אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן מז

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן מז

סימן מו

דעת רמב"ם דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד והש"ע (סי' ס') כ' דחלקו עליו כל הבאים אחריו ונקטינן דמשתעבד ועיין בש"ך דהמוחזק אינו יכול לומר קים לי ובכנה"ג הביא הרבה פוסקים דיכול לומר קים לי. והקשו על הרמב"ם ממתניתין דא"מ לאכיל' פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים אבל מב"ח גובה הרי דיכול לחייב את עצמו בדבר שאין לו קצבה והמל"מ (פי"א) ממכירה הביא משם מהרש"ח ומהר"ש הלוי דאם נתן לו שום דבר כדי שיתחייב חל החיוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה. ויש לגמגם בזה למ"ש בש"מ כתובות ריש פ' אף על פי על שאלת רבני צרפת על מה שנהגו לכתוב תוספות אפילו מי שאין לו שום דבר וכ' כיון שמקנה לה בסודר הוי ליה לוקח שאף על פי שהסודר אינו שוה אלא פשוט הוא קונה אותו הסודר באלף זוז וגבי לוקח לא דיינינן ליה מקנה דבר שלא בא לעולם אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח הרי דנקטינן מה שמקנה בסודר דקונה אותו הסודר בעד אלף או באלפים אם כן מהני כמו בעד זוזי ומניין לנו לומר דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ולא בעד הסודר:

ובמל"מ שהביא מדברי ריטב"א כתובות דהוכיח דלדעת הרמב"ם אין לחלק בין בחנם לקבלת שכר דאם לא כן הא בנושא אשה ופסק לזון בתה חמש שנים דדעת הרמב"ם לפי שפסק בשעת נשואין ושיעבד נפשיה מדרב גידל הא בלא"ה איכא שכר שנשאת לו האשה וכן בערב שהלוהו על אמונתו ולא מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא ודאי דאין לחלק בהא עיין שם ולכאורה יש להבין אם כן דנאמר באשה איכא שכר שנשאת לו מה פריך הש"ס ר"פ הנושא על ר"ל והוכרח לתרץ בשטרא פסיקתא וכדר"ג תפ"ל דחייב לזונה מטעם שכירות ואין צריך קנין וכבר עמד על זה בס' בית מאיר (סי' נ"א) וכתב לתרץ דאינו דומה לחליצה ושכירות פועלים דשם עיקר הדבר נעשה בעבור הפסיקה מה שא"כ בקדושין אינם מועילים הקדושין בכך ואינה עושה בעד הפסיקה ע"ש וזה דוחק גדול דאף דמצינו בתנאי דיש לומר דצריך להתנות בשעת מעשה ואם לא אחולי אחיל עיין תוס' כתובות (דף ע"ד) ד"ה אלמא היינו תנאי דאין כאן חיוב לקיים התנאי אבל בפסיקת הפועלים כיון דמבואר מש"ס ב"ק ופוסקים וש"ע דחייב ליתן כל מה שנדר אם כן אף שקדש אחר כך מ"מ יתחייב מצד שכירות.

ועיין מהרשד"ם חיו"ד (סי' ע"ט) שכתב שם לדון באחד שחייב את עצמו למשודך עם אחותו כשיבוא להכנס לחופה כך וכך ואחר כך כנסה דחייב מצד שכירות אף בלא קנין עיין שם. וצריך לומר אף דבשטרי פסיקתא צריך לדר"ג ודוקא אב לבתו או לבנו ובנשואין הראשוני' ואח לאחותו לא כמבואר בפוסקים ובש"ע אה"ע וכן יש אומרים דאם הפסיקו בדברים אחרים לא היינו דוקא בחייב לבתו לנדוניא או לבנו דאינו מחייב מצד שכירתו כיון דאינו מחייב את עצמו רק לבנו או לבתו אבל כשמחייב את עצמו לכשנגדו חייב אף בלא קנין מצד שכירות אם כן מה הקשה הש"ס על ר"ל. אחר כך מצאתי בתשובת כהונת עולם (סי' ס"ט) דכתב דלא כ' מהרשד"ם הכי כ"א בנידון דידיה שכ' להמשודך שהי' במקום אחר כשיבוא משם להכנס לחופה עם אחותו שיתן לו כך וכך וכיון דהשלים שליחותו לא גרע משאר שליחות אבל בשידוכין שמתנין זה עם זה וליכא אלא אמירה בלבד דליכא טעמא דשליחו' כלל לכך צריך מדר"ג ודוקא באב על בנו ובתו דגמר ומקנה אבל לא באח לאחותו ומ"מ קשה מה פריך הש"ס ממתניתין הא יש לומ' דמטעם שכירות חייב.

שוב ראיתי בס' המקנה אה"ע שם שכ' בנישאת על פי הפסיקה חייב מן הדין והא דלא מוקי מתניתין בשעת נשואין דשיתחייב לבתה אינו נלמד אלא מדין עבד כנעני ולדעת הרמב"ם לא מהני לענין ממונא ולפי זה יש לומר דהרמב"ם מודה דבשכר יכול לחייב את עצמו אף באינו קצוב ומיושב קושית הריטב"א ועוד כ' שם המקנה לדעת הסוברים דגם בממון מהני הילך מנה ויקנה פ' השדה דלא מהני כשאומר בלשון אתן ולא בלשון חיוב דלא מהני במתנה אף בקנין לא מהני נמי מדין עבד כנעני [ועי' מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני קידושין (סי' ל"ה) בזה ועיין מה שכ' לעיל (סי' ך') לתרץ קושיא הזאת בדרך אחר] ועיין רמ"ה ב"ב (פ"א אות כ"ו) דהקשה אם קנין אתן לא מהני אמאי חייב לזונה ה' שנים וכ' אי לר"י כיון דאמר חייב משתעבד ואי בשטרי פסיקתא כיון דדברים הנקנים באמירה גמרו לאקנויה נמי בהאי לישנא וזה כדברי המקנ'. ומה שהקשה הריטב"א מערב דלא מהני בדבר שאינו קצוב אף שהלוהו על אמונתו יש לומר דשם בעינן בההיא הנאה להוציא מידי אסמכתא דכל ערבות הוי אסמכתא ולא גמר ומשתעבד דסבר שיפרענו הלוה ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ושעבד נפשיה אם כן מה דהוי ערב על דבר שאינו קצוב לא גמר ומשתעבד ועיין פרישה (סי' קל"א) דאף הסוברים דיכול לחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב מ"מ בערב מודים הואיל דאיכא תרתי אסמכתא ודבר שאינו קצוב:

וראיתי בספר מים חיים מבעל פ"ח (סי' י"ג) שהביא דברי הטור (סי' רל"ב) דלדעת רמב"ם דלא מהני מחילה בדבר דלא קייץ ולא ידע אם רב או מעט וכ' משאר וכסות דלא קייצי ומהני מחילה ל"ק על הרמב"ם דהא פוסק בשעת קידושין וכמו דמהני החיוב כמו כן מהני מחילה. ועוד הקשה ממפתה דאחולי אחלה גביה אף על גב דלא ידעה בפרטות כמה סך היא מוחלת אפ"ה הוי מחילה מעליא. ולמה שכ' דבעד מחיר הדבר מתחייב שם נמי מחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי כמבואר כתובות (דף ל"ט ע"ב) משל דמפותה לאדם האומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר ועיין שם בתוס'. ובלא"ה לא קשה משם כמו שכ' הוא בעצמו שם ליישב מריש פ' הכותב כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה אע"ג דלא ידע כמה סך הוא מוחל וכ' דשאני התם דמדין סילוק מהניא ההיא מחילה דמוקמינן בכותב לה ועודה ארוסה וכן הביא הכנה"ג משם מהרשד"ם דסילק מהני אף בדבר שאינו קצוב לכ"ע ומחילה דמפותה גם כן מטעם סילוק הוא כמבואר שם בר"ן דמדמה לכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך ומהני מחילה אף לגבי קנס אע"ג דעדיין לא נתחייב והיינו דאינה מוחלת החיוב ממון או קנס רק גופה מחלה לו. ומה שכ' עוד שם להקשות על דברי רמב"ם דהא לאו מכח האי קושיא דהוי דבר שאינו קצוב מוקמינן לה הכי בכותב לה ועודה ארוסה ל"ק גם כן דאם היה מהני הלשון היה מהני עכ"פ מחילת השעבוד שיש לו לבעל בהקרקע שיש לה דזה הוי דבר שיש לו קצבה דמוחל שעבודו מקרקעות שיש לה. ועוד למה שכ' הבעה"ת דלר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מהני נמי קנין ומחילה בדבר שאינו קצוב ועיין קצוה"ח ביאור דבריו אם כן היה יכול לומר דסתם מתני' ר"מ הוא לכך פריך דלשון זה לא מהני ואין להקשות מתוספתא המוב' ברא"ש ריש פ' הנושא כ' לזון בת אשתו ושברה האשה לבעלה לא הועיל לו כלום שזכין לקטן ואין חבין לו ומשמע דוקא מחילת אמה לא מהני הא אם הבת היא גדולה ומחלה מהני הרי דמהני מחיל' אף בדבר שאינו קצוב דיש לומר דנ"מ אם כבר עברו ימי מזונות שלא נתן לה דחייב לתת לה דמי מזונות וכבר ידועים דמי מזונות דבזה היה מהני מחילתה רק כיון שהיא קטנה היה ס"ד דכיון משום הרוחה דאמה פסק לה דמהני מחילת האם קמ"ל דזכין לקטן ואין חבין לי'. [ועיין שם ברא"ש דהביא רישא דתוספתא כ' לזון בת אשתו או בן אשתו הרי הן כבע"ח כו' ואחר כך נקט התוספתא כ' לזון בת אשתו ושברה האשה לבעלה ולא נקט בן אשתו יש לומר דהתוספתא אשמועינן דזכין לקטן ובאמת החיוב שמתחייב בעלה לזון בתה אם היא קטנה בבן קטן לא מהני להתחייב לקטן כמבוא' ברשב"א ור"ן גיטין (דף ס"ה) ובח"מ (סי' רמ"ג סי"ט) רק כשמזכה על ידי קנין סודר אבל בקטנה מהני כמבואר במהרי"ט (סי' כ"א) ועיי"ש בקצוה"ח ובנתיבות משפט (דף קי"ז)]:

ושכ"מ שצוה לתת לאחר מותו דבר שאינו קצוב כ' בתשובת לחם רב (סי' קצ"ט) דיש לומר כיון דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמו מודה הרמב"ם דמהני אף בדבר שאינו קצוב כמו שכ' המרדכי דמהאי טעמא מהני מתנת שכ"מ אף באסמכתא וכ' כיון דדברי רמב"ם הם דעת יחיד דחינן להו בקל והיכא דאתמ' איתמר. וראיתי בס' חק"ל (סי' ל"א) שהביא ראיה מירושלמי פ' אלמנה ניזונית ר' חגיי בעא ש"מ שאמר יזונו בנותי בלא כך אין בנותיו ניזונות לא צרי' דלא אלא מהו שיזונו ממשועבדים מהו שיזונו ממטלטלין ובעי אי צוואתו היתה שיזונו אותן מתנאי ב"ד או יבוא מנתינתו ונזונין מן מטלטלין ולדעת הרמב"ם הא מזונות הוי דבר שאינו קצוב אלא ודאי דמודה הרמב"ם דבשכ"מ קני ולכאורה י"ל הא עכ"פ לא נפשט האיבעי דר' חגי. אולם יש לומר דהא מיד שם אחר כך איתא בירושלמי אתא עובדא קמי ר' יוסי שכ"מ שאמר ינתנו אותיותיו לפלוני א"ל אין שכ"מ מזכה אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או במשיכה ואלו נקנין במשיכה ובשטר כהדא דתני כו' ר"נ אומר ספינה ואותיות נקנית במשיכה ובשטר כ' ולא משך משך ולא כתב לא עשה כלום עד שיכתוב וימשוך וי"ל דמייתי למפשט האיבעיא דר' חגי כמו דחזינן דלא אלומי דברי שכ"מ אף דשייך לומר שלא תטרוף דעתו מ"מ מלתא דליתא בברי בקנין לבד רק משיכ' ושטר לא מהני בדבור בשכ"מ כן נמי באמר יזונו בנותי מנכסי דלא מהני בקנין הואיל דהוי דבר שאינו קצוב לא מהני נמי לגבי שכ"מ ולפי זה לש"ס דילן ב"ב (דף קנ"א) דקאמר בשכ"מ שאמר שטרי לפלוני אף על פי שלא משך קנה ודעת רמב"ם (פ"י) מזכיה וש"ע (סי' רנ"ג) דאף אין צריך לומר קני לך הוא וכל שעבודו ודעת רשב"א מובא שם במ"מ דעכ"פ צריך לומר בפירוש שיקנה הוא וכל שעבודו ובקרבן עדה שם תמה דהרי מפורש בירושלמי דל"ק וכדעת הרשב"א. ולא אדע תמיהתו הא בירושלמי קאמר רק כיון דנקנין במשיכה ושטר אין שכ"מ מזכה אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או במשיכה ולדבריו אף אם אמר בפירוש שיקנה הוא וכל שעבודו לא קנה עד שיכתוב וימסור אבל לש"ס דילן ב"ב שם דאמרינן אעפ"י שלא משך דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמו יש לומר דאף אם אמר סתם תנו שטר פלוני לפלוני ולא אמר הוא וכל שעבודו זכה אעפ"י שלא משך ולא כתב וכדעת הרמב"ם כיון דדברי שכ"מ מהני מטעם שלא תטרוף דעתו ככתובין ומסורין דמו. ולפי זה ממילא יש לומר דנפשט' האיבעי דר' חגי בשכ"מ שאמר יזונו בנותי מנכסי דמהני אף במלתא דליתא בבריא מטעם דמתנת שכ"מ כירושה שוויה רבנן ומהני אף בדבר שאינו קצוב:

אך מדברי הירושלמי אינו ראיה כלל דהא כבר כתב הכ"מ לתרץ קושית הראשונים שהקשו על הרמב"ם מהא דפריך הש"ס ב"ב יכיר ל"ל הא יכול ליתן במתנה הא בדבר שאינו קצוב לא מהני לדעת הרמב"ם וכ' הכ"מ דאם יש לו קצבה למעלה אף דאין קצבה למטה מהני ויכול לקייץ סכום רב ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים לפרש דבריו ואם כן יש לומר לעולם אף בשכ"מ לא מהני דבריו להקנות דבר שאינו קצוב ומזונות אף דהוי דבר שאינו קצוב היינו במתחייב ומשעבד כל נכסיו שיש לו ושיהיה לו אבל באומר יזונו בנותי מנכסי לא יש שום חיוב הגוף לא עליו שמת ולא על היורשים אם כן יש קצבה למעלה דלא משעבד לזה רק נכסיו שישארו אחריו ולא יותר גמר ומשעבד אף כל נכסיו לזה אף דאין לו קצבה למטה מ"מ כיון דיש קצבה למעלה מהני ועיקר איבעית ר' חגי היה אם כוונתו היה כמו שחייב בתנאי ב"ד או להוסיף זכותם שיזונו אף ממשעבדי היינו מה שימכרו הבנים כמו שמפרש שם הק"ע וגם ממטלטלין. ומ"מ העלה הכנה"ג מהד"ב והביא משם הפ"מ דבשכ"מ אפילו בדבר שאינו קצוב מקני:

ולכאורה קשה על דברי רמב"ם מחיוב שומרים דמחייבים א"ע כל שומר לשלם כפי חיובו שחייבו התורה כמו"ש תוס' כתובות (דף נ"ו) ומשעבד נכסיו לשלם כפי דמי החפץ ששוה בשעת פשיעה או אונסין בשואל וללשון אחד בש"ס כתובות חל החיוב אף למפרע משעת משיכה והרמב"ם (פ"א) משאלה כנראה שפוסק כן הרי אף דאינו דבר קצוב למעלה יכול לשעבד עצמו ואף ש"ח יכול להתנות שיתחייב כשואל ובש"ס ב"מ פריך במאי בדברי' ומוקי. שמואל בקנו מידו הרי דבקנין מהני ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה דקא נפק ליה קלא דאינש מהימנא הוא גמיר ומשעבד נפשיה עכ"פ חזינן דיכול לשעבד נפשיה אף בדבר שאינו קצוב. ועיין רמב"ם (פ"ב) משכירות שכ' כל תנאי בממון קיים ואין צריך קנין ויש לדקדק הא בזה לא שייך תנאי לבטל המעשה ועיין בש"מ וריטב"א ב"מ (דף צ"ד שם) משם הראב"ד דהקשה ל"ל קנין הא כל תנאי שבממון קיים ותירצו דאם יתבטל השמירה כ"ש שיהיה פטור לכך צריך לשמואל קנין ולר"י משום דהוי כמקבל הנאה להתחייב על ידי שיוצא עליו שם אדם נאמן ואפשר מה שכ' הרמב"ם כל תנאי שבממון קיים קאי על הרישא שכ' שם מתנה שו"ח להיות פטור ועל צד החיוב דמתנה להיות חייב כשואל לא כ' שום טעם וסובר דאף דאמר ר' יוחנן בההיא הנאה דקא נפק קלא דאינש מהימנא הוא גמיר ומשעבד נפשי' מ"מ ודאי הדין לא פלוג ואף באיש המוחזק לנאמן ואדם חשוב וגדול ואמיד שאחד הפקיד אצלו דבר מועט דאנן סהדי דלא יש שום הנאה להשומר מ"מ יכול לשעבד א"ע כיון דעל פי הרוב אמדוה חכז"ל דעת בני אדם דגמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה לא פלוג ואמרינן בכל מקום דתנאי קיים וכשחייב את עצמו בזה גמר ומשעבד נפשיה. עכ"פ הא הוי דבר שאינו קצוב ובכל זה מהני בקנו מידו או מטעם דגמר ומשעבד בהאי הנאה וצריך לומר דבאמת לשמואל דמוקי בקנו מידו אפשר אף דמתנה להיות כשואל אינו מתחייב באונסין רק כפי מה ששוה עכשיו ואם נתייקר אינו חייב לשלם כדמי שוויה משעת אונסין ושאר שומרים ושואל שאני דרחמנא חייבם. ולר"י דקיי"ל כוותי' דבההיא הנאה מתחייב הוי כמו דמקבל כסף בעד החיוב ומהני כמו בפוסק לבתו או לבנו דמהני אף בדבר שאינו קצוב ועוד יש לומר דבההיא הנאה דקא נפיק קלא דאינש מהימנא עדיף דהיא הנאה הנמשכת וגם אז בשעת אונסין ואז נתברר ויש קצבה לחיובו גם אז יש לו הנאה הזאת וחל החיוב. אך אם נאמר דחל החיוב רק משעת אונסין אם כן היה יכול לחזור מקודם ועל כרחך דחל החיוב מהשתא על שעת אונסין ויש להתבונן עוד בזה:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה