אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן פא

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן פא

סימן פ

אם ישראל שיש בידו משכון מכותי והפקידו הישראל ביד ישראל חבירו ומת הכותי מסתפק המרדכי אם זכה הנפקד בהמותר ששוה המשכון מכנגד החוב וכ"כ בש"ע (סמ"א) וביש"ש ב"ק וש"ך כתבו דאין כאן מקום ספק דמ"ש ממשכנו של גר ביד ישראל וקדם ישראל אחר וזכה בו דזכה בהיות' מכפי החוב ובתומים כ' לדון להסוברים דאף בפקדון מותר הפקעת הפקדון כמו הפקעת הלואה הואיל דבהתירא בא לידו אם כן מיד כשבא לידו נעשה הפקר וזכה בו הישראל מן ההפקר רק כשחי הכותי צריך להחזיר לו מצד אלמותו ואם יד ישראל תקיפה לדון בדינינו לא הי' מחזיר לו ואם כן כשהפקידו ביד ישראל שלו הפקידו. והנה מלבד דכיון דלא עלה ע"ד ישראל שלא להחזיר לו דהכותי יתן לו בפלילים ממילא לא נתכוין לזכות בו דלא חש לזה דלמא ימות ולא יחזיר לו דהא במשכונו של גר דנעשה ודאי הפקר אמרינן כל הקודם זכה ולא אמרינן דהישראל מתכוין מיד לזכות בו באם ימות ואף דלא יזכה למפרע דהוי כדבר שלא בא לעולם נימא דמתכוין מיד לזכות בו בתורת גזל מהשתא בתנאי אם ימות דיכול להתנות בדשלבל"ע וכשמת זכה בו למפרע בתורת גזל ולא יחול הזכיה של האחר אלא ודאי דלא אסיק אדעתו ולא נחית לזה אם כן בכותי גם כן כיון דבדיניהם יוציאו מידו לא אתכוין לזכות בו. גם נרא' דאף דהפקע' הלואה מותר היינו דאינו צריך להחזיר כשאינו רוצה אבל מיד שהתחייב א"ע להחזיר חל החיוב וראיה לזה מדברי תוס' ב"ק (דף קי"ד) דכתבו בהא דתרי סהדי כשהעידו לעכו"ם לא משמתינן להו אף דהפקעת הלואה שרי ומפסידים הרבה שאם היה רוצה יכול לכפור מ"מ כיון שאינו משלם על ידו אלא מה שחייב לו לא משמתינן להו ולכאורה אטו המוצא אבידה של כותי ובא אחר והזיקו האם נאמר שלא יתחייב לשלם א"ו דהלואה שאני דעכ"פ נתחייב לו מדעתו וחל החיוב לשלם רק אחר כך יכול להפקיע ממנו שלא ישלם לו וכל זמן שלא הפקיע ולא נפטר ממנו נשאר בחיובו לכך לא משמתינן להו ועיי"ש ביש"ש (פ"י סי' כ"ג) וה"נ כ"ז שלא עמדו בדין ולא נפטר מן הכותי לא זכה בהמשכון רק כנגד מעותיו. ומה"ט י"ל דאם ישראל חייב לכותי ואחר כך הלוה ישראל לכותי דנשתעבד הישראל הלוה להישראל השני מטעם שדר"נ ואסור שוב להפקיע ועיין תומים (סי' פ"ו ס"ק י"ג) דפשיטא ליה דלא נשתעבד דתיכף בקבלת המעות פקע שעבודא אבל אם כבר היה הכותי חייב לישראל יכול הישראל לומר איך תפקיע שעבודי שבקבלת המעות נשתעבדת לי כי הכותי היה בשלוחי מגזה"כ דר"נ ונתחייב לישראל ולא לכותי. וקשה להבין החילוק דלדבריו דלא חל החיוב כלל ונעשה מיד כהפקר אם כן אף דחייב לישראל אחר מ"מ כיון דבהתירא אתי לידו ומיד נפקע השעבוד הוי כנתן לו במתנה ולא חל כלל שעבודא דישראל אלא ודאי צ"ל דחל החיוב והשעבוד רק במקום דליכא חה"ש יכול להפקיע וכ"ז דלא הפקיע השעבוד נשאר אם כן אף אם הלוהו הישראל אחר כך ג"כ חל השעבוד מדר"נ:

שוב ראיתי בנתיבות המשפט בהשמטות דכ' גם כן דלא זכה כ"ז דלא הפקיע. והביא ראיה מישראל שהלוה לכותי על חמצו דאינו עובר ואמאי הא כיון דהפקעת הלואה מותר אף בפקדון זכה בו הישראל תיכף אלא ודאי כל זמן שלא גילה דעתו לא נעשה שלו והוי של נכרי וראיה הזאת אינו מוכרחת דיכול להיו' דאיירי במקום דיש חה"ש או בגר תושב. ועוד דאף אם נאמר דכ"ז שלא הפקיע הישראל נשאר החיוב נימא מ"מ הואיל דבידו להפקיע ואנן ממעטינן מלך אבל אתה רואה של אחרים היינו של כותים דשל ישראל חבירו יש דעת הפוסקים דעובר אף בלא קבל אחריות ובשל כותי נימא הואיל דיכול להפקיע ואף בשל הפקר לדעת רמב"ן ופנ"י עובר כמו שבארתי בח"ר דיני פסח (סי' ב') אם כן ה"נ נימא הואיל דבידו להפקיע והוי כשלו אם כן כיצד משכחת אבל אתה רואה של אחרים. אך י"ל דמזה גופה מוכח דצריך עד שיזכ' בו ויפקיע זכות הכותי והוי כמו הואיל אי בעי קנה דלא אמרינן ומה שכ' הנתיבות דאפילו כבר גילה דעתו שגזל לא נקרא שלו כמו שכ' המג"א (סי' תרל"ז) דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא הוי שלכם. כבר כתבתי בכמה מקומות דלדעתי העניה לא הוי כהפקר שלא ימצא לו בעלים וכ"א יהיה בידו לחטוף מחבירו דזה אינו דרכי נועם ובודאי גם ס' היראים מודה דאם מותר וזכה בו יש לו זכות שאין אחר יכול ליקח ממנו בעל כרחו אך זה נראה דאם הבעלים בעצמם לקחו בהחזרה אף דבני נח מצווין על הגזל מ"מ בזה לא הוי כגזלן כיון דלקח את שלו בהחזרה וכשבא לידו יש לו זכות לאכלו ולעשות בו כאדם העושה בשלו ולכך לענין אתרוג דבעינן שיהיה לכם ממש ולא ישאר בו זכות לשום אדם לא הוי זה כשלו כיון דיכול ורשאי הבעלים לגזול ממנו בע"כ ואין מוציאין ממנו בדיינים. וממילא בהפקע' הלואה אם גילה דעתו דמפקיע ורוצה לזכות בו נגד אחרי' הוי כשלו. ועיין בב"ח וש"ך יו"ד (סי' קמ"ו) דאף אבידת עכו"ם קודם שנתייאש ממנו אע"ג דמותר מ"מ עדיין ל"ק זה שמצאו ובמח"א דיני גזילה (סי' ל"א) דאם בא אחר ולקחה מידו לא מפקינן מניה ומשיג עליהם וכ' דמיד שבא ליד ישראל זכה מן ההפקר עיין שם בדבריו ובתשובת זרע אברהם (סי' י"ב) דהיכא דישראל מצא אבידת כותי ובא ישראל והלשינו לכ"ע חייב לשלם להישראל מאחר שכבר זכה ונעשה ממונו ולדעת הב"ח והש"ך הנז' דלא הוי שלו ולא זכה בו עדיין י"ל דפטור מלשלם. ואף אם נאמר דאחר אינו יכול לחטוף ממנו י"ל דפטור כיון דלא עשה רק שהלשין לבעליו והבעלים י"ל דכדין זוכין בו אולם י"ל דבאבידה כיון דנאבד ממנו ויש איסור בדבר להחזיר הוי כמו שגוזל ממנו הכותי ומוציאין מידו:

ובגוף הספק של המרדכי שהקשו היש"ש והש"ך דמ"ש ממשכונו של גר דזכה האחר בהמותר ראיתי במהרי"ק (סי' קח"י) דכתב דעד כאן לא מספקא ליה לראב"ן אלא דוקא היכא שהפקידו אצלו ושמא בשעת מיתת העכו"ם מיד זכה בו המפקיד שהנפקד הזה כשלוחו כל זמן שלא פירש שהוא רוצה לזכות בו והרי לא גילה דעתו שירצה לזכות בו עד לאחר זמן שבא המפקיד לתבוע משכנו דאלת"ה תקשי לו דלפשוט מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל כו' דזה קנה השא' עכ"ל הרי דמהרי"ק עמד ע"ד הראב"ן במה שעמד היש"ש והש"ך וניחא ליה לחלק במ"ש. אולם באמת גם דבריו אינם מובנים דאף אם הנפקד הוי כשלוחו מ"מ במה זכה המפקיד כיון דעכ"פ לא נתכוין הנפקד שחצרו יזכה להמפקיד וע"ז למה לא יהיה הנפקד נאמן דלא נתכוין לכך וכיון דלא נתכוין לזכות בעד המפקיד אין חצרו זוכה לו דאין זה חצרו ואף לדעת הרשב"ם דחצר דנפקד הוא דמפקיד היינו לענין זה דאינו יכול להקנות למפקיד בלא מעשה קנין ואף בזה רבו החולקים כאשר כתבתי במ"א דמבואר ברמב"ם וטור להיפך ומ"מ אף לדעת הרשב"ם והטו"ז אין החצר קונה לו להמפקיד חלק המותר מן המשכון. ואולי י"ל ודאי לדעת ר"ת בתוס' ב"ב (דף נ"א ע"ב) ד"ה במתנה דדוקא שוכר דיכול להוריש זכותו ליורשיו הוי חצרו אבל היכא דאינו מוריש לא אם כן ה"נ כיון דאין לו שום זכות להשתמש במקום שמונח הפקדון כיצד יזכה לו חצרו בהמותר מדמי חובו וכן לדעת הרמב"ם והש"ע (סי' שי"ג) דאף המשכיר חצר לחבירו הוי חצרו של משכיר לזכות במציאה ודאי דלא זכה לו החצר דנפקד להמפקיד אולם להסוברים דחצרו דשוכר קונה המציאה, לו יש לומר דקונה כאן גם כן ואף דאינו משתמר לדעת המפקיד דאינו כאן י"ל כמו דמצינו להסוברים דזוכה החצר להמשכיר אף דאינו משתמר לדעת המשכיר כתבו תוס' גיטין (דף ע"ט) דבשכירות הוי שוכר כשלוחו דמשכיר ה"נ י"ל דהנפקד הוי כשלוחו דמפקיד ומשתמר לדעתו וזוכה המפקיד על ידי חצרו דנפקד במקום שמונח הפקדון ואולי זה כוונת המרי"ק שהנפקד הוי כשלוחו והגם דראיתי בתשובת מרן רע"א ז"ל (סי' קל"ג) דכ' אף להחולקים על ר"ת הוא דוקא בנ"מ שלה דידה על גוף הקרקע ואם הבעל סילק עצמו מן הפירות הוי חצרה אבל אם אין לה זכות ליתן לאחר לא להשכיר ולא להוריש לא מקרי חצרה. מ"מ ברמב"ן שם שכ' לחלוק על ר"ת וכ' דאם כן שאל לעצמו סתם הכי לא תקנו לו עיין שם מבואר אף היכא דאין לו זכות ליתן לאחר לא להשכיר ולא להוריש מקרי חצרו לזכות. ועוד י"ל דאף לר"ת י"ל דוקא בנכסי מלוג דאם מתה נעשה הבעל לוקח למפרע מתקנת אושא לכך לקנות לא הוי הוצאה מרשותו אבל שוכר לקנות מעלמא י"ל דמודה כיון דיש לו קנין פירו' קונה ואכ"מ בזה. [ובדינא דרע"א ז"ל שם יעיין במהרשד"ם חאה"ע (סי' קכ"ג) ויבואר אי"ה במ"א]. ומ"מ לדינא אף אם נאמר דספק' של המרדכי הוא דדילמא כבר זכה לו חצרו ודאי למאי דפסק הש"ע (סי' שי"ג) דחצר דמשכיר קונה לו מעלמא ליכא ספקא דחצרו של הנפקד יזכה להמפקיד ואף לאינך פוסקים מ"מ הא מבואר מדברי רמ"א (סי' קל"ח) דבלקח את חבירו אצלו בחנם לא הוי מוחזק וע' שם בנתיבות דבלקחו בחנם לביתו ודאי לא קני אף במציאה דכל שאין לו בהחצר גוף לפירות לא מקרי חצרו רק חצרו של בעה"ב ועיין תשובת עבה"ג (סי' קכ"א) כ"ש במפקיד אף לשיטת הרשב"ם לכן הברור כמו"ש הש"ך והיש"ש דהנפקד זוכה בהמותר אם הס' הוא כמו שכ' המרי"ק ז"ל:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה