוב א"י לחזור ועיין ש"ס סנהדרין (דף מ"ד ע"ב) אמרו להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזירה ובש"מ שם כתוב משם המאירי כלומר שכבר נגמר דינו עפ"י סנהדרין וי"א אעפ"י שלא נגמר דינו עדיין אלא שכבר העידו שוב א"י לחזור אלא גומרין דינו עפ"י אותה העדות ואעפ"י שהדברים מוכיחין ששקר העידו עיי"ש ואם אין הדברים מוכיחין כ"ע מודים דשוב א"י לחזור ומניין זה צ"ל דמ"מ מדכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ילפינן מיד כשהגידו קם הדבר ואין בידם לחזור. ועיין פנ"י כתובות (דף ח"י) דנתקשה באומרים אנוסים מחמת נפשות הא כדין עשו שלא יסתכנו בשביל הפסד ממונו של זה ול"ה הגדה כלל ולמה לא נאמין להם דהחתימה ל"ה בגדר הגדה כלל ובס' ח"ס אה"ע כתב שהוא קושיא עצומה והוליד מזה חדשות דאה"נ אם מיד כשיצאו מהסכנה באו לב"ד וגילו שכך אירע להם וכך היה המעשה חוששין לדבריהם האחרונים אך אם המתינו עד שבא השטר לכלל גביה בכלל חוזרי' ומגידים הם עיי"ש ולא משמע כן מסתימת הפוסקים ולעולם חוזרים ומגידים הם וא' הפנ"י לא קשה כיון דגזה"כ הוא יקום דבר וכל מה שהגידו בפני ב"ד יקום הדברים ע"כ דשוב אינם נאמנים לחזור בכל אמתלאות שבעולם כ"ז שלא הוכחשו או הוזמו קם הדבר ועדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מיד כשמוציאין השטר מת"י שוב אף אם באו לב"ד מיד לגלות שכך אירע להם מ"מ הוי כאלו נתקבל כבר עדותן בפני ב"ד ויקום דבר כתיב בהו ול"מ כל האמתלאות שבעולם לעקור דבריהם הראשוני'.

ולדברי הריטב"א כשאומר העד א"י י"ל דיכול לחזור ולהעיד כיון דא"י לאו שם עדות על אותו דבר הוא ל"ש לומר יקום דבר אולם בריטב"א שבועות כתוב להדיא דהטעם דא"י לחזור ולהודות הוא משום חוזר ומגיד ודלא כהר"ן רק כדעת רוב הפוסקים דגם באומר א"י א"ח ומגיד וע"כ דגם ע"ז שם עד עליו דמעיד דא"י עדות זה ואם באמת יודע עובר גם על לא תענה ברעיך עד שקר כיון שמשקר ואומר שאינו יודע מה שבאמת יודע וכיון דנקרא שם עד עליו לא פליג רחמנא ואמרינן יקום דבר ושוב אינו חוזר ומגיד. ובב"י דקדק מלשון רמב"ם וטור דאם אומר א"י יכול לחזור ולהעיד אם נתן טעם לדבריו דכל שאמר שאינו יודע לא מיקרי מגיד וכיון שנתן טעם לדבריו למה אמר בתחילה א"י נאמן וכתב ועוד דכשהעיד א"י לחזור בו משום דמשוי נפשיה רשיעא משום דלא דק מלהעיד עדות שקר אבל כי אמר א"י מפני פחד או מפני טענה אחרת לא משוי נפשיה רשיעא שהרי לא עבר שום עבירה ואעפ"י דנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שב ואל תעשה הוא ועוד דאל"כ למה ליה למתני השביע עליהם ה' פעמי' בפני ב"ד וכפרו א"ח אלא אחד ליתני תבעם בפני ב"ד כלומר בלא שבועה וכפרו וחזר ותבעו ה' פעמים והשביעם ה"פ פטורים לפי שכהשביעם שבועה ראשונה כבר ל"ה יכולין לחזור ולהודות עיי"ש ולא אבין חדא אם נימא דטעמא דא"ח ומגיד הוא מטעם דאין אדם משים עצמו רשע הוא א"כ יהיה מועיל לעולם אמתלא טובה ובפרט כשאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות דא"נ מטעם חוזר ומגיד נימא דזה אמתלא טובה ולמה לא יהי' יכולין לחזור ולהגיד וגם אם יש איזה אמתלא אחרת ואי משום דמשים עצמו רשע דהעיד עדות שקר אדרבה נימא כיון דהי' יודע דיכול לחזור ולהגיד לא עביד מאומה ועוד אף היכא דעושה מעשה רשע מבואר מש"ס ב"ב דף קכ"ז באמר עבדי הוא ואח"כ אמר בני או אמר מקודם ממזר הוא ואח"כ אמר בני הוא מבואר רמ"א אה"ע סי' ד') דמהני אמתלא ונאמן בדבור האחרון ואין לך מעשה רשע גדול מזה לקרו' לבנו ממזר או עבד ואעפ"כ נאמן כיון דלא העיד בתורת עדות יכול לחזור [ועיין תשובת באר שבע(סי' ע"ה) ובנו"ב מהד"ק חאה"ע (סי' ט"ז) ודבריהם צ"ע וכתבתי בזה במ"א] ואמאי בעדות א"י לחזור ע"י אמתלא ועוד גם מה שכובש עדותו מחמת פחד אף דהוי שב ואל תעשה מ"מ אסור לו לכבוש עדותו נימא ג"כ א"א משים עצמו רשע דעשה שלא כהוגן דגם זה בכלל א"א נאמן על עצמו שעשה שלא כהוגן כמבואר ש"מ משם רשב"א כתובות (דף ח"י) א"ו דלאו מטעם דא"א משים עצמו רשע הוא רק כיון שאמר בתורת עדות גזה"כ הוא. וגם אם כובש עדותו ושותק הוי שב ואל תעשה אבל בשאמר א"י הגיד עדות ושם עד עליו ע"ז שאינו יודע ואם יודע באמת עובר על לא תענה שייך לומר ביה כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וכן יקום דבר שכבר קם דבורו וכשם דל"מ אמתלא באם מגיד שנית להיפך ממה שהעיד בראשונה כן ג"כ לא מהני אמתלא לעקור עדותו שהעיד בראשונה ואמר א"י לשם עד ע"ד שהגיד שא"י בעדות זה:

שוב מצאתי בתשובת רבינו בצלאל אשכנזי (סי' ה') האריך שם להשיג על הב"י וסובר דאף אמתלא ל"מ וגם פירש בדעת הר"ן דדוקא אם אמרו אין אנו זוכרין כלל זה ל"ה הגדה אבל אם אמרו אין אנו יודעין מזה העדות גם הר"ן סובר דהוי הגדה והאריך שם להוכיח שכן כתב הר"ן בתשובה אם אמר בתחילה שלא שמע מעולם שמת ואח"כ אמר ששמע שמת כה"ג הוא הכחשה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הרי דאינו יודע הוי הגדה וע"כ כוונת הר"ן שבועות הוא דהפירוש במתניתין אין אנו יודעין היינו אינו זוכר דאל"כ א"ח ומגיד דרצה לאוקמי מתניתין דאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות ואעפ"כ חייבין ק"ש כשהשביעם אח"כ וע"כ איירי דאמרו אין אנו זוכרין ובזה חוזר ומגיד ואף ע"ז חולקים הרשב"א והריטב"א והוכיח שם מתשובת רשב"א דאף כשאומר איני זוכר ונותן אח"כ אמתלא ל"מ עיי"ש באורך. ולכן לכאורה אף דהרמ"א סתם וכ' דמהני אמתלא כשאומר א"י מידי ספיקא לא יצא.

וראיתי בתומים דהקשה דאם נאמר דמהני אמתלא א"כ נוקי קרא דלאחת דאף שבועה צריך שיהיה במקום ב"ד ומ"מ חייב על כל אחת ואחת כיון דיכול לחזור ולהודות וע"כ צ"ל דאם נשבעו כ"ע מודים דל"מ אמתלא. וכן הוכיח תשובת ראנ"ח (ח"א סי' ל"ז) דבשום ענין אינו יכול לחזור ולהודות ממתניתן הנז' והש"ך רמז עליו בזה. ובנתיבות כתב עפ"י דברי רש"י מסכת שבועות במתניתין שם דדוקא כשכפר ששיר אינו ראוי להעיד וכבר עבר אין השבועה ראוי לחלק וכל כמה דיכול לחזור ולהעיד חייב מכח שבועה הראשונה ואין שבועה על שבועה אבל חוץ לב"ד אף ששתקו ול"ה כפירה מ"מ חייב על כל אחת ואחת כיון דראוי לחלק אם כפר. אבל בב"ד אף אם יכול לחזור מ"מ כיון דכפירה אינו יכול לחלק חל שבועה הראשונה ושוב אין שבועה על שבועה ע"ש ואני לא אבין הא על כפירה דחוץ לב"ד א"ח כלל דיכול לחזור ולהודות בפני ב"ד וכל כמה דלא כפר בפני ב"ד חל עליו חומר שבוע' הראשונה והכפירה דב"ד גומר איסור השבועה הראשונה ואף דהוי שבועה על שבועה מ"מ גזה"כ מדכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת דהכפירה שכפר בב"ד חל על כל השבועות א"כ נימא באמת דגם שבועה גופא בעי שיהיה בפני ב"ד ואעפ"כ משכחת לחייב על כל אחת ואחת כשאומר א"י והי' לו אמתלא דהי' יכול להודות ואם שוב כפר חל הכפירה על כל שבועה ושבועה כמו דאף אם כפר שלא בפני ב"ד אף דחל עליו מ"מ השבועה וכבר מושבע ועומד היא מ"מ חל גם השניה וכשנגמר הכפירה בפני ב"ד חל עליו כל השבועות כן נמי בב"ד דוקא בכפר בפירוש אז אינו חל כיון דא"י לחזור ולהודות ונסתלק ממנו שם עד בדבר הזה אבל במקום דיכול לחזור ולהודות כגון באומר אינו זוכר עתה או א"י ונתן טעם הוי כמו כפירה חוץ לב"ד דכיון דיכול לחזור ולהודות אף אם באמת היה זוכר אז מ"מ כיון דהב"ד לא ידעו מכפירה דלא אמר רק שאינו זוכר עתה או דאינו יודע ל"ה הגדה כלל ויכול לחזור ולהודות נימא דאם כפר אח"כ ואמר בפירוש של"ה עד כלל בדבר הזה קאי הכפירה על כל השבועות שנשבעו בפני ב"ד ובאמת בעי גם השבועה בפני ב"ד וקושית התומים עצומה הוא וע"כ צ"ל דכשהשביעום שוב א"י לחזור אף בנתינת טעם וכמ"ש הראנ"ח ג"כ ועיין מהריב"ל (כלל ויו סי' ל"ט) שכתב ג"כ בפשיטות דאחר שבועה א"י לחזור אף באמתלא והא דאכתי משכחת באומר אינו זוכר כ' התומים דהאומ' אינו זוכר א"ב ק"ש דרק באומר דבר מוחלט לא ראיתי ששוב א"י מעולם להעיד לפי דבריו שאומר שלא ראה ולא ידע אבל באומר איני זוכר דאינו מחליט מבלי להעיד לו שיבא יומו שיזכור ויעיד לו ואף לפי דבריו אין כאן ק"ש והוי כאומר לא אהי' מעיד לך אלא בכלות שנה וכי מחייב ק"ש ע"ז ואף זה כיוצא בו דהרי בידו כל יום לבא ולהעיד ולומר נזכרתי ואין כאן כפירה מוחלטת ול"ח התורה ק"ש עיי"ש ותמהני מאד ע"ז הא מ"מ כשבאמת זוכר עתה ונצרך להתובע עדותו שזוכר השתא כגון אם שנים באו ואמרו לחייבו מנה ושנים אלו ידעו שלא לוה ממנו וכדומה דודאי הדין כשאומרים שאינם זוכרים לא ימתינו הב"ד עליהם ויפסקו הדין לחייבו לשלם ואף אם אח"כ יעידו ויאמרו נזכרנו יהיה תרי נגד תרי ולא נוציא ממון מן המוחזק וא"כ אם באמת זכרו אז וכפרו ואמרו אין אנו זוכרים הוי כפירה מוחלטת וראוי לחייבו ק"ש ע"ז וא"כ שוב משכחת לאחת לחייבו על כל אחת ואחת כשנשבעו בפני ב"ד ה' פעמים ואמרו אין אנו זוכרים ולבסוף כפרו וקאי הכפירה על כל השבועות. וע"כ צ"ל דאחר השבועה א"נ לומר נזכרתי וצ"ע:

והריטב"א שם בשבועות כ' דר"מ הלוי כתב דהא דקתני כפרו לבסוף לא כפרו בין כל אחד ואחד אלא אפי' שתקו בין כל אחד ואחד וכפרו כפירה א"ח אלא א' דכיון דשתקו בתחילה ל"ה יכולין לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם א"ח קרבן אלא בשבועה בב"ד וכי כתיב לאחת כשהשביעם ה"פ ושתקו בין כל שבועה ושבועה ונלמד מכאן כדברי רמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה הוא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא דאפי' שתקו א"ח אלא אחת לאו משום דשתיקה כפירה אלא דאתי' עלה ממנ"פ דאי כפירה הוא א"י לחזור ולהודות ואי הודאה הוא א"י לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב א"ח ומגידין עכ"ל וצריך להבין דכנראה ספיקא הוא אם השתיקה הוא כפירה או הודאה ואם הודו אח"כ דשתיקה הי' כפירה א"ש דא"ח רק אחת אבל אם הודו אח"כ דהד' פעמים ששתקו הי' הודאה הא מ"מ כיון דאז הב"ד לא ידעו כוונת השתיקה וכיון דלבסוף כפרו נימא דקאי הכפירה על כל אחת ואחת. וצריך לומר דמ"מ דוקא בכפרו חוץ לב"ד דעכ"פ היה כפירה בהדיא אף דאינו מועיל כיון דהי' חוזר ומגיד בפני ב"ד מ"מ כשכפר גם בב"ד חל אז הכפירה על כל החמש' שבועות אבל כששתקו בב"ד אם באמת יודע בעצמו שהי' הודאה אז ל"ה השבועה מקום לחול ואינו חל רק כשכפר באחרונה הוי רק ככפר על שבועה אחת ואינו ראוי לחלק. אך מ"ש הריטב"א דאם היה הודאה א"י לחזור ולכפור ושהגיד שוב א"ח ומגיד לא אבין הא אף אם נאמר דשתיקה הוי בבירור כהודאה מ"מ כ"ז שאינו מוציא דיבור מפיו בפני ב"ד לא שם עדות הוא דמפיהם בעינן ואף לא מפי כתבם ואף הרכנה ל"מ לגבי עדות וא"כ אף אם היה השתיקה כפירה מ"מ אם נימא דלהב"ד מספקא להו הי' יכול לחזור ולהודות והיינו מקבלין עדותו ול"ש שוב א"ח ומגיד כיון דלא הגיד בפה ל"ש יקום דבר. וכן אף אם מודה ששתיקתו הי' הודאה מ"מ כ"ז שלא הוציא מפיו דבר לאו שם עדות הוא ול"ש יקום דבר ונימא דבכפירה אחרונה קאי על כל הה' שבועות וצ"ע:

ובהגהות אשרי שם כ' וז"ל דאפילו שתק ולא אמר כלום ולאחר זמן רוצה להעיד לא נוציא ממון ע"פ מספק דדילמא שתיקתו הוי כפירה והוי לה כפירה בב"ד דשוב א"י לחזור ולהודו' עכ"ל משמע דס"ל בדברי רש"י במתניתין שם דהשתיקה הוי ספק אם כפירה או הודאה וקשה אמאי לא יהיה יכול לחזור ולהודות וממנ"פ אם אומר ששתיקה הראשונה היה הודאה וגם היום מעיד עדותו נוקמי אותו על חזקת כשרות ונימא דהשתיקה הי' הודאה ולמה לא יהי' יכול לברר מצד חזקת כשרות וכיון דהוי ספק יהיה נאמן וגם הא אף אם השתיקה היה כפירה אם חוזר אח"כ ומעיד להיפוך מבואר בסמ"ע (סק"ד) דמלקין אותן ועדות הראשונ' קיימת. והוא בהגמ"ר ובודאי הכוונה מכות מרדות דאף דהעיד להיפוך ממה שהעיד בראשונה מ"מ אינו עובר על ל"ת כיון דעדותו אינו עושה שום פעולה רק מ"מ כיון שמשקר במה שמעיד בראשונה לבטלו עונשין אותו הב"ד. [ובספר ש"מ (סי' ל"ד ס"ק ו') כתב דעדים שהעידו עדות ואח"כ העידו חילוף דבריהם הראשונים נפסלו כיון דכ' הגמ"ר דלוקין ולא נהירא הגם דכן כ' בתשובת הגאונים דהמעיד עדות ואח"כ שינה עדותו ילקה ארבעי' ועדותו הראשונ' קיימת דכיון שהגי' שוב א"ח ומגי' מ"מ מה"ת כיון דעדותו השני לא עש' שום פעול' לא נפסל ואע"ג דהרמב"ן פ' ואתחנן כ' על ל"ת עד שוא דאם העיד על אחד שאמר לתת לחבירו מתנה ובלא קנין ואינו מועיל כלל מ"מ קאי בנ"ת רמב"ם במנין המצות (סי' רפ"ה) כתב שלא להעיד עדות שקר ונכפלה אזהרה זו ושוא ושקר אחד הוא ורמב"ן אינו משיג עליו ובודאי אף לדברי רמב"ן עה"ת אין לוקין אותן ע"ז דלא הרשיעו לכלום וע"כ מה דכתבו דלוקין הוא רק מרדות דרבנן דגם עפ"י עצמן אינן לוקין ואף מדרבנן אינן נפסלין כיון דלא עשו שום פעולה בעדותן ואף דעברו על מדבר שקר תרחק י"ל אף בעובר על עשה בקום ועשה לא מפסל ועיין נתיבות (סי' ל"ד סק"א) ובתשובת חוט השני (סי' ח"י) ועיין רדב"ז (ח"ג סי' תק"ז) בעדים שנטלו שכר להעיד וקדש בפניהם אשה וכ' דצריכה גט דל"ג ממקדש בפסולי עדות מדרבנן וכ' ואע"ג דבבכורות שיילינן מנהמ"ל ומייתי קרא הרי למדתי אתכם כו' מה אני בחינם וכו' אסמכתא בעלמא הוא וקשה עליו הא אף אם היה מה"ת מ"מ ל"ה רק עשה ולא מיפסל בשביל זה] ועכ"פ נימא שפיר דאיתרע חזקתו חזקת כשרות מ"מ הא מבואר (סי' ל"ד סכ"ג) דאין לפוסלו מס' וכל כמה דנוכל לאוקמי על חזקתו אמרינן השתא הוא דאיתרע ועדות שהגיד מקודם כשר עיי"ש וה"נ דכוותי' דאם נאמר דהיה כפירה מקודם ואיתרע השתא חזקת כשרות דרוצה להעיד בשקר אדרבא נימא דגם מקודם היה הודאה ולא איתרע כלל חזקת כשרות שלו ואף דבכל מקום דחקרו חז"ל ועמדו על דעת בני אדם דכך עושים אינו נאמן לומר שדעתו היה להיפוך כמבואר בתה"ד (סי' ר"ז) משם הא"ז מ"מ זה דוקא היכא דירדו חז"ל לדעת בני אדם שזה דעתם א"נ להיפוך אבל במקום שגם לחז"ל הוא בספק נאמן לברר שכך היה דעתו וכוונתו כמו שכתבתי בזה להוכיח בהגהותי לס' דברי חיים חיו"ד (סי' מ"ה) מדברי נ"י ב"ב בהא דנאמן שכ"מ שהקדיש כל נכסיו דדעתו הי' שיחול דוקא כשימות ועוד כתבתי בזה בתשובה באה"ע וה"נ דכוותי' כיון דיש לנו ספק על השתיקה אם הוי כהודאה או ככפירה מדוע לא יהיה נאמן לברר ולהעיד העדות בפרט דמסייע ליה חזקת כשרות כנ"ל:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה