אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני הלואה · סימן נא
כתב הטור (סי' ס') והמחייב את עצמו בדב' שלא בא לעולם או אינו מצוי אצלו חייב אע"ג דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנהו לו בלשון מכר או מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך לא מבעי כ' לו מודה אני לך שאני חייב לך כך וכך מדות פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהן אלא אפילו אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כך וכך מדות פירות שהוא חייב ודוקא בלשון חיוב חל האחריות והשעבוד על החיוב אבל הנותן מתנה דבר שאינו מצוי אצלו או שלא בא לעולם אפילו כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום דאפילו נתן לו משכון על מתנה זו לא קנה דמנה אין כאן משכון אין כאן כ"ש שעבוד דגרע ממשכון. ובש"ע העתיק דברי הטור בתוספת דברים בלשון חיוב שאני מתחייב לפלוני כך וכך חייב והוא שקנה מידו וכ' הסמ"ע והש"ך דאפילו לדעת הסוברים בקנו מידו ליתן או אתן הו"ל קנין דברים מ"מ כאן שחייב נפשו ליתן הכל מודים דקנה. ובכנה"ג הביא משם הר"ש הלוי ז"ל דלא מקרי לשון חיוב אלא מודה אני שאני חייב אבל אומר אני מתחייב שאתן לא הוי לשון חיוב ועיין בנו"ב מהד"ק (סי' כ"ה) בתשובת חתנו הגאון זצ"ל הביא דברי הר"ש הלוי הנ"ל וכ' ומדברי הסמ"ע לא משמע כן:
ולא אדע הא מבואר כן להדיא מדברי הרמ"ה המובא בטור (סי' קנ"ז) דכ' אם קנו מידו דמחייב ליתן כך וכך דרך הודאה הוא אי נמי דרך שעבודא דשעבד נפשיה להכי לאו קנין דברים הוא והדברים מבוארים באורך ברמ"ה ב"ב (פ"א סי' כ"ו) דרק בקנה לתת או לזון או לבנות שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה והנתינה אין בו ממש אלא מעשה בעלמא ומצי למיהדר ביה דלא משמע דמחייב מהשתא למיתב אלא לשון הבטחה דלא משתעבד אבל בקנה מניה דמחייב ליתן דרך הודאה או דרך שיעבודא דשיעבד נכסי להכי לאו קנין דברים הוא וכבר תמה על דברי מהר"ש הלוי ז"ל בספר בני יעקב (דף צ"א ע"א) דבאומר הריני מתחייב שאתן לכ"ע מהני דהקנין חל על גופו והביא ראיה מתשובת רשב"א שבב"י (סי' קצ"ה) דהקנין מתקן הלשון והוי כמתחייב אף דאמר אתן וע"כ דהיכא דהוי בלשון חיוב לכ"ע חייב אף באומר אתן עיין שם. והגאון הנ"ל הקשה לדעת הסמ"ע מב"ב (דף קמ"ט) דנפק אודיתא מביה איסר הא היה יכול לחייב את נפשו ליתן מעות המופקדים ליד רב מרי אלא ודאי דלא מקרי חיוב רק אם אמר מודה אני שאני חייב והיינו אודיתא ועיין שם בתשובת הגאון בעל נו"ב מה שפלפלו שניהם הרבה בזה. דאיסר היה יכול לחייב את עצמו לרב מרי ושיגבה ממון זה מרבא. ותמהני שלא הביאו דברי תשובת רשב"א (סי' רנ"ב) ובמיוחסת דעמד על זה דהיה לרב מרי לכתוב חוב על נכסיו ויגבה מרבא והוכיח מזה דמטלטלין המונחים ביד אחרים אין בעל חוב גובה מנכסי הגר כמו דאינו גובה ממטלטלי דיתמי ובאמת קשה הא לדעת הרשב"א היכא דשעבד בפירוש מטלטלין גובה אף מיתמי וכבר עמדתי על זה בהגהותי בדברי חיים דיני הפקר (סי' א') ואכ"מ עכ"פ הדין ברור דלא כמהר"ש הלוי ז"ל:
ומ"ש שם בנו"ב אם היה איסר מחייב את עצמו ליתן אותו ממון שביד רבא דאינו יכול לתת מעות אחר רק אותו ממון וגם אם נאבדו המעות אין איסר חייב באחריותו כן דעת הגאון מו"ה יוסף ז"ל ובעל נ"ב מסכים לזה אבל לא שיהיה יכולת ביד איסר לסלק במעות אחר דז"א כיון שאין גוף המטבע נקנה לר"מ הברירה בידו לסלקו בממון אחר עיין שם (סי' כ"ח) והנה הדברי' מבוארים בתשובת מהרי"ט (סי' פ"ד) דכדי שיחול חיוב על גופו צריך לומר דמשבא לעולם משתעבד בהם מעתה שיתחייב באחריותן עד שיתנם ואם אבדו פורע להם ממקום אחר שאם אי אתה אומר כן אלא שמחייב