אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן מג

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן מג

סימן מב

ברמ"א (סי' נ"ח ס"א) וי"א דאחר דחייב השליח לשלם ל"י המלוה לעכבן אם יאמר שחייב לו ממקום אחר אלא אם טוען שהשליח נתנם לו גם כן על חוב אחר. ויש לחקור אם נאמן השליח לומר דהמשלח אמר לו שיקח השטר או דלמא כיון דבאמת ביד המלוה להחזיק על מלוה אחרת רק דהשליח יאמר לו אתה כתופס משלי כיון שתגרום לי היזק בתפיסתך יאמר המלוה דלמא שקר אתה אומר דהזכיר לך השטר ואת דאפסידת לך בטענתך. ומדברי המרדכי שהוא הי"א שהביא הרמ"א משמע אף אם ליכא עדים על זה שהמשלח צוה שיקח השטר גם כן אינו יכול להחזיק המעות על חוב בעל פה רק דוקא אם אומר שנתן לו בעד הסיטראי דהא הקשה על דקאמר בש"ס דשליח משלם דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אמאי לא יאמר השליח אני נתתי לך המעות בשביל השטר מה אני חושש אם חייב לך ממקום אחר או החזיר לי או תתפסם בחוב שטר ותירץ דיכול לומר דתופס מבע"ח ולא תוציא ממנו ומשם רשב"ם הביא מקודם לכן גם כן להקשות האיך יכול לעכב מן השליח ולטעון סיטראי אינון והא גלוי הדבר שלא היה נותן לו מעות אם לא בשביל השטר דבשלמא אם הלוה נותן לו מצי למיטעי אבל השליח למה יפסיד ופיר"י דמגו דיכול לומר לא היה דברים מעולם יכול לומר סיטראי שהשליח נתנה לו לשם סיטראי. ומאי קשיא לי' דלמא הש"ס איירי דלא ידענו אם המשלח הזכיר לו השטר רק השליח הודה על זה ולכן חייב השליח לשלם אבל המלוה יכול לומר אייתי ראי' דעל דעת כן נתן לך המשלח והזכיר השטר ומה זה שכתב והא גלוי הדבר שלא הי' נותן לו מעו' אם לא בשביל השטר מהיכן גלוי הדבר אם לא הזכיר לו הלוה השטר אלא ודאי משמע דסובר כיון דזה חזקה דאין אדם פורע מלוה על פה כשיש לו מלוה בשטר וגם כיון דיודע המלוה שהזכיר לפניו שיתן לו השטר אמרינן דבלא ספק שלח לו הלוה על המלוה בשטר ועל זה הקשה דאמאי יכול להפסיד להשליח ומתרץ דיכול לומר שהשליח נתנם לו לשם סיטראי ומשמע מדבריו אף אם השליח לא הזכיר לו השטר בעת נתינת המעות רק נתן לו סתם בשליחותו דהלוה ג"כ אינו יכול לתפוס על סיטראי כיון דטוען השליח שנתן לו הלוה על מלוה בשטר ויפסיד בתפיסתו נאמן השליח בזה מטעם חזקה הנ"ל:

וקצת י"ל כיון דהשליח טוען ברי שהמשלח נתן לו על השטר והמלוה טוען שמא אמרינן בזה ברי ושמא ברי עדיף דומיא דכתבו הראשונים דרק להוציא ממר"ק חזקת ממון עדיף אבל היכא דליכא מר"ק אף דעכשיו הוא מוחזק כמו בב' אוחזין בטלית אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כמבואר רמב"ן ב"ב (דף ל"ד) ובבעה"ת (שמ"ז) בהא דאמרינן פ' א"נ דבאין בכדי שהדעת טועה מתנה בעלמא דיהיב ליה וכת' בעה"ת אם אתי בתר הכי ואמר טעיתי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. והובא כן בסמ"ע וש"ך (סי' רל"ב) והיינו ע"כ כיון דהמוחזק אינו יודע באיזה אופן בא לידו אם במתנה או לא אמרינן דברי עדיף והחולקים שם ס"ל כיון שהוא בכדי שאין הדעת טועה הוי בודאי מתנה הא לא"ה בכה"ג אמרינן ברי ושמא ברי עדיף וה"נ דכוותיה כיון דאינו יודע על איזה הלואה בא לידו אמרינן ברי עדיף. אולם אינו דומה לשם דשם הספק הוא אם זכה בהמעות או לא שייך לומר עוד לאוקמי על חזקת מרא קמא מה שאין כן כאן דהא עכ"פ זכה בהמעות רק הספק הוא אם השליח חייב לשלם אינו יכול לתפוס על סיטראי י"ל דכל זמן שאין השליח מברר בעדים דגורם לו הפסד בתפיסתו על סיטראי אין מוציאין ממנו. ואדרבה זה הוי מוחזק ממש כיון דאין תביעתו על הממון רק על השטר שיחזיר לו ודומה להא דכ' הרשב"א בתשוב' בדין הכרם כשיש תו"ת אם המכר היה על תנאי דאמרינן אף בקרקע כיון שהמכירה היה ודאי והספק רק על התנאי הוי מוחזק והכא נמי כיון דבין כך ובין כך זכה המלוה בהמעות של המשלח רק התביעה הוא על השטר לא נוכל להוציא על ידי ברי של השליח. וצריך לומר דמ"מ כיון דמצטרף להברי החזקה דאין אדם פורע מלו' על פה כשיש לו מלוה בשטר לכך נאמן השליח:

שוב ראיתי בדרישה שהביא דברי מהרש"ל שפירש דברי הטור דכשהוא מודה לו שאמר שיקח השטר אז מפסיד השליח ואינו יכול להוציא מיד המלוה כי יאמר מאן יימר דמעל בשליחותך ויכול המלוה לומר קנוניא אתם עושים עלי ולא אמר לך מעולם שתקח השטר מידי אבל אם יש עדים בדבר שאמר לו כן אינו יכול לגרום היזק לשליח עיין שם ומדברי המרדכי וסתימת הרמ"א לא משמע כן. וגם אם יש עדים שאמר לו כן יש לדון אף אם אומר המלוה שהשליח נתן לו בפירוש על הסיטראי דאינו נאמן אף במגו דלהד"ם להמבואר בתשובת ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מובא במג"א (סי' ת"ט) דאף אם לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ אמרינן חזקה דלא עשה להיפך לשנות משליחותו והכא נמי דכוותיה דאם יש עדים שאמר לו שיקח השטר ושולח המעות על החוב שבשטר אמרינן חזקה דלא עשוי שליחותו לשנות לתת על סיטראי נגד צווי המשלח ומדכ' המרדכי דאיירי דאמר שהשליח נתנה לו לשם סיטראי משמע דליכא עדים שאמר לו שיקח השטר. וראיתי בב"ח שכתב בפשיטות דאם יש עדים שאמר בפירוש ליקח מידו השטר דאינו נאמן במגו אפילו אם טען המלוה דהשליח נתנם לו לשם סיטראי דכיון דשינה בשליחות ועבר על דעת משלחו השליחות בטל לגמרי וחוזר השליח על המלוה מה שנתן לו דבגזילה בא לידו ואין השליח מפסיד עיין שם וטעמו אינו מובן הא כיון דנתן לו בפירוש על הסיטראי איהו דאפסיד אנפשיה ומה איכפת ליה למלוה ולמה שכ' יש לומר דהמלוה אינו נאמן במגו דלהד"ם כיון דהוא נגד חזקה אלימתא דחזקה אם עשה שליחותו לא שינה בשליחותו. ומ"מ גם מדבריו למדנו דהא דכ' המרדכי דאיירי דטוען שנתן לו בפירוש על הסיטראי הוא בליכא עדים אם אמר לו שיקח השטר ואפי"ה אם אינו אומר בפירוש דנתנם לו על הסיטראי אינו יכול לתפוס ולהפסיד להשליח אף דהחיוב הוא רק על ידי הודאתו ודלא כמהרש"ל וצריך עיון בזה:

ומ"מ נראה באם מסר לו שט"ח או שאר חפץ והחזיר לשותפו ואחר כך תופס השותף עבור חובו וזה מכחיש והשליח מודה שהמשלח הזהיר בו שלא ימסור לשותפו אם אין השליח מברר בעדים שכן מסר לו עד"ז שלא יחזור לשותפו דכאן ליכא שום חזק' ודאי אף דהשליח חייב לשלם להמשלח דהפסידו מ"מ אינו נאמן להוציא מן השותף דיכול לומר מי יימר דמעל בשליחותו דלמא לא הזהיר אותך ואת דאפסידך לנפשך בהודאתך. ומדברי תשובת חתם סופר חח"מ (סי' ק"מ) לא משמע כן דלא הזכיר שם בנידונו דיש עדים שהתרה בהשליח שאם לא יגבה החוב שלא ימסור הש"ח ליד שותפו ואפילו הכי דן דלא מצי לתפוס להפסיד להשליח ולענ"ד כמו שכתבתי ועוד יש לדון שם ע"ד ויבואר מתוך דברינו ובתשובת מהר"ם רויטבורג (סי' תתי"א) שהביא הש"ך שם כ' דלא כדעת ר"ב שהביא ראי' מעובד' דאבימי דלא איכפת להתופס במה שהנפקד יפסיד ודחי מהר"ם דשם מידו של חמא נתן לבני חוזאי ויכולי' לומר אתה שלוחו של אבימי והואיל דלא תבעת את השטר תחיל' מסתמא לא נתת לנו בעבור החוב שבשטר אלא בעבור מלוה על פה ואם חוזרים הם ממה שבדעתם היה מה לנו לצרה אבל לתפוס ולהפסיד לשמעון דהוי ליה גורם להפסיד אינו יכול עיין שם ובתומים מפרש דבריו דאף בסתם יכול לתפוס מטעם דכיון דלא הזכיר השטר מסתמא על חוב אחר נתן והמעיין בדברי מ מהר"ם יראה כיון דלא הזכיר השטר אמרינן דמסתמא לא שינה השליח מדעת המשלח וגם המשלח שלח ע"ד סיטראי אבל אם מברר על ידי עדים דנתן לו המשלח על חוב שבשטר והזכיר בפירוש השטר גם מהר"ם מוד' דאינו יכול לתפוס אף אם השליח עיות ולא הזכיר השטר. וכבר כתבו כל אחרונים דמדברי הראשונים לא נראה שם הך עובדא כך רק בהזכיר השטר גם כן יכול לתפוס וכמבואר מדברי ר"ן שם ורשב"א בתשובה (ח"ג סי' מ"ג) דהך עובדא דאבימי איירי אף אם הזכיר השטר מ"מ יכול לתפוס על הסטראי וכן מבואר שם מלשון רש"י דכתב מצד אחר היינו נושים בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם מלשון זה מבואר בהדיא דרק עכשיו רוצה להחזיק בהם הרי דבכל ענין יכול לתפוס ואינו חושש על הפסד של השליח ותמהו על הש"ך שכ' דדברים הנאמרים במרדכי אחר כך בשם תימא הם מאיזה תלמיד טועה דהא כן הוא דעת ר' ברוך שבתשוב' מהר"ם ודעת ריטב"א ומה שכ' מהר"ם דאיירי דנתן בסתם ולא הזכיר השטר הא מדברי רש"י לא משמע כן וכן מדברי ר"ן ורשב"א הנ"ל מבואר דאיירי אף בהזכיר את השטר דיכול לתפוס על הסטראי ועל כרחך דלא איכפת ליה בהפסד של השליח כיון דלעצמו מציל וכבר כתב הכנה"ג דהוי ספיקא דדינא ובודאי אף אחר הכרעת הש"ך קשה להוציא נגד הנך פוסקים. גם הוכיח התומים מקושי' תוס' דקודם שנתקנה שבועת היסת אין השליח נוגע והוי עד ואם יסברו דאיירי שהשליח נותן בפירוש על מלוה על פה הרי גם עתה מכחישין להעד וזה י"ל דהא על כרחך דברי תוס' הם למה דלא ידעו מהתחייבות של השליח דאם לא כן הוי השליח נוגע ובעל דין כיון דיהיה חייב לשלם לאבימי ועיין פנ"י שם אולם באמת מכל הראשונים מבואר דאף אם הזכיר השטר יכול לתפוס על הסיטראי ועל כרחך דלא איכפת ליה בהפסידו של השליח:

והנה הריטב"א מובא בב"י (סי' פ"ג) מחלק בין אם בא לידו בתורת שאלה ופקדון מיד הראשון דבזה כיון דנתחייב להשיב' השבה גמורה אינו דומה לעובדא דאבימי דהתם ברשות בעל דין הגיעו לידו אבל אם לא הפקידו שמעון ללוי רק שתפס מרשות שמעון או מידו שלא מדעתו תפיסתו תפיסה ואידך חייב לשלם לפי שפשע בשמירתו ודעת הרא"ש בתשובה דל"מ תפיסה להפסיד לזה וחולק עם הריטב"א וכמו"ש הש"ך ועיין תשובת בני אהרן (סי' ל"ב) שכתב נ"מ בין שיעת הרא"ש וריב"ש לדעת ריטב"א באם הפקיד אצל האחר בענין שלא פשע כגון שמסרו למי שרגיל להפקיד אצלו לדעת רא"ש כיון שהוא פטור ואינו יכול לתבוע ממנו ממילא תפיסתו הוי תפיסה ולדעת ריטב"א לא מהני כיון שנתנו בידו נתחייב לו להשיב השבה גמורה עיין שם ולענ"ד צריך להבין סברת הריטב"א הא כל פקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' קאי ואף אם פשע בו השומר וקאי באחריותו בכל זאת לא נעשה ממונו וברשות בעלים קאי ואם כן מה שכ' אם הפקידו הבעלים בידו אף דחייב גם כן בהשבה מ"מ אם יש לו מגו יכול לטעון עד כדי דמיהן הרי אף דבא לידו בתורת פקדון וחייב בהשבה מ"מ יכול לתפוס ולמה יגרע במה שאחר הפקידו בידו דיגרע כח התפיסה בשביל דנתחייב בהשבה הא מ"מ ברשות בעלים קאי ואם תפיסתו מידיו ורשותו של הנפקד מהני ואינו מגרע כח תפיסתו במה שיתחייב לשלם לבעליו כיון שתופס בעדו להציל את שלו מן המפקיד במה יגרע כחו אם הפקידו בידו ונתחייב בהשבה וכבר האריך בזה לתמוה על דברי ריטב"א בספר אורח משפט (סי' פ"ג):

לכן לענ"ד י"ל כוונה אחרת בדברי ריטב"א ומטעם אחר אתי עלה דהא כבר כתב הריטב"א מובא בית יוסף (סוף סי' ס"ו) דכל פשיעה היא גרמא בנזקין דפטור מדיני אדם רק שהתור' חייב' שומרים בפשיעה מפני שסמך עליהם בעל הפקדון והבטיחו שומר לשמרו עיין שם בדבריו דבשטרות דליתא בדין שומרין פטור אף מפשיעה אם לא שקבל עליו אחריות בפירוש ומבואר מדבריו דכל גרמא בנזקין דפטור מ"מ אם קבל עליו בפירוש להתחייב אין צריך שום קנין דכל גרמא בנזקין דפטור אם קבל עליו לשלם חייב כמבוא' במרדכי פ' הגוזל ובש"מ ב"מ (דף ע"ג ע"ב) משם הר"י בעל התוספות ועיין בזה באורך בס' מחנה אפרים דיני שומרים (סי' ח'). ולפי זה י"ל דודאי כיון דכל כוונת התופס להציל את שלו אין לחייבו מטעם דיני דגרמי אף דיש הפסד להמפקיד אצלו שיתחייב על ידי תפיסתו לשלם להמפקיד הראשון אך מ"מ גרמא הוי דעל ידי תפיסתו גורם לו שיהיה כפושע ויתחייב לשלם בשביל דיאמר מסרת חפצי בידא דלא מצינא לאשתעי דינא בהדיה כמו שכתב הריב"ש מש"ס ב"ק (דף מ') ומ"מ אינו חייב בדיני אדם רק מ"מ גרמא הוי ולזה סובר דאם תופס מרשות ויד השומר מהני תפיסתו ואין מוציאין מידו. ובאמת הריטב"א מדייק לומר רק דתפיסתו תפיסה היינו שאין בכח ב"ד להוציא ממנו בדיני אדם ואידך חייב לשלם לפי שפשע בשמירתו אבל באמת י"ל דבדיני שמים חייב לשלם דבגרמתו בא השומר לידי הפסד. אבל אם בא לידו מיד השומר בתורת שמירה ונתחייב להשיב לו השבה גמורה היינו דכל שומר נתחייב בשמירה מעולה ושיתחייב לשלם ההפסד שיבוא בגרמתו אם כן זה נתחייב להמפקיד אצלו בכל הגרמות ההפסד ולכן לא מהני תפיסתו כיון דנתחייב בשמירה ולא כלתה השמירה ובשביל זה חייב להחזיר וזה כוונתו דנתחייב להשיב לו השבה גמורה היינו שלא יגרום לו ההיזק. ועיין ב"ק (דק"ח) באם נגנב משומר חנם ונשב' ואחר כך הוכר הגנב דעושה דין עם הגנב וכתב שם בש"מ הטעם דסופו כתחילתו מה תחילתו אלו ידע והכיר בה בשעת גניבה היה לו לטרוח ולעמוד כנגדו להציל ואם לא עשה כן חשבינן לי' כפושע סופו נמי כשהוכר הגנב חייב להטריח ולהציל מידו והיינו דזה גם כן בכלל שמירה עיי"ש. וה"נ דכוותיה כיון דעל ידי זה שתופס מתחייב הוא לשלם לבעלים דמגו שלו לא מהני לפטרו מבעלי' הוי כהוכר הגנב וחייב להוציא מידו ושלא יפסיד להמפקיד שלו שלזה נתחייב בשמירה ובהשבה ואף דבכל שומר שמסר לשמור לאחר נעש' שומר של הראשון הבעלים כמבואר ב"מ (דף ל"ה) ובתוס' שם מ"מ גם שומר של השומר גם כן הוא:

ולפי"ז יש לומר אם הפקיד אצל מי שרגיל להפקיד דזה הוי כאלו החזיר ליד הבעלים אם נפטר הנפקד הראשון מלשלם להבעלים כיון דלא פשע במה שמסרו ליד זה גם לדעת הריטב"א מהני תפיסתו של זה אף דנתחייב בהשבה מ"מ חיוב השבה דנתחייב בפקדון אינו גורם ההתחייבת שלא יהי' יכול אחר כך לתפוס בעד חובו רק חיוב ההשבה גורם שלא יפסיד לזה שהפקיד אצלו דנתחייב לו על כל הגרמות אבל אם א"ח לשלם ולא גרם לו שום היזק מהני תפיסתו כיון דאין דינו אלא עם הבעלים ולדעת הרמב"ם ורי"ף ורמב"ן הוי כאלו החזיר לבעלים אם מסרו ביד מי שרגיל להפקיד ואף אם פשע השני או שלא נודע אם שמר כראוי או לא מיפטר השומר הראשון לגמרי והא נמי אם תופס בעד חובו ונאמן במגו דלהד"ם תפיסתו תפיסה כיון דאין להם לבעלים דין על השומר הראשון. ולדעת ר"ת והרא"ש דבהפקיד אצל מי שרגיל להפקיד לא הוי כאלו החזיר לבעלים רק דלא חשיב פושע אבל בידוע דהשני פשע יכולים הבעלים לתבוע מהשומר הראשון י"ל דבכה"ג דתופס עבור חובו אף דיש לו מגו ומועיל לגבי בעלים מ"מ אפשר השומר הראשון חייב לשלם וממילא לא מהני תפיסתו וצ"ע בזה אם נידון זאת כידוע שפשע השני או לא. ועיין ש"ך (ס"ק ט') משם הע"ש בדעת ריטב"א דאפילו הוא בענין שהי' המפקיד פטור מלשלם חייב לעשות לו השבה וזה כדעת הבני אהרן שהבאתי לעיל אולם באמת אין טעם וסברא בזה לדון חיוב השבה ועיקר סברת הריטב"א הוא דאם נתחייב המפקיד נכלל זה בכלל קבלת השמירה:

אך יש לדון דלפי"ז אף אם טוען שגוף הפקדון הוא שלו ויש לו מגו דכתב הקצוה"ח דלכ"ע נאמן ולא איכפת ליה בזה שזה השומר קבל אחריות דלמה שכ' כיון דמגו לא מהני לגבי אחרים ויצטרך זה השומר לשלם והוא קבל עליו אחריות ודין שמירה על החפץ שהפקיד אצלו ונעשה שומר של הנפקד י"ל דחייב בהשבה. אולם אם תוך כדי דיבור אומר שתופס בשביל שהוא שלו או כי תופס על חובו שחייבים לו הבעלים וחוזר משמירתו יש לומר דכיון דתוכד"ד כדיבור דמי ויכול לחזור מחיוב ההשבה הוי כתופס מידו דמהני לדעת הריטב"א בכל אנפי ולא איכפת ליה בפסידא של המפקיד אצלו בכה"ג. וכן נמי בטוען על גוף החפץ שהוא שלו ממילא לפי דבריו שהוא שלו היה כל קבלת השמירה לגבי המפקיד בטעות ונתבטל מעיקרא כיון דלדבריו הוא שלו וקבלו ע"ד זה להחזיק בשלו וע"ז נאמן לבטל החיוב שלו מעיקרא נגד המפקיד אצלו במגו דלהד"ם כיון דזה נוגע לגבי דידהו על קבלת חיוב השמירה וכל מה שהוא לגבייהו נאמן במגו ואף דגורם לו עי"ז היזק לא איכפת לי' בפסיד' שלו כיון דמציל את שלו ואף דקבל עליו חיוב שמירה והוי כמחייב א"ע שלא לגרום היזק זה אתי שפיר אם טוען שתופס למשכון דנשאר מ"מ חיוב שמירה גם כן אבל אם טוען שהוא שלו ואומר דכל קבלת אחריות השמירה היה בטעות נאמן במגו דלהד"ם כיון שהוא דבר הנוגע בינו לבין המפקיד וכיון דנתבטל לדבריו מעיקר' החיוב מקבלת השמירה לא נשאר רק לחייבו מצד גרמא מה שגורם לו בתפיסתו היזק וכיון דלעצמו מציל פטור ולא איכפת ליה בפסידא דאחרינא. מה שאין כן היכא דתופס על חובו דמ"מ לא נתבטל החיוב שמירה בזה מכח חיובו חייב בהשבה דלא לגרום היזק לו. וגם אם התנה בפירוש דאינו מקבל אחריות או בהפקיד דברים שא"ח בשמירה כגון שטרות להסוברים דאף מפשיעה פטור בזה הוי כא"ח בהשבה ומודה ריטב"א דמהני תפיסה:

ובדעת הרא"ש וריב"ש תפסו כל הגדולים מהרי"ט ותשובת פ"ו ובני אהרן וכמה גדולי מחברים מחכמי ספרד ז"ל דחולקין על הריטב"א וסוברים דלעולם לא מהני תפיסה להפסיד לחבירו אף אם לא בא לידו בחיוב שמירה וכן נראה דלא מסתבר שהרא"ש ז"ל יחלוק על רבו מהר"ם ז"ל מרויטנבורג ולא יביא דעתו שחולק עליו. אולם באו"ת כתב דדעת הרא"ש גם כן לומר הואיל דבא בידו בתורת פקדון לא מהני תפיסתו אבל תפיסה מרשות המפקיד מהני ובזה לא יסתור הרא"ש לד"ע ממה שכ' בהך דבקרי כתובות פ' הכותב דהשתא דמטלטלין דיתמי משתעבדי אם לית להתופס ראיה דהבקרי חייב לשלם ומשמע דהתופס זוכה ואינו חייב להחזיר בשביל פסידא דבקרי ועכ"פ כנראה התופס יכול לומר קים לי ואין מוציאין מידו ודלא כהכרעת הש"ך וכמו שכתב הכנה"ג. וכן משמע מתשובת מהר"ם לובלין (סי' קי"ד) דדן שם לחייב את השליח לשלם ולא הזכיר דעכ"פ כיון שיש הפסד לשליח יתחייב המלו' להחזיר ואולי שם כיון דנתן בסתמא להמלוה ולא בקש לכתוב הקבל' על השטר איהו דאפסיד אנפשיה ויכול לומר שאינו מאמין שהזהירו הלוה שלא יתן עד שיכתוב על השטר וכמו שכ' לעיל מדברי הדריש' ועיין ש"ך (ס"ק כ"ז) ומהתימא על פסק הגאון מאור הגולה מהרמ"ס ז"ל שהבאתי לעיל בשליח שמסר השטר לשותפו דדן לחייב השותף להחזיר מה שגבה בשביל פסידא דשליח דבשטרות אף לדעת הריטב"א אינו חייב להחזיר ובפרט למה שכ' התומים להשוות דברי הרא"ש לדברי הריטב"א אם כן מניין לנו להוציא ממון מיד התופס:

ואי לאו דמסתפינא היתי אומר דיש לחלק בזה בין אם תופס מעות או חפץ דודאי בתופס מעות כיון דהוא נאמן במגו דלהד"ם דהבעלים חייבין לו וליקח זה לפרעון החוב כיון דאנן סהדי דחייב לו ונאמן במגו לא איכפת ליה במה דיתעבד עי"ז הפסד לשליח או למפקיד כיון דמתכוין לגבות שלו לא איכפת ליה בגרמא דחבירו ודומה ממש לאם תפס וטוען על החפץ המופקד שהוא שלו דבזה לכ"ע מהני תפיסתו כשיש לו מגו ולא איכפת ליה בפסידא דנפקד כיון דמציל את שלו וכמו שכתב הקצוה"ח בפשיטות כן נמי בתופס ממון מה שאין כן בנידון דהריב"ש המובא ברמ"א וכן בנידון דתשובת הרא"ש (כלל ק"ו) המובא בש"ך שם איירי בתופס חפצים למשכון ולהיות נאמן עד כדי דמיהן במגו ואף אם יהי' נאמן מ"מ אינו יכול להחזיק במשכון שיגבה מהן עד שישבע שבוע' הגאונים כנשבע ונוטל וכ"ז שלא נשבע התופס לא מחזקינן עדיין שהוא שלו לגוביינא או שיחול שעבודו על החפצים אם כן כשבאין לב"ד לדון וטוען שתופס עבור החוב אין הב"ד מניחין אותו לישבע שלא יפסיד להנפקד דהא אף על גרמא בנזקין משמתינן ליה לסלק מכ"ש דאין דנין שישבע על חוב ושיחול השעבוד להפסיד על ידי זה להנפקד או לשליח וכל זמן שלא נשבע לא מחזקינן לדבריו שכן הוא ולכך שפיר כתב הרא"ש שם בנידונו דאינו יכול לעכב החפצים בעד שום טענה שיש לו על ראובן ויורשיו כיון דעכ"פ צריך הב"ד לחייבו שבוע' ואין הב"ד פוסקין לו שבועה כדי שלא יפסיד להמפקיד מה שאין כן בהך דאבימי שהממון בא ליד המלוה בדין אף שנתן לו על השטר מ"מ כבר זכה בהם שפיר יכול לתפוס על הסיטראי דמציל ממונו ולא איכפת ליה בפסידא של השליח כיון דבא להוציא ממנו את השט' ואינו עושה שום דבר רק שהוא בשוא"ת ועיין רמ"א (סי' ע"ב סי' ז') בתופס מעות דאינו חייב רק היסת ונפטר. ובתומים שם כ' דוקא היכא דמותר להשתמש בהן אבל בצרורין הוי כתופס חפץ וכבר השיג עליו בקצוה"ח ובנתיבות דבתופס בעל כרחו ודאי הוי כצרורין ואפ"ה מהני תפיסה ואם כן מכ"ש היכא דתפס ברשות הוי ממש כתופס וטוען על גוף החפץ שהוא שלו ולא איכפת ליה בהפסידו של השליח מה שאין כן בנידון דהרא"ש ואף למ"ש שם הש"ך דגם בתופ' חפץ אם אינו רוצה לגבות והלוה בא להוציא ממנו ואינו רוצה להחזיר עד שיפרע לו דאינו חייב לישבע ואין מוציאין ממנו והש"ך הניח שם דין זה בצ"ע מ"מ זה דוקא היכא דלית ליה פסידא לאחרינא אבל בנידון דהרא"ש וריב"ש דמעכב בעד טענה שיש לו על ראובן ויורשיו כיון דלא נשבע עדיין אינו קם ברשותו בזה מוציאין ממנו שלא יפסיד להמפקיד ורק נגד הלוה בזה אין מוציאין ממנו כיון שטוען עד כדי דמיהן ויש לו מגו אינו חייב לישבע כל זמן שאינו מחזיק לגוביינא אבל נגד פסידא של אחרים מחזיקינן ברשות המפקיד כל זמן שלא נשבע בנק"ח והב"ד אין מניחין לו לישבע שלא יגרום הפסידא לאחרים:

ודעת הי"א שברמ"א שהוא המרדכי דמאחר דחייב השליח לשלם לא יכול המלוה לעכבן אף דהוא מעות ובא לידו ברשו' מ"מ הם סוברים דאף בגוף הזכיה שזכה בהמעות לאו כל כמיניה להפסיד לאחרים ועל כרחך הם סוברים דהמעות הם ברשות של השליח והוי כתופס ממונו בשביל אחרים ואינו יכול לזכות בו רק ע"ד שנתן לו השליח להחזיר השטר אבל מ"מ י"ל בתופס מעות עדיף. ועיין רמ"א ח"מ (סי' קע"ו סל"ו) בשותפים שיש להם חוב מן ממון השותפות על ישראל וטוען שאחד מהם חייב לו ההפסד על שניהם רק ששותף חבירו חייב לישבע והש"ך שם תמה על זה דהיאך יכול זה לתפוס ולגרום לחבירו הפסד והביא דברי ריב"ש וד' הרמ"א כאן וכ' דאף לדעת הי"א הוא כיון שידוע שהוא מעות של המשלח והשליח פשע במה שלא לקח השטר מה שאין כן בזה. ולמה שכ' אינו דומה לדברי הריב"ש ולא לדברי הריטב"א כתובות שם ובתשובה שהביא הב"י (סי' פ"ג) ותשובת הרא"ש דשם הוא הכל בקום ועשה שגורם הפסד ורוצה להחזיק ולגבות אין מניחין אותו מה שאין כן בשותפים דהוא רק בשב ואל תעשה מה שאינו פורע חובו ובודאי אם החזיר הממון של החוב מן השותפות לאחד מהם אף שהוא כופר לא איכפת ליה ונשבע היסת ונפטר כן נמי בזה שאומר שבזה שחייב לו האחד מן השותפין הוא כפרעון מכבר וכאלו החזיר לשותפו לכן אף להי"א דאינו יכול המלוה לעכבן בעד הסיטראי ולגרום הפסד להשליח היינו דעכ"פ עושה מעשה לגרום היזק להשליח מה שאין כן בשב ואל תעשה שאינו רוצה לפרוע חובו באמרו שכבר פרע לאחד מן השותפין בשביל חובו שחייב לו מכבר לא איכפ' ליה בהפסידו של השותף השני דלעצמו מציל. וראיתי בתשובת מהרשד"ם (סי' קס"ז) שציין שם הש"ך לעיין בו שדן כן להלכה וכ' דהגע עצמך דהיה אומר פרעתי לשותפך ושותפו כופר היתכן שיהי' נאמן ואין מאמר לוי מחייב לשמעון אלא שבועה לא לחייבו ממון ואם כן לוי נשבע בנקיטת חפץ שפרע לשמעון ושמעון נשבע שלא קבל ונוטל חלקו מראובן שותפו עיין שם דהנידון היה דראובן ושמעון היו שותפין ולוי לקח סחורה בהקפה מן השותפות וכשבא ראובן לגבות מלוי השיב ששמעון שותפך חייב לי ממ"א אותו סכום נכה מה שאני חייב מחלקו ושמעון כופר ואומר דלהד"מ דאינו חייב לו ממקום אחר ואם לא נוכל לגבות ממנו הרי החוב זה כשאר חובות הנפסדים שאנו שוים בהם דלאו כ"כ דלוי לומר שאני חייב לו וע"ז דן דהוי כפרעון ממש וכמו שכ' הרמ"א הנ"ל:

אך מה שדן המרשד"ם לחייב ללוי שבועה בנק"ח לא אדע הא כיון שאינו בא להוציא וליטול רק לפטור את עצמו ונאמן במגו דפרעתי מניין לו בזה לחייבו בנקיטת חפץ עד כאן לא כתבו הפוסקים (סי' קכ"א) לצרף טענות השליח לחייבו להמלוה שבוע' בנקיטת חפץ רק כשבא לגבות מן הלוה ואף בזה יש פוסקי' החולקי' כמובא בש"ך שם (ס"ק מ"ט) ואף דהעלה להלכה כדעת הרי"ף דהמלוה חייב לישבע בנק"ח היינו כשבא ליטול אבל בנידון דמהרשד"ם דלוי נאמן ששמעון חייב לו וכבר נפרע החוב בזה ונאמן ע"ז במגו דלהד"ם או פרעתי סגי בהיסת וכן דעת רמ"א הנ"ל ודברי מהרשד"ם צריך עיון דהא אף בתפס מעות היכא דנאמן במגו אינו חייב לישבע בנקיטת חפץ אף דמכחישו בברי כדעת הר"ן הנ"ל מכ"ש כשכבר נתחייב ורוצה לנכות חובו דאינו חייב רק היסת. גם הא דפסקו הרשד"ם והרמ"א דשותף חבירו חייב לישבע היסת יש להבין מאיזה טעם הא אין נשבעין על טענת ספק והא דסי' (קכ"א ס"ט) דחייב השליח בהיסת כבר כ' שם הש"ך (ס"ק מ"ו) דמצטרפין טענת המלוה שאומר ברי שלא קבל וכיון דודאי היה ממונו בידו של השליח צריך לישבע בכה"ג עיין שם משם תה"ד אם כן בנידון דרמ"א (סי' קע"ו) דלא בא ממון לידו ושותף זה אומר שבעלילה בא עליו והוא נוגע בעדות ולמה מצטרפינן לטענתו לחייבו שבועה. ואולי כיון דאם לוי היה תובע לשמעון האחד מן השותפין שחייב לו היה חייב שבועת היסת יאמר ראובן השותף השני הא לדבריך לוי חייב לי ואני איני יכול לגבות ממני וכיון לדבריך יש לו אצלך החוב מכבר אתה משתעבד מדר"נ ועיין תשובת מהר"ם (סי' ט"ז) מובא במח"א דיני שומרים (סי' ל"ג) באם שלח הלוה על ידי שליח ממון לשלם להמלוה וטוען השליח דנאבד דגם המלוה יכול להשביעו ואינו יכול לומר לאו בע"ד דידי את דמשתעבד לו מדר"נ ועיין ש"ך (סי' קכ"א ס"ק ל"ז) מדברי המרדכי ובקצוה"ח שם דהקשה באמת אמאי לא יכול להשביעו מטעם שדר"נ ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני העושה שליח (סי' ג') דדעת הפוסקים דבאית ליה נכסי לא שייך שדר"נ ואין המלוה יכול להשביעו. וזה דוקא היכא דיכול לגבות אבל בנידון דשותפין הנ"ל כיון דבשום פנים אינו יכול להוציא מלוי דנאמן לנכות מחוב שותפו במגו הוי כבא ממון לידו וחייב לישבע מטעם שדר"נ. ולפי זה נראה גם בדין דסיטראי היכא דשליח מפסיד וחייב לשלם להמשלח ולתקן העוות דיכול להשביעו את המשלח דאינו חייב לו המלוה האחרת בע"פ כיון דלדבריו תופס המלוה שלא כדין וחייב לו ממילא משתעבד לו מדר"נ:

אולם יש לומר כל זמן שאין השליח משלם לו לית לי' על המלו' כלום וכיון דברור ההיזק שגרם להמשלח וחייב לשלם מטעם מזיק אינו יכול להשביע את המשלח מספק. וכל זמן שלא שילם לו לא שייך לבא עליו מטעם שדר"נ. ומהאי טעמא יש לדון דהדין הוא עם הב"ח דכ' להסוברים דכל היכא דחייב השליח לשלם חייב המלוה שלא לעכב ולהפסיד את השליח דמ"מ כל זמן שלא שילם השליח והוא עני ולית ליה לשלם דאין המשלח יכול לבא בטענה הזאת על המלוה דנגדו נאמן לומר סיטראי במגו דלהד"ם. ולכאורה יבא על המלוה מטעם שדר"נ כיון דחייב לו לשלם. אולם כוונתו כיון דהמלוה טוען דלא הפסידו לו כלום דבאמת חייב לו הלוה הסטראי ובעלילה בא על השליח אם כן כל זמן דאינו משלם לו לא הפסידו כלום ולא שייך שדר"נ ואף דיש לגמגם דמ"מ הלוה ודאי יכול לכוף להשליח שיתבע ממנו שיחזיר השטר ולא יעכב לגרום לו הפסד שיתחייב לשלם ואף דאין לו לשלם מ"מ מקרי לוה רשע ואף דלדבריו כלפי שמיא גליא דלא גרם לו להמשלח שום היזק דבאמ' חייב לו הסיטראי מ"מ לגבי דיני אדם הדין הוא דחייב לו לשלם ויכול השליח לומר דלאו כל כמינך להניח אותי בסבך החיוב ולהיות כלוה רשע מ"מ י"ל דהלוה אינו יכול לתבוע ממנו דכל זמן דלא שילם לו ליכא שום חיוב לגבייהו דהשליח ולנגד המלוה נאמן סיטראי במגו כן אמרתי בילדותי להצדיק דברי הב"ח. וכמו כן י"ל דלהשביעו להלוה להכחיש טענות הסיטראי אינו יכול בטענות ספק כ"ז שלא שילם לו וא"ד לדין דשותפים הנ"ל. וראיתי בס' הלכות קטנות דכ' מבעיא אם ישבע המשלח שאינו חייב לבעל חובו כדי ליטול מן השליח. תשובה אפשר שע"ז נאמר אין אדם נשבע ונוטל עכ"ל וכנר' כוונתו דאינו חייב לישבע מספק ועיין ש"ך (סי' קכ"א ס"ק מ"ב) משם תה"ד בראובן ששלח ביד שמעון ממון לתת ללוי לקנות בעדו ושמעון אומר שנתן ולוי כופר וכ' שם הש"ך דאם אין שמעון לפנינו לתבוע ללוי אף שהיה מכחיש ללוי קודם לכן בב"ד כיון שעתה אינו תובעו ואין לראובן עליו רק טענת שמא מקבל חרם סתם ונפטר עיין שם. ואם כן הכא נמי אף אחר ששילם לו השליח אינו יכול להשביעו היסת על ידי טענות המלוה דחייב לו הסיטראי כיון דאין טוען ברי. אך בנידון דתשובת תה"ד הנ"ל כנראה חולק ע"ז בתשוב' מהר"ם רוטנבורג (סי' תי"ח) דכ' ואם יחזור ראובן ויתבע גם את לוי כספי בא לידך ולוי כופר בו ישבע גם לוי שלא בא לידו ונפטר הרי משמע דאף בטענות ותביעות ראובן ללוי לבד כיון שאמר השליח שנתן חייב לוי לישבע היסת ואם כן הכא נמי י"ל דמצרפינן טענת המלוה דסיטראי יש לו אצלו לחייב להמשלח שבועה:

[שוב ראיתי בשער משפט (סי' נ"ח) שהעלה דאינו יכול להשביע את המשלח בספק ע"י טענות בעל השטר ולא העיר כלל מד' רמ"א (סי' קע"ו). גם סותר ד' עצמו שכ' (סי' ר"צ) לדון בעדים שחייבו לנתבע מנה והוזמו וכן בדיין שחייב את הזכאי וטעה והיה מגיע שבועה להנתבע בכל הני א"צ לשלם להנתבע עד שישבע הנתבע שהאמת אתו והזיקו ונוטל דאף דאין נשבעין על טענת ספק מ"מ אין אנו יכולין לחייבו לשלם על הזיקו יותר ממה שהזיקו שהי' צריך לישבע ליטול או לפטור וגם אפשר דבכה"ג מצטרפין טענת התובע או הנתבע לטענת ברי כמו (סי' קכ"א ס"ט) וכ"כ בשורף שטרו ש"ח והלוה טוען שפרע דאינו חייב לשלם עד שישבע. ובזה ל"צ לדון דהא לא מחייבינן לשלם בשורף שטר רק כפי מה ששוה עפ"י שומא העומד למכור לא לפי הנאמר בשטר כמבואר ש"ך (סי' שפ"ו ס"ק י"ד) אם כן נכלל זה אם טוען הלוה פרעתי בכלל השומא. ובעדים שהוזמו וכן בדיין אף דהיה חייב שבועת היסת ודאי אנו דנין זה למזיק כיון דלא היה יכול להוציא ממנו ממון רק לחייבו היסת דגם לא נחתינן לנכסיו אין אנו רואין במה שהיה עד לחייבו שבועה דמשבועה לא יפטר אדם מעולם וכיון דלא הי' יכול להוציא ממנו בדיינים אנו דנין הדבר כהזיקו ברור לחייבן. וגדולה מזה מוכח מש"ס ב"ק פ' הגוזל דאף במקום דהיה חייב בד"ש לשלם אם גרם לו לחייבו בדיינין לשלם הוי כמזיק כמו שבארתי לעיל דיני דיינים (סי' ל"ב) ומה שכ' מסי' (קכ"א) אינו מוכח כמו שכ' הש"ך הנ"ל דלא מצרפינן לטענות שניהם לחייבו רק היכא דבא ממון ש"ח לידון]:

וראיתי בכנה"ג מהדורא בתרא שבח"ב (סי' נ"ח) שהבי' דברי תשובת מהר"ם לובלין במלוה ששלח שליח ללוה שלו שיפרע לו ושלח לו מקצת פרעון ע"י והזהירו שיכתוב על השטר סך זה שקבל ונתן המעות ולא כתב עהש"ט ואחר כך תובע המלוה כל השטר משלם וטוען סיטראי על דבר המעות שקבל ופסק שחייב השליח לשלם מפני שפשע בשליחותו וכתב על זה הכנה"ג ופשוט הוא דצריך לישבע שמעון איך מה שטוען סיטראי נינהו הוא שקר וכזב עכ"ל הרי דפשיטא ליה דעכ"פ צריך המשלח לישבע ולא אדע למה כתב זה לפשוט על דברי מהר"ם לובלין ולא ע"ד הטור ובית יוסף. וראיתי לו (סי' ע"ה אות ח') בהגהות הטור שכתב כל טענת ספק דהוי ליה למידע ולא ידע אין משביעין עליה אבל כל דלא הוי ליה לידע כגון מוכר דלא הוי ליה למידע שהרגיש הלוקח בהמום בהחפץ שמכר לו משביעו אף בטענת ספק. וזה דלא כמו שהבאתי לעיל מדברי התה"ד והש"ך ואפשר לומר הא דמהר"ם לובלין לא הזכיר לחייבו לשמעון שישבע משום דלשיטתו אזיל שהבי' הש"ך משמו (סי' קכ"ח ס"ק ח') דמגמגם על המרי"ו המובא ברמ"א שם דאם היה בידו משל חבירו ופרע חובו מה שעשה עשה דלפי טעם של הירושלמי דמפייסינ' ומחל לי משמע דאפילו יש בידו משל חבירו הפסיד מעותיו ואם כן לפי זה אינו צריך לישבע ששקר הוא טענת הסיטראי דהא אף אם אמת הוא חשבינן להשליח כמזיק כיון דמטעם פורע חובו פטור. ולפי זה יש לומר מה שכ' הש"ך שם דלחנם נבוכו מהרי"ו והרמ"א בזה שם דבלא"ה אם רוצה לשלם מוציאין ממנו מדר"נ ואם כן בלא"ה פטור דמשתעבד ליה מדאורייתא מדר"נ ולהנ"ל נ"מ טובא דאם נאמר דמטעם פורע חובו פטור אף בהיה בידו משל חבירו אם כן בכה"ג דהמשלח מכחיש טענת סיטראי והמלוה נאמן במגו והשליח חייב לשלם ואינו יכול להשביע את המשלח להכחיש טענת סיטראי כיון דאף אם הוא אמת פטור מטעם פורע חובו של חבירו ואינו יכול לומר דמשתעבד מדר"נ כיון דאין לו ראיה שחייב לו ואם נאמר דחייב מטעם פורע חובו וזה נפטר כיון דפרע משלו יש לומר דחייב לישבע. ובאמת עיינתי במהר"ם לובלין (סי' כ"ב) ולא ראיתי שגמגם על גוף הדין של המרי"ו דודאי הסברא נכונה דמטעם מפייסינא ליה אינו יכול להוציא ממון ואם כן ה"נ אינו יכול המשלח להוציא מן השליח בטענה הזאת ואם משביעין בכה"ג על הספק יש לומר דאינו חייב השליח לשלם עד שישבע הלוה המשלח להכחיש טענת סיטראי:

והנה מדברי הש"ס דקאמר ולענין שלומי שליח מאי וקאי על לעיל מניה בעובדא דאבימי דהמלוה בפנינו ואמר סיטראי ומשמע דוקא היכא דהמלוה בפנינו וטוען כן בזה חייב לשלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון דהלוה חייב לפרוע שנית אבל אם המלוה אינו בפנינו והלוה תובע להשליח שיחזיר לו מעותיו או השטר והמלוה אינו בפנינו לתבוע אותו משמע דאינו חייב לשלם ויש להבין למה לא כיון דעוות השליח ולא לקח לו השטר מיד המלוה אם כן פשע ושינה בשליחותו דלא נתן לו עד"ז ולימא הלוה הא המלוה תופס השטר בידו לא היה לך לפרוע ממוני לו. וברמב"ם (פ"א) משלוחין כתב בסתם בחייב לחבירו ממון ושלח לו על ידי שליח ואמר לו אל תפרע חוב זה אלא בעדים ופרעו שלא בעדים חייב לשלם וכן אם היה החוב בשטר בין שאמר לו תן המעות וקח השטר כו' ונתן בלא עדים ולא לקח השטר חייב לשלם שהרי לתקן שלחו ולא לעוות ומדלא הזכיר הרמב"ם כלל טענת המלוה יש להוכיח קצת דאף אם המלוה אינו לפנינו והלך עם השטר ויכול להיות שלא יתבע עוד הפעם להלוה מ"מ כיון דעבר ע"ד משלחו ושילם לו ולא לקח השטר מידו וכל זמן שלא הוציא השטר מן המלוה לא הוי על הלוה שום חיוב לשלם הוי כאלו לקח ממונו של הלוה שלא מדעתו ושילם להמלוה דחייב לשלם לו ואף בדין הראשון ששלח על ידו ממון ואמר לו שלא יפרע רק בעדים ופרעו שלא בעדים דחייב לשלם ומשמע מדברי הרמב"ם אף אם היה מלוה על פה מדלא הזכיר כלל שטר. ובזה יש לומר כל זמן שאין המלוה תובע לו פעם שנית דלא יהיה חייב לשלם כיון דלא נשאר השטר ביד המלוה מ"מ י"ל דגם בזה כיון דשינה מדעת המשלח ופרע לו שלא בעדים הוי כאלו פרע לו שלמ"ד הלוה וחייב להחזיר הממון להמשלח ומ"מ מסתימ' הפוסקים לא משמע כן. רק אף בהניח השטר ביד המלוה מ"מ כל זמן דלא תבעו לפרוע לו פעם שנית אין השליח חייב בפשיעותו:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה