אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני הלואה · סימן סז
בש"ע (סי' ע"ב ס"א) המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית וכ' בסמ"ע אם השתמש בו ולא קיימא לאגרא אף דהוא עביד למיג' פטור אף לצאת ידי שמים ואם קיימא לאגרא נראה מדבריו דחייב לשלם וכן כ' בנתיבות. ולכאורה הא אף בקיימא לאגרא מ"מ כאן דאינו ת"י ולא יכול להשכיר לאחר כ"ז שהוא ממושכן ביד המלוה לא גרע מאם אינו בעיר ואין מי שישתדל בעבורו להשכירו דמבואר (סי' שס"ג) דהוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואינו חייב להעלות שכר וכן כ' בס' מחנה אפרים הלכות מלוה (סי' כ"א) כיון דאין הלוה יכול עכשיו להשכירו מדינא פטור דהוי כלא קיימא לאגרא וליכא נמי משום רבית דמאי חסרי'. אולם י"ל דהא אם נחית שלא אדעתא דאגרא במטלטלין דהוי כגזלן ושואל שלא מדעת וכשולח יד בפקדון והוי כמו גזלן דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואם כן בלא"ה פטור מלשלם שכר שימוש וצריך לומר כמו שכ' בנתיבות דאמרינן ודאי אדעת שכירות נטלה שלא לחשדהו בגזלן וזה דוקא בקיימא לאגרא דאף דהשתא לא קיימא לאגרא הואיל דאינו ת"י מ"מ כיון דקיימא לאגרא וניחא להו לבעלים אם משתמש ונחית אדעתא דאגרא לכך חייב לשלם אבל בלא קיימא לאגרא בעצם פטור ואף די"ל כיון דמ"מ אסור לכתחילה להשתמש בו מטעם איסור רבית נימא מסתמא נחית אדעתא דאגרא זה אינו דהא מבואר בטו' (סי' שס"ג) בתוקף ספינה דל"ק לאגרא אף שדעתו היה לשלם שכ' פטור וכן משמע מדברי הש"ע שם (ס"ה). אך מ"מ יש להבין דמשמע מדברי הטור דוקא בתופס בע"כ של הבעלים אז אף דגלי דעתו דנחית לאגרא מ"מ כיון דהוי כגזלן פטור אבל בלמ"ד בעלי' י"ל דחייב לשלם ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים (סי' ז"ך) בדיני גניבה וגזילה באורך בדברי הטור והביא שם דגם בתוקף בעל כרחו חולקין תוס' ב"מ (דף ס"ה) על הטור וסברו דחייב לשלם בגילה דעתו שרוצה ליתן שכר אם כן אף בל"ק לאגרא נימא דמסתמא אדעתא דאגרא נחית כיון דאם אינו נותן שכר אסור משו' ריבית. וצריך לומר כיון דלא קיימא לאגרא בעצם ואז אף אם נחית אדעתא דאגרא מ"מ בכלל שואל שלא מדעת הוא והוי כגזלן וחייב באונסין אם כן כל זמן שלא גילה דעתו דנחית אדעת' דאגרא לא מחייבינן ליה לשלם אבל בקיימא לאגרא בעצם הדבר אף דהשתא אין בידו להשכיר לאחרים מ"מ ניחא להו לבעלים מה שהמלוה משתמש בו אם נחית אדעתא דאגרא אמרינן דודאי אדעתא דתשלומין נחית. וביש"ש ב"ק פ' הגוזל הקשה ע"ד הטור הא אף בקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא מ"מ באם אין הבעלים רוצים הוי כגזלן למפרע רק אם רצו בשכר חייב לשלם אם כן אף בלא קיימא לאגרא נמי נימא כן דתליא ברצון הבעלים. ויש לומר להמבואר בש"ך (סי' שנ"ח) בלוקח דבר שאין הבעלים מקפידין דאם באו אח"כ וגלו דעתייהו הוי למפרע כלקח בהיתר ולא תליא ביאוש שלמ"ד אם כן אתי שפיר דעת הטור דאם קיימא לאגרא כשהבעלים רוצים אחר כך בהשכירות הוי למפרע כירד ברשות ולא הוי כגזלן אבל בלא קיימא לאגרא לא מהני הרצוי של אחר כך ואף אם התרצו אחר כך כיון דאז לא ידעו וליכא אנן סהדי דנ"ל ולהיפוך אנן סהדי דל"נ להו כיון דלא קיימא לאגרא לכך אף שהתרצו אחר כך לא מהני על למפרע ועד עתה הוי כגזלן וחייב באונסין לכך פטור משכירות. וה"נ במשכון בקיימא לאגרא אנן סהדי דנ"ל להבעלים אם נחית אדעתא דאגרא לכך חייב לשלם ואמרינן מסתמא נחית אדעתא דאגרא שלא יהיה גזלן אבל בלא קיימא לאגרא דלא מהני אף אם התרצו הבעלים אחר כך להפקיעו מדין גזלן כיון דעצם הדבר ל"ק לאגרא לכך פטור מלשלם שכר שימוש.
ומ"ש הטוש"ע צריך כו' שהוא כמו ריבית כ' הסמ"ע דריבית ממש ל"ה הואיל וגוף הלואה לא נתרבה ועיין נתיבות ביאור דבריו ומ"מ קשה למה ל"ה עכ"פ אבק ריבית ולמה כ' הטור כמו ריבית וביו"ד (סי' קע"ב) מבואר דבלא נכייתא הוי א"ר ועוד דשם משמע דהטור מסיק כדעת רש"י דבית חמור ומטלטלין חמור מבית וכבר האריך בזה בס' כהונת עולם שם. ונראה דודאי בדבר שאין דרך להשאיל לחבירו לא איצטריך הטור להשמיענו דגזל הוי כשמשתמש במשכון שלא מדעת בעלים ואטו ברשיעי עסקינן שצריך ליזהר שלא ישתמש בשל חבירו שלמ"ד בעלים רק אתי לאשמועינן דאף בדברים שאין בעה"ב מקפידין ודרך בני אדם להשאיל לחבירו בחנם וגם שלמ"ד בעלים דצריך ליזהר שלא ישמש במשכון שלמ"ד בעלים וכמבואר בטור וש"ע יו"ד (סי' ק"ס ס"ז) דצריך ליזהר מלהנות מלוה שלא מדעתו אפילו בדבר שהיה עושה לו אם לא הלווהו ועיין שם בש"ך שכיון שנהנה ממנו שלא ברשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו יסבול לו:
ואם היה פחת על ידי ששימש בהמשכון כ' התומים דמגלגלין עליו את הכל ובנתיבות תמה עליו דזה דוקא בקרקע דאינה נגזלת אבל במטלטלין אם נטלם ע"ד שאלה שלמ"ד אם אינן עשוין לשכר אין צריך לשלם רק הפחת כמבואר (סי' שס"ג ס"ה) ולכאורה יש לומר דהא מבואר מש"ס ב"מ (דף מ"א) דאף שומר השולח יד ומשתמש בהחפץ אינו חייב רק כשמשך ובתשמיש בלבד לא יצא מרשות בעלים וכמו כן יש לומר בשואל שלא מדעת אף דהוי כגזלן מ"מ אם לא עשה הגבהה רק בשימוש בעלמא לא קנה שיתחייב באונסין וכן כ' המחנה אפרים דיני גזילה (סי' י"ב) דאף לדעת הטור (סי' שס"ג) אם נטלה ע"ד שאלה אינו משלם רק' הפחת ולא שכר מה שנשתמש דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מ"מ אם לא משך הכלי רק משתמש במקומו לא קנה הגזילה וחייב לשלם ועיין בס' ד"ח דיני שומרים (סי' ט') שהאריך אאמ"ו ז"ל שם לבאר כן בטעם וסברא דשימוש לא הוי קנין המועיל לכך אם היה הגבהה להשתמש קיימא ברשותו לענין אונסין וחשוב כגזלן וצריך השבה מעליא אבל אם לא עשה קנין רק שימוש בעלמא לא קיימא ברשותו ואני הוספתי שם על פי דברי ריטב"א (פ"ב) דקידושין דאף בשואל מדעת התחלת מלאכה ושימוש לא הוי קנין רק מדרבנן וממילא בשואל שלמ"ד דהוי איסור לא מצינו דאמרו דבשימוש יהיה קנין שיעמוד ברשותו לענין אונסין ושיהיה בידו בקנין גזילה וממילא י"ל דצריך לשלם שכר שימוש דהוי כמו בגוזל קרקע דאפילו ירד בתור' גזילה צריך להעלות שכר על מה שנשתמש. וכן ראיתי מבואר בדברי רמ"ה ב"ב (פ"ח) במתניתין דהשולח בנו אצל חנוני דפליגי חכמים ור"י בנטלה למוד בה לאחרים וקתני במתניתין ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנוני לתוכה שפטור כ' הרמ"ה דמודי' אם מדד לאחרים דפטור מתשלומי צלוחית דכיון דלא אגבהה לא קיימא ברשותיה עיי"ש (אות ט"ו וק"כ) הרי מבואר אף דהשתמש בהצלוחית למדוד לאחרים מ"מ כ"ז דלא שקליה לא קיימא ברשותו וא"כ י"ל דוקא בשומר כשנוטל להשתמש הוי ההגבהה לצורך שימוש קנין חשוב כמו בשאר גזלן וקיימא ברשותו אף אחר השימוש ויש לו דין גזלן אבל במשכון דבלא"ה כבר יצא מרשות הבעלים ואין ברשותן דהבעלים להקדישו ובפרט אם בע"ח קונה משכון הוי כיש לו להמלוה קנין בו אם כן ההגבהה אינו עושה שום קנין להוציא מרשות בעלים ולהכניסו לרשותו דהא בלא"ה כבר יצא מרשות בעלים וקם ברשותו ומה תוסיף ההגבהה לעשות קנין. ועיין ספר המקנה קידושין (סי' כ"ח סי"ב) שכ' בגזל משכון שבידו כיון דקיי"ל דלא מקרי שליחות יד רק כששלח בו יד על מנת לחסרו אבל בלא"ה אע"ג דהוי גזלן לא מקרי שליחות יד אם כן נראה פשוט דאם המלוה מגביה משכון לקנותו אין בו שום קנין כיון דכבר היה ברשותו והביא ראיה מב"ק (דף כ') גזבר שנטל אבן או קורה דלא מעל עד שנתנו עפ"י ארובה עיין שם. ואם כן ממילא בשימש בהמשכון לא קיימא ברשותו ושפיר צריך לשלם שכר שימוש ואם פחתו מגלגלין עליו את הכל כמו בגוזל קרקע הואיל דלא הוציא מרשות בעלים ולא נעשה בו קנין גזילה כן נמי במשכון:
אך אם כן יקשה על דברי רמ"א דכ' ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד בפקדון וכ' הסמ"ע ונ"מ דמשם ואילך אף אם נאנסו בידו חייב באחריותן משמע דהמשמש במשכון הוי הדין כמו שולח יד וקיימא ברשותו ודין זה הוא ממרדכי משם הראב"ן דמשכון אקרי פקדון והביא ראיה מדקתני במתניתין מי נשבע מי שהפקדון אצלו אלמא משכון קרי פקדון הלכך דינו כפקדון ואם יש עדים נפסל משבועה אם כן מבואר דאף במשכון מהני הגבהתו לאם השתמש בו שיהיה באחריותו גם אחר כך וזה דלא כס' המקנה הנז' ובאמת מ"ש המקנה דאם המלוה מגביה משכון לקנותו אין בו שום קנין כיון דכבר היה ברשותו אינו מובן הא זה הוי שליחות יד גמור כשמתכוין לקנותו לגמרי שיהיה שלו וראייתו מב"ק אינו ראיה דשם בגזבר דכל היכא דהיא היא ברשות הקדש וכשנטלה לא מעל דלא נתכוין להוציא כלל מרשות הקדש כיון דסבר דשלו הוא ולא נתכוין לקנות אבל במשכון אף דיש לו בו קנין משכון וכבר יצא מרשות הלוה מ"מ אינו שלו לגמרי וכשמתכוין לקנו' בגזילה אין חסרון גדול מזה ועיין ריטב"א ב"מ (דף מ"א) דאם בדעתו לגזול הכל אפילו דעתו לשלם ל"ב חסרון דאין חסרון גדול מזה ובמשכון גם כן אם מגביהו לקנותו בגזילה אין חסרון גדול מזה וממילא הוי כגזלן דעלמא. ודוחק לומר דכוונת הסמ"ע באם נאנס בידו בשעת שימוש דבזה ודאי נראה אף בלא עשה שום קנין מ"מ כיון דנאנס בשעה שמשתמש ואז כל הנאה שלו לא גרע משואל וכמו דמבואר סנהדרין (דף ע"א) ועיין שם ברש"י ומהרש"א אבל אחר השימוש כשהחזיר למקומו י"ל דאינו חייב באונסין כיון דלא שייך בו קנין על ידי הגבהה דמדברי הסמ"ע לא משמע כן רק מכאן ואילך חייב באחריותן ומזה נראה דלא כסברת המקנה ואף במשכון שייך קנין גזילה: