אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן מא

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן מא

סימן מ

בש"ע (סי' נ"ח) פסק המחבר כשיטת הר"י הלוי והרמב"ם דהיכא דמוציא שטר על חבירו וטוען המלוה פרעתיך והמלוה טוען סטראי נינהו דבטל השטר הו' דוקא אם הביא עדים שנתן לו מעות בתורת פרעון חוב אבל אם העדים ראו רק נתינת מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או פקדון או מתנה נאמן במגו דבמתנה ואם ראו העדים שבתורת פרעון נתן לו בטל השטר לגמרי. והרמ"א פוסק כדעת הרמב"ן ור"ת ורא"ש דלא בטל לגמרי ואם תפס לא מפקינן מיניה ואף אם לא העידו שבא לידו בתורת פרעון ג"כ איתרע שטרא לענין הנ"ל דלא מגבינן ביה. ואם לא היה עדים כלל והודה על הפרעון נאמן במגו דלא היה דברים מעולם לכ"ע. רק אם חייב המלוה שבועה אף אם אינו טוען אישתבע לי דלא פרעתיך מחולקים הסמ"ע והש"ך דעת הסמ"ע דאיתרע עכ"פ לענין חיוב שבועה כמו פוגם שטרא ודעת הש"ך דלא איתרע כלל:

והנה לכאורה יש להבין בשיטת הר"י הלוי דהוכחתו ממה דקאמר בש"ס והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר כו' חזינן דדוקא אם מסהדי דנתן לו בתורת פרעון אם כן היה להש"ס לומר רבותא טפי דאי לא פרעיה באפי סהדי אף דראו נתינת המעות נאמן במגו דמתנה ולמה נקטו אבל פרעיה בין דידיה מגו דיכול לומר להד"מ דבזה אין כל כך רבותא דהוי כמו הפה שאסר כיון דאין כאן עדים כלל על הפרעון לכך נאמן אף להוציא ולאוקמי השטר על חזקתו מה שאין כן היכא דראו עדים נתינת המעות דצריך עכ"פ איזה טענה ולהכחיש שנתן לו בתורת מתנה ויהי' נאמן סיטראי במגו דמתנה ולהוציא ממון יש יותר רבותא. וראיתי בג"ת (שי"ט) דהרגיש בזה וכ' דטענת להד"מ איכא טפי העזה במה שכופר לגמרי לא כן טענת מתנה וזה דוחק גדול דהא כנראה טענ' מתנה הוא דוקא אם טוען ברי דבתורת מתנה יהבינהו ניהליה בפירוש אבל אם נותן סתם ולא אמר לו בפירוש לשם מתנה גם הר"י הלוי מודה דאינו נאמן אם כן יש יותר העזה לומר דקבל לשם מתנה ממה דמכחיש כל ענין הקבלה וגם הא דיכול לומר במתנה נתנו ע"כ דהבטיח לו כבר לתת דאל"כ הא הוי רבית מאוחר' דאסור ליתן לו במתנה ואחזוקי אינשי ברשעי לא מחזיקינן. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פי"ד) ממלוה דהזכיר רק דין זה דאם העידו על נתינת המעות בלבד דנאמן סיטראי במגו דמתנה ולא הזכיר כלל כשלא הוי עדים כלל דנאמן במגו דלהד"מ אלא ודאי דזה ידעינן מק"ו ממה דנאמן אף כשראו עדים נתינת המעות דנאמן לומר סיטראי במגו דמתנה מכ"ש כשליכא עדים כלל דנאמן במגו דלהד"ם וא"כ יקשה למה לא נקט הש"ס רבותא יותר כנ"ל:

הן אמת דיש לדקדק בדברי רמב"ם בלא"ה למה לא הזכיר כלל הדין דפרעיה בין דידיה לדידי' דלכאורה יש נ"מ גם לענין הדין דהא אם העידו על נתינת המעות כתב הרמב"ם דנאמן על טענת סיטראי ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים ומשמע דעכ"פ שבועה חייב ככל נוטל ואף אם לא טוען אישתבע לי דלא פרעתיך כיון דעכ"פ איתרע השטר במה שראו עדים נתינת המעות וכן ראיתי בתשובת דברי ריבות (סי' פ"ו) דהעלה במחלוקת הר"י הלוי והרמב"ם. ור"ת והרא"ש אם איתרע השטר בהעידו על נתינ' המעות בלבד כל אחד הולך לשיטתו דלדעת ר"י הלוי ורמב"ם דפירש איתרע השטר דבטל לגמרי צריך ריעותא גדולה שיעידו על פרעון ולפירש ר"ת ורא"ש דלא בטל לגמרי רק או לענין חיוב שבוע' אף ביש בהשטר נאמנות או לענין דלא מיקרע קרעינן ולא מיגבי' מגבינן סגי בריעותא דידענו מנתינת המעות ואפשר דרמב"ם מודה לדברי ר"ת דלענין ריעותא דיתחייב שבועה סגי בהעידו על נתינת המעות לבד ולכך כ' ה"ז נאמן ונשבע ונוטל ור"ת אפשר דמודה לרמב"ם דאם מעידין על תורת פרעון בטל השטר לגמרי רק פליגי בפירוש הלשון של איתרע שטרא דלדעת ר"ת לא בטיל לגמרי ומפרש דבעדות דסגי להא איירי. ולדעת המפרשים דבטל לגמרי הוא הלשון איתרע לכך מפרשים דצריך שעדים יעידו על הפרעון עיין שם ולשיטתו אם כן בהודה על הפרעון וטוען סיטראי דנאמן במגו דלהד"ם בזה לכ"ע לא נתבטל השטר אף לענין שיצטרך לישבע אם כתוב בו נאמנות דע"כ לא כתב הסמ"ע דצריך לישבע דהוי כפוגם שטרא הוא דוקא אם לא כתוב בו נאמנות ואיתרע רק לענין חיוב שבועה אף היכא דלא טען הלוה אבל אם כתוב בו נאמנות לכ"ע אינו חייב שבועה כמבואר בטוש"ע אם כן ודאי היה לו לרמב"ם להביא הדין דאם ליכא עדים כלל דנאמן במגו דלהד"ם ואף שבועה אין צריך דנשאר השטר בחזקתו מה שאין כן ביש עדים על נתינת המעות דעכ"פ איתרע חזקת השטר לענין שיתחייב המלוה שבועה אף אם אינו טוען או שגם אם יש בשטר נאמנות דאעפ"כ חייב לישבע. אלא ודאי נראה דאף ביש עדים על נתינ' המעות דנאמן במגו דמתנה לא איתרע השטר כלל ומ"ש רמב"ם ונשבע ונוטל היינו כמו כל המוציא שטר וטוען פרעתיך. ודין המודה בפרעון וטוען סיטראי דנאמן במגו דלהד"מ ידענו מק"ו דראו עדים נתינת המעות ותרוייהו שוין ולכך לא הוצרך הרמב"ם להביא:

גם מה שכ' הדברי ריבות דר"ת וסייעתו מודו בהעידו שבתורת פרעון נתן בטל השטר לגמרי וכן ראיתי בהכנה"ג (אות כ"ט) ולא כן נראה מדברי רמ"א דהביא דברי י"א דאין השטר בטל לגמרי ע"ד המחבר דאיירי אם העידו דוקא על פרעון בפירוש ואעפי"כ דעת רא"ש דאינו בטל לגמרי ובלא"ה לא נהירא דהא בש"ס קתני וה"מ דפרעיה באפי סהדי ומזה עיקר הוכחת הר"י הלוי וסייעתו מדלא קאמר דיהבינהו באפי סהדי ע"כ דצריך שיעידו דיהבינהו בפרעון והרא"ש וסייעתו דסברו דאף בהעידו על הנתינת מעות איתרע על כרחך דסברו דלשון פרעיה באפי סהדי לאו דוקא שהעדי' יודעים בפרעון רק הפירוש הוא לפי טענתו שטוען שנתן בתורת פרעון היה הנתינה באפי סהדי גם כן איתרע שטרא אבל לומר דיש הבדל בין העידו על פרעון לבין העידו על הנתינה ובהעידו על פרעון בטל השטר לגמרי ואם העידו על הנתינה הוא רק לענין שבועה או דלא מגבינן ביה זה ודאי אי אפשר לומר וכיון דלפירוש הר"ח ור"ת הלשון איתרע שטרא הוא דאינו בטל לגמרי ועל זה קאמר הש"ס ה"מ דפרעיה באפי סהדי ע"כ אין לחלק בזה ולומר אם העידו על הנתינה אז איתרע בלבד ובאם העידו על פרעון בטל לגמרי דאם כן היה להש"ס לומר להדיא דיהבינהו באפי סהדי ולא לומר לשון דפרעינהו באפי סהדי אלא ודאי דבין כך ובין כך לשיטתם הוא רק דאיתרע שטרא ולא דבטל לגמרי. ולדעת הר"י הלוי ורמב"ם מוכח גם כן דאין לחלק כלל בין מגו דלהד"ם בליכא עדים כלל למגו דמתנה ביש עדים על נתינת המעות דלדידהו הא דקאמר הש"ס ה"מ דפרעיה באפי סהדי נכלל בזה דאם לא העידו על הפרעון ליכא ריעותא מדלא קאמר יהבינהו באפי סהדי והא דקאמר אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול לומר להד"ם כו' וכדאבימי היינו דהש"ס רצה להביא מעשה רבה עובדא דאבימי דנאמן סיטראו בטענותו במגו דלהד"מ כן נמי נאמן בליכא עדים דיהבינהו בתור' פרעון במגו ואין לחלק בין זה לזה ולכך הרמב"ם כשהביא הדין דראו עדים נתינת המעות דנאמן על סיטראי במגו שוב אין צריך להביא הדין דפרעיה ביני ובינו דנאמן במגו דלהד"ם:

והש"ך הביא ראיה דהיכא דנאמן במגו דלהד"ם אין צריך שבועה עד דטוען אשתבע לי מדברי רמב"ן ובעה"ת מדכ' דאם פרע לו בפני עד א' דאינו חייב שבועה להפיס דעתו כיון דאינו מעיד בפירוש על השטר שהוא פרוע ושם מבואר דאיירי בלא כ' נאמנות ואפ"ה אינו חייב שבועה בלא סייועת העד הרי דבטענת סיטראי אינו חייב שבועה. ולכאורה יש לומר דשם בנידון דבעה"ת ורמב"ן דהם איירו בהעיד העד דראה פרעון חוב ולא אידכר דמההוא שטרא פרעיה ואם כן יכול לטעון דהן סיטראי היינו דפרעיה לו על חוב זה של סיטראי בזה לפי דבריו לא איתרע השטר כלל אבל אם מודה המלוה שנתן לו על שטר זה רק שהוא מחזיק בהמעות עבור חוב אחר דהברירה בידו בזה י"ל דאיתרע עכ"פ לענין שחייב לישבע. וכן נראה מדברי ריטב"א כתובו' (דף פ"ה) בהך דאבימי דכ' דלא הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דלא הוי רק שבועה דרבנן שיש עד א' מעיד שהוא פרוע ולא אמרינן מדאיל"ס אלא כשם שהיה יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסיטראי נינהו ונוטל. הרי דסובר דאם פרעו בעד א' חייב עכ"פ לישבע בטענת סיטראי אבל זולת עד אחד דנאמן במגו דלהד"ם אין צריך שבועה והיינו דשם הוי כאלו פרעיה בסתם בתורת פרעון כמו שכ' שם הריטב"א דחמא אזיל פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב אבימי אם כן ליכא ריעותא כלל אבל לעולם אם פרע לו על שטר זה רק שתופס בשביל חוב אחר י"ל דחייב לישבע. אולם ממה דקאמר בש"ס שבועות אבל פרעי' בין דידיה לדידיה מגו כו' וכדאבימי משמע דאף אם טוען שפרעו בפירוש על השטר והוא תופס ע"ח אחר כמו שכ' רש"י שם מצד אחר היית חייב לי והיינו דהלוה אינו יודע מזה רק המלוה תופס ומודה דנתן לו הפרעון על שטר זה והש"ס מדמה זאת לעובדא דאבימי ומבואר דבכל אנפי אינו חייב שבועה דהא ר' אבהו אמר מגו דיכולין לומר להד"מ יכולין לומר סיטראי נינהו ולא פסק דחייב שבועה וע"כ אם נאמר דשליח נעשה עד הא דלא אמר דחייבין בני חוזאי לישבע כדין עד א' מעיד שהוא פרוע דלדעת הריטב"א חייב לישבע אף בטענת סיטראי כמו דאם היה אומר להד"ם היינו דזה ידוע לכל דמתניתין הוא עד א' מעיד שהוא פרוע דחייב לישבע ואם ליכא אף ע"א פטור אף משבועה ואפשר דחמא לא העיד בתורת עדות ואף דהריטב"א הקשה דיהיו מתוך שאיל"מ היינו אם היה הדין כן לא היה לו לפסוק בבירור דנאמן במגו דלהד"ם על טענת סיטראי כיון דאם יגיד בתורת עדות יהיה מתשאיל"ם. ולזה כתב דלא הוי בשבועה דרבנן מתשאיל"מ ולפסוק שישבעו הבני מחוזאי לא הי' פוסק כיון דלא העיד עדיין בתורת עדות וכיון דהש"ס מדמה פרעיה בו"ב דנאמן במגו דלהד"ם מוכח דאינו חייב לישבע על טענת סיטראי דאם על עצם טענת סיטראי נאמר דדמי לפוגם שטרא דאיתרע וחייב שבועה ודאי היה לר' אבהו להזכיר שהוא דין חדש דלא נזכר ואם נאמר הואיל דהיה הפרעון בסתם לא איתרע לענין זה מה שאין כן אם פרעיה בפירוש בינו ובינו על שטר זה והוא תופס על חוב אחר דחייב שבועה לא הוי להש"ס לדמות זה לכדאבימי אלא ודאי משמע דאם לא איתרע השטר ונשאר בחזקתו אינו חייב שבועה עד אם טוען אישתבע לי דלא פרעתיך:

ובאמת ראיות הש"ך מדברי רמב"ן ובעה"ת אינו מובן למ"ש התומים (ס"ק ט') בביאור דברי רמב"ן דודאי מודה בפרעו בפני עד א' דחייב שבועה דאל"כ נתבטל המגו מעיקרא דלכך טוען סיטראי ולא להד"ם כדי שלא יצטרך לישבע להכחיש העד ועל כרחך הא דכתב רמב"ן דלא מחייב שבועה עפ"י העד היינו לענין שיהיה חייב שבועת המשנה ויהיה בו דין מתשאיל"מ אבל שבוע' צריך וכמו שכ' להדיא הריטב"א אם כן לעולם י"ל דגם על ידי ריעות' דפרעון וטוען סיטראי גם כן חייב שבועה כמו בפוגם שטרא. ובתומים (ס"ק א') מסכים לראיות הש"ך מדברי רמב"ן ולא אבין דלמ"ש (ס"ק ט') בביאור דבריו מודה ע"כ הרמב"ן דשבועת המגו חייב וכן מבואר בריטב"א והרמב"ן לא דן רק שבועת עד א' דאינו חייב ולא הוי מתשאיל"ם אף להסוברים דבשבועת המשנה הוי מתשאיל"ם ומ"מ התומים מסכים לדעת הש"ך דאין צריך שבועה בכל אנפי אם ליכא סהדי:

וראיתי בשער משפט (סי' פ"ג) דכ' דלפי שהסכימו הגאונים בטוען על המשכון בעי שבועה בנקיטת חפץ כיון דלאו אגופא דמשכון קטעין כנוטל חשבינן ליה ובעי שבועה ליטול כ"ש בנוטל ע"י שטר מתורת מגו דצריך שבועה והש"ך (סי' קמ"ט) העלה כדעת רמב"ן דשבועת הגאונים הוא אף במשכון קרקע אם כן אף בשטר היכא דבא לגבות בתורת מגו צריך שבועה בנק"ח. והנה מדברי רמב"ן עצמו שהביא שם שהקשה אם אמרינן מגו להוציא במקום שטר מסוגיא דכתובות (דף פ"ז) בפוחתת כתובתה דפריך במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא הא נאמנת במגו ומדחיק עצמו על כרחך דסובר דאף היכא דצריך מגו לגבות בהשטר אינו חייב שבועה ועל כרחך אינו דומה לטוען על משכון. ומכ"ש בטענת סיטראי דכ' שם רמב"ן ב"ב (דף ל"ב) דאין נאמנתו על מנה שבשטר אלא על מה שפרע לו שהוא סיטראי ונאמן במגו ממילא לגבות מנה שבשטר דאינו חייב שבועה אם אינו טוען. והא דחייב לישבע בנק"ח כשטוען על המשכון כיון דבא לגבות הוי כנוטל דחזקה דשטר עדיף דבמשכון אף אם יש עדים שבא לידו בתורת משכון ולא ידעו על כמה דאז גם כן נאמן על גוף המשכון לדעת הרשב"א בתשובה כמבואר (סי' ע"ב) ומ"מ כיון שבא לגבות חייב לישבע בנק"ח הוא מטעם דאף דידענו דיש לו קנין בגוף המשכון מ"מ שייך לאוקמי' על חזקת מר"ק ולא יכולין להגבותו רק בשביל שהוא מוחזק או כשלא ידענו כלל אם בא לידו בתורת משכון דבאנו להוציא מטעם מגו לכך כיון דלא הוי בירור גמור נגד חמר"ק על כל הסך שתובע צריך לישבע מה שאין כן בשטר דחזקת השטר עדיף ומברר לאוקמי השטר על חזקתו וגם הוא חזקה המבררת דלא ישלם אם לא יקח השטר וכ"ז שהשטר בידו מוקמינן אותו על חזקתו כיון דהחיוב היה בודאי מה שאין כן במשכון דהספק הוא על עיקר החיוב אם בא לידו בתורת משכון ואף אם ידענו דבא לידו בתורת משכון והספק הוא רק על סכום החיוב מ"מ ליכא חזקה ברורה אם חייב לו כל כך לכך אף דנאמן דנין אותו לנשבע ונוטל מה שאין כן בשטר. וראיה דהא חזינן דטענת משכון גרע מחזקת השטר דלא מצינו במשנה לחייבו שבועה על שטר ואף ר"פ דתיקן שישבע אם טוען פרעתי צריך דוקא שיתבע ממנו השבועה ואם לא טוען אשתבע לי דלא פרעתיך לא משביעין אותו ומגבינן מני' ועל משכון מחייבינן ליה שישבע אף אם לא טוען הלוה שישבע הרי דחזקה דשטרא בידך מה בעי עדיף משום דהוי כחזקה המבררת וחזקת חיוב דמעיקרא ומוציאין ממון בזה. רק אי טוען אשתבע לי משביעין אותו משום דזימנין זייר אפשיטי דספרא וזה תקנתא דאמוראי מה שאין כן בטוען על המשכון הוא רק בשביל חזקתו דמוחזק בו לכן כשבא לגבות מחייבינן ליה שבועה כדין נשבע ונוטל:

ומ"ש הסמ"ע דהואיל דיש ריעותא הוי כפוגם שטרא לא אבין הא בפוגם שטרא מבואר בש"ס הטעם משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכ' תוס' שם דוקא בפוגם הואיל דפרע במקצת יכול להיות שפרע הכל אבל בלא פוגם ל"א דלא דייק. ואם כן כאן דאינו פוגם כלל רק זה פרע לו עהש"ט והוא אומר שתופס על סיטראי ואין כאן פרעון על השטר כלל וכיון דנאמן במגו דלהד"מ מה"ת לומר שישבע אם אינו טוען אשתבע לי ואף די"ל דאיתרע חזקה דשטרי בידך מה בעי כיון דמודה דנתן לו ע"ז השטר ורוצה שיחזיר לו השטר ומיד באו לב"ד בטענותיהם הללו מ"מ כל זמן שהשטר בידו אלם חזקה זו טובא לאוקמי השטר על חזקתו. ובס' העיטור כתב על טענת סיטראי מגו דיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר סיטראי והוה ליה כמאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל אידך פריעא הוא דלא כל כמיניה עכ"ל מבואר דדומה לכל הבא לגבות בשטר וטוען הלוה פרעתיך דאינו חייב לישבע עד דאמר אישתבע לי והוא מסכים שם לשיטת ר"ה ור"ש גאון דאיתרע שטרא הוא דבטל שטרא לגמרי ואעפ"כ אם נאמן מטעם מגו דלהד"ם מדמה כמוציא שטר על חבירו. ברם י"ל דבעה"ע שם כ' בשם ר' צמח גאון משכון ביד מלוה דינו כשטר והוא כ' שם (אות ע' בח"ג) וז"ל במשכון דיכול לטעון עד כדי דמיו ואמרו דשבוע' דרבנן כעין דאורייתא ומנו לה בהדי דנשבעין ונוטלין ומצי אפוכהאשבועת היסת וכ"כ הרב המחבר ודינו כנשבע אשטרא ואנן כתבינן בפקדון דשבועת היסת הוא עכ"ל אם כן י"ל דלדידן דמלוה על המשכון דנאמן עד כדי דמיו דחייב לישבע דהוי כנוטל כ"כ בשטר בטענת סיטראי. אולם כבר כתבתי דשטר עדיף מטוען על המשכון דאנן טענינן ליה להשביעו בטוען כדי דמיו. ובאמת מלשון בעה"ע דכ' ודינו כנשבע אשטרא משמע דאף שבוע' הגאוני' בטוען כדי דמיו צריך גם כן שיאמר אשתבע לי. אולם מכל הפוסקים מבואר דאין צריך לומר אשתבע לי גם לא מצינו שיהי' הבדל בשבועות הגאונים בין ת"ח לאחר כמו בשבועות אשתבע לי הרי דהבא לגבות בשטר עדיף מטוען על המשכון וכנ"ל לכן היכא דנאמן בטענת סיטראי במגו דלהד"מ כל זמן דאינו טוען אשתבע לי אינו חייב שבועה וכהכרעת הש"ך והאחרונים ומוציאין ממנו ואינו יכול לומר הלוה קים לי כיון דהוי כמו ספק בתקנה ועד דטוען אשתבע לי אין משביעין אותו ומוציאין ע"י השטר:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה