אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן עא

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן עא

סימן ע

מדברי המ"מ (פ"י) משכירות הוכיחו האחרונים דס"ל דהא דא' שמואל אבד קתי אבד אלפי זוזי הוא אפי' אם נאבד באונס וע"ש בלח"מ וברמב"ן מס' שבועות הק' ע"ז דא"כ למה לא הק' הש"ס לשמואל ממתני' דב"מ דקתני המלוה על המשכון שו"ש. ויש ליישב דעת הסוברים דלשמואל חייב באונסין דהנה הגה"א ב"מ כתב דטעמא דשמואל לא הוי רק בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ובתומים ביאר סברתו עפ"י דברי תוס' שבועות דכתבו הא דלא הוי אסמכתא כיון דהלוה יפסיד לגמרי גמר ומחייב נפשיה ול"ד לאם אוביר ולא אעביד דהתם לא מפסיד וביאור הדברים אף דהתם גם כן מפסיד מ"מ אף אם נאמר דהוי אסמכתא הוא דוקא על האלף זוז שהתחייב אבל מה שהפסיד חייב לשלם מה שאין כן במשכון אם נאמר דהוי אסמכתא ואף כנגד המשכון לא יפסיד המלוה אם כן יפסיד הלוה לגמרי גמר ומשעבד נפשיה ולפי זה דוקא בשעת הלואה דאם לא נאמר דגמר ומשעבד נפשיה יפסיד הלוה מכל וכל אבל שלא בשעת הלואה דאף בלא דשמואל הוי שו"ש עכ"פ כנגד המשכון מטעמא דר"י שוב הוי על המותר אסמכתא עכ"ד. ולפי זה יקשה לכאורה מאי הקשה הש"ס במס' שבועות על שמואל ממתניתין שם סלע הלותיך ושקל היה שוה דלמא המשנה אתיא כת"ק דמתניתין דב"מ דהמלוה על המשכון הוי שו"ש ומטעם פרוטה דר"י ושמואל סובר כר"י שם דלא הוי' שו"ש מטעם פדר"י ולת"ק דהוי שו"ש שוב הוי אסמכתא להפסיד יותר מדמי שוי' המשכון כיון דהלוה בלא"ה לא יפסיד:

אך י"ל דהא הרמב"ן הקשה על המתניתין דלמה יהיה הלוה מוב"מ הא אינו יודע אם נאבד המשכון ודלמא עדיין המשכון בידו והוי כחמשין לית לך וחמשין לא ידעתי ומתרץ הר"ן כיון דאף אם יש המשכון תחת יד המלוה מ"מ חייב הלוה בדמי היתרון של המשכון אף דהב"ד לא כייפין ליה כדי שלא יעבור המלוה על לא תחמוד מ"מ חייב הוא בדמי היתרון והוי מוב"מ לחייבו שבועה. אם כן הקשה הש"ס שפיר לשמואל דאם נאמר כסברתו דהמלו' נחית דכ"ז שלא יחזור לו הלוה המשכון לא ישלם לו הלוה כלום ואסמכתא לא הוי כיון דאם לא כן יפסיד הלוה לגמרי למה חייב במתניתין להלוה נימא הא קבילת. ואף דהוי אסמכתא כיון דאף בלא"ה לא היה מפסיד הלוה דסובר המלוה על המשכון שו"ש מ"מ יקשה נימא דלמא ישנו להמשכון ביד המלוה והוי כנ' ידענ' דלית לך ונ' ל"י כקושית הרמב"ן ולא שייך לומר כתירוצו של הר"ן דעכ"פ מחייב דזה אתי שפיר אם ליתא לדשמואל כמו שכ' הר"ן בעצמו אבל אליבא דשמואל לימא הא קבילת ואף דהוי אסמכתא זה אתי שפיר אם ידענו דנאבד שיפסיד הלוה הכל זה הוי אסמכתא אבל אם ישנו תחת יד הלוה בזה מהני מה שקבל המלוה על כל חובו שלא יתחייב הלוה לשלם לו עכ"פ כ"ז שהמשכון ת"י. ומיושב מה שדקדק בתומים למה לא הקשה הש"ס מרישא סלע הלותיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע היה שוה דעל מה יש להם דו"ד לשמואל כיון דאף בלא שוה מפסיד הכל. ולמה שכ' מרישא לא הי' יכול להקשות די"ל מתניתין אתיא כת"ק דהמלוה על המשכון הוי שו"ש וחייב בלא"ה נגד המשכון ולכך א"ח מדשמואל דהוי אסמכתא אבל מסיפא שפיר הקשה דעכ"פ איך יהיה הלוה מוב"מ לימא הא קבלית ואף דהוי אסמכתא זה אתי שפיר אם היה נודע לנו בבירור שנאבד אבל לענין שלא יהיה חייב כ"ז שת"י ואינו מחזיר לו זה לא הוי אסמכתא ומתרץ דמתניתין בדפירש או כגירסת הר"ח. לפי זה אתי שפיר דעת הסוברים דמטעמא דשמואל חייב אף באונסין ולא יקשה ממתניתין דב"מ דשם כיון דהת"ק סובר בלא"ה דהוי שו"ש מטעם פרדר"י אם כן לא יפסיד הלוה אף בלעדי קבלתו שוב הוי אסמכתא וכמו שכ' התומים אבל ממתניתין דשבועות שפיר הקשו דעכ"פ לא יהיה מוב"מ:

והנה הרמב"ן תירץ על קושיתו הנז' דכיון דחייבוהו חז"ל שישב' שבועה שאינו ברשותו הוי מוב"מ והר"ן הקשה על זה דאיך יכול להוציא בשבועה הזאת הא התקנה לא הוי רק לטובת המפקיד אף ששילם מ"מ שמא עיניו נתן בו אבל לא להוציא על ידי זה אם בלעדי השבועה לא הי' מוב"מ. ויש לומר בדעת רמב"ן דהא בלא"ה הקשה בפנ"י ב"מ (דף ל"ד) דלמה לא נאמין להמלוה במגו דנאנסו להסוברים דאמרינן מגו להוציא וכ' דיש להלוה גם כן מגו [ומה שכ' שם דמגו של הלוה הוי ככל מגו דמוב"מ דאינו נאמן במגו דכופר הכל קשה דהא אם הלוה לא יהיה נאמן במגו יהיה המלוה נאמן להוציא אם כן מועיל המגו של הלוה לפוטרו ממון אך זה יקשה למה דאמרינן בש"ס עקרוהו להשבועה מהלוה ושדיא על המלוה מטעם שמא ישבע זה יקשה דיהיה הלוה נאמן במגו דכופר הכל ואי דהוי מגו דהעזה ז"א דהוי לאפטורי מממון אולם זה יקשה גם כן בשכנגדו חשוד על השבועה יהיה הלוה נאמן במגו דכופר הכל הואיל דהוי לאפטורי מן ממון וכבר כתבו בזה המחברים ויבואר אי"ה במ"א] וי"ל בישוב קושית הפנ"י דהא רש"י מפרש שמא ישבע זה ויוציא כו' ויפסלנו לעדות והקשו בתוס' וכי עבדינן תקנתא לרמאים אולם רש"י מיישב זה בלשונו שכ' ושמא לא דקדק זה בשומא ומבואר יותר בש"מ ב"מ שם משם הריטב"א דכיון דאין החפץ תחת יד הלוה לא יכול לשום בבירור. וכן באמת גם המלוה לא יכול לידע בבירור גמור השומא מדהקשה הש"ס א"ה ליטרח לוה וליתי' ליה ועיי"ש בש"מ ובריטב"א ולפי זה לא הוי מגו כיון דאנן לא חשדינן להמלוה שרוצה לגזול רק דטעה בשומא והוי כמגו בדדמי. ולפי זה לענין כמה היה שוה בזה לא מהני המגו דהוי בדדמי דא"י לדעת בבירור השומא אבל לענין להאמינו להמלוה דאין תחת ידו המשכון דנאבד יש להאמינו במגו דהיה טוען נאנסו ושפיר כ' הרמב"ן כיון דנשבע שבועה שאינו ברשותו שוב הוי הלוה כמוב"מ ולא קשה דאיך יוציא ממון על ידי שבועה דאינו ברשותו זה אינו דהא יש להמלוה מגו דנאנסו ואי דנאנסו היה חייב שבועה הא גם עתה נשבע ואי דהוי מגו להוציא הא המלוה טוען ברי והלוה שמא ובכה"ג אמרינן מגו להוציא ומה שיש לגמגם בזה יתיישב אחר העיון:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה