אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן כד

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן כד

סימן כג

בש"ע (סי' ט"ו ס"ח) יש לדיין לדון דיני ממונות עפ"י הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת כו' והוא מלשון הרמב"ם (פכ"ד) מסנהדרין ובנתיבות תמה ע"ז הא אפילו ראה כשנעשה עד אינו נעשה דיין וראייתו עדיף מן כל אומדנא וכתב דלא מהני אומדנא רק לענין אורעי שטרא דהא בש"ס כתובות פרק הכותב קאמר בש"ס קרענא ס"ד רק לענין מרענא או לענין מיפך שבועה ולא להוציא ממון והא דמהני להוציא מיורשים דוקא כשהוא אומדנא לכל העולם ואין זה בגדר עדות אבל בדבר שהוא רק ידוע להדיין פסלו רחמנא בגזה"כ. והמעיין בדברי רמב"ם שם יראה דכ' אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה חפץ של המת מוציאו מן היורשים שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהדין אמת מבואר דעיקר תלוי בידיעת הדיין ושלבו ודעתו סמכה ואף אם לא נודע וידוע לכל רק להדיין יכול להוציא מיתומים. ובהל' שאלה ופקדון (פ"ו) כ' ג"כ והיה יודע הדיין של"ה המת אמוד והוסיף עוד באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין בעדותן מיד היתומים שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת מכל הדברים האלה מבואר דתליא רק באומדן דעתו של דיין אף שאינו אומדן דעת דכל העולם יכול להוציא מיתומים וע"כ צריך לומר דכיון דזה טוען ברי שהוא שלו ונותן סימנים מובהקין והיתומים אינם טוענין ברי והוי כמלתא דלא שכיח לגמרי דלא טוענין ליתומים. וכמ"ש תוס' כתובות שם וכ"כ הבעה"מ פרק הגוזל להוכיח מזה דלא טענין ליתמי נאנסו ועיי"ש במלחמות ליישב שיטת הסוברים דטענין מהך דרב מיאשיא דמיירי בהפקיד בעדים ויש לומר ג"כ אף להסוברים דאף מלתא דל"ש טוענין ליתומים שלא להוציא י"ל דזה הוי כלא שכיח לגמרי דכיון דזה אינו רגיל להכנס אצל זה שמת. וגם לבו של הדיין סמכה דזה המת ל"ה אמוד אין הדיין יכול לטעון טענת ברי בעד היתומי' מה שלבו סומך שלא כן הוא ולא סמכינן על אומדנא הזאת על עדים ואין לו אלא מה שדעתו סומכת דבזה אינו יכול לטעון בעד יתומים כטענת ברי ועיין סמ"ע (ס"ק ט"ז) דמה"ט אף בזה"ז מוציאין מיד יתומים כשלבו של דיין סמכה כמבואר בטוש"ע (סי' רצ"ז) ואף דבש"ע (סי' ק"ח) הביא השו"ע שני דיעות אם טוענין בעד יתומים מלתא דל"ש מ"מ זה הוי כלא שכיח גמור ולכך אף דדעת הרי"ף הוכיח הרמב"ן מלחמות ד' פ' הגוזל ומאכיל דטוענין עבור יתומים מלתא דל"ש מ"מ כאן כיון דלבו של דיין סומך באומדנתו דלא אמוד לא טוענין וממילא מוציאין ע"י סימנים מובהקין שנותן התובע דלאחר ל"ח ואם לקחו ממנו ע"כ יש לו מר"ק ג"כ וכיון דאף אם אביהן היה טוען שמא י"ל דמוציאין ממנו דבו"ש בצירוף חזקת מר"ק י"ל בכה"ג לכ"ע ברי עדיף ולא טוענין בעד יתומים טענת ברי:

ועיין באורים דכ' דלכך הביאו הרא"ש ויתר הפוסקי' הך דינא דיתומים אף דכ' הרמב"ם שהיה הסכמות חכמי הדור שלא לדון באומדנא מ"מ אם עשה הדיין כן והוציא מיתומים אין כאן טעות וקם דינא ופטור הדיין דעשה כתורה עפ"י הגמרא אף שהסכימו שלא לעשות ויש להסתפק בזה דא"כ היה להם להמחבר והרמ"א להביא כל דברי רמב"ם באיזה אופן מן הדין פוסק כפי הדברים שדעתו נוטה להם שהוא כך אע"פ שאין שם ראיה ברור' דהא מ"מ אין מוציאין ממון רק לענין היפך שבועה או לאורועי שטרא ובזה אף בזה"ז י"ל דקם דינא ומה שעשה עשה. אולם מדברי הרא"ש מס' כתובות דהביא דברי הגאון דהאידנא לית ליה למימר לדיין קים ליה בגוויה דלא ברור לן קים לי בגוויה היכא ולית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה. ואח"כ הביא הך עובדא דאמר ידענא בר' מיאשא דלא אמיד ולא כ' דברי הגאון משמע דבזה מה"ד מוציאין ורק בקים ליה בגוויה לא בריר לן היכא וכ"כ הב"ח והוכיח כן מדברי הרי"ף. וא"כ דיין הפוסק עכשיו בקים ליה בגוויה הוי טעות בדבר משנה וחוזר ועיין בש"מ כתובות שם משם תלמידי רבינו יונה דמרענא שטרא אפומי' רוצה לומר בב"ד שלו אבל יניח השטר בידו ויש לו תועלת בדבר אם יבא השטר לפני ב"ד שלא יהיה קים ליה בגוויה יצוה לגבות בשטר זה עיי"ש א"כ ליכא נ"מ אי הוי כטוע' בד"מ האידנא דבלא"ה יכול ב"ד אחר לגבות בהשטר וכן בקים ליה בגוויה דהמודה במקצת הוא חשוד לענין היפך שבועה ג"כ אם לא קבל זה השבועה והתרצה לשלם אם יתבענו בב"ד אחר לעולם יכולין לפסוק שישבע:

ולדברי תלמידי רבינו יונה ל"ק מהא דאין עד נעשה דיין אף דיודע בבירור א"י לדון מגזה"כ היינו שיהיה קיום לפסק דינו ושככה יקים ולא הדיר דינא לענין זה אין עד נעש' דיין אבל לענין הפוכי שבועה שפיר יכול לעשות דהוא א"י לקבל שבועתו וממילא הוי כמתוך שאי"ל ומשלם וכמו"ש שם הש"מ ולענין אורועי שטרא ג"כ כיון דקים ליה בגוויה א"י להוציא ממון אבל מ"מ ל"א קם דינא ואם באו לפני ב"ד אחר דלא קים להו בגוויה יכולין לפסוק כדין וכן יש לומר ג"כ בהך עובדא דר' מיאשא דאפקיד גביה אף דקים ליה לדיין זה דאינו אמוד ויכול להוציא מן היורשים ולתת לזה דנותן סימנים ושהוא אמוד היינו דהדיין יכול לעשות כן אבל אם לא הספיק להוציא מיד היתומים ובא אח"כ לתבוע בפני ב"ד אחר י"ל דאין מוציאין ואין סומכין ע"ז הפסק דרק הדיין הראשון דיודע באמוד דעתו דל"ה אמוד יכול לעשות מעשה ולא דיין אחר א"כ שפיר אין עד נעשה דיין שיהיה קיום לפסק דינו שגם ב"ד אחר ידונו ע"פ פסקם לחייבו לזה דגזה"כ הוא ע"פ שנים עדים יקום דבר. ואין עד נעשה דיין ג"כ לקיים פסק דינו ועיין במהרי"ט (ח"א סי' קי"ב) מה שכ' בדברי הרמב"ם הנ"ל ובמה שכתבתי לעיל (סי' י"א):

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה