אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני טוען ונטען · סימן יא
כתב הש"ך (סי' ע"ה סקל"ד) הא דמבואר בש"ע . שם מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. אף דאין העד מעיד שעדיין לא פרעו ואית ליה מגו מ"מ כיון דהשתא טוען איני יודע ואין נשבעין שבועת התורה באיני יודע הוי לי' משואיל"ם דלא כתשובת מבי"ט דדוקא כשהעד מעיד שעדיין לא פרע דלית לי' מגו ע"ש:
לכאורה כוונתו אף דבטענת ברי ליכא שבועה דנאמן במגו דפרוע [עיין רא"ש שבועות (דמ"ה ע"ב) דכתב גם בעד א' לא ידענא מה מגו איכא משמע דמגו מהני לפטור משבועת עד א' ולא כרשב"א ור"ן שם] מ"מ השתא בטענת שמא דליכא מגו הוי מחויב שבועה ומשאיל"ם. ולפי זה קשה להסוברים בטעמא דכופר הכל פטור משבועה משום חזקה אין אדם מעיז אם כן בטענת שמא דליכא חזקה יהא משאיל"מ. אחר זה ראיתי באחרוני' דהקשו כן ועיין כסא דהרסנא (סי' כ"ו). גם בספר שער משפט שם (סק"ט) הקשה מדברי ר"ן שבועות (דמ"ז) דבנ' ידענא ונ' לא ידענא היכא דבטענת ברי היה נאמן במגו לא הוי משאיל"ם הרי אף דהשתא בטענת שמא ליכא מגו מ"מ כיון דבטענת ברי ליכא שבועה לא הוי משאיל"ם ועיין מה שכ' אאמ"ו הגאון זצ"ל בספרו דברי משפט (סי' נ"ט וע"ה וש"ג):
ולפע"ד י"ל דוקא היכא דבטענת ברי היה נאמן מטעם חזקה אין אדם מעיז או כהאי דר"ן שבועות הנ"ל דבטענת ברי היה נאמן במגו אי בעי אמר על הכל איני יודע בכה"ג אף דהשתא בטענת שמא ליכא חזקה ומגו מ"מ כיון דבטענת ברי איכא חזקה או מגו המבררת דהאמת אתו וליכא חיוב שבועה כלל ממילא בטענת שמא לא הוי משאיל"ם אבל בטענת איני יודע אם הלויתני ועד א' מעיד שהלוהו אף דבטענת ברי לא לויתי נאמן במגו דפרוע מ"מ כל עיקר המגו על ידי החיוב שבועה היא דאי לאו דחייב שבועה בטענה דהשתא ליכא כלל מגו המבררת דהאמת אתו מדלא אמר פרעתי דמה נ"מ אי אומר פרעתי או לא לויתי. רק כיון דבטענת לא לויתי חייב שבועה איכא מגו אי בעי לשקר אמר פרעתי דלא יצטרך לישבע וכיון דכל עיקר המגו ע"י החיוב שבועה היא א"כ עכ"פ חיוב שבועה איכא רק המגו פטרו ומשו"ה בטענת שמא דליכא מגו הוי משאיל"ם:
וכעין זה י"ל להסוברים מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן היינו גם כן היכא דכל עיקר המגו על ידי החיוב שבועה היא אבל היכא דגם בלי חיוב שבועה איכא מגו המבררת דהאמת אתו מהאי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דגם בלי חיוב שבועה איכא מגו המבררת דהאמת אתו מדלא כפר הכל. בכה"ג ליכא חיוב שבועה כלל. ועיין ב"ח (סי' רצ"ו):
עוד י"ל בטענת איני יודע אם הלויתני ועד א' מעיד שהלוהו. נהי דבשעת טענתו איני יודע אם הלויתני אי הי' טען אז ברי לא לויתי היה נאמן במגו דפרוע מ"מ השתא דטען שמא וליכא מגו אם כן לאחר כדי דיבור אם יטען ברי לא לויתי יתחייב שבועה דתו ליכא מגו דפרוע כיון דכבר הודה דלא פרע. וכיון דמשכחת לשבועה בברי מש"ה כשעומד בטענת שמא הוי מתוך שאיל"ם. ודוקא בדליכא עד א' אף להסוברים בטעמא דכופר הכל פטור משבועה משום חזקה אין אדם מעיז ובטענת שמא ליכא חזקה מ"מ ס"ס לא משכחת לשבועה בטענת ברי דתמיד בטענת ברי איכא חזקה אין אדם מעיז. וגם בנ' ידענא ונ' לא ידענא היכא דבטענת ברי היה נאמן במגו לא הוי משאיל"ם כיון דליכא שבועה בטענת ברי. אף דאחר כדי דיבור להודאתו גם בטענת ברי ליכא מגו מ"מ כבר יצאה הודאה בפטור ובמודה במקצת בעינן שיתחייב תיכף בשעה שההודאה יצאה מפיו כמבואר בר"ן שבועות (דמ"ב ע"ב ומ"ג ע"א) עיין שם:
[הן אמת דיש להוכיח מתוס' כתובות (די"ב) ושבועות (דמ"ז ע"ב) בנ' ידענא ונ' לא ידענא כשאומר אחר כך נזכרתי דנ' לית לך אף למאן דלית ליה משאיל"ם ולתוס' ב"מ (דצ"ו ע"ב) גם שבוע' ליכא מ"מ לא מקרי יצאה הודאה בפטור. מדהקשו למאן דלית ליה משאיל"ם היכי דריש קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים לענין משאיל"ם תיפק ליה דבו"ש ברי עדיף. ועיין מה שכ' אאמ"ו הגאון הצדיק ז"ל בספרו דברי משפט (סי' ע"ה סק"ד) להוכיח מזה דבמשאיל"מ יכול אחר כך לומר נזכרתי דאם לא כן שפיר נ"מ כשאומר אחר כך נזכרתי דבבו"ש יכול לומר נזכרתי ובמשאיל"ם אינו יכול לומר נזכרתי עיין שם ולפי זה אי נימא בנ' ידענא ונ' לא ידענא כשאומר אחר כך נזכרתי דנ' לית לך למאן דלית לי' משאיל"מ מקרי יצאה הודאה בפטור אם כן אכתי נ"מ כשאומר אחר כך נזכרתי דאי לאו משאיל"ם גם שבועה ליכא דכבר יצאה הודאה בפטור מהחיוב השבועה רק דחייב מטעם ברי ושמא ובזה יכול לומר נזכרתי אבל כשנימא משאיל"ם אף דיכול לומר נזכרתי מ"מ חייב שבועה. א"ו גם למאן דלית ליה משאיל"ם לא מקרי יצאה הודאה בפטור:
אך מ"מ י"ל שאני התם דמעולם לא יצאה הודאה בפטור מהחיוב שבועה דגם למאן דלית ליה משאיל"ם מ"מ עכ"פ חיוב שבוע' רמי עליה אלא דכשאינו יכול לישבע אינו בדין שישלם. אבל היכא דלא הוי משאיל"ם מטעם דבטענת ברי ליכא שבועה י"ל דמקרי יצאה הודאה בפטור כיון דבשעה שההודאה יצאה מפיו לא רמי עליו חיוב שבועה כלל. ומש"ה בנ' ידענא ונ' לא ידענא היכא דבטענת ברי הי' נאמן דמגו לא הוי משאיל"מ כיון דליכא שבועה בטענת ברי אף דאחר כדי דיבור גם בטענת ברי ליכא מגו מ"מ כבר יצאה הודאה בפטור. אבל בטענת אינו יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו נהי דבשעת טענתו אי היה טען אז ברי היה נאמן במגו מ"מ השתא דטען שמא וליכא מגו אם כן לאחר כדי דיבור אם יטעון ברי יתחייב שבועה דתו ליכא מגו דפרוע כיון דכבר הודה דלא פרע]:
ועיין כנה"ג בהגהותיו על הטור שם (אות מ"ד) דדוקא בטענ' איני יודע אם הלויתני הרי זה כאומר דיודע בודאי שלא פרע אבל בטענת איני יודע אם אני חייב לך אפשר שפרע לו. ובקצות החשן שם (סק"ט) השיג עליו דממ"נ חייב דבספק הלואה הוי משאיל"מ ובספק פרעון בו"ש ברי עדיף עיין שם ובפרישה וב"ח שם (סי"א). ולהנ"ל ניחא דדוקא כשהודה דלא פרע אבל כשמסופק גם בפרעון אף דבספק פרעון ברי ושמא ברי עדיף מ"מ כיון דליכא הודאה דלא פרע לא הוי משאיל"ם על הלוה כיון דלא משכחת לשבועה בטענת ברי דתמיד בטענת ברי איכא מגו אי בעי אמר נזכרתי שפרעתי ועיין הגהת רמ"א שם (ס"ט) באיני יודע אם פרעתיך יכול אחר כך לומר נזכרתי שפרעתיך עיין שם ובנתיבות המשפט (סי' נ"ט סק"ב) וצ"ע:
עוד י"ל הא דהוי משאיל"ם בטענת איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו היינו כשהעד בא אחר טענתו ליכא מגו דפרוע דאולי לא ידע דיבא עד המעיד שהלוהו ומה נ"מ אי אומר פרעתי או לא לויתי ואחר שבא העד תו ליכא מגו דכבר הודה דלא פרע. אבל כשמסופק גם בפרעון שפיר איכא מגו אי בעי אמר השתא נזכרתי שפרעתי:
גם י"ל למה שכ' הש"ך (סי' ע"ב סקנ"א) כשידעינן דאינו יודע לא הוי משאיל"מ ועיין שער משפט (סי' פ"ז סק"ה וכאן סק"ט) ואם כן י"ל הא דהוי משאיל"ם בטענת איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו ואינו נאמן במגו דפרוע היינו משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן או משום דמגו לאפטורי משבועת עד א' ודאי לא אמרינן אבל כשמסופק גם בפרעון שפיר נאמן בטענ' איני יודע אם הלויתני במגו דבידו תמיד לומר נזכרתי שפרעתי. ובידו עדיף ממגו כמבואר בכמה דוכתי:
והנה למבי"ע המובא בש"ך הנ"ל י"ל אף דאומר איני יודע אם הלויתני אין זה כאומר דיודע בודאי דלא פרע דאפשר דמסופק גם בפרעון. גם י"ל אף דמודה דלא פרע איכא מגו דפרוע לרשב"א בתשובה הובא בב"י וסמ"ע (סי' ע"ה וע"ט) ובש"ך (סי' ע"ה סקל"ח) דיכול לחזור מטענת לא לויתי לטענת פרעתי. אף דעד א' מעיד שהלוהו ולא הוי משאיל"ם ועיין דרישה (סי' ע"ט ס"ז) וסמ"ע שם (סק"כ) דלרשב"א דלא הוי משאיל"ם ליכא שבועת התורה בטענת פרעתי רק שבועת היסת עיין שם ומשו"ה בטענת אינו יודע אם הלויתני ועד א' מעיד שהלוהו לא הוי מתוך שאיל"ם דתמיד בטענת ברי לא לויתי איכא מגו דפרוע דהי' נאמן בלי שבועת התורה. אי נמי דנאמן בטענת איני יודע אם הלויתני במגו דפרוע. אף דבלי מגו הוי בטענת אינו יודע אם הלויתני משאיל"ם מ"מ י"ל דהוי נאמן לומר פרעתי במגו אי בעי אמר נזכרתי דלא לויתי ועיין מה שכ' אאמ"ו הגאון הצדיק ז"ל בספרו דברי משפט [הבאתיו לעיל] להוכיח מתוס' כתובות (די"ב ע"ב) דבמשאיל"ם יכול לומר נזכרתי עיין שם ולפי זה גם היכא דהוי משאיל"ם על ידי עד א' יכול לומר נזכרתי דאל"כ למה הוצרכו תוס' לאוקמי בטענו ספק על פי עד הא גם בטענת ברי נ"מ כשאומר נזכרתי או גם במשאיל"ם על ידי עד אחד יכול לומר נזכרתי ואם כן י"ל בטענת איני יודע אם הלויתני ועד א' מעיד שהלוהו אף דנימא משאיל"ם מ"מ נאמן לחזור לומר פרעתי במגו אי בעי אמר נזכרתי דלא לויתי ועיין מה שכ' אאמ"ו הגאון הצדיק זצ"ל בספרו דברי משפט (סי' ע"ט סק"א) וממילא בטענת לא לויתי או בטענת איני יודע אם לויתי נאמן במגו דפרוע דהי' נאמן בלי שבועת התורה. ועיין שיטה מקובצת ב"ב (דמ"א) ד"ה וחזיתי' לדעתי' כי היכי דאמרינן חד מגו אמרינן תרי מגו עיין שם ובר"ן (פ"ט) דכתובות סוגיא דבקרא ואף לריטב"א ב"מ (דפ"א ע"ב) ד"ה מיהו מיגו ליכא דתרי מגו לא אמרינן עיין שם ומקנה קידושין (דמ"ג ע"ב) מ"מ י"ל הכא נאמן במגו דבידו תמיד לומר פרעתי ובידו עדיף ממגו כהנז'. ועיין קצות החשן (סי' ע"ט סק"ט ופ' סק"ג) ונתיבות המשפט (סי' ע"ב סקל"ד וע"ט סק"ד) וצ"ע. אחר זה ראיתי בפרישה (סי' ע"ה סי"א) הא דמבואר בטור שם בטענת איני יודע אם לויתי ועד אחד מעיד שלוה הוי משאיל"ם מיהו אחר כך אם טען ואמר נזכרתי שלויתי ופרעתי פטור בהיסת ודוקא בטענת לא לויתי ועד א' מעיד שלוה אינו יכול לחזור לומר לויתי ופרעתי לרמב"ם וטור וש"ע אבל באמר מתחילה איני יודע אם לויתי אף אם באו שנים שלוה הוי נאמן לומר נזכרתי דלויתי ופרעתי ע"ש:
ובעיקר הדין דלא אמרינן משאיל"ם רק בדאיכ' שבועה בטענ' ברי. יש לעיין הא דמבואר בחידושי ר"ן ורא"ש ריש ב"מ הובא בש"ך (סי' ע"ב ופ"ז סקט"ז) אף דעד מסייע פטור משבועה מ"מ אינו פוטר ממשאיל"ם דאין עד קם לממון עיין שם ולהנז' נהי דאין עד מסייע פוטר ממשאיל"ם, מ"מ ס"ס ליכא שבועה בטענת ברי דאז העד פטרו וכמו בדאיכא מגו בטענ' ברי אף דהשתא בטענת שמא ליכא מגו מ"מ לא הוי משאיל"ם כיון דליכא שבועה בטענת ברי ה"ה בדאיכא עד המסייע:
ואפשר לחלק אף דעד מסייע פוטר מ"מ עכ"פ חיוב שבועה איכא רק העד פטרו [עיין חלקת מחוקק (ס' ל"ה סק"ג) וב"ש שם (סק"ה)] ומש"ה בטענת שמא הוי משאיל"ם ואין העד פוטרו דאינו קם לממון:
עוד י"ל דוקא בדאיכא מגו בטענת ברי כיון דגם השתא בטענ' שמא דהוי משאיל"ם אי היה שייך מגו המסייע הי' פטור רק דהשתא בטענת שמא לא שייך מגו ומש"ה כיון דבטענת ברי איכא מגו ממילא בטענת שמא לא הוי משאיל"ם ומהני המגו דהי' לו בטענת ברי לפטרו גם השתא ממשאיל"ם וכאלו איכא מגו השת' מה שאין כן בעד המסייע כיון דהשתא בטענת שמא דהוי משאיל"מ לא מהני עד המסייע אף דבטענת ברי הי' מהני העד לפטרו משבועה מ"מ השתא דדנין לחייבו ממון מדין משאיל"ם לא מהני העד כלל:
ועיין בעל התרומות (שער ל"ח ח"ג ס"ה) הובא בטור (סי' ע"ה סי"א) טענו מנה והלה אומר איני יודע אם לויתי ממך ועד א' מעיד שלוה משאיל"ם ל"ש טען איני יודע אם לויתי ל"ש טען איני יודע אם פרעתי כיון דעד א' מסייע לתובע ברי ושמא ברי עדיף ומשאיל"ם. והוא תמוה כאשר תמהו כולם דבאינו יודע אם לויתי אינו חייב מטעם בו"ש רק מטעם משאיל"ם. ולהנ"ל י"ל דאי לאו טעמא דבו"ש אם כן גם השתא בטענת שמא אי היה שייך מגו המסייעו היה פטור רק דהשתא בטענת שמא לא שייך מגו וכיון דבטענת ברי איכא מגו ממילא בטענת שמא לא הוי משאיל"ם ומהני המגו דהי' לו בטענת ברי לפטרו גם השתא ממשאיל"ם וכאלו איכא מגו השתא [ולמש"ל דנאמן השתא בטענת איני יודע אם הלויתני במגו. ניחא בפשיטות] אבל כיון דאיכא בו"ש המסייע לתובע תו לא מהני המגו לפטרו ממשאיל"ם אף דבטענת ברי הי' מהני המגו מ"מ השתא בטענת שמא לא מהני המגו כלל כיון דנגד זה איכא בו"ש המסייע לתובע. ולא מבעיא כשנאמר דבו"ש עדיף ממגו דהרי ברי ושמא בצירוף חזקת חיוב מהני להוציא ומגו להוציא לא אמרינן אף בדאיכא חזקת חיוב כדמוכח כתובות (דפ"ז ע"ב) אלא אף שנאמר דמגו עדיף מבו"ש מ"מ י"ל עכ"פ מהני הבו"ש לגרע כח המגו שלא יועיל לפטרו וממילא הוי משאיל"ם ע"י העד ועיין נתיבות המשפט (סי' ע"ה סק"ו):
עוד י"ל בטענת איני יודע אם לויתי ועד א' מעיד שלוה כיון דאין עד קם לממון וכל עיקר דמהני עד א' בטענת שמא להיות משאיל"ם היינו משום דעיקרו לשבועה קאתי וממילא הוי משאיל"ם והיכא דלא משכחת לשבועה בטענת ברי נמצא עיקרו לממון קאתי. ועיין תשובת מיימוני ספר משפטים (סי' ס"א) אף דבמשאיל"מ צריך התובע לישבע לר"ת (ספ"ו) דב"ק מ"מ בנסכא דר' אבא נוטל בלי שבועה מפני שהעד מסייע לתובע והא דפריך שבועות (דל"ב ע"ב) אילימא דחשוד לוה מי יימר דמשתבע. היינו דבחשוד על השבועה אי נימא שכנגדו נוטל בלי שבועה אם כן הי' נפיק ממונא מיניה כל שעתא אפומא דחד סהדא בשלמא בנסכ' דר' אבא אי הוי בעי הוי טען לא חטפתי והוי נשבע ולא משלם להכי כי טען דידי חטפתי ואיכא חד סהדא משלם על פי עד אחד כיון דעיקרו לא אתי סהדא לחייב ממון קרינא ביה לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל בחשוד אי שכנגדו שקיל בלי שבועה על ידי עד נמצא כל שעתא יטול על ידי עד א' ונמצא שהי' קם עיקרו לממון דחשוד אי אפשר לו להשמט כלל משלם היכא דאיכא חד סהדא לשכנגדו ואמר רחמנא לכל עון ולכל חטאת אינו קם מעיקרו וראיתי לכבוד אחי הגאון מוהר"י איציק אויערבאך זצ"ל בספרו דברי חיים דיני טוען ונטען (סי' ל"ב) וכן הוא בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל (סי' קע"ח). דבחשוד אף דהעד מעיד רק דיודע דהלוה לו מנה באופן דהיה יכול לומר פרעתי מ"מ מקרי קם לממון דדוקא בנסכא דר"א עיקר עדות העד על החטיפה לשבועה קאתי דכשמכחיש להעד נשבע נגדו אבל בחשוד עיקר עדות העד דהלוה לו לממון קאתי להיות משאיל"ם כשאומר לא לויתי דכשאומר לא פרעתי אז לא מהני עדותן כלל. ועיין מה שכ' אחי הגאון ז"ל שם אף להסוברים בחשוד אמרינן מדאורייתא משאיל"ם היינו במודה במקצת אבל בשבועת עד א' לתשובת מיימוני הנז' מדאורייתא פטור משום דאין עד קם לממון ונשבע ונוטל לא משכחת מדאוריית' עיין שם ולפי זה בטענת איני יודע אם לויתי ועד א' מעיד שלוה כשנימא בטענת ברי נאמן במגו וליכא שבועה ממילא בטענת שמא לא הוי משאיל"ם דכיון דבטענת ברי לא מהני עדותו כלל נמצא עיקרו לממון קאתי להיות משאיל"ם בטענת שמא ואין עד קם לממון. ודוקא בחשוד תקנו ליטול בשבועה ולא בעלמא:
ובזה מיושב קושית תומים (סי' פ"ז סק"ו) לפי מה דהוכיחו דעד מסייע פוטר משבועה מדלא פריך ריש ב"מ מה לעד אחד שכן אין כיוצא בו פטרו א"כ עדיין יקשה אמאי לא פריך מה לעד א' שכן אין כיוצא בו פטרו בטענת שמא דהוי משאיל"ם עיין שם ולהנ"ל הא דאין עד מסייע פוטרו ממשאיל"ם היינו בשבועת שומרין ומודה במקצת אבל בשבועת עד א' כשיש לו עד המסייע פוטר דנהי דאין עד מסייע פוטר ממשאיל"ם מ"מ ס"ס כיון דליכא שבועה בטענת ברי נמצא עיקרו לממון קאתי. אף דבשעת עדות הועיל לשבועה וממילא הוי משאיל"ם מ"מ כשבא אחר כך העד המסייע אגלאי מילתא דלא הועיל העד קמא בעדותו רק לממון. ואף שנאמר גם בשבועת עד אחד אמרינן בחשוד מדאורייתא משאיל"ם כמו שכ' רשב"א שבועות (דל"א ע"א) הובא בספר דברי חיים מכבוד אחי הגאון ז"ל שם היינו משום דס"ס עיקרו לשבועה קאתי אי היה שייך שבועה אבל כשיש עד המסייע אין לומר דעד המחייב עיקרו לשבועה קאתי כיון דעד המסייע פוטר משבועה אם כן עיקר עדות העד המחייב לממון קאתי להיות משאיל"ם ואין עד קם לממון:
ועיין תוספות וראשונים סוגיא דסטראי כתובות (דפ"ה ע"א) הא דקאמר ר' אבהו מגו דיכולין לומר להד"ם יכולין נמי למימר סטראי נינהו והא קיי"ל שליח נעשה עד והוי משאיל"ם כמו בנסכא דר' אבא ועיין רשב"א קידושין (דמ"ג ע"א) אף דאחר שנתקן שבועת היסת הוי שליח נוגע בעדות מ"מ כיון שהמלוה מודה שנתן לו נסתלקה נגיעתו מעתה וכי קאמר סטראי הוי מתוך שאיל"ם דאילו איכא תרי משלם. וכעין זה כתב בקצות החשן (סי' נ"ח סק"ג) אף להסוברים בשבועה דרבנן לא אמרינן משאיל"ם ועד א' מעיד שהוא פרוע אינו אלא שבועה דרבנן מ"מ בסטראי שם על מה שתפס דיינינן דמהאי טעמא לא הוי מגו להוציא כמו שכ' רמב"ן ב"ב (דל"ב ע"ב) והוי שבועת התורה ככל נשבע ונפטר עיין שם ובמשובב נתיבות שם אף דאי הי' מכחיש להעד בטענת להד"ם לא היה שבועת התורה דאז היו דנין ליטול מ"מ בתר השתא אזלינן דדנין על מה שתפס כמו שכ' רשב"א לענין נגיעה כיון דהשתא לאו נוגע הוא הוי משאיל"ם ועיין ב"ח (סי' צ"ו ושס"ד) וקצות החשן (סי' צ"ה סק"ז). ולהנז' י"ל דרשב"א הקשה שפיר לשיטתו שבועות (דל"א ע"א) דגם בשבועת עד א' אמרינן בחשוד מדאורייתא משאיל"ם. אבל לתשובת מיימוני הנז' דוקא בנסכא דר"א עיקר עדות העד על החטיפה לשבועה קאתי דכשמכחיש להעד בטענת לא חטפתי צריך לישבע. אבל היכא דכשמכחיש להעד ליכא שבועה נמצא עיקר עדותו לממון קאתי:
וראיתי בשיטה מקובצת ריש ב"מ בשם רשב"ץ דבנסכא דר"א כשיש עד המסייע דדידיה חטף פטור. ובקצות החשן (סי' פ"ז סק"ט) חוכך בזה אף דעד מסייע פוטר ממשאיל"ם מ"מ בנסכא דר"א הוי משאיל"ם על החטיפה כיון דאינו יכול לישבע להכחיש העד שלא חטף והוי כשנים על החטיפה ותו אינו נאמן לומר דידי חטפתי עיין שם ולהנז' י"ל כשיש עד המסייע דדידיה חטף כיון דאי לא נימא משאיל"ם גם שבועה ליכא בטענת דידי חטפתי משום דהעד מסייעו ועיין ש"ך (סי' פ"ז הקפ"א) וממילא גם בטענת לא חטפתי ליכא שבועה דנאמן במגו אי בעי אמר דידי חטפתי [ועיין מש"ל בכוונת מבי"ט] ואם כן אין לומר דעיקר עדות העד על החטיפה לשבועה קאתי כיון דאי לא נימא משאיל"ם גם שבועה ליכא וע"כ עיקר עדותו לממון קאתי להיות משאיל"ם:
[עד כאן מדודי הרב הגדול מו"ה אליעזר ז"ל]