לתתו בידו כשיבואו לעולם ולא יהא באחריותו אם כן לא חל החיוב על גופו כלל והוי ליה כקנין דברים ואם באת לומר שיהיה חיוב על תנאי שלא יתחייב באחריותו הוי ליה תרתי דסתרי אהדדי והוי ליה תנאי ומעשה בדבר אחד עיין שם ובספר בני אהרן (סי' נ"ו) ונאמר שם גם כן תשובת מהרי"ט ז"ל וכ' כן לתרץ דלמה צריך יכיר יכירנו לאחרים הא אף בנכסים שיבוא לו אחר כך יכול להשתעבד בדבר שלא בא לעולם וכ' נמי דאף דיכול לשעבד גופו להחוב לכשיבוא לו נכסיו חל שעבודו מעתה ואם היה מתחייב לבן הזה כשיעור פי שנים בנכסים אם נאבדו מקצתם אחר מותו גוב' חובו ואביו אינו רוצה בכך לחוב שאר בניו וגם אינו רוצה להתחייב לשום אדם בחיו וחיוב אם לא אחזור לא מהני עיין שם. ובנתיבו' (סי' ר"ג) כ' דבדבר ידוע יכול גם כן לחייב דיכול לחייב את עצמו שיתן לו פירות דקל שיבואו לעולם והמרי"ט כ' על קושיא דיכיר בזה כיון דהאב אינו רוצה לחייב עצמו שיתן להבן תיכף כשיבואו הנכסים לעולם דאולי יצטרך להם רק שבניו יתנו ואותן אינו יכול לחייב ועל עצמו לא קבל שום חיוב אבל אם מחייב את עצמו ליתן לו דבר ידוע החיוב חל על גופו. אולם המעיין בדברי מהרי"ט יראה דסובר דחיוב הגוף בלא אחריות לא מהני ואף דיכול לחייב חיוב הגוף בפירות דקל לכשיבא לעולם היינו שמשעבד נכסיו מעכשיו לכשיבואו לעולם ומאז אחר שבאו לעולם הן באחריותו ולפי דבריו של הנו"ב דפטור אם נאבדו הנכסים מהני החיוב היינו אם יכול לסלקו בדברים אחרים דל"ה החיוב דוקא בגוף הדבר הידוע רק או תמורתו:
והנה בכנה"ג כתב אם מחייב א"ע בדשלב"ל אם מת הנותן קודם שבא לעולם לכ"ע היורשין פטורין ובקצוה"ח כ' כיון דחיוב הוא על גופו וליתא בהחזרה. ובנתיבות כ' דאם חייב בדמים או בדבר ידוע אם לא יתן מחייב את עצמו בכך וכך הוי כתולה תנאי בדשלבל"ע אבל אם מחייב את עצמו שדה זו כשאקחנה אתן לך וכל זמן שלא קנה ליכא חיוב על גופו דבידו שלא יקנהו וכן פירו' שיוציא הדקל דליכא שום חיוב על גופו קודם שיבא לעולם לא עדיף שעבוד וחיוב לרבנן מלר"מ וכשמת פטור דזכו היורשים קודם שבאו לעולם דהא אף אם נאבדו הפירות מידו כשבאו לעולם היה פטור הנותן מחיובו וכשזכו היורשים קודם שבא לעולם ודאי דנפטר הנותן מחיובו. והמעיין היטב יראה שאין נ"מ כל כך לדינ' בין דעת הקצוה"ח ודעת הנתיבות רק קוטב המחלוקה הוא אם מהני חיוב על דבר ידוע ושלא יהיה באחריותו דגם הקצוה"ח מודה לסברתו דאם מת קודם שבא לעולם דכבר זכו היורשים וככל דברי הנתיבו' מבואר בכנה"ג אה"ע (סי' נ"א) ושם הביא דברי תשובת הרשב"א דחיוב הוי על גופו ולא על ממונו וכ' הכנה"ג דאין ספק במנחי במחייב שיתן פירות שיוציא הדקל אם מת קודם שיצאו דאין בניו חייבין ליתן ומחלק שם בין מחייב את עצמו אעפ"י שאין לו נכסים דנשתעבדו כל נכסיו הבא לידו אחר כך קודם שמת ובחיוב פירות דקל אם בא לעול' קודם שמת קנה המקבל אבל אם מת קודם לא קנה המקבל לפי כשבא החיוב על הפירות פקע זכותיה ונפל קמי יורשיו וכ' דיש לפקפק למה לא ביאר זה הרשב"א ז"ל ובזה גם הקצוה"ח מודה רק דסובר כדעת המהרי"ט דאם ליכא אחריות רק חיוב הגוף כשיבא הפירות לעולם שיזכה המקבל זה לא הוי רק כמכר ועל כרחך צריך לומר דגופו משתעבד ומשעבד נכסיו על זה ליתן הפירות ואם נאבדו חייב באחריותן וצריך ליתן התמורה וסובר כיון דנשתעבדו נכסיו מעכשיו לזה לכשיבא לעולם שחל למפרע אם כן אף אם זכו היורשים מקודם כבר נשתעבדו כל נכסיו על חיוב זה. וכן משמע נמי מדברי הרמ"ה ב"ב הנז' דכ' כי קנו מניה דמחייב ליתן דרך הודאה אי נמי דרך שיעבודא דשעבד נכסי להכי משמע דצריך לשעבד נכסיו ואל"כ הוי רק קנין דברים:
והא דמבואר בר"ן ר"פ הכותב בביאור דברי הירושלמי אילין דכתבין אי מיתה בלא בני כל מה דילה תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים דאינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה דמחזיר להם ירושתה ובכה"ג מהני אף לאחר שנשאת דרק מחייב עצמו להחזיר ליורשים ושם בודאי הוא רק חיוב הגוף ושלא באחריות ויש לומר דגם כן משעבד נכסיו מהשתא על חיוב שמקבל עליו כשיבא הירושה בעולם שיירשנה יזכו היורשים מכחו שיחזיר להם ומאז הנכסים המה באחריותו. וראיתי בהרב מהריק"ש ז"ל אה"ע (סי' ס"ט) דכ' וצ"ע במה יקנו שלא יוכל לחזור בו כיון שאינו מתחייב בדבר או חפץ ידוע וכ' ומ"מ כבר הורה הזקן. ולא אדע כיון דמשעבד גופו ומחייב את עצמו מעכשיו שכל מה שיזכה בירוש' אשתו יחזיר ליורשיו ומשעבד נכסיו על זה מעכשיו למה יהי' יכול לחזור [ועיין במהרי"ט (ח"א סי' ל"ח) באם נתנה אחר כך לבעלה כל נכסיה במתנות גמורות אין ליורשים אלא מה ששיירה וכיון דהי' יכולה למכור וליתן במתנות אין להם ליורשים אלא מה שתשייר ובאבני מילואים אה"ע (סי' צ"ב) כתב כיון דמדין תקנות אושא הבעל הוי כלוקח ראשון וכיון דהתחייב להחזיר ליורשיה ממילא אין המתנה חל דכבר הוא שלו ומחויב להחזיר ליורשיה כמו שחייב את עצמו ולא נראה כן. ועיין תשובת מהר"ב אשכנזי ז"ל (סי' י"ז) דרצה לומר נ"מ בין סילוק הבעל ללשון חיוב דבסלוק נשארה היא כפנויה דעלמא לגבי ירושה דמצית לעשות בנכסיה מאי דבעיה אבל בלשון חיוב שמחייב להחזיר ליורשיה ומכחו זוכים יורשיה אפשר לומ' שלא תוכל לתת לאחרים והעלה דאין לחלק בין מחילתה לבעלה לנתינתה לאחרים בין לשון סילוק ללשון חיוב דחיוב אגידה במה שתרצה היא לתת וכל מי שיזכה בירושתה מחויב הבעל להחזיר לו וכי מדלית כח הבעל מירושה מדינא ומסברא תשאר היא שליטה על נכסיה בחייה כשאר היורשין עיין שם ויש לדבר בזה טובא אכ"מ. וראיתי שם בסוף דברי הא"מ דציין לעיין במה שכ' (סי' ר"ג) בקצוה"ח בשם מהרי"ט וצ"ע עכ"ד וכוונתו כיון דאין כאן אחריות לא מהני החיוב וכבר כתבתי דיש לומר דכשבא לעולם חל האחריות למפרע על נכסיו ושפיר מהני החיוב אף לדעת מהרי"ט]:
ברם דעת המר"א ששון ז"ל מובא במל"מ (פ"ח) ממכירה באומר ומתחייב למכור לו שדה שלו דמהני הרי אף דליכא חיוב אחריות מהני גם כן מדין חיוב. שוב ראיתי בקצוה"ח (סי' ר"ו) דעמד על זה והעלה שם דלא מהני בלשון חיוב גם כן שם רק באומר מכורה לך מעכשיו וכן הוא באמת דעת הרש"ך (ח"ג סי' פ"ד) והוכיח כן מדברי תשובת הרשב"א שבב"י שם דלא מהני דמחייב את עצמו למכור וכ' דאינו דומה לדברי הרמ"ה שבטור (סי' קנ"ז) בקנה מידו שמחוייב ליתן כך וכך לא הוי קנין דברים דיש לחלק חילוק ברור אין צריך לטרוח לכתבו וקל להבין ומהר"א ששון (סי' קל"ג) הביא דבריו ובספר בני יעקב (דף ס"ד ע"ג) מבאר החילוק דלתת החיוב חל על גופו ששעבד נפשו לאותו דבר והוי דבר שיש בו ממש אע"ג דנתינה אין בו ממש מ"מ ל"ק מידו על הנתינה אלא על החיוב אבל בקנו מידו למכור סוף סוף המכירה אין בו ממש עיין שם בדבריו ואכתי אין בו כדי שביעה החילוק אולם אם נאמר כדברי מהרי"ט דהיכא דליכא חיוב אחריות לא מהני אתי שפיר דהוי קנין דברים אולם בכל זה גם שם כתב הכנה"ג (סי' ר"ו אות י"א) דדעת המבי"ט דקנין מהני ומילתא אלימתי הוא והוי כאומר שמחייב את עצמו למכור וכן מבואר במבי"ט (ח"ב סי' כ"ו) ומזה מוכיח גם כן דדעתו נגד סברת בנו מהרי"ט ז"ל וחיוב מהני אף היכא דליכא חיוב אחריות ואף הסוברים דלא מהני חיוב למכור כפשטות דברי תשובת הרשב"א שבב"י (סי' ר"ו) לא נחתו לומר דהטעם הוא בשביל דליכא חיוב אחריות ובמהריק"ש ז"ל שם כ' הטעם בדברי רשב"א הנ"ל משום שאמר שאם ימכרנו לא ימכרנו אלא לו במנה כיון שהקנין על השלילה לא יחול דהוי קנין דברים ולסברתו אם מחייב את עצמו למכור מהני. וכן יש לומר בדעת רמ"א שם (סוף סי' ר"ו) שכתב בדלא אמר מעכשיו אעפ"י שקנו מידו שכשימכור יהא מכור לו לא ק' דהוי קנין דברים כמו שנתבאר (סי' ר"ג) ועוד דהוי אסמכתא משמע מדכ' כמו (סי' ר"ג) דלאו מטעם דהוי כקנין אתן דזה נתבאר (סי' רמ"ה) ושם אף דרמ"א הכריע דאתן לא מהני אף בקנין מ"מ הא דעת הרא"ש ורשב"א דמהני רק כאן אף לדעתם לא מהני דהוי קנין דברים וכיון דבסי' (ר"ג) אינו מבוא' רק קנין לא מהני על דבר שאין בו ממש ודאי דעת הרמ"א דכאן גם כן כיון דהקנין הוא על השלילה הוי כקנין על דבר שאין בו ממש מה שאין כן היכא דהקנין היה שימכרנו תליא במחלוקת אם מהני קנין אתן ועיין בספר המקנה הלכות קידושין (סי' נ"א ס"א) דהוכיח מדברי הרמ"א (בסי' ר"ו) הנז' דפוסק דקנין אתן לא מהני. עכ"פ מבואר מכל הני רבוותא דחיוב מהני אף בליכא אחריות ודלא כדעת הקצוה"ח בדברי מהרי"ט. ובאופן זה כיון דליכא שעבוד נכסים ודאי היורשים פטורין וכדברי הכנה"ג אה"ע הנז':
ועיין ב"ש אה"ע (סי' נ"א ס"ק י') דרצה לפרש בדברי מהרי"ו דסובר דאפילו אם קנין אתן מהני לית ליה זכות רק כופין אותו שיתן ואם מת פטורין היורשין ובקצוה"ח (סי' רמ"ה) נגרר אחריו וכ' לתרץ בזה מה שהקשה המ"מ (פ"ח) מזכיה בדעת הרשב"א דהאיך קנה הא מבואר ממס' גיטין (דף מ') דהכותב בשטר אתננ' ל"ק וכ' המ"מ ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר ומזה כתבו אחרונים לחלק בפשיטות בין קנין לשטר וכתב הקצוה"ח דאינו מוכרח דיש לומר אף בשטר מהני רק שם עיקר פלוגתא דרבי ורבנן אם קנה מיד ונ"מ לגבי יורשים עיין שם. אולם המעיין במהרי"ו יראה דברור ליה דע"י קנין אם מהני קנין אתן הוא מטעם דנשתעבד גופו ונכסיו וכן העלה שם הב"מ וגם אף דהמ"מ כ' בלשון אפשר בדברי רמ"ה ב"ב שם מבואר הדבר בברור כשהביא סברת רבוות' בתראי דס"ל דקנין אתן מהני כ' דכמאן דקנו מניה דמחייב ליתן דמי וכ' הא דס"ל לחכמים במס' גיטין אתננה לו לא קני אע"ג דמסר ליה לשטרא הוא משום דשטר לאו לשעבודיה לנותן למיתב קאתי אלא לאקנויי גופא דשדה בהאי שטרא ואתננה לשון הבטחה משמע דמקני לי' למחר בשטר אחר או בקנין ולכך לא קני אבל קנין לשעבודיה נפשיה נמי קאתי ולכך אף בלשון להבא נמי משתעבד ועיין שם דסיים ומלתא צ"ע. הרי דלא ניחא ליה לתרץ הך דגיטין בכך וע"כ דס"ל דאם מתחיי' ליתן היורשים ג"כ חייבין כיון דאשתעבד גופא. אך יש לומר דהא דלא מתרץ כן ברמ"ה דס"ל אף אם נאמר דהיורשין אינם חייבין במחייב עצמו בדבר ידוע בלא אחריות מ"מ לא ניחא ליה לומר דר"מ יהי' סובר דקנה היינו לגמרי דמה"ת כיון דלא התחייב את עצמו רק לתת ולא הקנה השדה מיד ועל כרחך הא דקתני בברייתא ר"מ אומר קנה היינו זכות זה שצריך ליתן לו ובזה אם מת או מכר לאחר אינו יכול להוציא מן היורשין והלוקח וחכמי' ס"ל דלא קנה היינו אף חיוב ליכא ולכך מחלק רמ"ה בין קנין לשט'. ומדברי הנ"י ריש ב"ב יש להוכיח דס"ל להסוברים דקנין אתן מהני חייבין היורשין גם כן לתת וכן אם מוכר לאחר כשאמר אתננה לך בקנין סודר מוציא המקבל מיד הלקוחות דהקשה להגאונים הסוברים דקנין אתן לא מהני מהא דמס' ע"ז באמר כי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא לך במאה ומכרו בק"כ לאחר דזוזי אנסוהו וקנה השני הא אם מכרה במאה קנה הראשון ואמאי קנין דברים בעלמא הוא ותירצו דשם באמר מעכשיו וקנו מידו דלאו קנין דברים אלא מוכר בתנאי הוא משמע הא להסוברים דקנין אתן מהני ניחא ליה הך דע"ז ואמאי הא אף דקנה מ"מ לא הוי רק חיוב כשימכור ימכור לו וכל זמן שלא זכה בגוף השדה אמאי לא מהני מכירתו ובאיזה זכות יוציא מיד הלוקח השני אלא ודאי דסובר דחיוב הוי כמכר ממש ומוציא מיד השני.
והיכא דמחייב את עצמו למכור לו בית פלוני כ' הנתיבות דלא חל החיוב כיון דאין בידו והחיוב ע"ד פרטי לא מהני רק אם יקנה שחייב להעמיד לו והביא כן מדברי תשובת הראנ"ח ז"ל (ח"א סי' ס"ו) אולם הראנ"ח עצמו (ח"ב סי' ל"ו) חזר בו והעלה דבחיוב לכ"ע מהני הן ע"ד פרטי הן שלא ע"ד פרטי וכבר האריך והרחיב הדבור בזה הרב בעל דברי אמת בקונטרס השביעי והביא דברי הראנ"ח הנ"ל והנה הראנ"ח שם כתב ממש על הנידון שנשאל בח"ר וכנראה שהדברים בחלק שני הוא סיום הפסק שבח"ר וגם שם לא נדפס סיום הדברים והוסיף עוד דלא בעינן שיחייב עצמו בפירוש ולא שישעבד נכסיו רק כשאמר דבר פלוני אני נותן לך או אני מוכר משמע דמחייב עצמו דלא הוי דבר שלא בא לעולם אלא כשאומ' דבר פלוני מכור לך או נתון לך וש"מ דבדבר שהוא בעולם מיהא מתחייב אדם אפילו שאינו ברשותו ואפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם שיראה קצת דס"ל דאין מתחייב בדשלבל"ע בדבר שאינו ברשותו מתחייב משום דנשתעבד מוכר ואף להחולקים על קצת גאונים ומהם הרי"ף ורמב"ם וסייעתם גבי ארעא ודיקלי דלא מחיי' לקנות דיקלי ז"א אלא כשלא קבל עליו לקנות אלא שאמר מכורים לך או נתחייב ולא קנו מידו אבל מחייב עצמו בקנין חייב לכ"ע ומשיג על התה"ד (סי' ש"ך) דכ' במי שנתחייב לקנות מרגליות ולמכור לחבירו והיה בקנין דאינו חייב לקיים המקח דמצי למימר קים לי כדעת הרי"ף וסייעתו וכ' הוא דלא דק דכשנתחייב בקנין אף בחיו' סתם שהוא חייב כ"ש שהוא חיוב מפורש וכ"ש שבפירוש שעבד עצמו ונכסיו לזה עכ"ד והרב בעל בנ"י כ' דלא נתבאר בתה"ד בלשון חיוב אלא שהקנה לו בקנין ובעל ד"א כ' דתליא בזה אם קנין אתן מהני ולדעת הרשב"א קנין מילתא אלימתי הוא ומתקן הענין כאלו מחייב עצמו באותו דבר עיי"ש:
ויש לומר דזה טעמא דרבינו נסים המובא בבעל העיטור מאמ' מכירת קרקעות דאם מוכר מתני ליה לאקנויי לי' דשלבל"ע ואדעתא דהכי יהיב ליה זוזי דחייב לקיומי ליה תנאו וראי' מתוספת' דתרומה מוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו וכן מובא במרדכי ב"ב פ' המוכר ועיין ב"י (סי' ר"ט) ובש"מ ב"מ (דף מ"ז) הביא משם הר"י מיגאש ז"ל שהביא דברי רבינו נסים ותמה עליו דהאיך עלה בדעתו דבר זה והוא דשלבל"ע ואם דעתו לפי שנמצא בשוק דבר שבא לעולם הוא תיפוק ליה שהרי לא משך השתא דבר שהוא ברשותו לא קנה עד שימשוך דבר שאינו ברשותו קנה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וסברא זו היא בלתי נכונה והתוספתא אין לסמוך עליה עכ"ד. וי"ל דסברת רבינו נסים הוא משום חיוב אתי עלה דהמוכר מחייב את עצמו ואיירי דאמר אמכור לך דהוא לשון חיוב לדעת הראנ"ח ובעד כסף יכול לחייב את עצמו. ועיין במח"א דיני קנין מעות (סוף סי' י"ד) אם נתן הדמים על דבר שלא בא לעולם ונתחייב המוכר בלשון חיוב לתת לו אותו דבר הרי זה נתחייב בנטילת הדמים כנז' ממה שכ' הרמב"ן בתשובה (סי' רכ"ה) עכ"ל. ולכאורה יש להבין הא מבואר ריש פ' הזהב דזהב מחייב את הכסף אבל הכסף אינו מחייב את הזהב ואולי ס"ל דוקא בדבר הבא לעולם לא עדיף מאם הי' הדבר בעין בידו דלא מהני מצד קנין כן נמי מצד חיוב לא מהני אף דבחיוב לא שייך לומר נשרפו חיטך מ"מ משום לא פלוג אינו קונה כ"כ אינו מתחייב מה שאין כן בדבר שלא בא לעולם לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול למכור פירות דקל ואף בלא אמר מעכשיו ע"כ דקונה בכסף כן נמי לדידן אף במוכר מה שיש לו מטלטלין אינו קונה בכסף מ"מ שלא בא לעולם ואינו ברשותו מהני החיוב על ידי קבלת הכסף וסובר רבינו נסים ז"ל כיון דאדעתא דהכי יהיב ליה זוזי חייב המוכר לקיומי תנאו. ועיין במח"א דיני מוכר דשלבל"ע (סי' ג') דחזר בו וכ' דברי הרמב"ן הנז' והעלה דבתר דאמרו חכמים שלא יקנו המעות רק לענין מי שפרע כמו כן לא מהני נמי החיוב אלא לענין מש"פ ומ"מ בדעת הגאון והראבי"ה שבמרדכי הנז' יש לומר דמטעם חיוב אתו עלה ואין לומר הא בתוספתא שהביאו ראיה לדינם איתא במוכר בחזק' שיש לו ונמצא שאין לו אז חייב ואי מטעם חיוב אתי עלה אדרב' עדיף כשידע שאין לו דאז ודאי אדעתא דחיוב נחתו תרווייהו והכסף מחייב אותו להעמיד לו המקח שמכר מה שאין כן כשמוכר בחזקת שיש לו ועיין בש"ך (סי' ר"ט ס"ק ט') משם רשד"ם אולם מדברי המרדכי וראיותיו שם מבואר דסברו בדעת הר"נ והראבי"ה אפילו בידוע שאין לו ולמה שכ' זה עדיף ממה דמכר בחזקת שיש לו. ויש לומר לדבריהם הך דתוספתא הוא לרבותא דלא מבעי במוכר בחזקת שאין לו דלא חל המכר כלל דודאי אדעתא דחיוב נחית אלא אפילו בחזקת שיש לו כיון דלא ייחד לו הדבר אין כאן שם קנין רק שם חיוב וחייב לדעתם אף לקנות בעבורו ולקיים חיובו. ובש"מ ב"מ (דף ט"ז) כ' משם הרמ"ך וז"ל ואיכא מ"ד הה"ד אע"ג דלא היה ברשותיה בההיא שעתא אי אמר ליה שדה אחת בית סאה אני מוכר לך אי קנו מניה מעכשיו אע"ג דהשתא לית ליה ארעא כלל מחייבינן למיזבן כיון דמשכיח לזבוני ורבינו הגדול ז"ל חלק ע"ד כמו שנבאר פרק המוכר הבית ומדבריו מבואר דע"כ אתי עליה מטעם חיוב דכיון דקנו מיניה מעכשיו מתקנינן ליה ללישנא דרצה לחייב את עצמו ובאמר אני מוכר לך הוי כלשון חיוב. ואם כן אינו ראי' מדעת הרי"ף והרא"ש ב"ב דס"ל גבי ארעא ודיקלי דאינו חייב להעמיד דחלקו על העיטור וגם במרדכי פ' המוכר הביא דברי רבינו נסים גאון ז"ל במכר חטים בדינר וקנו מידו וקבל הדמים דחייב להעמיד לו אם כן מבואר כיון דקנו מידו אלם כח הקנין להתחייב וכן מצאתי אחר כך בספר בני אהרן (סי' צ"ז) דגם כן כ' בטעמו דמשום חיוב אתי עלה ובלא קנין אפשר גם ר"נ מודה דאינו מתחייב.
ובר"ש (פ"ו) דתרומות הקשה גם כן מתוספתא הנז' מב"מ (ט"ז) בגזלן שמכר השדה בין הכיר הלוקח בין לא הכיר אי חזר ולקח מבעלים הראשונים קונה רק מטעם דכי היכי דליקום בנאמונתו אבל בלא"ה לא קנה וכ' דשמא יש לחלק בין מטלטלין לקרקע ובתשובת רע"א ז"ל (סי' קל"ד כ') דאין קיום לדעת העיטו' המובא בטור (סי' ר"ט) דס"ל בדבר שא"ב חייב לקיים תנאו רק לחלק בין קרקע למטלטלין כמו"ש הר"ש. וזה זמן רב אמרתי כיון דהר"ש כ' בלשון ושמא יש לומר דמהא דב"מ אינו ראיה דהא בלא"ה לדעת רבינו נסים וראבי"ה דהם ס"ל במוכר ארעא ודיקלי דגם כן חייב להעמיד ולא ס"ל לחלק בין קרקע למטלטלין יש לומר דס"ל דיש לחלק בין אמר שמוכר שדה זו למוכר שדה סתם כמבואר בב"מ שם לחלק בכך כן יש לומר בזה אף דחייב להעמיד היינו במוכר סתם שיתן לו כך וכך או שדה סתם בזה יש לומר דסמכה דעתו והואיל דשכיח למיזבן חייב להעמיד לו אבל כשמוכר לו שדה זו ונמצא שאינו שלו שגזולה היא בזה לא הותנה להעמיד לו וכיון דמכר דבר שאינו שלו ולא נחית כלל אדעתא דחיוב ובפרט בלא הכיר בו הלוקח ואף בהכיר בו לדעת הר"ש מ"מ כיון דשם איירי שהחזיק בהשדה ונכנס בה דלרוב פוסקים בזה אמרינן דניחא לי' דליקום בהימנותו כמבואר שם בראשונים ובש"ע ופוסקים (סי' שע"ד) ודאי לא נחית אדעתא דחיוב ואף אם יהי' טעמא דהנך פוסקים דחייב להעמיד אף בלא חיוב מ"מ יש לחלק בין שדה זו לסתם כמובן. ועתה ראיתי בספר ד"א שב"ה כוונתי בזה לדעת רבינו ירוחם שהקשה גם כן על התוספתא הנ"ל מגמ' דב"מ וכ' דהתם מכר לו דבר מסוים דאז לא קנה אבל כשלא מכר לו דבר מסוים רק דבר פלוני ולא אמר זה צריך לקנות אם אין לו. שוב ראיתי בש"מ (ד' ס"ט) משם הר"ן ז"ל דהקשה גם כן קושית הר"ש ומתרץ גם כן לחלק בין דבר שאינו מסוים לדבר המסוים יע"ש בדבריו. ויש לומר דבדבר המסוים כמו שדה זו אף בחיוב מפורש אינו מתחייב לקנות וכמו שכ' הראנ"ח בח"ר וכמו שהעלה הנתיבות ומ"מ אינו מוכרח כל כך כיון דלא אתי עלה בתורת חיוב ויש לומר דבחיוב מפורש ממש לכ"ע אף בשדה זו מועיל החיוב ומהתימא על מרן רע"א ז"ל שהעלים עין מדברי ה"ר ירוחם והר"ן ז"ל:
אולם רוב הפוסקים ס"ל כל זמן שלא נתחייב בפירוש הן אם אומר אמכור לך הן אם אומר מכור לך הן דבר שהוא ברשותו הן בדבר שלא בא לעולם ל"ק ואינו חייב לקנות וכמו שכ' התה"ד בהך דינא דמרגליות. ומ"מ כ' שם התה"ד בטרח לקנות וקנה אמרינן כי היכא דליקום בהימנותו צריך להשלימו והוי מחוסר אמנה אם לא יתקיים לראובן ופסק כן הרמ"א (סי' ר"ט ס"ה) ובפוסק על השער שבשוק מבואר שם דאם חוזר חייב לקבל מי שפרע ודעת הסמ"ע לחלק בין דבר המצוי לקנות קאי במש"פ מה שאין כן באינו ברשותו אף שהוא בעולם כיון דאינו מצוי לקנות לא קאי במי שפרע דבכל מקום קאי במי שפרע אם הוא דבר הבא לעולם אף דא"ב והדבר תלוי בשני תירוצים שבכ"מ (פ' כ"ב) ממכיר ובב"י בבדה"ב אם ביצא השער ומצוי לקנות הוי קנין דאורייתא או לא רק לענין מי שפרע ומדברי הרמ"א שם שכ' אם טרח וקנה צריך לקיים מקחו כי טרח אדעתא דהכי דליקום בהימנותי' וכדברי התה"ד ואיירי בלא יצא השער ול"ש לקנות ומבואר להדיא דרק בטרח וקנה אז מחויב לקיים ואם אינו מקיים הוי רק מחוסר אמנה ובמי שפרע לא קאי והרמ"א קאי ע"ד המחבר ומבואר דלא כייפינן ליה דכסף אינו קונה ואף בגזלן בחזר ולקחה דקנה הלוקח מבואר ברמ"א (סי' שע"ד) דהוא רק בלא הכיר בה וגם שם אמרינן בגמ' ב"מ דקנה בההיא הנאה וכתבו שם כמה ראשונים ובש"מ דאיירי דהנגזל ידע ומקנה ללוקח ואף להסוברים שם דהנאה הוא כסף או חליפין מ"מ במטלטלין שלא היו ברשותו דהנאה שהאמין כבר חלף ועבר וכיון דהרמ"א העתיק דברי התה"ד מבואר דרק כשטרח חייב לקיים דבריו שלא יהא מחוסר אמנה ולא שקאי במי שפרע ומבואר דסובר כמו שכ' המחבר דיכול לחזור ולא קאי במי שפרע ואף מחוסר אמנה לא הוי אם אינו קונה ודלא כמו שכ' שם הש"ך (ס"ק י"ב) ומה שכ' שם שכן הוא לקמן (סי רט"ז) אינו מובן מה ראיה משם דשם כ' רק דלוקח מחויב לקבל ואינו יכול לחזור. ועיין בכ"מ (פ' כ"ד) ממכירה ובמהריב"ל שציין שם הש"ך אבל שהמוכר יהיה מחויב לתת זה אינו מבואר שם וברא"ש ב"ב פ' המוכר כ' שראוי לקנות לקיים דבריו אבל לא דהוי מחוסר אמנה אם אינו קונה והתה"ד הוליד דכשקנה צריך לקיים דבריו ומ"מ לא לענין מי שפרע רק שלא יהיה מחוסר אמנה:
ובלבוש בע"ש שם (ס"ה) כ' אם טרח המוכר וקנה צריך לקיים מקחו דודאי אדעתא דהכי טרח כו' לפיכך קנאו זה בקנייתו של זה עכ"ל ולא אבין מניין לו זה דאף אם קנאו ע"ד דליקום בהימנותו ולתת ללוקח מ"מ במה קנאו וכמה כירכרו הראשונים ז"ל בב"מ שם בהא דחזר ולקחו מבעלים הראשונים דבמה קנה הלוקח או מטעם שליחות והנגזל מקנה ללוקח ויש כתבו מטעם כסף וגם שהלוקח יושב בהקרקע ועשה קנין חזקה ובדבר שאינו ברשותו רק שקונה אחר כך לא שייכי הנך טעמים וגם שם הוא דוקא לדעת הרמ"א שם בלא הכיר בו ובש"מ ב"מ (דף מ"ז) בדברי הר"י מיגאש ז"ל דאינו חייב במי שפרע רק אם קנה אחר כך דאז יכול להשלים דבריו חייב במי שפרע ובלא קנה מן הנמנע לחייב אותו במי שפרע ומבואר דאף בקנה מוטל עליו רק חוב להשלים דבריו אבל לא שקנה הלוקח והר"י מיגאש ז"ל לשיטתו דסובר אף היכא דלא שייך קנין מן התורה דברים ואיכא בהדי מעות קאי באבל והתה"ד נראה דקאי בשיטת הרי"ף ורמב"ם דסוברים דהיכא דליכא קנין מה"ת לא קאי באבל וביצא השער על כרחך דחל הקנין מעות מן התורה וכתירוץ הראשון שבכ"מ שם ולכך קאי במי שפרע ובאינו מצוי אף כשטרח וקנה לא הוי רק מחוסר אמנה אבל שיקנה לגמרי זה לא שמענו ובודאי גם כוונת הרמ"א כן הוא ושם בלבוש (ס"ו) בפוסק על השער שבשוק ולא הקנהו לו בא' מדרכי הקנאה אם חזר בו מקבל מי שפרע מבואר דסובר דמהני קנין סודר דעל כרחך כיון דקאי במי שפרע בכסף לבד משום דלא הוי כדבר שאין ברשותו וזה ביצא השער ומצוי לקנות בשוק ובאינו כן לא מהני קנין בעולם ולא קאי במי שפרע אם כן מה מועיל בטרח וקנה שהלוקח יהיה קונה בקנייתו ודברי הלבוש צ"ע. ובאמת יש להבין בדברי תה"ד דהוא הביא דברי רשב"ם ב"ב (דף ס"ט) גבי ארעא ודיקלי דאינו מחוייב לקנות אלא כדי שלא יהא מחוסר אמנה מבואר דאף בלא קנה הוי מחוסר אמנה מה צריך לפלפל באם כבר קנה דאדעתא דהכי קנה הא מ"מ לא קנה עדיין הלוקח ויכול לחזור ואף לא קאי במי שפרע ומחוסר אמנה הוא אף בלא קנה כמו שכ' הרמב"ם. וכנראה הרא"ש חולק על זה דכ' שם דראוי לקנות לקיים דבריו ומשמע כשאינו קונה אף מחוסר אמנה לא הוי. ועיין תשובת הרא"ש (כלל ק"ב) בנודר לחבירו בנו למולו אף אם הקנהו בקנין סודר אחר שנולד לו בן דלא מהני דקנין דברים בעלמא הוא וכתב דאף מחוסר אמנה אין כאן דאפילו למ"ד יש בו מחוסר אמנה בדברים ה"מ בדברים שישנם בעולם ויש בם ממש אבל בדבר שלא שייך בו קנין לית ביה משום מחוסר אמנה ומטעם זה לא דמי נמי למתנה מועטת דכיון דלא שייך בו קנין לא שייך בו מחוסר אמנה עכ"ל ומבואר דבדבר שלא בא לעולם דלא שייך בו קנין לא שייך בו מחוסר אמנה:
וראיתי בתשובת רע"א ז"ל שם דכ' מדלא כ' הרא"ש ב"ב הנז' שלא לעבור על מי שפרע והא בקרקע נמי היכא דל"ק במעות שייך מי שפרע משמע דסובר כהר"י מיגאש דאם אינו רוצה לקנות אינו במי שפרע והוא כ' כן לדעת הש"ך דסובר דאף באינו מצוי לקנות ולא יצא השער גם כן קאי במי שפרע. אבל לפנינו מבואר בדברי הרא"ש בתשובה דבדבר דלא שייך בו קנין אף מחוס' אמנה ל"ה ומבואר דאף אחר שיקנה אינו במי שפרע ועל כרחך דהרא"ש סובר דרק ביצא השער קאי במי שפרע הואיל דשייך בו קנין על ידי קנין סודר ואולי יש לומר הואיל דשייך בו חיוב דאף דבר שלא בא לעול' ואינו ברשותו מהני ויכול לחייב את עצמו ולשעבד נכסיו לזה קאי בדברים במי שפרע. אולם זה דוחק להמעיין בתשוב' הרא"ש שם [ועיין סמ"ע (סי' ס"ו) דמחולק עם הע"ש במוכר שטר חוב בלא כתיבה ומסירה אם יש בו משום מחוסר אמנה אם חוזר בו. ולכאורה תליא זה במחלוקת הרשב"ם והרא"ש ב"ב הנ"ל אולם יש לומר למה שכ' הרא"ש בתשובה הוא דוקא בדבר שלא בא לעול' וא"ב דלא שייך בו כלל קנין אבל בשטר דעכ"פ יש בו קנין בכתיב' ומסירה יש לומר דהוי עכ"פ מחוסר אמנה ועיין בד"מ יו"ד (סי' רס"ד) ורמ"א שם ובש"ך דכ' דאף הרא"ש (כלל י"ב) מודה דאסור לחזו' ויש להעיר מתשובת הרא"ש (כלל ק"ב) הנז' ומדבריו במס' ב"ב שם:
עוד יש להעיר בגוף הדבר דדעת הסמ"ע והע"ש דבדבר שא"ב ומצוי לקנות ויצא השער דקונה מדין תורה בכסף וכן מבואר בתשב"ץ (ח"ד סי' י"ג) שכן הוא דעת הרשב"ץ מדברי הרמב"ם דאם נגמר המקח בקנין סודר חייב המוכר לקנות וכן הובא שם מדברי ריבות (סי' ע"ד) ולכאורה י"ל דלא עדיף מלר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומ"מ קודם שבא לעולם יכול לחזור נימא גם כן בהקנהו על ידי קנין סודר דבר המצוי בשוק ויצא השער דעכ"פ יהיה יכול לחזור ולדעת הסוברים באומר מעכשיו לר"מ אינו יכול לחזור כן בקנין סודר יש לומר בדבר שיצא השער מהני מעכשיו אבל באומר שמוכר פירות שיקנה יש לומר דיכול לחזור. ולפי זה מה שכ' הפוסקים בפוסק על השער שבשוק כשאינו רוצה לקנות דקאי במי שפרע על כרחך איירי באומר שמוכר לו מעכשיו וחל בזה הק"ס כיון דמצוי לקנות ויצא השער ולכך בנתינ' מעות קאי במי שפרע אבל באומר שמוכר לו מה שיקנה בזה כבר הדרי סודרי למרא ולא מהני בזה קנין סודר ממילא ליתא במי שפרע בקנין כסף. אם כן בנידון דהתה"ד שם דהי' אומר תן לי המעות ואמכור לך המרגליות כחפצך וקבל קנין על זה להגיע לידו וכ' דיכול לומר קים לי כדעת הרשב"ם ורי"ף דאינו חייב להעמיד ואף רמב"ם דסובר דחייב במי שפרע היינו במצוי לקנות ולא אדע הא לדבריו דלא קנה דהוי קנין אתן ומה מהני הקנין כיון דלא מכר לו מעכשיו ואף אם היה מצוי לקנות לא הוי מהני הקנין סודר במי שפרע לא שייך רק באומר שמוכר לו אבל באומר אמכור לך לא הוי על קנין מעכשיו וממילא אין כאן במי שפרע ואף אם נאמר במצוי לקנות בשוק עדיף מדבר שלא בא לעולם לר"מ ולכ"ע מהני מעכשיו ועיין נתיבות (סי' רי"א) במחוסר זמן מהני במוכר לו מעכשיו דהוי כבא לעולם מ"מ דוקא כשמוכר לו מעכשיו יש לומר דמהני קנין סודר ובכסף קאי במי שפרע אבל כשאומר אמכור לך ומקבל קנין שיגיע לידו בזה לא הוי רק קנין אתן מהראוי לומר דלא מהני ויכול לחזור אף אחר שקנה וצריך עיון בדברי התה"ד: