אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן סא

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן סא

סימן ס

במצא שובר דהדין הוא דלא יחזיר לא לזה ולא לזה נחלקו האחרונים אם הדין הוא דהמלו' גובה בשטרו ואוקי השטר בחזקתו או לא דאף דשובר הנמצא איתר' בנפילתו מ"מ מידי ספק לא יצא ואוקי ממונא בחזקת מרא ודעת הח"מ וב"ש אה"ע (סי' ק"י) דגובה בו וכן העלה הפנ"י בתשובה והסמ"ע והטו"ז מחולקים אם הוא דוקא בשביל דטוען המלוה ברי ולא במקום שחב לאחרים ועיין באחרונים ובקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק ל"ז) ואאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ס"ה) האריך הרבה בזה והביא ראיות נכונות לדעת הח"מ והב"ש דגובה המלוה מדברי הרא"ש וראשונים סוף פ"א דב"מ. ומדברי בעל העיטור המובא בש"ג פ"ב דגיטין דכ' להוכיח ממה דפריך הש"ס ב"מ וליחוש שמא כתב הבעל הגט ליתן בניסן כו' ואזל הבעל וזבן פרי כו' ולא פריך וליחוש משום בת אחותו ש"מ דזנות לא שכיח' וכ' ואע"ג דאפ"ל התם ליכא למיחוש משום ב"א דאפילו לא מחזירין לא קטלינן דס' נפשות להקל אכתי כו' ואם נאמר בשובר הנמצא גובה המלוה ולית בהשובר ממשא אם כן למה לא מוקמינן אחזקת א"א ומוכח דעת בעל העיטור דהוי ספק. אולם הקשה על בעל העיטור על הוכחתו מהא דב"מ דסברו דזנות לא שכיחא הא שם הסוגיא על כרחך אזלא דמשום בת אחותו תקנו זמן בגט דהא קאמר הניחא אי אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה כו' אלא אי אמרינן עד שעת נתינה ועל כרחך כר"י דתקנו זמן משום בת אחותו וזנות שכיחא דאם לא כן למה תקנו זמן הא לר"י יש לבעל פירות עד שעת נתינה ותקנו זמן משום שמא יחפה עי"ש בדבריו:

וי"ל דברי בעה"ע עפ"י מה שכ' ליישב דברי רש"י גיטין (דף י"ז) דכ' דכל גיטין הבאין לפנינו צריכה להביא ראיה אימתי מטא לידה והקשו בתוס' דאם כן מאי פריך בב"מ על הברייתא דמצא גט אשה בשוק אמאי בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דניחוש שמא תטרוף מלקוחות שלא כדין הא בכל גיטין כן הוא דצריכה להביא ראיה וי"ל דהא בש"ס גיטין שם פריך כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מפייסה תפייס מאי א"ל לא מקדים אינש כו' וכ' תוס' משם רש"י דהקושיא הוא בין לר"י בין לר"ל והקשו הא לר"ל משעת חתימה אין לבעל פירות וכדין טורפה וכתבו כיון דכתב ע"ד דאי מפייסה תפייס מודה ר"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ועיין שם ברשב"א כיון דלא גמר בדעתו לגרשה דאלו תתפייס ותשקוט הקטטה שביניהם יקרענו בכי הא מודה ר"ל דאין לה פירות עד שעת נתינה. והנה הרשב"א והר"ן כ' על קושית תוס' דלמה כותבין גט לאיש אעפ"י שאין האשה עמו ניחוש דלא יתן עד תשרי שהוא משום דלא מקדים כו' [ועיין נ"י ב"מ דכ' גם כן דמשום דלא מקדים כותבין ויש להתבונן בדברי נ"י ב"ב במתניתן דכותבין גט לאיש דכתב וליכא למיחש שלא יתננו עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף שלא כדין הפירות שהרי כל אשה צריכה להביא ראיה אימת מטא הגט לידה וקשה הא זה אתי שפיר לענין טורפ' מלקוחות דהן מוחזקין אבל לענין חיפוי מספק לא קטלינן דהרי מטעם זה נכתב ביום ונחתם בלילה פסול לרבנן משום שמא יחפה וגם הא בב"מ מבואר דסובר כדעת התוס' דרק בנפל אמרינן לה אייתי ראיה אם כן נשאר החשש דפירות רק משום דלא מקדים כותבין וצ"ל בביאור דברי הנ"י דסובר דודאי לא מקדים שיכתוב עתה ולא ימסור ואי דבאמת כ' לגרשה וראה קמה לקצור וממתין עם הנתינה בזה סובר כמו שכ' תוס' דודאי ימסור בעדי מסירה ויהיה קול ויאמרו לקוחות אייתי ראיה והיה קושיתו דניחוש לכתחילה לדלמא עביד כדי שירויח פירות ואם כן נשאר החשש דיחפה גם כן ומתרץ דהלקוחות יאמרו אייתי ראיה והיינו כיון דיהי' קול יאמרו אייתי ראיה כיון דהקול יוצא שלא נמסר ביום שנכתב וממילא שוב לא מקדים כיון דלא יוכלו להרויח ושוב לא חיישינן לשמא יחפה כיון דלא יהיה לתועלת הפירות לו לא מקדים בשביל זה לחפות וז"פ] ואם כן הא דהקשו בב"מ ניחוש לשמא כ' בניסן אף בלא מקדים מ"מ כיון דנפל איתרע וחיישינן טפי ותקשה היה לו להקשות אף לר"ל דסובר משעת כתיבה ניחוש דכתבה ע"ד דאי תפייסה תפייס ואז יש לבעל פירות עד שעת נתינה ואף דלא מקדים מ"מ בנפל דאיתרע ניחוש וכן יקשה ליחוש לנכתב ביום ונחתם אחר כך ואף דפסול לרבנן מ"מ ניחוש דעדים עשו שלא כדין כמו דמצינו במצא שטר חוב דחיישינן לאקרי וכתב. אך זה יש לומר דעל עדים דעשו שלא כדין לא חיישינן ובשט"ח דחיישינן היינו דהיה המלוה והלוה ביחד והמלוה נתאחר' כמו שכ' שם הש"מ. אך הראשון קשה וביות' למה שכ' הרשב"א גיטין שם בהא דאמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים חיישינן שמא פייס דבנתפייס ובטל להגט אף דחוזר ומגרש מ"מ לא הפסיד הבעל הפירות אם כן ניחוש לזה בנפל ויקשה אף לר"ל:

לכך י"ל דעיקר קושית הש"ס ב"מ הוא דוקא לר"ל דלר"י באמת בכל גיטין אמרינן לה אייתי ראיה רק לר"ל קאמר הניח' למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות שפיר היינו לר"ש אבל למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה היינו עד שעה שראוי ליתן ועיין תוס' גיטין דעיקר הטעם הואיל וראוי לתת ועיין שם בפנ"י ובת"ג די"ל דטעמא דרבנן גם כן מזמן הראוי לתת רק דסברו כר"מ דעדי חתימי כרתי לכך בעינן שיחתמו העדים] ועל זה פריך מאי איכא למימר היינו דניחוש שמא כ' ליתן בניסן דזמן חתימה היה מקודם וכ' על דעת ליתן בניסן אם לא תפייס ולא נתן עד עתה דאז אחר כך נתפייס ושייך לבעל הפירות ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין ולכך קאמר הניחא למ"ד משנתן עיניו ולא קאמר למ"ד משעת חתימה והיינו דקושית הש"ס הי' לר"ל אבל לר"י אתי שפיר דבכל גיטין אמרינן לה אייתי ראיה וכשיטת רש"י ולר"ל הקושיא דסובר יש לבעל פירות עד שעת נתינה היינו מזמן הראוי לתת ואם כתבו על דעת אם תפייסה לא הפסיד כיון דעדיין בספק ואינו רוצה ליתן וכיון דנפל ניחוש לזה. ומיושב דברי הבעה"ע דהוכיח מכאן דזנות לא שכיחא ול"ח על שמא יחפה וקושי' הש"ס הי' לר"ל כן אמרתי בילדותי על דרך פלפול:

ועוד נראה קצת ליישב דברי הבעל העיטור מקושית אאמ"ו ז"ל דיש לומר באמת גם לר' יוחנן דזנות לא שכיחא רק חז" חששו לתקן גם על המקרה וההזדמן ואף המיעוט ואם לא יצטרך זמן בגט יוכל למצוא בכל העולם ברוב הזמן שיחפה על בת אחותו שזינתה ויגרשה בגט שאין בו זמן לכך תקנו לכתחילה זמן. ועיין מה שכתבתי באורך בענין תקנת חז"ל בדבר דל"ש בספרי ח"ר דיני שבת (סי' ל"א) אולם בגט הנמצא בשוק שהוא דבר דלא שכיח כלל והוא רק על נידון זה על צד המקרה וההזדמן דזנות לא שכיחא וגם נפילה לא שכיחא לא חשו חכז"ל שלא יחזיר הגט אם שניהם מודים מחשש דשמא יחפה כיון דאז אנו דנין על דבר פרטי. אך יקשה אם כן מאי ראיות הבעל העיטור לפסוק כר"ל וי"ל וביותר י"ל למה שכ' בש"מ ב"מ שם משם הריטב"א בביאור קושית הש"ס אף מטעם דלא מקדים הכשירו בכתבו ואותביה בכיסתיה היינו לענין חשש זנות דבאמת לא שכיח מהני סברות דלא מקדים אבל לענין חשש טירפה מלקוחות לא סמכינן על סברא זו דלא מקדים. וזה י"ל דכוונת תוס' גיטין דהקשו למה כותבין גט לאיש ליחוש שלא ימסור מיד ותירצו דיהי' קול ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה ובסוף דבריהם הקשו דניחוש לשמא יחפה וכתבו דלא מקדים וצריך ביאור למה לא כתבו כן מיד כאשר באמת הרמב"ן והר"נ מתרצו כן וצריך לומר דעיקר קושית תוס' הי' על חשש קנוניא ובזה לא שייך סברת לא מקדים אם כן יקשה מאי מהנו בתירוצם דיהי' קול ניחוש דיתן בצינעה ובסתר בלא עדי מסירה ואי דלא יקלקלה ניחוש דאחר כך יגרשה בגט אחר בתשרי ובסתר ימסור לה הגט הראשון ולא יהי' קול לגט השני כיון דהיה בזמן הכתיבה ומהלקוחות תטרוף בגט הראשון אלא ודאי קושית תוס' לא הוי על קנוניא דיש לומר דכל החשש פירות הוא רק באם יתיקר מכפי מה שמכר הבעל תבא האש' לטרוף בדמים שנתנה להבעל כי זה תהיה חייבת להחזיר מטעם תקנת השוק רק מה שנתיקר ת"י הלקוחות יפסידו [וי"ל דמשום זה לבד לא תקנו זמן רק אחר שתקנו זמן משום הפסד דאשה מכל וכל פסלו נכתב ביום ונחתם בלילה נמי בשביל הפסד דלקוחות באם יתיקר ומיושב בזה מה שהקשו המפרשים לפירוש תוס' אליב' דר"י יקשה הא בעינן זמן דתביא עדי חתימה ונאמר חזקה ביום שנכתב נמסר ותוציא מיד הלקוחות. ולמה שכ' אתי שפיר דתצטרך להחזיר ללקוחות הדמים שנתנו מטעם תקנת השוק] וממילא לא שכיח קנוני' ע"ז לחוש שיצוה לכתוב גט ולא ימסור מיד בשביל ריוח זה שימכור הפירות ובאם יתיקרו אחר כך ירויח. רק קושית התוס' הי' דניחוש שיזדמן כך שיכתוב בניסן ולא ימסור עד תשרי ועל זה תירצו שיהי' קול ואם כן שוב יקשה למה לא תירצו תוס' דלא מקדים. ולמה שכ' הריטב"א אתי שפיר דלענין חשש לקוחות לא סמכינן על סבר' לא מקדים. ולפי זה שפיר קאמר הבעל העיטור דזנות לא שכיח היינו במצא גט דניחוש לשמא כ' בניסן ולא נתן וזינתה אחר כך ויחפה דבאמת יש חזקה דביום שנכתב נמסר רק לגבי לקוחות לא סמכינן רק מטעם קול ובנפל חיישינן אבל לענין מיתה אף בנפל ואיתרע מ"מ לא קטלינן דיש חזקה דלא מקדים נגד ריעותא דנפילה וסברא זו מהני לגבי זנות דלא שכיח. עכ"פ כנראה דעת רוב הפוסקים דאוקי השטר על חזקתו ושובר שנמצא דרך נפילה דאיתרע לית ביה ממשא:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה