אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני הלואה · סימן סג
א) קיי"ל בש"ע (סי' ס"ו) דאין אותיות נקנין אלא בכומ"ם ואם מכר לחבירו שט"ח וחסר הכתיב' כדין לא קנה. ובאמת דעת כמה פוסקים ראשונים דהלכת' אותיו' נקנות במסירה ותליא בגירסת הש"ס ב"ב (דף ע"ו) ובכנה"ג כ' דכיון דדעת הרשב"ם ורב יהודא גאון וכן ריא"ז משם זקינו ובס' בני שמואל כ' שמצא כ' משם ר"י גאון ז"ל היפוך זה אבל בס' העיטו' מצא שדעתו ודעת בעל נתיבות כרשב"ם ז"ל ונראה מדברי בעל משפט צדק דיכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו עכ"ד. ובאמת בהגהות אשרי פז"ב כ' דרה"ג ור"ח והאלפסי והר"ת וה"ג פוסקין דאין אותיות נקנות במסירה אולם בהלכות גדולות שלפנינו מבוא' דפוסק דנקנות במסירה אלא שחידש דבר בזה וז"ל (בדף ק"ג) דפוס ישן דהיכא דיהיב ליה לחבריה שטר במתנה ומסריה נהליה בפני עדים קניה ואע"ג דלא קנו מיניה דקיי"ל הלכתא כר"א בגיטין דעדי מסירה כרתי עכ"ל. והדברים נפלאים כמו שתמה על זה הרבינו ישעיה הזקן ז"ל בספר המכריע (סי' כ"א) שהביא דבריו וכ' הפסק שלי נ"ל נכון אבל מה שמסתייע מר' אלעזר אינו נ"ל דלא שייכא פלוגתייהו הכא דגם ר"מ מודה בזה מידי דהוי אכל מטלטלי דעלמא דכיון דמסרינהו בידיה קונה ומה אנו צריכין לעדי חתימ'. ובס' ש"ח הקשה ביותר דהא אף ר"מ ס"ד דגמ' קידושין (ד' מ"ח) דס"ל אותיות נקנות במסירה:
ולפי קוצר דעתי יש ליישב דברי בה"ג דראיתי בס' המכריע שהביא דברים משם בה"ג ולא מצאתי אותם בס' הבה"ג שלפני הוא הביא דבריו שכ' אמר אמימר הלכתא אין אותיו' נקנות בחליפין למימרא דסבר דבמסירה נקנות ומש"ה כתב בחליפין וזה לא מצאתי בבה"ג ומדבריו שבבה"ג שלפנינו נראה קצת דנקנות בחליפין מדכ' אע"ג דלא קנו מיניה דקיי"ל הלכתא כר"א בגיטין נראה מדבריו דאם קנו מיניה אז מהני אף לר"מ. וסובר הבה"ג דבכל קנינים צריך שיהיה שייכות להקנין אל מה שקונה והקונ' קרק' בשטר יש לו ראיה שהקנה לו אף אם לא נתן התמורה מ"מ יכול להקנות ע"י השטר לבד אף שהשטר הוא רק נייר בעלמא וממה שכתב בו שהקנה לו הקרקע אינו מוכח מתוך השטר כיון דלא חתמו עליו סהדי מ"מ יכול להקנות על ידו אם יש עדי מסירה שמסר לו בפניהם שבזה יקנה ואף אם מתו העדים אח"כ כבר קנה ע"י שבשעת הקנין היה יכול לברר על ידי העדים ולר"מ לא מהני עדי מסירה כיון שצריך שיתברר מתוך השטר שקנה ממנו הקרקע וצריך שיחתמו עדים ויהיה מוכח מתוך השטר ואז אף אם מסר לו בינו לבינו מ"מ תפיסתו מוכח שבא לידו מדעת בעלים וחזקה שביום שנכתב נמסר וזה אתי שפיר אם בתוך השטר נזכר שם הקונה אבל אם נכתב על שם ראובן ומכרו ללוי דאינו מוכח מתוך השטר שהוא שלו אף דרבא סובר אם נקנו במסירה אין צריך להביא ראיה היינו דתפיסתו מוכח שבא לידו מן הבעלים ומ"מ לעצם הקנין צריך שיתברר גם אחר כך לכל שהוא קנה דאם לא כן לא חל הקנין דאינו דומה לשאר מטלטלין דתפיסתו מוכח דהוא שלו וכל מה שביד אדם הוא שלו דזה הוי גופו ממון אבל בשטר דאין גופו ממון ורק ראיה שבו שמשועבד קרקעותיו להמלוה אבל אינו מוכח שמכר לזה שהוא ת"י ואמר לו שיקנה הוא וכל שעדודו ועיין קצוה"ח (סי' ע"ב) בדברי רמב"ן בספר הזכות דאינו נאמן לומר שממושכן הוא בידו וא"ד ללקוח דתפיסתו מוכחת מה שאין כן במשכון דאינו מוכח מתפיסתו דנתחייב לו מקודם וה"נ דכוותי' בשטר אף דחזקה דבא לידו מן המלוה מ"מ אינו מוכח מתוך השטר דהלוה נשתעבד לו דהיינו שהמלוה אמר לו שיזכה על ידי מסירת השטר בהשיעבוד וכיון דהלוה יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את לא חל הקנין רק לר"א דעדי מסירה כרתי חזינן דאף דאינו מוכח' מתוך השטר חל הקנין על ידי העדי מסירה כן נמי כשמוכ' המלוה השטר לאחר חל גם כן הקנין אבל לר"מ אינו יכול לחול הקנין על ידי העדי מסירה וצריך שיהיה מוכח מתוך השטר כן נמי זה שקונה השטר שנכתב בו שם אחר אינו מוכח מן מה שהשטר בידו שהוא שלו ויכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את אבל אם הקנה השעבוד של השטר על ידי קנין סודר זה הוי כמו שאר דברים שיקנו על ידי קנין סודר אף דאינו מוכח ממה שבידו דזה הוי קנין בפ"ע רק מה שרוצה לקנות על ידי שטר שבא לידו צריך שיהיה מוכח מתוכו. ולפי זה אתי שפיר די"ל דאף ר"מ סובר כרבי דאותיות נקנות במסירה והיינו בצירוף קנין סודר ול"ק מהא דקידושין הנז' כן יש ליישב דברי הבה"ג. אבל שאר הראשונים והגאונים דס"ל דאותיות נקנות במסירה ל"צ שום ראיה דתפיסתו מוכחת ומהני לקנין בפ"ע דהמסירה הוי כאלו גם השעבוד בא לידו וכמבואר בדברי הרמ"ה ב"ב (דף קע"ב). עכ"פ דעת בה"ג גם כן כשמסר לו בפני עדים נקנות במסירה בלא כתיבה וכן דעת ספר המכריע שם דנקנות במסירה לכן יכול לומר קים לי שלא להוציא ממון מיד המוכר. וכן כתב בתשובת שער אפרים (סי' קכ"ה) דא"י להוציא הממון מיד המוכר:
וראיתי בס' שער המשפט דגימגם בזה דהא להסוברים דאינו נקנה במסירה המעות חוזרים משום דהוי מקח טעות ואם כן ממילא כיון דאינו יכול לגבות ולהוציא מיד המלוה כיון דלדידן הוי סד"ד ואינו יכול להוציא בלא כתיבה אין לך מקח טעות גדול מזה ודומה להא דמבואר (סי' רל"ב) במוכר דבר שנמצא אפילו ספק טריפה אינו יכול המוכר לומר אייתי ראיה דטריפה כיון דמ"מ מטרפינן מחמת ספק אין לך מום גדול מזה והוי מקח טעות וה"נ כיון דקנה על דעת לגבות החוב ומחמת הס' אינו יכול לגבות הוי מקח טעות והאריך בזה. ולא קשה כלל לא מבעי להסוברים דבספיקא דדינא מהני תפיסה ואם כן אם הלוקח תופס מן הלוה אין מוציאין מידו ודאי דאינו דומה לנמצא ספק טריפה דשם אנן סהדי כיון דאינו ראוי לאכול בשום אופן הוי מום מבורר מה שאין כן בזה יכול לומר קים לי דנקנה השטר לך במסיר' ועכ"פ אם יתפוס מן הלוה אין מוציאין מידו אלא אף להסוברים דלא מהני תפיסה מ"מ לא נוכל לבטל המקח מחמת המום דשם הוא מום שלא הי' יודע הלוקח מזה אבל ודאי אם היה מום הגלוי לכל ויודע שהוא ספק טריפה וקנה לא נתבטל המקח וה"נ כיון דהדין נודע דאינו יכול להוציא מן הלוקח בלא כתיבה ומסירה אף אם טוען הלוקח שלא הי' נודע לו מ"מ כיון שלא הוי מום שלא נודע אינו יכול לחזור על המוכר לו מטעם מום במקח רק מטעם דלא נעשה קנין המועיל יכול לחזור מן המקח וכיון דהוי סד"ד דדלמא להלכה אותיות נקנו במסירה לחוד יכול לומר אייתי ראי' דלא מהני בלא כומ"ס ואף דאתה א"י לגבות מן הלוה לא איכפת לי בזה הא קבלת המקח בשלימות בלי מום:
ב) וגדולה מזה כ' הרמ"ה ב"ב פ' הספינה (סי' ז"ך) בהא דאמר ר"פ דצריך למכתב ליה קני לה כו' ופריך וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ואמר אין לצור וכ' הרמ"ה והוי לי' ביטול מקח דהא קיי"ל המוכר שטרותיו לבושם יש להם אונאה ולפירוקא בתרא דלפרקין לקמן גבי צמד ובקר דאי הוי בכדי שאין הדעת טועה מחילה הוי ה"נ הוי מחילה עכ"ד ובש"מ שם כ' משם רבינו יונה ע"ז ודברי תימא הן שכיון שאין דרכן של בני אדם לקנות ש"ח לצור ע"פ הצלוחית ל"ה לנו לתלות יתרון הדמים במחילה אלא הי' לנו לומר שהיה סבר לקנות החוב דלאו כלהו אינשי דינא גמירי והוא חושב שיקנה החוב אעפ"י שלא כתב לו קני לך איהו וכל שעבוד' דאית ביה תדע דלא דינא גמיר דהא אם תאמר שהוא קונה השטר לצור למה הוצרך לו לקנות הנייר בכתיבה וכי תימא לראיה בעלמ' הא סגי אם כתב ליה קני לך ועוד לא עביד אינש שטר ראי' על זה אלא ודאי דהמקח בטל דמקח טעות הוא שהיה סבר לקנות השט' בכתיבה זו עיין שם עוד בדבריו ומשמע דוקא אם כתב לו שטר וכתב בו קני לך שטר זה בזה אמרינן כיון דטרח לכתוב לי' שטר כוונתו היה על הראיה שבו ולא על הנייר לבד וכיון דלאו דינא גמירי הוי מקח טעות אבל אם מכר לו במסירה בלבד כמו שאר מטלטלין גם ה"ר יונה מודה דהוי בכדי שאין הדעת טועה והוי מחילה ואם כן אף לדידן דבעינן כומ"ס מ"מ אם אינו מוכח דכוונתו היה על הראיה הוי בכדי שאין הדעת טועה ומחילה ומתנה הוי כמו דפסקינן (סי' ר"כ) אלא אף אם נאמר דדעת ר"י דכיון דלא כל אינשי דינא גמירי ויש לתלות בטעות דסבר שבזה קונה השעבוד גם כן ולא הוי מתנה מ"מ זה דוקא להסוברים דבבירור אין הלכה כרבי וצריך כומ"ס אבל לדידן דהוי סד"ד דיש לומר דנקנו במסירה בלבד לא הוי מקח טעות דהא יכול לומר קים לי דנקנה השטר במסירה לבד ואף דלא תוכל להוציא מן הלוה לא איכפת לי בזה אני אומר דחייב הוא לך בדין ומה איכפת לי דלא תשיג ב"ד לזה להוציא ממנו ואינו דומה למוכר ס' טריפה דאין ביד מי להכשיר ויאמר הלוקח להמוכר אף אם היה בידך לא היה ראוי לך והיה אסור לך לאכול אם כן הוי מום בגוף המקח מה שאין כן בנד"ד אם היה ביד המוכר הי' יכול לגבות וליכא שום מום בגוף המקח רק מצ"א אתה טעית דהיית סובר דבזה בלבד יכול לגבות מהלוה אני אומר באמת כן הוא הדין שבמסירה בלבד נקנה השעבוד מהשטר והממע"ה ואינו דומה למוכר ספק טריפה ואין לומר דמ"מ הוי אומדנא דמוכח דאם היה יודע שלא יוכל לגבות מהלוה לא הוה קונה ז"א דלזה יכול המוכר לתקן שיתן לו שטר מכר ושיקנה גם על ידי כתיבה רק הש"מ אתי עלה מטעם כיון שמקודם שיתן לו שטר כתיבה לא יוכל לגבות הוי כמום בגוף המקח ואף דנותן לו עכשיו מחדש הוי פנים חדשות ומכירה בטילה וזה אינו רק אם אתינן עלה בתורת מום במקח אבל למה שכ' דלא הוי מום כיון דאינו דומה לס' טריפה רק באנו לבטל המקח מטעם אומדנא אם היה יודע אז שלא יוכל לגבות ע"י מסירה בלבד בלא כתיבה לא הי' קונה עד שיתן לו כתיבה גם כן וכיון דעל ידי קים לי לא נתבטל המקח דלא הוי שום מום רק מטעם אומדנא לזה ודאי מהני אם נותן לו עכשיו כתיבה:
ג) אך אם נאמר דהוי סד"ד והמוחזק יכול לומר קים לי דנקנה בכומ"ס יש לדון לענין קידושין אם קדשה במלוה בשטר שעל אחרים במסירה בלבד י"ל אף דלא תוכל לגבות מהלוה מ"מ תהיה מקודשת מספק דלמא קנתה השטר חוב ואף דאינו יכולה לגבות מן הלוה מ"מ דלמא באמת חייב לה ויש כאן כסף ובאה"ע (סי' כ"ח סי"ג) משמע דאם היה בלא כתיבה ומסירה אין כאן ס' ואפשר דכיון דבלא"ה הוי ספק אם סמכה דעתו משום דיכול למחול הוה לענין זה כס"ס אבל אם בודאי סמכה דעתה יש לחוש לקידושין אם מקדשה בשטר שעל אחרים במסירה בלבד דדלמא הדין הוא דנקנה במסירה בלבד ובשער משפט כ' בפשיטות כיון דאין האשה יכולה לגבות מן הלוה ואין לקדושין אלא מקומו ושעתו. ויש לדון בזה טובא כיון דעכ"פ מהני תפיסה אם הוי סד"ד ועיין קונטרס הספיקות בקצוה"ח (כלל א') דחקר בזה בקדשה בדבר שיש בו סד"ד וכתב דאם לא מהני התפיסה אף דקדשה בו והוי סד"ד להסוברים דלא מהני תפיסה אינה מתקדשת כיון דהבעלים יוציאו מידה אין אשה מתקדשת בלא כלום והביא דברי תוס' רי"ד קידושין (דף מ"ח) דמשמע מדבריו דאם תפס השני בספיקא דדינא וקדש בו אשה דהוי קידושי ספק וכתב די"ל דמהני תפיסה ס"ל להמפרש בספיקא דדינא ושמעינן מיהת מיניה דבגוונא דמהני תפיסה קידושי ספק הם ולדבריו יש ללמוד דאף שלא תפס רק קדשה קודם שתפס במה דהוי ספיקא דדינא כיון דמהני תפיסה הוי גם כן קידושי ספק דהא כל חילו מדברי המפרש שם בתוס' רי"ד שפי' בהא דקאמר שם בש"ס לפרש הברייתא דקתני התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דאיירי בקדשה בשטר שאין עליו עדים ר"מ לטעמי' דסובר עדי חתימי כרתי ור"א לטעמיה דאמר עדי מסירה כרתי ורבנן מספק' להו אי כר"מ אי כר"א וכ' התוס' רי"ד שרא' למפרש א' שפי' בשטר חוב שיש לו על אחרים ואין עליו עדים אלא שהלוה מסרו למלוה בפני עדי מסירה ור"מ לטעמי' דעח"כ לכן לאו שטר הוא ור"א לטעמיה דהוי שטר וקנתה ורבנן מספקא להו ומזה למד הקה"ס דאף שהוא ספק אם קנתה השטר מ"מ מתקדשת מספק וממילא נלמוד אף קודם שתפס גם כן הוי ספק קידושין. אולם לא אדע דהא ודאי כוונת המפרש אף דהתוס' רי"ד כ' שם עליו דלא יתכן זה הפירוש כלל דאם יש עדי מסירה שהודה לו שהוא חייב לו ל"צ ר"מ לעדי חתימה ולא אמר ר"מ עדי חתימה כרתי אלא בגט ובשט' קידושין דלא מהני הודאת פיו ולא בשטר חוב. אולם כוונ' המפרש הוא דבשטר חוב גם כן בעינן שיהיה מוכח מתוך השטר ואין שם שטר אף כשמודו הבעלים רק באם הוא בכ"י או בע"ח לר"מ ולר"א בעדי מסירה ועיין תוס' גיטין (דף י"א) ד"ה חספא דמבואר משם דאף בממון אם כ' שדה מכורה לך ואין שם לא עדי חתימה ולא עדי מסירה ולא כ"י אף שהנותן מודה שמסרו לו לאו כלום הוא ולא קנה אף דיש הודאת בע"ד דכל דאינו מוכח מתוך השטר ולא יש ראיה ממנו לאו שם שטר הוא ואם כן בהלואה לר"מ אף עפ"י שמודה בפני עדי מסירה שהלוה לו ומסר לו שטר בלא חתימת עדים לא הוי רק כהודאת פיו וכמלוה על פה ולאו שם שטר הוא וליתא במכירה רק במעמד שלשתן כמו שאר מלוה על פה ולדברי המפרש יש לומר דשפיר גרסינן שם בגמרא ורבנן ספוקי מספקי לי' ואינה מקודשת כלל אם לא יש בנייר שוה פרוטה דמספק לא קנתה המלוה דלמא כר"מ דעדי חתימה כרתי ולאו שם שטר על זה וליתא במכיר' ומספק לא קנתה ואינה מקודשת בבירור כיון דאינה יכולה להוציא בדיינין מן הלוה ולא מוכח כלום מדברי מפרש לנידון דהקה"ס שם:
ד) ברם למה דמבואר באה"ע (סי' כ"ח) שם ד' הפוסקים דמקד' באיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת דחוששין לקידושין אף דאינו שוה כלום וביאר שם בס' אבני מלואים דיש לומר דלענין קידושין לא בעי דוקא הנאה רק כיון שהוא כסף ודבר השוה כסף ויש לה זכיה בו מתקדשת עיין שם בדבריו ולדבריו אם מקדש בס' איסור הנאה אף דאסור מספק חוששין לקידושין מספק דדלמא מותר והוי כסף וכן ראיתי מכבר בתשובת יד אליהו (סי' ס"ז) שפלפל בעור ושיער דמת ישראל אם אסור בהנאה והעלה דתליא במחלוקת הפוסקים וכ' דלענין קידושין הוי ספק והיתי מתמה עליו דכיון דאסור מספק אין כאן הנאת כסף. ולפי דברי הא"מ הנ"ל דמתקדשת במעמלה"ח אף בלא הנאה רק בתורת כסף כן בכל מקום שיש כסף אף דאסור לו בהנאה מספק מתקדשת דדלמ' מותר ועכ"פ אם מותר הוי כסף אף דאסור לה בהנאה מספק ויש מקום לדברי יד אליהו הנז' ואם כן גם בנדון דידן דאף דמספק אינו יכול להוציא מן הלוה מ"מ כיון דלהלכה הוי פלוגתא דרבוותא אם אותיות נקנות במסירה בלבד וממילא אם קנתה החוב הוי כסף ויש לחוש לקידושין. אולם בחידושי לדיני קידושין הרבתי בראיות לבאר דעל כרחך בלא הנאה כלל אף דהוי כסף אינה מתקדשת. ובלאו הכי אינו ראיה מדברי הב"ש אה"ע דלא חש לספיקא אם אותיות נקנות במסירה דהוא כתב להלכה כפסק הש"ע דאינן נקנות במסירה בודאי אבל להאוחזים דגל הקים לי דפסקו בכנה"ג ובשער אפרים דאינו יכול להוציא דמי המקח מן המוכר דיכול לומר קים לי כהנך פוסקים דנקנות במסירה יש לומר באמת דאף לגבי קידושין חוששין כיון דלהנך פוסקים דנקנות במסירה יש לה כסף וגם הנא' ממון שוה גם כן מצד הספק דגם הלוה לא ישלם בלא החזרת השטר וצ"ע בזה:
ומה שהביא השער משפט ראיה מסעיף י"א דאף לענין קניתו א"נ לומר הלוקח שטר היה לי ואבד וכ' הרמ"א דכן עיקר ותפ"ל כיון דהלוקח מוחזק יאמר קים לי דנקנות במסירה וכרבא דאין צריך להביא ראיה הנה מלבד דיש לומר נ"מ לענין אם צריך לטעון קים לי וגם אף דבש"ע הכריע כן יש סוברים דיכול לומר קים לי ואף דכ' התומים בקה"ס דלאחר הכרעת הש"ע אינו יכול לומר קים לי מ"מ אינו מבואר ההכרעה כ"כ ועוד יש כמה נ"מ מלבד זה יש לומר דכיון דאנו דנין על השעבוד אם נקנה על ידי מסירה כשאר מטלטלין דזוכה מי שהוא בידו או לא כיון דאין גופו ממון אם כן לא שייך לומר שהלוקח מוחזק דלא הוי מוחזק רק על הניי' ודוקא לרבא כיון דתפיסתו הוי קנין הוי מוחזק אבל אם קיי"ל כאביי דלא הוי תפיסתו קנין אם אין בידו שטר כתיבה אף מוחזק לא הוי ודומה למה שכ' המר"י מינץ בדברי הרא"ש במשיכה בגמל והנהגה בחמור דהוי עכ"פ מוחזק אף אם לא קנה משא"כ בהחזיק בשדה לקנות אחרת דכיון דאם לא קנה אף מוחזק לא הוי לכך כל הקודם זכה וה"נ דכוותיה כמובן:
ה) ואם מכירת שטרות הוא מן התורה או לא נודע מחלוקת הפוסקים והש"ך הכריע דמכירת שטרות הוא מה"ת והטעם דיכול למחול הוא כמו שכ' תוס' משם ר"ת דשעבוד הגוף ליתא במכיר' רק השעבוד נכסי וכשמוחל השעבוד הגוף נפק' השעבוד נכסי ועיקר יסודו על הרי"ף דהרא"ש והר"ן וסייעתו חשבו דהרי"ף ס"ל כן ולא כן הוא ובתומים כתב דמדכתב הרי"ף הטעם דלכך במתנת שכיב מרע אין היורש מוחל דעשו אותו כמתנה דאורייתא כאלו מטי ליד המקבל ואם ס"ל דמכ"ש דאורייתא הא כל מוכר ונותן הוי דאורייתא ומטי לידו כיון דנגמר המכירה מדין תורה הרי מטי לידו ושלו הוא כשאר מטלטלין ומ"מ יכול למחול ואם כן אין זה טעם כלל דמשום כך אין מתנת שכ"מ נמחל והו"ל להרי"ף לומר דהוי ליה כמו יורש דאורייתא ולא לומר כמתנה דאורייתא וכמטי לידו דמי מה שהוא בכל מכירות אלא ודאי דאם הוי מכירה דאורייתא אינו יכול למחול:
ולענ"ד לפי שמצאתי בתשובת ר"י מיגאש ז"ל תלמידו של הרי"ף (סי' ר) וז"ל שם אחר שכ' משם רבינו עוד אמר ומה שאמרנו שהמלוה אי אפשר לתת אותה לשום אדם במתנה דוקא אם היתה מלוה על פה אבל מלוה בשטר אפשר לתת אותה במתנ' ויקנה אותה מפני ששעבוד השטר על הקרקעות והוה ליה כאלו הקנה לו דבר נמצא בעין והוי דינה כדין דפקדון ע"כ מזה נראה דשמע מרבו דמלוה בשטר כשיש ללוה קרקעות מועיל מן התורה דאלו מדרבנן הא כל שטר נקנה בכתיבה ומסירה אף אם אין ללוה קרקעות ובלא כתיבה ומסירה הא דעת הרי"ף דאין אותיו' נקנות במסירה בלבד. אלא דכוונתו כשיש לו קרקע הוי המכיר' מה"ת ודינה כדין פקדון רק הואיל דהשעבוד הוא קרקע צריך כומ"ס וזה כשיטת רבינו חיים מובא בתוס' ב"מ (דף נ"ו) על הא דממעטינן שטרות מדין אונאה כ' דאם יש ללוה קרקעות קנה מן התורה שמוכר לו שעבוד שיש לו בקרקעות. ולפי"ז הוצרך הרי"ף לומר דהוי ליה כמתנה דאורייתא היינו דהא במתנות שכ"מ הוא הדין דאין היורש יכול למחול אף כשאין ללוה קרקעות ובזה לא הוי מכירה מן התורה ובכל זאת אינו יכול למחול וגם לא סגי דהוי ליה כאלו הוא מן התורה דהא אף אם מכירת שטרות הוא מן התורה וכן לדעת ר' חיים הנז' דהיכא דיש ללוה קרקעות הוי כמוכר לו השעבוד ומהני מן התורה המכירה מ"מ יכול למחול מטעם דמוחל לו השעבוד הגוף וממילא נפקע השעבוד נכסי ובכל זה בנותן שטרות במתנות שכ"מ אינו יכול למחול לכן הוסיף הרי"ף משום דהוא כמתנה דאורייתא דמטא ליה לידיה דמקבל. ונותן לגמרי כאלו כבר גבה המקבל וזקפן במלוה. וי'ו) וראיתי בס' נתיבות משפט על ר"י (דף ס"ט) דכ' דלרבינו חיים כיון דאם יש ללוה קרקעות קנה מן התור' ואדי דלא מהני מחילה. ומפרש כן גם כן דברי תוס' כתובות (ד' פ"ה) דכ' תימא לר"י דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שעבוד אבל כשאין ללוה כלום מה מוכר לו וכ' דלא הוי מכר מן התורה דאי הוי מכר אמאי מחול ומשמע דאם יש לו קרקעות אינו יכול למחול. ולדעתי העניה אי אפשר לומר כן דמימרא דשמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול סתמא קתני אף באם יש ללוה קרקעות ושיטת ר"ח הוא כעין שיטת ר"ת דמוכר לו שעבוד הנכסי' ולא השעבוד הגוף. ועיין ריטב"א ב"מ סוף פ' הזהב ולפי שדבריו נצרכים לנו כ"פ אעתיקם וז"ל מתחילה הביא דמש"ס ב"ב מוכח דמכירת שטרות אף בכומ"ס הוי רק דרבנן וקשיא ליה היכי ממעטינן דאין להם אונאה מקרא וכ' מש"ה פירוש הרב דודאי מכיר' שטרות דאורייתא מיהו אינו יכול למכור גוף ההלואה דאינו בעין ולהוצאה ניתנה אבל שעבוד קרקעות שהוא בעין הוא מוכר ועל השעבוד חלה המכירה אף מה"ת אבל על גוף ההלואה לא חל קניה מן התורה והוא ברשות מוכר ויכול למחול ואי מחל פקע שיעבוד' דאידך ממילא משום שהשעבוד תלוי במלוה והוא עיקר וכשהמלוה בטילה השיעבוד בטל ומפרש בזה הש"ס דב"ב אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו שמתנת שכ"מ נקנית כירושה ויש זכיה להמקבל בגוף ההלואה כמו ליורש היינו דאינו יכול למחול אבל אם הוא מדרבנן לא עדיפא ממתנת בריא ולמה שפרשנו אם מכר שטר חוב לחבירו וזה שקנה אותו מחל אותו אין מחילתו מחילה שיכול לומר לא מחלתי אלא מה שקניתי והוא השעבוד אבל גוף ההלואה לא קניתי ואין בידיו למחול והו"ל מלוה על פה כך שמעתי והאי דינא לכאורה הוא כפי דברי הרב כפי הדין אבל כי מעיינת שפיר אין הדעת סובלתו דכי אמרינן דאינו קונה גוף ההלואה מפני שאינו יכול להקנות לו דבר שא"ב אך דעת המלוה שיקנה כל אחד חובו והרי הוא כמו שנתן לו רשות שיעשה מן החוב מה שירצה וגם שיקבל ממנו מעות אם ירצה לפרוע מעות ואעפ"י שלא מכר לו מעות אלא שעבוד והטעם מפני שכבר גלה לו כל דעתו במכירתו שיעשה מן החוב מה שירצה תדע דבתר גילוי דעתו אזלינן דמי לא מודה הרב שאם פרע הלוה להקונה מעות כבר נפטר הלוה ואינו יכול המלוה לבקש מעותיו ע"פ ולומר שלא מכרתי אלא שיעבוד שאם תפרענו קרקע נמצא דבתר גילוי דעתו אזלינן וכיון שיש רשות להקונה לקבל מעות ולהשיבם אליו אם ירצה גם כן יש לו רשות למחול ולומר לו הריני כאלו התקבלתי עכ"ל הצריך לענינינו הרי דאף אם יש לו קרק' ומוכר לו החוב מ"מ גוף החוב אינו מכור מה"ת ומחילתו של המוכ' מהני שמוכר גוף ההלואה וממילא נפקע השעבוד וכן הוא גם כן דעת ר"ח והוא ממש כשיטת ר"ת דסובר מכירת שטרות דאורייתא ומוכר השעבוד נכסי ושעבוד הגוף נשאר בכח המוכר ולכך יכול למחול שעבוד הגוף ונפקע השעבוד נכסי כן לשיטת ר"ח דהוא סובר דצריך על מה לחול המכירה ואם יש ללוה קרקעות חל המכירה על השעבוד קרקעות דסובר דשעבוד קרקע בר מכירה הוא ולא גוף הלואה וכשמוחל גוף ההלואה נפקע שעבוד הקרקע ממילא ודינא דשמואל הוא בכל אנפי אף אם יש לו קרקעות:
זי'ן) ושיטת הסוברים דמכירת שטרות לאו דאורייתא הוא אף דיש ללוה קרקעות ונשתעבדו להמלוה מ"מ ליתא במכירה דאינו ברשותו כמו שכ' תוס' ב"ב ובנ"י שם משם רבינו יונה כיון דעכשיו אינו שלו ואינו יכול להקדישו כרבא דבע"חמכאן ולהבא גובה. אולם צריך להבין דבריהם מה ראי' מהא דבע"ח מכאן ולהבא גובה הא שם איירי באקדיש מלוה גוף הקרקע שיגבה ולא איירי דמקדיש גוף החוב וכמו שכ' שם רש"י מס' פסחים דלא הקדיש החוב אלא הקרקע וכשבא לגבותו מן הלוה חוזר מן ההקדש לכך לא מהני אבל אם מקדיש גוף החוב או השעבוד י"ל דמהני ועיין קצוה"ח (ס"ק ב') דהניח דברי תוס' בצ"ע דכתבו דמקדיש גוף החוב לא מהני אף מדרבנן מנין להו מש"ס הנ"ל דלא איירי דמקדיש גוף החוב דהא שם קאמר אי אקדיש מלוה גם אי זבין מלוה ובמכר מהני כשמוכר בכתיבה ומסירה וכזאת קשה על רמב"ן מלחמות ב"ק (דף ל"ו) דדעת בעה"מ שם דיכול להקדיש מלוה וכ' הרמב"ן דהוי א"ב והביא ראיה מרבא דהואיל דמכאן ולהבא גובה לא מהני ההקדש ומאי ראיה מייתי מרבא דלא מהני אם אקדיש הקרקע דמ"מ נוכל לומר דאם אקדיש גוף החוב דמהני:
וקצת יש לומר דהם סברו דעל כרחך אף לאביי דסובר למפרע גובה איירי דאקדיש גוף החוב וכל שעבודו של המלוה שיש לו על נכסי הלוה דאי לא אקדיש רק גוף הנכסים מה שיגבה יקשה חדא מה מהני ההקדש הא מ"מ הוה הקרקע כעת אינו ברשותו של המלוה דהא אין בידו להוציא בדין קרקע זו דיכול לסלקו בזוזי. ובהגהותי בדברי חיים דיני מכירה (סי' ל') כתבתי דמזה מוכח כשיטת הרמ"ה בש"מ ב"ק (דף ל"ג) דאף דבר שאינו ברשותו ממש כמו גזל מהני ההקדש אם בא אחר כך לרשותו. אולם כבר כתבתי שם בהשמטות דדעת המרדכי (פ"א) דב"מ הוא להיפך וכן מוכח מכמה ראשונים דלא ס"ל דיהני ההקדש ומכירה אף אם בא אחר כך לרשותו. ועוד איך מהני ההקדש על גוף הקרקע דאינו שלו ואם נאמר דחל הואיל דנשתעבד לו כיצד יהיה היניקה חולין דהא הפירות מזמן ההלואה עד שגובה הם של הלוה גם הא דעת כמה ראשונים דאף הלוה אינו יכול להקדיש גוף הקרקע שהוא ממושכן ביד המלוה כיון דחל שעבודו כמבואר יו"ד (סי' רכ"א) ובש"מ כתובות (דף נ"ט) ועיין ש"ך ח"מ (סי' רי"א) ובנתיבות שם ובד"ח דיני מכירה ומכ"ש המלוה אינו יכול להקדיש אף אם נאמר דהגוף שלו אם איגלאי מילתא למפרע דבא הקרקע לידי גוביינא מ"מ אז הא הוי אינו ברשותו וא"י להוציא בדיינים. לכך יש לומר דאביי כיון דסובר שעבודא ל"ד והטעם כ' הריטב"א (דף י"ג) בקידושין משום דאין קנין לחצאין. אם כן אף דרבנן תקנו שישתעבדו נכסי הלוה יקשה מ"מ באיזה כח יש לחכמים להפקיע כח הלוה שלא יהיה בכחו להקדיש הא מה"ת הוא שלו וברשותו וכיצד יפקיעו כח ההקדש לכך סובר אביי דרבנן אלמוהו לשעבודו דהמלו' יהיה כעין שותף בכל נכסי הלוה לפי ערך חובו ויחול שעבודו של המלוה שכל מה שיגבה יהיה שלו למפרע ואם מסלקו במעות לא נאמר דמשלם לו חובו ונפקע השעבוד ממילא רק הוי כאלו המלוה מוכר השעבוד שלו להלוה והפרעון הוא תמור' השעבוד ואם מגביהו הלוה קרקע בחובו חל ממילא למפרע הקנין והוי כמו לר' יוחנן במקדש אשה מעכשיו לאחר ל' יום דסובר שיורי שייר כמבואר קידושין (דף ס') ומבואר שם בראשונים דמתחיל מעכשיו ונמשך הקנין ונגמר לאחר ל' יום על תנאי גם כן דאם יתקיים התנאי יתחיל הקידושין מעכשיו ויגמרו לאחר ל' ואם לא יתקיים יתבטלו ובאופן זה גם כן כשמלוה מעותיו מקנה לו הלוה נכסיו לשעבודו שיתחיל הקנין מעכשיו ויהיה נגמר כשיגבה ואם לא יבא לידי גוביינא רק שישלם לו יהיה חל על זה ההקדש ויהיה למפרע שלו היינו תמור זכותו ויסתלק שעבודו מן הנכסים ובאופן זה ממילא אם מקדיש המלוה או מוכר היינו מה שיבא לידי גוביינא חלף שעבודו מהני ואיירי דמקדיש כל קנינו לכך שפיר מהני ההקדש ולא הוי כא"ב. ואם כן שפיר כיון דאיירי לאביי ע"כ דמקדיש כל זכותו ואעפ"כ סובר רבא הואיל דמכאן ולהבא גובה דלא מהני ההקדש על כרחך דאינו יכול להקדיש החוב ואם מכר המלוה אף דמכר כל זכותו ובכלל הקרקע שיגבה גם כן לא מהני לרבא רק אם מוכר השטר חוב זה ענין אחר שמוכר גוף ההלואה והוכיחו תוס' שפיר דאינו יכול למכור החוב לרבא הואיל דמכאן ולהבא גובה דהא אף לאביי איירי במקדיש גוף החוב גם כן או שמוכר גוף החוב רק לא במסיר' השטר באופן שיגבה הלוקח וההקדש מהמלוה דבזה באמת מהני מדרבנן או במסירה לבד או על ידי כתיבה ומסירה רק הוכחת התוס' דאם תאמר כשיטת דיכול למכור מן התורה גוף השעבוד מהראוי לומר דמהני מכירת הקרקע וההקדש מה שיגבה כיון דכבר נשתעבד לו:
ח) ועיין ריטב"א ב"מ שם שכ' עוד הוצרכתי להוסיף על דברי הרב שאמר שמה"ת חלה המכירה והמתנ' בשעבוד שהוא בעין משום דקשה ליה הא אינו יכול להקדישו משום דקיי"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא גובה ואי אקדיש מלוה לא קדש וכיון דאינו יכול להקדיש אינו יכול לתת דכל מתנה שאם הקדיש' אינה מקודשת אינה מתנה ושלא נשבור דברי הרב נפרש דאינו יכול להקדיש גוף הקרקע עד שיהא שלו מיהו אם היה מקדיש שטר חוב יחול עליו שם הקדש כענין שאנו אומרים במכר שיהיה רשות להקדיש לתבוע החוב ולכשיתברר שיעבודו יחול עליו ההקדש מכאן ולהבא ואין לומר הכא נמי מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש דכיון דיש לו עליו קנין כ"ד לגבי השעבוד מחמת אותו השעבוד מתפשט ההקדש בקרקע כשיגבנו בחובו וכן נמי אמרינן באומר הרי עלי מנה להקדש שנשתעבדו כל נכסיו להקדש דאין ההקדש חל עליהן עד שיגבנו הקדש בחובו ואפילו לרבא דמכאן ולהבא גובה מודה הוא שיש לו קניה באותן קרקעו' למפרע שהוא תובע וטורף אותן מן הלקוחות למפרע מיום ההלוא' דאם לא כן איך יטרוף אותן מיהו אותו קניה אינו מועיל לגבי הקדש שיחול עליהן מעכשיו דגבי הקדש רשותו ממש בעינן וכיון שיכול לדחותו מאותו שעבוד לא אקרי רשותו תדע דהא מטלטלי אף דיכול להוציא בדיינין אינו יכול להקדישם מיהו אם היה מקדיש שטר חוב חל ההקדש באותו כח שיש לו בשעבוד מכח השטר שהוא ברשותו ויתבע ההקדש החוב כמו קונה שטר חוב מחבירו כמו שביארנו עכ"ד הרי דהריטב"א מדחיק עצמו לחלק בין אם מקדיש גוף החוב לאם מקדיש שעבוד מקרקע שיגבה והתוס' וסייעתם סוברים כיון דמכאן ולהבא גובה אף דנשתעבד לו הוי כא"ב וליתא במכירה דהא שם ע"כ איירי דמקדיש כל חובו כנז' וליכא מסירה לכך לא מהני אבל אם מכירת השטר מן התורה מטעם דשעבוד הקרקע הוא כקרקע לא יצטרך אף כומ"ס לגבי הקדש אלא ודאי דלא מהני רק מדרבנן וגוף ההלואה אינו יכול למכור דמלוה להוצאה ניתנה והוי א"ב ודשלבל"ע והשעבוד נגרר אחר ההלואה ואתי שפיר דברי רמב"ן מ"ד בהשגתו על בעל המאור הנז':
והנה דברי ריטב"א ב"מ סותרין קצת לדבריו במס' קידושין (דף מ"ח) דשם הקשה כיון דלא מכר השה"ג האיך הוא יכול לתבוע להלוה וכ"ת שבכלל הקנאת השיעבוד יש הרשאה לתבוע מהלוה אם כן כשמת המוכר תבטל ההרשאה ותבטל המכירה שהרי אינו יכול לתבוע הנכסים שלא יתבע את הערב תחילה כדאמרינן ב"ב (דף קע"ד) וכ' דהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול ולכך אף בגר שמכר שט"ח ומת דפקע שעבוד הגוף אעפ"כ גובה הלוקח ועיין ש"ך ובאמת אם נאמר דהוי כמו הרשאה יותר היה לו להקשות אף אם לא מת המוכר יהיה בידו בעודנו חי לבעל ההרשאה כיון דעל שעבוד הגוף לא חל מכירה רק על שיעבוד הנכסים ואינו יכול לתבוע הערב עד שיתבענו להלוה גם מה שכ' דנעשה כאומר הלוה משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך יקשה אלא מעתה הקנה לנולדים מאי איכא למימר וכבר עמד על זה בקצוה"ח (ס"ק מ') והעלה דהוי כאלו הלוה אינו בפנינו דיכול לגבות מן הערב ועיין בדברי משפט (סי' ס"ו ס"ק א') מה דגמגם על דברי קצוה"ח וכ' הוא דבאמת עיקר סמיכת דעת הוא על הערב שהוא קרקעות רק הא דלא יתבע את הערב תחילה הוא כמו שכ' רשב"ם ב"ב שם דלמה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם שמא יסלקנו לוה במעות ולא יצטרך לירד לנכסיו וכיון דהלוקח השטר מודיע להלוה שהברירה בידו לסלק שעבודו שקנה מן המלוה שפיר אם אינו משלם גובה הקרקע שזכה בשעבודו שקנה. ויש לומר דזה כוונת הריטב"א דכ' דנעשה כאומר בשעת מתן מעות משתעבדנא לא דמשעבד נכסיו ממש לכל מאן דאתי מחמת המלוה דאם כן יקשה הקנה לנולדים מא"ל גם אם כן למה צריך להטעם דשעבוד הגוף אינו יכול למכור יאמר דהוי כהתנה לשעבד לכל מאן דאתי מחמתו אם לא ימחול. אלא ודאי דבאמת הלוה אין צריך לשעבד נכסים לכל מאן דאתי מחמתו רק משעבד לו לבדו ומי שיזכ' מכחו של המלוה אף לנולדים זוכין בשעבוד הנכסים רק שמשעבד גופו שלא יצטרכו דוקא לתבוע אותו תחילה דאף שאין בכחם לגבו' שלמ"ד הלוה שלא לזלזל בנכסיו הא מ"מ אף אם רוצה לגבות שעבודו מדעת הלוה הא אינו יכול לתבוע להלוה ע"ז קאמר דהלוה משעבד לזה נכסיו להמלוה שיהיה בכחו למכור ולתת השעבוד במתנה כל זמן שלא יפקע השעבוד הגוף מכחו דהמלוה. ולכך סובר דאף בגר שמת דפקע שעבוד הגוף מ"מ גובה הלוקח שכבר הוא משועבד לו כל זמן שלא פרעו המלוה לא דנכסיו משועבדים לו מכחו דהלו' דזה ודאי לא רק שזכה בהשעבוד נכסיו והלוה התרצה שכל מי שיזכה מכח השעבוד נכסיו בקנין המועיל יקח שעבודו. ובזה אפשר לכוין יחד עם דבריו שבב"מ דלכאורה כיון דאתי עלה מטעם גילוי דעתו דהמלוה שיעשה הלוקח עם החוב מה שירצה יהיה יכול לחזור בו אלא ודאי דגם הלוה שעבד לו הקרקעות ע"ד שיהיה בכחו למכור השעבוד לכל מי שירצה ויבא מכחו אף דלא נשתעבד גופו להלוקח וגם לא זכה בחובו היינו גוף ההלואה רק בהשעבוד מ"מ זה שבא מכחו יזכה בהשעבוד כל זמן שלא נמחל מכחו של המלוה השעבוד הגוף וממילא כשפרע להלוקח או שמוחל לו השעבוד נכסיו אינו יכול המלוה לתבוע החוב מן הלוה בעד שעבוד הגוף והיינו גוף ההלואה דיכול לומר לו הלוקח הרי אני כאלו התקבלתי:
ט) ויש להסתפק עפ"י דברי ריטב"א ב"מ אם לקח גר השטר חוב מהמלוה ומת דנפקע שעבוד הנכסים דזוכה בהן הלוה כזוכה מן ההפקר אם מ"מ יכול המלוה לתבוע מן הלוה גוף ההלואה בתורת מלוה ע"פ דהא היה ס"ד דהריטב"א וכן כתב ששמע באם מחל הלוקח לא נמחל רק השעבוד הנכסים וגוף ההלואה דלא קנה אין בידו למחול והוי מלוה על פה רק דכתב כיון דגילה דעתו שיכול הלוקח לעשות עם החוב כפי שירצה והוי כאלו קבל מעות והחזיר לו דיכול לומר הרי אני כאלו התקבלתי ולכך נפקע גוף ההלואה וזה אתי שפיר אם מחל בפירוש אבל כשמת דלא שייך כאלו קבל המעות רק ממילא הואיל דאין לו יורשים נפקע שעבוד הנכסים והמלוה כבר נסתלק במכירתו ללוקח מן שעבוד הקרקעו' אבל מ"מ כיון דגוף ההלואה לא מכר י"ל דיכול לתבוע מן הלוה כמו מע"פ כיון דנתחייב גופו לו וצ"ע בזה:
וי"ל אף דהמחבר פוסק כבעה"ת בגר שמת והיה בידו שטר חוב ומכר בחייו דנפקע החיוב מלבד די"ל דפוסק דמכירת שטרות הוא מדרבנן ולעולם מהני מחילה ופקע החיוב וכמו שכ' בתומים (ס"ק ס"ד) י"ל אף לדעת הסוברים דמכירת שטרות מה"ת מ"מ כיון דלא קנה גוף ההלואה רק השעבוד אף דנשתעבד הלוה לכל מאן דאתי מחמתו לא גוף השעבוד נכסים רק שיהיה ביד המלוה למכור ושלא יערער מצד דאין נפרעין מן הערב תחילה ומצד שעבוד הגוף שנשאר ביד המלוה כ"ז שלא ימחול לו השעבוד הגוף סובר דלא התרצה לזה רק כל זמן שלא יפקע השעה"ג הן מחמתו הן ממילא ואם יפקע שעבוד הגוף בכל אופן שיהיה יפקע ממילא השעבוד נכסי. ובזה אתי שפיר הא דכ' הריטב"א מס' מכות (דף ד') משם מורו הרא"ה ז"ל במוכר שט"ח אם מחל לו להלוה משום ערבות או שעבוד שום קרקע דשמין כמה יפחתו דמי החוב מפני כך אם בא למוכרו ומשלם לו ומבואר דיכול למחול אף שעבוד מקרקע אחת ולכאורה אם נאמר דשעבוד נכסים זוכה מה"ת א"כ למה יכול למחול כ"ז שאינו מוחל גוף ההלואה וראיתי בס' בית מאיר אה"ע (סו"ס ק"ה) דכ' דלשיטת ר"ת כל זמן שלא מחל גוף החוב הוי כנותן דבר שאינו שלו ואינו דומה להא דמבואר בש"ע דהמוכר יכול להאריך זמן פרעון דשם עכ"פ כ"ז זה מוחל נמי שעבוד הגוף. וכ"כ הקצוה"ח (ס"ק ל"ז) וכתב דהריטב"א מס' מכות אזיל בשיטת דמהני מחילה משום דמכירת שטרות הוא מדרבנן וזה ודאי ל"נ דשיטת ריטב"א בכמה מקומות משם רבו כשיטת דהוא מה"ת. אולם באמת למה שכ' דהא דיכול לגבות מקרקעותיו בשביל שזכה בשעבודו אף דלא יתבע את הערב תחילה הוא משום כיון דנשאר שעבוד הגוף אצל המלוה והלוה התרצה בזה כ"ז שלא נפקע חיוב הגוף י"ל דאף מקצת חיוב הגוף יכול לסלק ממנו וכיון דנשאר ביד המלוה שעבוד הגוף שיסלק שעבודו מקרקע הזאת היינו או בממון או מקרקעותיו שיגבנו וכיון דנסתלק שעבוד הגוף שלא יתבענו לסלק לו חובו מקרקע הזאת גם הלוקח אינו יכול לגבות שעבודו של הקרקע הזאת אף דכבר זכה בו והוי כמוחל דבר שאינו שלו מ"מ הא לא יכול לתבוע את הערב תחילה כ"ז שלא יתבע הלוה ושפיר יכול המלוה למחול השעבוד הגוף שלא יתבענו לפרוע לו מן הקרקע הזאת וממילא אין הלוה יכול לגבות וכמ"ש הריטב"א קידושין:
יו'ד) ולכאורה להנך דסוברים דמכירת שטרות הוא מה"ת מטעם דמוכר שעבוד נכסים על כרחך דס"ל שעבודא דאורייתא דאם לא כן לא משכחת מה"ת שיחול מכר על שטרות ומכח זה תמה בתומים על הש"ך דבסי' (ל"ט) הכריע דשל"ד ואיככה הכריע דמכ"ש דאורייתא וכן יקשה על שמואל דס"ל של"ד ע"כ מכירת שטרות ל"ד. וראיתי לאאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני הלואה (סי' ל"ג) דכ' ליישב דכפי המבואר ברמב"ן סוף ב"ב אף אם של"ד מ"מ נחתינן לנכסי הלוה לקיים המצוה ועד שאתה כופהו בגוף כופהו בממונו רק כשמת לא יש שעבוד וכן אם מכר אינו גובה מלוקח אבל כשיש נכסים ביד הלוה יש להמלוה זכות לכוף אותו על ידי ב"ד לקיים המצוה וזכות זה יכול המלוה למכור לאחר מה"ת. ואני שמעתי ולא אבין אם כן אם מטעם מצוה הוא דמהני למכור הא לא יש שום שעבוד רק מצד מצוה נחתינן לנכסיו למה כ' ר' חיים דמוכר לו שעבוד קרקעות ומוכר לו השעבוד שיש לו על קרקעות דוקא וגם אם אף דלא חל שעבוד על הקרקעות אם של"ד ומטעם דאין שעבוד לחצאין כמו שכ' הריטב"א קידושין רק זכות מבחוץ יש לו דנחתינן לנכסים שיש ביד הלוה מצד כפיה לקיים המצוה זה הוא גם כן כמלוה על פה ומה צריך למכור דוקא השטר ובמלוה על פה כ"ע מודים דאינו יכול למכור מה"ת וגם מדרבנן רק על ידי מעמד ג' והא במלוה על פה כשנתברר דלא פרע נמי נחתינן לנכסיו לכופו לפרוע מטעם מצוה ובכ"ז א"י למכו' כיון דזה לכ"ע הוי כדבר שאין בו ממש ולא חל על זה מכירה מה"ת ואם אף בשטר מן התורה לא חל על הנכסים שעבוד רק מטעם מצוה כיצד יחול ע"ז שם מכירה ועוד הא לדעת הרא"ש שטר ראי' אינו יכול למכור כלל רק שטר קנין והא דיכול למכור שטר חוב אף אם של"ד על כרחך או כמו שכ' הקצוה"ח דמוסיף שעבוד על ידי שטר והוי שטר קנין או כיון דלדידן הפקיעו חז"ל השעבוד ממלוה על פה עושה השטר השעבוד וכמו שכ' הנתיבות אבל אם מה"ת ליכא שום שעבוד מה תוסיף תת כח השטר שאינו אלא לראיה בעלמא וליכא שום שעבוד. ואף לדעת הסוברים דאף שטר ראיה יכול למכור על כרחך הוא רק מדרבנן:
ובתשובת אבקת רוכל ממרן הב"י ז"ל כ' (סי' קכ"ג) באחד שהתחייב לחבירו כשיעקור דירתו מחזקתו שימכו' לו ויפצה לסלק המצרנים ומכר זה השטר לאחר ודן הב"י דהחיוב לא מהני אולם דן כיון דהמוכר נשבע לפייס המצרנים ולקיים כל הכתוב בשטר הרי יש לו לבעל השטר שעבוד מכח השבועה שנשבע ותראה דיכול למכור שטר שעבוד זה שיש לו קיום מכירתן דקיום מכירת שטרות דאמר רבנן ומיהו לר"ת שכ' דמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחל הוי משום דתרי שעבודי אית למלוה על הלוה שעבוד גופו שהוא חייב לפרוע ושעבוד כל נכסיו אם לא יפרע מדין. ערב ושעבוד שיש לו למלוה על הלוה לאו בר מכירה הוא וא"כ היכא דליכא אלא שעבוד הגוף אינו יכול למוכרו ואם מכרו אינו מכור וגם הרא"ש סבר דשטר ראיה לאו בר מכר היא כו' ושוב כ' להסוברים דמכ"ש מדרבנן אפשר דאפילו שטר שאין בו אלא שעבוד הגוף תקנו בו מכירה וכן כ' הטור משם ר"י דשטר ראי' בר מכיר' הוא אעפ"י שהרא"ש חולק מידי ספק שבועה לא נפיק עיין שם עוד בדבריו הרי כמו שכתבנו דהיכא דליכא רק שעבוד הגוף תליא בזה דאם מכירת שטרות דאורייתא אם כן לא מצינו שתקנו בזה שיהי' יכול למכור אף שטר דאין בו רק שעה"ג ואם הוא מדרבנן תקנו בכל שטרות. ואם כן קושית התומים עומדת כחומה דאם של"ד אף דכופין אותו ונחתינן לנכסיו מ"מ ליתא במכירה אם מכירת שטרות הוא מה"ת:
ובאמת למה שכ' בש"ע (ס"ו) דשטרו' של כתב ידו הם נקנים בכתיבה ומסירה יש להוכיח דדעתו דמכירת שטרות הוא מדרבנן ותקנו בכל ענין אף שלא יש בו שעבוד נקנים על ידי כתיבה ומסירה דלדעת ר"ת וסייעתו דהוא מה"ת ושעה"ג אינו במכירה אם כן לא מצינו שתקנו בזה וכמו שכ' הב"י בתשובה ומן התורה כ"י לית ליה שום זכות יותר ממלוה על פה. ובפרישה כ' על מה שכ' הטור בכ"י אף דלא חשיב כשטר לגבות ממשעבדי גובין בו מב"ח אעפ"י דגם מלוה על פה גובה מב"ח מ"מ עדיף כ"י דאם כ' בו נאמנות גובה בו בכל ענין מב"ח ואינו נאמן לומר פרעתי וקשה אם כן הכי ס"ד במע"פ בפני עדים ואמר אל תפרעני אלא בפני עדים או שנותן לו נאמנות יהיה במכירה זה ודאי אינו. אלא ודאי דעיקר הטעם כיון דהוא תיקון מדרבנן שיכול למכור שטר מכר וכמו שכ' הרא"ש פרק ג"פ משום נעילת דלת לכך תקנו שיהיה השעבוד נגרר בתר השטר שיהיה נקנה על ידי כתיבה ומסיר' ולא פליג חז"ל ותקנו גם על כ"י דמ"מ כיון שיש על מה לחול שם מכר על ידי מסירת הכ"י וכתיבה מהני ואף אם ליכא שום תועלת יותר בהכ"י ממלוה על פה ואף להסוברים דנאמן לומר פרעתי על כתב יד כמבואר (סי' ס"ט) מ"מ בר מכירה הוא כיון דיש דבר מה למסור נגרר השעבוד וכל זכותו של המלוה בתר השטר וכמבוא' בלשון רמב"ם (פכ"ב ה"ט) ממכירה. ואם כן להסוברים דמכירת שטרות הוא מה"ת יש לומר דכ"י ליתא במכירה דלא מצינו שתקנו בזה במקום דליכא שעבוד שיועיל המכירה וקשה על שיטת הש"ך דכ' לעיקר דמכירת שטרות הוא מה"ת למה הסכים לדעת המחבר דכתבי יד הם בר מכירה בכתיבה ומסירה איה מצינו בזה תיקון חז"ל מפני נע"ד דתקנו אף על שטר שאין בו שום שעבוד דהחיוב פרעון יהיה נגרר לזכות במסירת השטר ומקור הדין דיכול למכור בכתיבה ומסירה כת"י הוא מתשובת רשב"א ומבואר (סי' תתקפ"ד) דדין שטר יש לו אף דיכול לומר פרעתי אפ"ה יכול למכרו דלמכירת שטרות לא מעלה ולא מוריד והוא סובר דמכירת שטרות מדרבנן לכך לא פלוג עשאו תקנה שיהיה במכירה וכן מבוא' בדבריו (סי' אלף ל"ח) דכשם שתקנו מכירה לשטרות שיש בהם שעבוד נכסים ה"נ תקנו מכירה בכתב יד כיון דגובה מב"ח מוכרו בכתיבה ומסירה ואף למ"ד דנאמן לומר פרעתי דאטו פקדון מי לא מזדבן וכן בהמיוחסת לרמב"ן (סי' ע"ו) כ' דשעבוד נכסיו למכיר' שטרות לא מעלה ולא מוריד וכתב יד דין שטר יש לו אלא שאין לו קול וכן שטר פקדון כולהו מזדבני וטעמא דמלתא דאלו מדאורייתא כל השטרות אין להם מכירה לפי שאין גופן ממון אלא מדרבנן הוא שתקנו להם מכירה כדי לפתוח דלת בפני לוין וכדעת הרי"ף וכן עיקר ואם כן מ"ש כתב יד דמאי איכפת להו בין אין בו עדים ליש בו עדים עכ"ל הרי מבואר דכיון דהוא מדרבנן ליכא נ"מ בין יש בו שעבוד לאין בו שעבוד נכסים אבל אם מן התורה איכא במכירת השעבוד מניין לנו שתקנו דאף גוף הלואה נמכר בכתיבה ומסירה דלמא דוקא על ידי מעמד ג' כמו כל מלוה על פה ורק שטר בעדים דיש לו זכות לטרוף ממשעבדי יכול למכור השעבוד נכסים.
ועיין ברדב"ז (ח"ב סי' תשס"ח) דנשאל על מה שכתב הרשב"א דכ"י דין שטר יש לו אלא שאין לו קול זה א"ש אם כ' בו ששעבד לו הנכסים אבל אם לא כ' לו ששעבד לו כל נכסיו האיך יכול למכרו והשיב דאע"ג דלא כתב ושעבדנא לך כל נכסי כמאן דכתב ליה דמי דקיי"ל שעבודא דאורייתא והך שעבודא הוא דמכר ליה ושפיר מצי למימר קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ונראה מדבריו דאף אם מכירת שטרות דאורייתא יכול למכור כתב יד גם כן הואיל דש"ד ונגרר קנין השעבוד אחר מסירת הנייר ואע"ג דליכא שום זכות נוסף בהכתב יד ממלוה על פה הואיל דעכ"פ נכתב בכ"י ג"כ ואף דלא כ' בי' שעבוד נכסים. אולם יקשה בזה שפיר להסוברי' דרק שטר קנין יכול למכור ולא שטר ראיה אם כן כתב יד ודאי לא הוי רק שטר ראיה ובקצוה"ח (ס"ק כ') כ' דשטר חוב נתוסף שעבוד על ידי כתיבת השטר ובנתיבות כ' דלא שייך תוספות שעבוד על שעבוד רק כיון דחכמים הפקיעו השעבוד הוי שט"ח כשטר קנין וכבר כ' לעיל (סי' א') להוכיח ממה דמהני מכירה אף לשטר כתובה דבלא כתיבת כתובה חייב מתנאי ב"ד וע"כ דנתוסף שעבוד בשטר שבזה יהיה אף בר מכירה שיהיה נגרר השעבוד בתר מסירת השטר וזה הכל בשט"ח אבל בכתב יד אם לא יש שום תועלת יותר ממלוה על פה במה נתוסף השעבוד אף לגבות מניה דידיה ובעל כרחך צריך לומר דמ"מ על ידי השטר נגרר גם כן השעבוד כיון שהוא דבר למסור. וא"ל גם כן דרשב"א סובר דאף שטר ראיה יכול למכור וכדעת רבינו ישעיה שבטור וכן דעת רמ"ה פג"פ. דז"א דהרי הש"ע סובר דאינו יכול למכור שטר ראיה ומ"מ כתב יד יכול למכור ועיין ברבינו ירוחם (ני"ד) שם הביא דעת הרא"ש דשטר ראיה אינו נקנה בכתיבה ומסירה ואחר כך הביא משם הגאונים דכתב יד דגובה מב"ח אף דנאמן לומר פרעתי מהני מכירה הרי דאף אם שטרי ראיה לא נקנו בכתיבה ומסירה מ"מ כתב יד עדיף. ומ"מ צ"ע דמכולם נראה דרק כיון דש"ד איתא במכירה אבל אם של"ד ליתא במכירה:
יב) עוד כתב שם הרדב"ז וז"ל ומסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בשכתב ידו יוצא ממ"א אז יש לו דין שטר אבל אם אין כתב ידו יוצא ממ"א מצי למימר מזוייף הוא וחספא בעלמא ואין לו דין שטר ואפילו יודה אחר המכירה שזה כתב ידו אין המכירה כלום דהשתא הוא דמשוי ליה שטרא דמעיקרא מלוה על פה היתה ואינה נמכרת וברור הוא עכ"ל. ולא אבין טעמו של דבר למה לא ומ"ש שטר מכתב יד לענין זה הא ודאי במלוה בשטר אף דאינו יכול לקיים חתימת יד עדים אם הלוה מודה מהני המכירה דהא כיון דהשטר אמת הוא לא הוי כמוכר חספא בעלמ' ומ"ש כתב יד. ואפ"ל לדעת הש"ך (סי' מ"ו) דדוקא בשטר בעדים הוי כנחקרה עדותן בב"ד ואין צריך קיום רק מדרבנן מה שאין כן בכתב יד. אולם גם שם העלו האחרונים והוכיחו דמקיימין כתב ידו מה"ת ומשום דלא חציף לזייף וכן מבואר בתשובת רשב"א המיוחסת (סי' ע"ב) דלא חציף לזייף ואין חילוק בין כתב ידו לשטר אם כן למה יגרע כתב ידו לענין מכירה. ואם הלוקח יודע בבירור שאינו מזוייף ודאי מהני המכירה דהא יודע שהכתב יד הוא אמת ונ"מ אם יתפוס בלא עדים יהיה נאמן בתפיסתו במגו דלא תפסתי וגם אם יש לו שטר ויש בו טענת דיש בו ספיקא דדינא ומכרו לאחר שיש בידו ממון של הלוה ומהני תפיסתו העלה בתומים (סו' סי' ע"ה) דיכול למכור ודלא כחות יאיר ע"ש ואף דהוי לגבי המלוה כאינו ברשותו דאינו יכול להוציא בדיינים מ"מ מהני המכירה כדי שיועיל תפיסה מהלוה ועיין טור ורמ"א (סי' ת"ז) בשור תם שהזיק בזמן הזה דלא דנין דיני קנסות מ"מ אם מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח הרי אף דאין לו זכות בו ולא יש דיינים בזה"ז שידונו רק אם יתפוס אין מוציאין מידו לא הוי מטעם זה בא"ב ומהני מ"מ מכירה ועיין מה שכ' בהגהותי בדברי חיים דיני מכירה (סי' ל"ב) להוכיח מזה כדעת הרמ"ה בש"מ ב"ק (דף ל"ג) דאף בדבר שא"ב דאינו יכול להקדיש מ"מ אם מוציא מיד הגזלן חל ההקדש למפרע. אולם לדברי ראשונים דסברי דלא חל ההקדש והמכר על דבר שא"ב ובפרט כשאינו יכול להוציא בדיינים יקשה אמאי מהני בזה"ז המכירה משיתפסלו וצריך לומר כיון דבאמת חייב לו בבירור רק החסרון הוא שלא יש דיינים ולא נמסר לב"ד והבעלים אינם תופסין בידם על שם גזילה דמה"ד אף לציד"ש אינם חייבין כ"ז דלא חייבו ב"ד סמוכין כמבואר לעיל דיני דיינים ואם היו דיינים היו מחייבין אותו לתת לו השור ומטעם עביד אינש דינא לנפשיה יכול לתפוס ולזכות בו מהני מכירת זכות זה לתפוס ועדיף מדבר שא"ב ואינו יכול להוציא בדיינים דשם עכ"פ זה כופר בו מה שאין כן בזה דהוא רק מחסרון דיינים. וכמו כן היכא דהוא סד"ד אם חייב לשלם וזה אומר קים לי אם הוא מוחזק יכול למכור זכות זה שיש לו בשטר כן נמי בכ"י אף דאינו יכול לקיימו מ"מ כיון דהלוה מודה ק"ו דיכול למכור. ועיין תשובת רשב"א (סי' תתקפ"ד) שכ' דכ"י אף דנאמן לומר פרעתי אפ"ה יכול למוכרו וכ' תדע שאף בפקדון שיכול לומר נאנסו או החזרתי או שיש בו נאמנות ללוה ודאי יכול למכרו עכ"ל הרי דמדמה כתב יד לשטר ופשיטא ליה דשטר שיש בו נאמנות ללוה דמ"מ אם אינו אומר שפרעו מהני המכירה ומ"ש אם אינו יכול לקיימו דמ"מ כיון דהלוה מודה שכתבו לאו חספא בעלמא הוא ולא הוי כמע"פ:
ועיין בנו"ב מהד"ק חח"מ (סי' ל"א) תוך דבריו שכ' ועוד שאפי' אם היה נשבע בפירוש ע"ז מ"מ כיון שכבר כתבתי שגוף המעות נשאר שלו אלא שא"י לתובעו מצד השבועה מ"מ כיון שגוף המעות שלו הרי יכול למכרו ואפשר שאיננו עובר על השבוע' כלל שע"ז לא נשבע כלל שנשבע רק שהוא לא יתבענו ועוד שלא איכפת לן בזה לדינא שעכ"פ הלוקח שכבר קנאו א"צ לקיים שבועתו של זה ויכול לתובעו ולהוציא את שלו עכ"ל ומבואר מדבריו דאף היכא דנשבע שלא לתובעו מ"מ יכול למכור השט"ח כיון דעכ"פ יש כאן חוב ואף דהוי כאינו ברשותו מ"מ מהני המכירה ויש לחלק מדברי רדב"ז הנז' דשם עכ"פ החוב ברור רק ארי' דרביע עליו שלא לתבוע וצ"ע בכ"ז:
יג) ועיין תוס' כתובות (דף פ"ה) דכתבו לתרץ הקושי' דל"ל קרא למעט שטרות מאונאה אם מכיר' שטרו' לאו דאורייתא דנהי דחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה וצריך להבין דבריהם אטו בשופטני עסקינן אם הלוה חייב לשלם להמלוה והמכירה אינה מועלת מה"ת דהוי מילי בעלמא ולמה יקנה הלוה הנייר כיון דאף אם הנייר אינו ביד המלוה ואף בנאבד או נשרף החוב נשאר הלוה בחיובו ואף אם נאמר כשהשטר הוא בעולם אינו חייב לשלם כ"ז שהראיה הוא בעולם מ"מ אם יהיה ביד הלוה דומה כאלו נשרף וליתא בעולם דחייב הלוה לשלם ואף אם מכר השטר ומסר ולא כ' דעת הרמב"ם דהלוה חייב לשלם כמבואר בקצוה"ח (סי' נ"ד) ואף די"ל דזה דוקא היכא דהמכירה בטלה הואיל דמכר לו החוב עם השעבוד אבל אם מכר בפירוש רק השטר לבד ושיהיה שלו בזה אין הלוה חייב לשלם הואיל דהוי כאלו הטמין בידים השטר מ"מ זה הוא אם נשאר בעולם ביד אחר אבל אם הלוקח מכרו להלוה כיון שהגיע לידו למה לא יהיה הלוה חייב לשלם להמלוה. ונראה די"ל דהתו' חתרו למצוא אופן דמשכחת אונאה מדאורייתא היינו במכירת השטר כגון אם הלוה טוען פרעתי דאינו נאמן מטעם חזקה דשטרך בידי מאי בעי וחייב לשלם להמלוה. ואז השטר שוה הרבה למכור שימכרנו בדמים יקרים ללוה וכשלא נמצא השטר ביד המלוה והלוה יודע בעצמו שפרע לו רק שיודע שלא יזכה בדין ויתחייב לשלם בזה ודאי יחפוץ לקנות מן הלוקח השטר או באופן שהלוה יודע שיש לו ביד המלוה כנגדו. וזה נמי מה שכ' תוס' ב"ב והסמ"ג דמשכחת שמצא השטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו ביוקר ובאחרונים הקשו על זה דהא להחוב לא מהני יאוש ואם הכוונה הוא על הנייר גופה וכמו שכתב הח"צ בטו"ז (סי' קס"ג) הא מ"מ כיון דגוף החוב של המלוה הוא ממילא מחויב המוצא להראות השטר בב"ד כמו מי שיש לו זכות על אחר ועיין קצוה"ח (סי' ס"ה ס"ק י') ובריש (סי' ס"ו) כ' דאף דדברי תוס' יש לפרש כמו שכ' הח"צ דברי הסמ"ג לא משמע כפירושו מדכ' ומכר לבעליו דהמכירה הוא דאורייתא כיון שהשטר נכתב על שמו דלמה צריך לומר שהשטר נכתב על שמו ועיינתי בדברי הסמ"ג ולא כתב בו רק ומכרן לבעליו שבענין זה המכירה מה"ת ולא כ' כיון שהשטר נכתב על שמו י"ל דכוונתו נמי על גוף הנייר ואיירי שהלוה טוען פרעתי ובענין דלא איתרע בנפילה והמוצא זוכה בגוף הנייר ואף דמחויב להראות השטר בב"ד מ"מ המלוה יקנה גוף הנייר ממנו למען תהיה הראי' בידו בכל עת. ועוד דהלוה לא יצטרך לשלם עד שיחזיר לו השטר דיאמר מי יאמין להמלוה שנאבד ממנו דלמא מכרו לזה שאומר שמצא אותו והוי כמטמין בידים השטר ולא יהיה חייב לשלם לו ואם כן שוה השטר ממון הרבה ומ"מ כיון דאין גופו ממון ממעטינן מדין אונאה:
וראיתי בנתה"מ שכ' לפרש דברי תוס' הנז' דבקונה לצור אינו צריך להראות השטר דלגוף השטרות מהני מכיר' מה"ת וניקנות במסירה וכיון דיכול למכרו ללוה הה"ד לאחר ויכול להחזיק בשטר בגוף הנייר ולמכרו ללוה או למלוה וה"נ בהפקר ויאוש לענין זה שהזוכה יכול לזכות בהשטר למכרו ללוה ומהני לענין זה כיון דהשטר מקרי גורם לממון ובשאר גורם לממון כגון בשור הנסקל בבית שומר לר"ש אם נאבד ונתייאש השומ' ממנו זוכה בו המוצא ומהני היאוש גם כן לגורם לממון לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי מכ"ש בשטר לזכות בגופו למכרו למלוה או ללוה דממון גמור הוא דמהני יאוש לענין זה ולדעתי העניה אף כי הרב ז"ל אחז דרך זה הרבה פעמים ובכו"כ דיני' המסתעפי' מזה לא נראה כן דהא במתניתין דב"מ אלו דברים שאין להם אונאה בסיפא קתני רש"א קדשים שהוא חייב באחריותן יש להן אונאה והיינו דסבר גול"מ כממון דמי אבל ברישא דקתני שטרות דאין בהן אונאה מודה ר"ש והיינו דקאמר בגמ' ב"ק (דף צ"ח) אימר דשמעת ליה לר"ש בדבר שעיקרו ממון בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן דשטרות לעולם לא הוי ממון. ואם נאמר דכל שטר שוה ממון לענין זה שיכול למכור להחזיק בנייר למי שיצטרך להחזיק בידו עד שיתנו לו ממון הלוה או המלוה אם כן ודאי הוי כגופו ממון אלא ודאי כיון דנתמעט מאונאה הואיל דאין גופו ממון לא חל המכר על זה בשטר העומד לגבות דהוי כדבר שאין בו ממש וללוה לא יכול למכור דהא כיון דהלוה נשאר בחיובו להמלוה כיון דלא מכר לו רק ראיותיו וכשבא ליד הלוה שוב הוי כנאבד ונשרף השטר ונשא' בחיובו לשלם להמלוה ואף אם מכר לו לזה השטר מ"מ הואיל דאין גופו ממון לא נתפס הקנין על זה ואף אם מכר או נתן לו השטר בפירוש לזה שלא יצטרך להראות השטר מ"מ כיון דלא זכה בהשעבו' נשאר הלוה משועבד להמלוה. וכוונת תוס' הוא דוקא אם טוען הלוה דכבר פרע לו אז שוה לו ממון ומהני המכירה מה"ת כיון דהמלוה מכר לו גוף הנייר שיכול לעשות בו כרצונו אז יקנה ממנו הלוה כיון שיודע בעצמו דאינו חייב לו וכשהשטר לא יהיה בידו יהיה נאמן לומר פרעתי ובכ"ז נתמעט מדין אונאה הואיל דאינו גופו ממון. אבל בלא זה נראה דלא נתפס הקנין בזה אם אינו זוכה בהשעבוד והא דכ' הר"ן בעובדא דמלוגא דשטרי דתהיה נאמנת למשכון תפסתי במגו דלקוח ונאמנת לגוף השטרות לצור וכ' משום דאין אדם עשוי למכור שטרותיו לצור ואי אמרה שמכרן בין לגופן בין לראיה ומסרן ולא כתב כיון דבטל לענין שעבוד בטל לענין גוף הנייר ומבואר דכשקונה רק לגופן יכול להחזיק בגוף הנייר ולמכרן ללוה כמו בטוען למשכון אינו ראיה דודאי אם הי' נאמן לומר לקוח שקנה גוף הנייר להחזיק ולמכור ללוה יש לומר גם כן דאינו נאמן אם כבר נראה השטר בפני ב"ד דכבר אינו יכול למסור ללוה רק קושיתו שתהיה נאמנת למשכון והיתה יכולה לפשר עם הלוה במגו דלקוח היינו גם כן דאמרה שלקחה מאביהן והיתה מוסרת ביד הלוה וגם דיש לומר כשמכר הנייר לבד אינו מחויב להראות השטר בפני ב"ד דעיקר החיוב הוא מטעם השבת אבידה ולא כשאבד בידים ראייתו ואם כן אם היה הדרך למסור הנייר לצור והי' נאמן דלקח הנייר סובר הר"ן דאינו מחויב להחזיר ולהראות ראיותיו בפני ב"ד כדי שיגבה מן הלוה כיון דכבר היה בידו והוציא ראיותיו למכור הנייר זכה הלוקח בהנייר ואינו חייב להראות ראיותיו בפני ב"ד ויכול לפשר א"ע עם הלוה:
יד) והש"ך (ס"ק ו') הביא משם הריטב"א קידושין דבמתנה קנה הנייר כשמסר ולא כ' אלא שיש להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוצא שאר ראיות מדין עדות דדוקא במכר ולא קנה אדעתא דנייר והוי מק"ט ונתבטל לגמרי ולא זכה בנייר דאין קנין לחצאין אבל במתנה כל מה שנתן מתנה הוא. ובנתיבות כתב דלמה שכ' משם תוס' דמהני מכירה ונתינ' לענין שיכול למסור השטר אף ללוה מכ"ש שא"צ להוציא להראותו בב"ד וכ' לכן דין זה הוי ספיקא דדינא. ואי מש"ה לא אירי' אף לשיטתו די"ל דהתוס' והר"ן מודים לזה דרק כשמכרו לצור ולא השעבוד בזה אין צריך להראותו בב"ד מצד השבת אבידה ומתורת עדות כיון דברצונו מכר לו והוציא ראיותיו מידו וידע דבלא השטר לא ישלם לו הלוה ובכ"ז מכר לו הנייר לעשות בו כרצונו הוי כאבידה מדעת ובכגון זה שביטל בעצמו ראיותו להוציא מאתו ל"ש השבת אבידה כי מי צוה לו שימכור מה שאין כן כשנתן השטר במתנה הנייר והשעבו' שיזכה בו המקבל ונתבטל הקנין כיון דלא כ' לו קני לך כו' מן השעבוד ומ"מ לענין הנייר מהני בזה חייב המקבל להראות השטר בתורת השבת אבידה כיון דנתברר להם דלא זכה בהשעבוד והנותן לא הוציא ראיותיו בידו רק באופן שיהיה ביד המקבל לגבות כי סבר להקנות לו אף השעבוד ובזה אף דמהני המתנה לענין הנייר מ"מ חייב להראותו בפני ב"ד מטעם עדות והשבת אבידה כי המלוה לא ויתר ולא מחל על עדות הזאת רק שגמר ונתן לו להיות העדו' לתועלת המקבל המתנה וכיון דלא זכה בהשעבוד ונשאר ביד הנותן אף דזכה המקבל בהנייר מ"מ חייב להראותו בתורת השבת אבידה אבל בנתן או מכר הנייר לבד דהוא עצמו הפקיע ממנו ראיותיו י"ל דאינו מחויב להראותו עוד בפני ב"ד:
ברם בגוף הדין דהריטב"א סותר לדבריו במס' כתובות (דפ"ה) דשם כתב די"א דכל לוקח ומקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהם עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו ונייר בתר שעבוד גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו. ועיין שם בריטב"א דסובר דאף אם אמר לקוח הוא בידי מחויב להראות בב"ד מדין עדות ואפשר דאם היה לוקח נייר בלבד טענה טובה לא הוה מחויב להראות מדין עדות כמו שכ' שם דאם הי' במשכון אינו מחויב להראות בב"ד שלענין זה השכין לכופו לפרעו. ובאמת מדברי הר"ן יש להוכיח גם כן דסובר דאף במתנה כשמכר הנייר עם השעבוד אין קנין לחצאין ונתבטל הקנין ולא זכה אף בנייר דאל"כ תיהדר הקושיא לדוכתי תהיה נאמנת מחיים תפיסנה במגו דנתן לה במתנה אלא ודאי דתירוצו דמתרץ על מגו דלקוח שייך גם כן על מתנה וכן הוכיח אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים ואין לומר דתהיה נאמנת במגו דמתנה לאו מגו מעליתי הוא כיון דאיירי דהחוב היה ידוע טענות מתנה הנייר והשעבוד הוא טענה גרועה דאין אדם נותן במתנה כשחייב לו חוב הא הר"ן שם הקשה דתהיה נאמנת לומר דנותן לה במתנת שכ"מ ומתרץ כיון דאין המסירה ראיה על גוף הקנאה. הרי דזה מגו מעלית' ואם כן אם נאמר במתנה קונה גוף הנייר יקשה שוב תהיה נאמנ' במגו. ואולי כוונתו דקבלה במתנה הגוף והשעבוד בתנאי שתמחול החוב ובכה"ג שוב אין קנין לחצאין דדומה למכר. וברמב"ן בספר הזכות מבואר להדיא דאף במתנה בטל לגמרי ולמקום שהשעבוד הולך שם השטר הולך וכן הביא דבריו בספר שע"מ. והוכיח כן גם כן מדברי הרשב"א בתשובה המובא ב"י בשנים שקבלו בחותם המלך דבר ידוע בכפר אחד ומתו ונשאר ביד בנו של אחד והבן של השני תובע ממנו והשיב שכבר מחל לו וכ' דאפילו היה שטר זה כשטר דעלמא ואפי' הי' המחילה כמסירה אינו נקנה רק בכתיבה ומסירה ואפילו גוף הנייר לא קנה שהנייר נגרר אחר השעבוד שלא לצור על פי צלוחיתו הוא צריך וכן נראה מדברי הרי"ף כתובות הרי דאף במתנה לא קנה גוף הנייר. ויבואר עוד לקמן בדברי הרשב"א בתשובה:
נחזור לדברינו בדברי הנתיבות דנראה ודאי בהפקר וביאוש אין סברא דזכה בו המוציא שלא יצטרך להראות ראיותיו בב"ד ושיכול למסור ללוה דבזה ודאי ליכא זכות דאין גופו ממון ואף בלוקח או במשכון דזוכה בהנייר ואין צריך להראותו בב"ד מ"מ הזכות לתת ביד הלוה זה אינו גופו ממון ואף לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ בדבר שאין גופו ממון לא הוי ממון וכא"ב ממש ועי' נתיבות (סי' רצ"א ס"ק י"ב) שכ' לתרץ קושי' קצוה"ח שם דהקשה ל"ל קרא למעט שטרות משמירה הא ליכא קנין בשטרות דבעי כתיבה ומסירה וכ' על פי דרכו הנז' דלענין למכרו ללוה או למלוה יש בו מכר מן התורה ומהני משיכה להתחייב בשמירתן ולמ"ש ז"א ברם י"ל דאי לאו דגלי קר' בכפל ובשומרין ובאונאה למעט אותן היינו אומרים דהוי כממון אולם אחר דנתמעטו מטעם דאין גופן ממון שוב ליתא במכירה לזה וכמו שכ'. ובקושית הקצוה"ח הנז' אף בתירוצו עדיין אינו מתורץ ל"ל קרא בהקדשות למעט. וכתבתי במקומו לתרץ בפשיטות דכשהשומר הביא לביתו הוי כהתחלת מלאכה וא"צ שום קנין ויבואר במקומו אי"ה:
טו) ועיין תוס' כתובות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה גנב בשור הנסקל דהקשו הא ליתא במכירה וכתבו דאיתא במכירה לעכו"ם דאינו תופס דמים ולר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ניחא ובתוס' סנהדרין (דף פ') הקשו מזה על ר"ת הא מבוא' ב"ק מכרו אינו מכור ובמהרש"א עמד ע"ד תוס' הא מסיק הגמ' דאיירי בגנב מבית השומר וכר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי אם כן שייך במכירה גם כן וכ' כיון דאסור בהנאה אין כאן מכירה כלל וקשה הא לר"ש דדהגל"מ כממון דמי הוי כשק מלא מעות ושפיר איתא במכירה דאינו נהנה מגוף השור דמוכר לו זכות זה שיש לו באיסור הנאה הזה לסלק לבעלים וכתבתי בחידושי די"ל דהא צריך להבין לר"ש דדהגל"מ כממון וחייב הגנב כפל הא כל גנב בעי קנין משיכה וכיון דאינו שוה ממון איזה קנין שייך וצ"ל כיון דהוה גופו ממון שוה ממון זה לענין זה להחזירו לשומר שיאמר הרי שלך לפניך ולענין זה שוה ממון לכל אדם או שיחזירנו לבעלים ויהרגנו ויתחייב השומר למפרע דומיא שכ' הנתיבות לגבי שטרות ולפי זה יש לומר הא כל שומר אין צריך השבה ליד הבעלים ויכול לומר הרי שלך לפניך קח מאיזה מקום שהוא והא דגנב חייב במכר בד' וה' הוא משום ששנה בחטא כמבואר ב"ק (דף ס"ח) ואם כן בגנב שור הנסקל מבית שומר לא שנה בחטא דבשלמא בגנב דצריך שיעשה השבה מעליא לבעלים וכשמסר הגניבה ביד אחרים במכירה או במתנה שפיר שנה בחטא דמסר ביד אחרים ואין בידו לקיים השבה מעליתא דאף אם אומר לו הרי שלך לפניך כיון דרשות אחרים שולטת בו לאו השבה מעליתא הוא כמו שבארתי לעיל דיני עדות לכך חייבתו התורה בתשלומי דו"ה אבל בגנב שור הנסקל מבית השומר אף אם מכרו אינו חייב דו"ה דלא שנה בזה בחטא דאף כשהוא ביד אחרים יכול להגיד לשומר וכיון דאינו שוה ממון כלל יכול השומר לומר לבעלים הרי שלך לפניך בכ"מ שהוא ולכך הקשו תוס' שפיר דליתא במכירה ומתרצי דאם מכרו לעכו"ם איתא במכירה דעכו"ם קונה גוף השור כיון דשרי לדידיה ולא שייך לומר שיכול לומר הרי שלך לפניך להשומר והשומר יאמר כן לבעלים כיון דיד אחר שולטת בו דהעכו"ם קנה אותו וכ' דלר"ת א"ש דלשיטתו דלא נאסר מחיים שייך קנין אף לישראל בגוף השור ואף דעומד לסקול ואינו במכירה כמבואר ב"ק (דף מ"ה) מכרו אינו מכור וכמו שפי' הר"ת בתוס' סנהדרין הנ"ל מ"מ זה בשור הנסקל דעלמ' אבל במסרו לשומר בכה"ג חל שפיר המכירה והארכתי בזה בעז"ה במ"א:
אולם זה הכל בדבר שגופו ממון אבל בשטרות ליתא במכירה רק לגוף הנייר בלבד. ואינו דומה לאם כ' בו שמשעבד עצמו לכל מי שמוציאו דבזה יש לומר כמו שכ' התומים דמהני המכירה מן התורה אף דהשטר אינו גופו ממון מ"מ כיון דאינו זוכה בהשעבוד מן המלוה רק הלוה משעבד את עצמו לכל מי שיוציא השטר מתחת יד שבא לו מיד המלוה לו ועיקר השעבוד הוא ענין אחר ותלוי רק בתנאי שיבורר שבידו השטר בזה גוף השטר שוה ממון ונקנה לו במסירה לחוד ובחליפין גם כן דמ"ש משאר מטלטלין וכמו שכ' התומים (סק"ט) ובזה י"ל דנתמעט מדין אונאה משא"כ בשטר שנזכר בו שם המלוה ולראיה אף דשוה ממון שימכרנו ללוה או למלוה אחרי שנתמעט מדין אונאה יש לומר דגם מכירה לא חל בזה מן התורה דהוי כדבר שאין בו ממש כיון דאינו זוכה על ידו בשעבוד. ובאמת הא דפשיטא ליה להתומים דבכ' בו לכל מי שמוציאו דהקנין הוא מן התורה בשטר זה ונקנה גם כן בחליפין על קנין סודר יש לגמגם דכיון דאינו מוכר לו השעבוד רק הנייר והנייר זה שוה הרבה בשביל שמי שזוכה בו יהיה לו שעבוד מהלו' שנשתעבד לו אם כן זה הוי גופו ממון כמו שאר מטלטלין ויש לומר דזה לא נתמעט מדין אונאה כיון דהוי דבר המיטלטל וגופו ממון הואיל דזה עומד למכור בדמים הרבה לתועלת שיזכה בהשעבו' ואינו דומה לשטר שכ' על שם המלוה אף דמיטלטל אין גופו ממון ועין בש"מ ב"ב (דף ע"ט) משם הר"י ז"ל דשטר שכ' הלוה או המוכר נגד הזוכה אינו נקנה בחליפין אף דאין צריך רק לראיה בעלמא צריך מסירה דכי מסר ליה אין צריך שיאמר כלום דהקנא' מפורשת בשטר ובדברים הנכתבים ונמסרים מיד ליד קונה וכ"ז שאינו מוסר לידו אי אפשר לקנותו לא בקנין ולא באגב דכיון דצריך שיאמר לו כשמקנה בקנין או באגב קני לך שטר שבמקום פלוני אין השטר קנוי לו בכך דמילי במילי לא מיקנאין ופרקינן דאגב שאני דאלם טובא ועיין שם עוד בדבריו דהוי כמו מטבע דלא מקני בחליפין דלא חשיב כשאר מטלטלין כיון שאין עיקר מעלתו מחמת גוף הדבר עיין שם דמשמע דס"ל למסקנא דקנין סודר הו' במקום מסירה. ועכ"פ למה שכ' התומים דבכ' משתעבדנא לכל המוציאו דהוי כמטלטלין ולא צריך מסירה מיד ליד ונקנה בחליפין היינו שזה גופו ממון דאינו קונה ממנו רק השטר ואינו נגרר שעבודו של המלוה בתר השטר רק דנגמר בזכייתו בשטר מדעת המלוה אם כן על כרחך דזה הוי גופו ממון ויש לומר דלא נתמעט מדין אונאה ולכך לא מתרצו הראשונים בזה לדעת הסוברים דמכיר' שטרות מדרבנן ל"ל למעט מדין אונאה דמשכחת בכ' בו שמשתעבד לכל המוציאו. ועיין ש"ך (ס"ק י') מה שהאריך להשיג על התה"ד דבכ' לך ולכל מי שמוציאו לא הוי רק כהרשאה וצריך כתיב' ומסיר' והתומים משיג על דבריו בדברים נכונים ואחריו הסכימו על ידו האחרונים אולם אחת מטענותיו דכיצד יועיל הרשאה הא בגוף הרשאה בעינן הקנאה ואם אינו שעבוד הלוה על התובע אינו יכול לתבוע וביש שעבוד הוי כמכירה ולא אבין דבריו דבכ' בו לכל מי שמוציאו י"ל דהוי כשליח שעשאו בעדים ובשליח אף דאין צריך הלוה ליתן אבל בכ' בו לכל מי שמוציאו יש לומר דבאמת נשאר השעבוד אצל הראשון והלוה שעבד עוד עצמו בזה דמי שיבא מחמתו לתבוע בעדו יצטרך לשלם אף בלא הרשאה וכל תנאי וחיוב שבממון מהני וסובר הש"ך כשכ' לכל מי שמוציאו מחייב את עצמו בזה לשלם לכל מי שיבא מחמתו ולענין מכירה בעינן כומ"ס ומ"מ העלו אחרונים דלא כדברי הש"ך:
טז) ונראה לכאורה לדעת הרמ"א בכ' בו לך ולכל מי שמוציאו ולדעת הש"ך בלכל מי שמוציאו דקונה במסירה בלבד בלא כתיבה ואם כן הוי כמו שאר מטלטלין ואינן נקנין במסירה לכ"ע ובש"ע (ס"ט) כ' האי מסירה דשטרות צריך הגבהה עמה ובש"ך שם חולק כיון דעיקר הוא לענין שעבוד מהני מסירה והביא דברי רמב"ן וכל זה בסתם שטר וכ' בו שם הלוה אבל בכ' בו לכל מי שמוציאו כיון דהוי כמו שאר מטלטלין צריך הגבהה ואף הרמב"ן מודה. ולפי זה צריך להבין דברי הש"ך (ס"ק כ"ה) דכ' וז"ל ולפי מה שהעלתי לעיל דשטרות נקנין במסירה ומשיכה והגבהה אם כן הוא הדין בהופקר שטר שכ' בו למי שמוציאו אף בלא כתיב' זכה בהן אם משכן אבל אם לא משכן רק אחז בהן לא קנה אותן דמסירה לא מהני אלא מדעת המוכר ע"ש הא בכ' בו כך לכל מי שמוציאו דזוכה בלקיחת השטר בהשעבוד מצד הלוה הוי כשאר מטלטלין דלא נקנו במסירה אפילו מדעתו רק במשיכה וצ"ע:
יז) לכאורה יש למצוא נ"מ לבין אם מכירת שטרות דאוריית' או דרבנן אם הלוקח חוזר ומוכר להמלוה השטר ולהרב הש"ך (ס"ק צ"ט) פשיטא ליה דסגי במסירה לחוד בלא כתיבה ובדרישה כ' גם כן מתחילה דבהחזרת השטר קנאו הראשון אע"ג דלא כ' לו השתא קני לך כו' הואיל שמתחילה לא יצא לגמרי מתחת ידו שהרי היה בידו למחול וסיים מיהו אינו מוכרע כל כך לומר כן עכ"ל וי"ל דאי מכירת שטרות דאורייתא וזוכה הלוקח בשעבוד הנכסים רק שעבוד הגוף אינו יכול למכור ולכך יכול למחול שעה"ג ונפקע השעבוד נכסים וכיון דכבר זכה מן התורה בהשעבוד נכסים אף אם מוסר בהחזרה השטר במה יקנה השעבוד נכסים ואף דגופו דלוה נשתעבד לו להמלוה מעיקרא ונשאר בידו. זה רק דגופו נתחייב אבל למיחת לנכסיו אם אינו רוצה לשלם לא נחתינן אבל אם מכירת שטרות הוא רק מדרבנן ומן התורה לא מהני המכירה כלל י"ל דכשמוסר לו בהחזרה השט' ומקנה לו אף בלא כתיבה הוי כאומר אי אפשי בתקנת חכמים. אך י"ל למ"ש הפנ"י כתובות (דף פ"ו) דלהסוברים מכירת שטרות דאורייתא הוי כמו מטלטלין ומן התורה נקנה בכסף כר"י דד"ת מעות קונה וחכמים תקנו משיכה וכיון דלא שייך משיכה בגוף החוב אלא במשיכת הנייר לא משמע להו לחכמים שיקנה כמו שאר מטלטלין לכך תקנו כתיבה ומסירה וכיון דעקרו לקנין כסף לגמרי ממילא לא מהני הקנין רק מדרבנן במסירה וכתיבה ומהני כשחוזר ומוס' להמלוה בהחזרה שיקנה השעבוד נכסי. אולם דברי הפנ"י מוקשים דאם ד"ת מעות קונה בשטרות לסגי במסירה ולמה צריך כתיבה ואי דשייך לומר נשרף חיטך הא כיון שהוא ביד הלוקח לא שייך כן וכן הוכיח הקצוה"ח (ס"ק ג') דע"כ כתיבה צריך מן התורה וכיון דקנה השעבוד נכסי על ידי כתיבה ומסירה מן התורה במה יקנה המלוה מהלוקח השעבוד נכסי אם לא בכתיבה ומסירה. ובמ"א הוכחתי מדברי רמב"ם (פ"ג) ממכירה (הלכה א' וד') דאף כשנתן מעות מ"מ כיון דעקרו חז"ל קנין מעות והעמידו על משיכ' והגבהה אף אם נתן מעות צריך דוקא קנין הראוי לו ואם כן י"ל כדברי הפנ"י כיון דעקרו לקנין מעות צריך קנין הראוי היינו כתיבה ומסירה] ואולי י"ל כיון דהשטר נכתב על שמו דהמלוה והשעבוד הגוף נשאר אצלו ורק הראיה והשעבוד נכסי הוא ביד הלוקח בזה כיון דשמו עליו קונה במשיכה לבד:
וראיתי בספר ש"מ (ס"ק ה') שיצא לדון בדבר חדש דלמה שכ' רמ"א (סי' ר"ט ס"ח) בשם י"א דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אם רוצה לקנות מקנה וב' שהקנו זה מזה על מתנה שיקבל אחד מהם מאחר שיחלוק עם חבירו דקנ' ומשום דאגב דרוצה לקנות מקנה כמו כן שותפים או יורשים אם חלקו שטרות נגד שטרות בזה קונה דהא כל הטעם דאין מכירת שטרות מן התורה הוא משום דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכאן אגב דרוצה לקנות מקנה וסובר דבכה"ג החלוקה מועלת מן התורה ואינו יכול למחול והוי מה שמקבל כל אחד שטרו נגד חבירו כקבלת כסף ואין צריך כתיבה ולהסוברים דאף אי מכיר' שטרות מן התורה מ"מ יכול למחול בכה"ג לא הוי ככסף דלא סמכ' דעתיה ואין כאן במה לקנות דמשיכת הנייר לא מהני להשעבוד וצריך שיקנו זה מזה על החלוקה. ולע"ד הדברים מתמיהים דאף לדעת הי"א אולי ודאי לא הוי קנין דאורייתא מצד זה אגב דרוצה לקנות מקנה ועיין תוס' ב"מ (דף ע"ד) דנראה מדבריהם דגמר ומקנה ל"ה רק מדרבנן. ועיין ריטב"א קידושין (דף ט') בהא דאגב חיתון גמר ומקנה לא הוי רק מדרבנן וכן כ' בפשיטת הרב בנו"ב הבאתי לעיל (סי' ט"ו) ואם כן ודאי דלא עדיף באם מכר בכתיבה ומסירה דיכול למחול מכ"ש בל"ה קנין רק דנימא אגב דרוצה לקנות מקנה דודאי יכול למחול ואף אם היה קנין סודר גם כן לא חל כיון דמשיכת הנייר לא מהני להשעבוד וקנין סודר לא מהני ובלא"ה כיון דחז"ל הצריכו כתיבה ומסירה וכסף וקנין סודר לא מהני אינו מועיל אף דגמר ומקנה עד דנעשה קנין המועיל כיון דאפשר בדבר ובל"ס אם יש לו שטר על גבר אלם ובא אחד ונותן לו דמיו אף דודאי גמר ומקנה בלב שלם לא מהני כיון דשייך בו קנין צריך שיעש' קנין המועיל ולא מהני אגב דרוצ' לקנו' רק בדברים דלא שייך בהן קנין ועיין נתה"מ (סי' קע"ו ס"ק ג'). וע' במקור הדין דרמ"א (סי' ר"ט) שהוא מהגמ"ר (פ"א דב"ב) דשם מדמה דין זה דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה להא דר"ג דאגב חיתון גמר ומקנה וכיון דשם לא הוי רק מדרבנן כמו שכ' בריטב"א אף בדינו דמרדכי לא הוי רק מדרבנן וכן יש להוכיח מגמ' דב"ב (דף קמ"ח) בשכ"מ דל"מ באומר שיזכה בדבר שאין בו ממש או דבר שלא בא לעולם הואיל דאין יורש יורשו ועיי"ש בתוס' דלא משכחת ירושה בדבר שלא בא לעולם ואין בו ממש דיורש יורש הגוף ואם לא הוי להמוריש הגוף זה לא משכחת ואם נאמר דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה הוי קנין מעליא מה"ת אם כן משכחת שיהיה דשלבל"ע אלא ודאי דלא הוי קנין המועיל באופן זה. וגם י"ל דקודם שבא לעולם כל א' יכול לחזור אף בדינו של הרמ"א (סי' ר"ט) הנ"ל ואף באומר מעכשיו וגם שם לא קיי"ל כן. וגם המעיין במרדכי שם יראה דלאו דוקא דקונה רק מטעם חיוב אתי עלה ואף דזה פשיט' דיכול לחייב את עצמו בדשלבל"ע זה היכא דאומר בלשון חיוב ובקנין וקמ"ל בלא אמר בלשון חיוב דמטעם דאגב דרוצה לקנות מקנה מתקנין הלשון דדעתם על חיוב אבל שיהיה קנין גמור מעכשיו זה צע"ג ללמוד כן בדעת המרדכי והרמ"א ואכ"מ בזה:
יח) ולכאורה יש לדון אם רבים היו להם שטרות על אחרים אם מכרו דאינן יכולין למחול למה שכתבו הפוסקי' דהצבור יכולים להקנות דבר שלא בא לעולם כיון דאלים כח הצבור שבדבור בעלמא מקנין ואין צריך לא קנין ולא שטר ודבריהם ככתיבה ומסירה דמי כמו שכ' הרא"ש בתשובה שכל דבר שהקהל או טובי העיר נתנו מדעת הקהל ומסכימים בו אין צריך לא קנין ולא שטר וכן מצינו בש"ע (סי' ר"ד ס"ט) דרבים המבטיחים ליתן לאדם אחד מתנה מרובה דאינן יכולין לחזור ועיין שם בסמ"ע מפני שבזה סמכה דעתו דלא יחזרו בו. וראיתי בספר קדושת יו"ט מהגאון מאור הגולה מהרי"ט אלגזאי ז"ל (סי' ו') דהעלה כן דרבים יכולים להקנות דשלבל"ע ולסלק והביא כן משם הראנ"ח ז"ל והרב בעל פנ"מ ומשאת מלך דכיון דאיכא רוחא להאי כמו להאי מעשיהם קיימים והבי' סעד לזה ממ"ש הרמב"ם (סופ"ו) מערכין דכ' אע"פ שאין אדם מקדיש דשלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעול' משום נדרו וכ' ראיה לדבר ממה שאמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי כו' ולמה לא הביא ראיה מקרא דפ' חוקת דכ' וידר ישראל נדר לד' אם נתן תתן כו' דזה הי' אחר מתן תורה אלא ודאי דמשם אינו ראיה דהיו רבים עיין שם. ובאמת קצת יש לדחות ראיה הזאת. וראיתי בתשובת רשב"ש (סי' קי"ב) שהביא משם הרשב"א שדין הציבור עם יחידיהם כדין ב"ד הגדול עם כל ישראל ומעשים בכל יום שמקחן וממכרן אין צריך קנין ואפילו דברים מועיל בהם כח צבור ומקנה אותו כמקנה דשלבל"ע שאינו כלום ובתקנות צבור מקנים. ואם כן אפשר דאף מכירת שטרות מועיל אף מה"ת ולפי זה משכחת מכירת שטרות מן התורה ושפיר צריך קרא למעטן מדין אונאה:
ברם יש להוכיח דרק החיוב חל על הצבור לקיים הדבר אבל שיחול קנין על דבר שלבל"ע או אין בו ממש אי אפשר דהא בב"ב הנ"ל מבואר דשכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום דמלתא דליתא בירושה ליתא במתנת שכ"מ וכתבו תוס' אע"ג דיורש יורש נמי דירת הבית ופירות דקל היינו לפי שיורש גם הבית והדקל ואם נאמר דרבים יכולים להקנות דשלבל"ע ואם הקנו לאחד פירות דקל חל הקנין מעכשיו אם כן משכחת דהקנהו לו רבים היינו ציבור ובודאי היורש יורשו ומשכחת ירושה בדשלבל"ע אלא ודאי דקנין לא מהני רק שיתחייבו לקיים אבל קנין מהשתא לא משכחת רק הוא בגדר חיוב דמהני בכל אדם בחיוב הגוף ושלא יכול לחזור ובצבור מהני אף בלא חיוב שלא יהיו יכולין לחזור בהן ואף דחייבין גם כן לתת להיורש מ"מ אינו יורש הפירות דקל רק בתורת חיוב חייבין לקיים דבריהם אף ליורשים ומ"מ גוף פירות דקל ליתא בירושה, וכשיזכו היורשים כשיתנו להן צריכין לעשות קנין מחדש לכך מקרי ליתא בירושה. ובאמת יש לעיין למה דמשמע מש"ס ב"מ ובמרדכי שם דהחסרון קנין בדשלבל"ע הוא מצד דלא סמכה דעתו דקונה והמקנה לא גמר ומקנה אם כן ברבים דהן ציבור וב"ד דאף קנין אין צריך וגמרו ומקנו יש לומר דגם הקונה סמכה דעתו לקנות ומ"מ נראה כיון דהקונה לא סמך דעתו לקנות כיון דאינו בעולם לא חל הקנין וי"ל לענין הקדש שיהי' חייב לקיים מטעם נדר לא הי' הרמב"ם מביא ראיה מאם נתון תתן דהי' מקום לומר דרבים גמרו בדעתם להחרים וחייבים לקיים ומצד הקונה אין כאן חסרון דדעת שכינה איכא ואינו מוכח ביחיד שיהי' חייב לקיים מטעם נדר לכך הביא ראיה מיעקב אע"ה. אך יש לדחות דהא חזינן דגלי לן קרא איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו הרי אף דבר שאינו ברשותו אף שהוא שלו ועיקר חסרון קנין בדבר שאינו ברשותו אינו מצד המקנה רק מצד הקונה כמו שביאר בעל קצוה"ח בקונטרס משובב ריש (סי' ס"ו) הרי דלא מהני הקדש בדבר שהחסרון הוא מצד הקונה אף דדעת שכינ' איכא. ואולי יש לומר דדין חרם שקבלו ישראל אז להחרים הערים הוי כדין קדושת הגוף דחל אפילו בדשלבל"ע כמו שכ' הכ"מ (פי"ב) מנדרים בדעת הרמב"ם ולכך לא הביא ראיה מזה לנדר הקדש דמים דלא מהני בדשלבל"ע. וברמב"ן פ' חקת כי הרגו אתהן כמו שצוה כל חרם אשר יחרם מן האדם כו' ונתנו כל שללם לאוצר בית ד' ואם כן חרם מן האדם הוי הדין כמו נדר קדושת הגוף ואף דהממון הוא רק קדושת בה"ב מ"מ אולי חל ממילא כיון שחל חרם על הגופות והביא ראיה מיאע"ה דהי' רק קדושת דמים לבד. עכ"פ נראה אף דצבור וגם כח ב"ד יפה. ואף ב"ד הגדול אין בכחם להקנות דבר שלא בא לעולם ואף דמצינו דכח ב"ד יפה לעשות שאינו זוכה כזוכה אף מן התור' היינו בדבר ששייך בו קנין כמו לזכות לקטן על ידי ב"ד כמו שכ' הש"ך בנה"כ יו"ד (סי' ש"ה) ועיין פנ"י קידושין (דף מ"ב) ובק"א שם דמתרץ בזה קושית הבעל בתי כהונה בסוגיא דיכיר למה לי לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה להסוברי' דקטן לית ליה זכיה מן התורה אף על ידי אחר אם כן אצטריך קרא דיכיר לענין בנו קטן והעל' דמצי לזכות לו על ידי ב"ד שיעמידו לו אפוטרופס עיין שם [ומה שכ' שם בפנ"י לתרץ בדרך אחר דאף דאין זכיה לקטן הוא רק לענין שהנותן יהיה בידו לחזור וכיון שמת הנותן ולא חזר בו ממילא זכה הקטן ע"י האחר דבריו תמוהין ואינו מובן כיון דעכ"פ יכול המזכה לחזור בו מן המתנה ממילא הבנים יורשים זכות זה כמו דמורשיהם היו יכולי' לחזור כן היורשים ואכ"מ בזה] ותירוץ הראשון הוא מוכרח מ"מ היינו דוקא בדבר הבא לעולם מהני על ידי ב"ד לזכות אבל בדשלבל"ע אף דהצבור או על ידי ב"ד הגדול מחויבים לקיים דבריהם וכמו שכ' הרשב"א הנז' אבל מ"מ קנין גמור לא הוי: