אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני טוען ונטען · סימן כ
מי שיש לו שטר ע"ח והלוה אומר פרעתי מחצה ועדי' אמרו שפרע כולו והמלוה אומר לא נפרעתי כולם נשבע הלוה וגובה מחצה כמבואר (סי' פ"ב) וכתב הש"ך (ס"ק ל"ט) דהוא דוקא כשעומד הלוה בדבריו הראשונים אבל אם הלוה חזר ואמר נזכרתי יכול לטעון כיון שעדים מעידים ומסייעין אותו וכדלעיל (סי' ע"ט ס"ג) כ"כ המ"מ (פ"ז) מטו"נ ואעפ"י שכ' אחר כך ועוד יש לחלק דכאן כיון שיש שטר גרע מ"מ מדברי הטור משמע דאין חולק וכן נראה מדברי הרמ"א (סי' ע"ט ס"ו) וכמ"ש שם (ס"ק י"ז) עכ"ד וקשה הא לדעת הטור ורמ"א (סי' ע"ט) א"י לחזור מהודאתו שהודה ולומר נזכרתי רק קודם שבאו עדים אבל אם באו עדים תחילה אינו נאמן ולדעת המ"מ נאמן אפילו אם באו העדים תחילה רק אם יש שטר אינו נאמן ואם כן לא יש מי שסובר דביש בידו שטר שיהיה נאמן לומר נזכרתי אחר שבאו עדים. והרמ"א שם (ס"ז) שכתב מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו והרי עדים שפרעתי לו נאמן וכתב שם הש"ך (ס"ק י"ז) שקאי על שהודה על שטר או כ"י שהאמת הוא שחייב לו וחידש הרמ"א בשטר גרע טפי וכמו שכ' המ"מ קמ"ל הרמ"א דאין חילוק וכדעת הטור ואעפי"כ דקדק הרמ"א והרי עדים שפרעתי לו היינו דאמר נזכרתי קודם שבאו העדים ומבואר דאחר שבאו העדים אינו נאמן וזה כ"ש ממה שכ' שם(ס"ג) דלא כדעת הש"ע דיכול לחזור ולומר נזכרתי רק דוקא אם טען קודם שבאו העדים ואחר כך קמ"ל דאף ביש בידו שטר ג"כ יכול לומר נזכרתי אבל דוקא קודם שבאו עדים אבל אחר שבא עדים לא יש מי שסובר דבשטר יהיה נאמן לומר נזכרתי ואם כוונת הש"ך לומר דאם חוזר קודם שבאו העדים דיכול לומר נזכרתי זה ל"ה צריך להשמיענו כיון דכבר מבואר לעיל וגם הא קאי על דברי המחבר דאיירי שכבר הכחיש הלוה העדים וגם אם חוזר קודם שבאו העדים י"ל דגם המ"מ מודה דהוא לא כתב לחלק בין שטר למלוה ע"פ רק לדעת הרמב"ם דסובר במתחייב מחמת הודאת פיו דיכול לחזור אף אחר שבאו עדים אבל אם חוזר קודם שבא העדים לכ"ע יכול לומר נזכרתי אף בשטר. ולאחר שבאו עדים לא יש מי שסובר שיהיה נאמן:
והנה בטעם הדבר דלמה לא אמרינן בזה דהמלוה יהי' נאמן כמו בכל שטר שמוציא על הלוה דאמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי כ' הש"ך משם הבעה"ת כיון שמודה הלוה המחצה מן השטר לא היה לו להחזיר שטרו ולפיכך הניחו בידו ואפשר שיהיה כדבריו ולכך נשבע הלוה ונפטר והש"ך תמה על תירוץ זה דמוכח בכמה דוכתי דאם הלוה אומר פרעתי מחצה אינו נאמן דהיה לו לכתוב שובר וכן תמה שם הגד"ת סוף (ש"ח). וראיתי בדרישה דכ' בכ"מ כשפרע מקצת היה לו ליקח שובר ולא להניח השטר ביד המלוה בלא ראיה ששלם לו מקצת מה שאין כן כאן ליכא ריעותא במה שלא לקח שובר די"ל דסמך על העדי' ואיתרע החזקה דשטרך בידי מה בעי כיון דהוכרח להשאיר בידו על המקצת שנשאר חייב. ולפי זה היה נ"מ אם הלוה לא ידע כלל מן העדים ולא ראה אותם כי לא הזמינם רק העדים ראו מאחורי גדר שפרע לו כולה והלוה אומר דפרע מחצה היה חייב לשלם כל השטר כיון דלא איתרע החזקה דשטרך בידי מה בעי אף דהוכרח על זה להשא' השטר בידו על המחצה מ"מ היה לו ליקח שובר כיון דלא ידע מן העדים:
אך י"ל כוונה אחרת בדברי הבעה"ת דהא הגד"ת שם הקשה למה מקשיו דלישתבע מלוה ולישקול כוליה שטרא היאך אפשר לנו להשביעו להכחיש את העדים כמו שכ' המ"מ (פ"ה) מטוען וכ' דהבעה"ת לא ס"ל לההיא דהמ"מ דכיון דהלוה גופיה פסלינהו להני סהדי בטענתו הוי ליה כמאן דליתנהו לענין שבועה בין להשביע הלוה בין להשביע המלוה אי הוי שייך ביה שבועה. והנה הרמ"ה ב"ב (דף קכ"ח) מתרץ מתחילה באמת הקושיא כיון דלוה אודי דסהדי שקרי נינהו ופסולין הן לגביה אפילו לפלגא דמסייעי ליה אם כן יגבה המלוה בשבועה וכ' כיון דאם ליכא סהדי חייב המלוה לישבע מדרב פפא כשאומר הלוה דפרע השטר השתא דאיכ' סהדי לא מסרינן ליה שבועה כיון דלכ"ע כשרין נינהו היכי משביעו ב"ד שבועה דאיכא סהדי כשרי דבשקרא קא משתבע וכיון דלא מצי משתבע הו"ל כתביעה בע"פ ואחר כך מדחה תירץ זה כיון דמדר"פ לא מחייבינן ליה לבעל השטר שישבע רק אם טוען לישתבע לי. ומבואר מדברי הרמ"ה דהב"ד אינם יכולין למסור לו שבועה נגד עדים וכיון דאינו יכול לישבע סובר דמפסיד וי"ל דהרמ"ה לשיטתו דסובר בחשוד בפוגם שטרו או אם טוען אישתבע לי מתוך שאי"ל מפסיד וסובר בכ"ז כיון דלא נתקן שבועה הזאת רק אם טוען אשתבע לי דלא פרעתיך ואם אינו טוען אינו חייב לישבע אבל הבעה"ת יש לומר דסובר דבכה"ג הואיל דיש עדים דפרע אף דהלוה מכחישם ולדבריו דלא פרע אלא מחצה סהדי שקרי נינהו מ"מ כמו דתקנו חכז"ל בפוגם שטרו דאף אם לא טעין טענינן ליה וחייב המלוה שבועה כדי להפיס דעתו של הלוה כן נמי כאן כיון דהלוה טוען שפרע מחצה ולפנינו עדים כשרים שפרע הכל אף דהלוה פסלם מ"מ חייב המלוה לישבע אף אם אין הלוה טוען אישתבע לי דלא פרעתיך וכן אף להסוברים דביש לו שטר וטוען הלוה אשתבע לי דל"פ אם המלוה הוא חשוד לא מפסיד הוא רק בחשוד דלא מיפסל לשבועה רק מדרבנן כמו שכ' תוס' ב"ק (דף ק"ח) מה שאין כן בזה שיש עדים לפנינו הכשרים לכל העולם ויאמרו שבשקר נשבע אף מה"ת לא נוכל למסור לו שבועה דהב"ד יודעים דבשקר נשבע דעפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב ואם כן י"ל דזה כוונת הבעה"ת דכאן כיון דמודה המחצה מן השטר לא רעיא טענתיה דלוה כ"כ ול"ה לו להחזיר השטר ובזה חייב המלוה לישבע אף בלא טעין הלוה אשתבע לי כיון דיש עדים על הפרעון וגם חזקה דשטרך בידי מאי בעי לא אלם כל כך וכיון דאין הב"ד יכולין לחייבו שבוע' להכחיש עדים שהם כשרים לכל העול' מסלקינן השטר לגמרי ונשבע הלוה שבועת מודה במקצת ונפטר.
עוד כ' שם הבעה"ת אף דהלוה בעצמו מכחיש להעדים בכ"ז נתבטל כח השטר דכשאמר פרעתי מחצה אינה הכחשה אלא כאדם האומר ע"כ אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך כי פעם אחרת פרעת לו מחצה האחר והוי הכחשה ואינו הכחשה וסלקינן השטר והעדים והוי כתביעת בע"פ אבל אם אומר פרעתי מחצה ולא יותר הוי ודאי הכחשה הי' המלוה גובה בשטר ועיין שם בג"ת דבאם אמרו שפרע הכל בב"א הוי הכחשה גמורה וחייב הלוה לשלם וכבר כתבתי לעיל דיני עדות (סי' י"ט) דמסתימת הפוסקים לא משמע כן. ועיין קצוה"ח דחולק על הש"ך (ס"ק ל"ז) דסובר בדעת הר"ן והנ"י שכתבו כמו שכ' הבעה"ת שהוא דוקא הואיל דיש נמי טענה דשטרך בידי מאי בעי להכחיש העדים אבל בע"פ פשיטא דלא הוכחשו העדים כלל ואינו נשבע לכ"ע ודעת הקצוה"ח דהוי ספק הכחשה ואין מוציאין מיד הלוה מספק אבל שבועה צריך כיון דלא יצאנו מידי ספיקו צריך לישבע ולכן גם במלוה על פה כיון דהדבר ספק אין העדים פוטרין משבוע' וכבר כתבתי בדיני עדות שם דלדבריו להסוברים דתפיסה אחר שנולד הספק מהני הדין הוא בשטר כשיש ספק הכחשה מהני כאן תפיסת המלוה וכ"כ הקצוה"ח במשובב (סי' ל') והיה ממילא נ"מ דהלוה לא יתחייב לישבע עד שיבטל השטר דיאמר למה אשבע אם תתפס אחר כך לא אוכל להוציא ממך ולא משמע כן מסתימת הפוסקים. וגם למה שכ' הרמ"ה לתרץ דהלוה נאמן במגו דהיה אומר פרעתי כולה ומגו דהעזה לאפטורי מן ממון אמרינן אבל לאפטורי משבועה ל"א וכן כ' בש"מ ב"ב שם משם הרבינו יונה והרא"ש ז"ל ולדבריהם ודאי לא מהני תפיסה:
אך לדברי הראב"ד ובעה"ת והר"ן והנ"י ב"ב דהוי ס' הכחשה היינו מה היה כוונתו באומר נפרעתי מחצה לא ברירא לן דה"ק אם הוי כאדם שאומר ע"כ אני זוכר ועדים אומרים אנו זוכרים יותר וי"ל הכחשה וי"ל אינה הכחשה לכך לגבי נפשי' הכחש' הוא ובש"מ שם מסיים משם הרשב"א דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת ולא משיב אבידה הוא אלא כמודה במקצת בעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו ושם כ' משם ר"י דאיירי שראינוהו מדבר עם העדים בב"ד אלא שלא העידו עדיין בשעת טענתו ואפי"ה קאמ' ר' אבא דכיון דאיכא שטרא אירתותי מירתת דכיון שיודע בעצמו שלא פרעו כלו אומר בלבו אף העדים יזכרו ולא יעידו בב"ד ואף אם לא באו עדיין לב"ד סובר מר בר ר"א שסתמו של דבר מחזיר אחר עדים וחוקר אחר עדים שיודעים לו זכות ומידע ידע שיש שם עדים שמעידין שפרעו כולה עיין שם עוד אם כן י"ל דוקא הואיל דיש שטר אירתותי מירתת למפק' ליה מתורת משיב אבידה שאין לפוטרו משבועה מתיקון העולם כי לא יבא לכפור כדי שלא יתחייב שבועה כי טוב להודות שמא יזכרו העדים שלא פרעה בפניהם כולה ונמצא מתבדה מתוך השטר דא"ל שטרך בידי מאי בעי לכך כיון שדעתו להודות לא ימנע מפני השבועה שאנו משביעין אותו. ואם כן י"ל דוקא היכא דיש שטר לא הוי כמשיב אבידה דירא פן לא יעידו העדים ואירתותי מירתת אבל במלוה על פה לא איכפת ליה אם יתבדה כיון דליכא שטר י"ל אף דהוי ספק הכחשה מ"מ כיון שהעידו העדים שפרע כולה שוב הוי כמשיב אבידה ופטרינן ליה משבועה. וברמ"ה שם כ' להדיא דאהנו עדים לבטולי לשטרא משום מגו דיכול לומר פרעתי כולו דאיכא עדים דמסייעי לי' ולא מהני שטר למלוה ולא מידי ול"א מגו לפוטרו משבועה דאם כן מוב"מ דחייב היכי משכחת לה נימא מגו דכ"ה וכתב וכ"ת ש"ה דאין אדם מעיז ובע"כ מודי אבל הכא דאיכא עדי' דמסייעין ליה מעיז ואיכא מגו ה"נ כיון דאיכא שטרא דמסייע ליה למלוה דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי ע"כ מודה בפרוטה ודינו הוא דל"מ האי מגו למיפטריה משבועה עכ"ד ולדבריו נמי במלוה ע"פ דליכא מידי דמסייעי למלוה מודה דמהימן במגו דל"ה העזה כיון דעדים מסייעי ליה ללוה אם כן נאמן פרעתי מחצה במגו דפרעתי כולו ופטור אף משבועה להסוברים דאמרינן מגו לאפטורי משבועה היכי דליכא מעיז:
גם יש להבין לפי דבריהם דהוי ספק הכחשה היינו דלא ברירא לן בטענת הלוה אם כן למה לא יהיה הלוה נאמן לומר מיד כשהעידו העדים דפרעו כולה לומר נזכרתי ודעת' מבואר בנ"י ריש ב"מ דנשבע וגובה מחצה הוא אפילו חזר לומר כדברי העדי' דכיון דהודה תחילה שלא פרע אלא מחצה א"י לחזור בו אעפ"י שהעדים מסייעין אותו. ואמאי כיון דאף בלא דבריו אינו ודאי הכחשה רק ספק הכחשה למה לא יהיה נאמן לברר דבריו שמתחילה ל"ה זוכר מפרעון המחצה האחר דהא מה"ט מסלקין לשטרא הואיל דלא ברירא לן למה לא יהיה נאמן לברר דבריו וע"כ צריך לומר דוקא כשאומר נזכרתי שפרעתי ואינו מברר דבריו שמה שאמר תחילה פרעתי מחצה היה הכוונה שעד כאן אני זוכר והחצי השני איני זוכר רק שאומר מעצמו נזכרתי שמה שאמרתי תחילה כן היה אצלי בבירור ועכשיו נזכרתי בזה סובר הר"ן והרשב"א דאינו נאמן אבל אם באמת מברר דבריו אחר שבאו העדים והעידו שפרע כולה דמה שאמר מתחילה פרעתי מחצה היה כוונתי דעד כאן אני זוכר ויותר אין אני זוכר נאמן כיון דגם לנו הוא ספק הכחשה למה לא יהיה נאמן לברר דבריו. שוב הראו לי שכבר עמד בסתירת דברי הר"ן ורשב"א בספר ש"ת וכ' לפרש כן ואף שכ' דכל כי האי הו"ל לפרושי ולא לסתום מ"מ בהכרח צריך לומר כן. אך יקשה אם כן אף אם אינו מברר דבריו שאמר מקודם פרעתי מחצה היינו ע"כ אני זוכר ולא הוי הודאה ברורה על החצי השני שחייב רק שאמר סתם נזכרתי יהי' נאמן במגו דהיה אומר שמה שאמר מקודם פרעתי מחצה היינו ע"כ אני זוכר והשתא דיש עדים שפרעתי כולה שמתי על לבי ואני זוכר בבירור ואף אם לא יאמר שזוכר בבירור מ"מ סמכינן על העדים. ואולי י"ל דהא דלא מתרץ הר"ן דמשום מגו הוא דמסלקינן לשטר הוא משום כיון דעדיין לא העידו העדים רק אחר כך אף דמסתמא ידע מהם מ"מ כל זמן דלא העידו עדותן בב"ד ליכא לפני ב"ד דבר דמסייע ליה אינו מעיז לכפור הכל ונגד שטר לכך הוכרח לתרץ דהוי ס' הכחשה ואחר כך כשכבר העידו ואומר נזכרתי שפרעתי המחצה השני אינו נאמן לעקור הודאתו כ"ז שאינו מברר שהודאתו לא הוי הודאה ברורה וכיון דטוען עכשיו נזכרתי שפרעתי מודה דמה שאמר אז פרעתי מחצה היה הודאה על המחצה שחייב שוב אינו נאמן לסתור דבריו אף במגו כמבואר בריטב"א שבועות (דף מ"א) הבאתי דבריו לעיל (סי' י"ז) דמחויב לפטור אינו נאמן לסתור טענותו אף במגו כיון דכבר הודה כן צריך לדחוק בדברי הר"ן וצ"ע: