אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן כא
ברמ"א (סי' י"ד ס"ה) מי שאמר לחבירו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבא אחריך והנך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו. ויש להבן אמאי חייב הא לא עשה שום דבר ובדבורו לבד לא עשה לו ההיזק רק במה שהיה אח"כ בשב ואל תעשה שלא הלך אחריו אז נתגלגל למפרע ההיזק מיציאותיו. ולכאורה תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (ספ"ו) מזכיה בחזרה היא סובר הרמב"ם דצריכה לשלם לו מה שהוציא לשמשים ולחזנים מדין גרמי שהרי גרמה לו לאבד ממון ודעת ראב"ד שם דזאת הגרמי דומה למוכר זרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה וכתב וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותה אעפ"י שגרם לו זה פטור ועיי"ש במ"מ דדעת רמב"ם דוקא אם עושה כדי להרויח אבל אם אין כוונתו להשתכר רק להתנהג כמנהג העיר וכיון שנסמך עליה והיא חזרה בדין שתשלם עיי"ש עוד שהרגיש מתוספתא בלוקח קנקנים מחבירו ונמצאו פטסאות ונשתברו דפטור מדמי יין דשם היה מתכוין ליהנות מתשמישן עיי"ש וה"נ לדעת הרמב"ם א"ש דחייב כיון דנסמך עליו. אך יש לחלק גם משם למ"ש בס' המקנה הל' קידושין (סי' נ') דא"ד לזרעוני גנה דשם לא היה חייב בדבר לעשות והברירה היה בידו שלא לזרוע עד שיחקור עליהן משא"כ שם כיון שקדש אי אפשר לשנות המנהג וצריך לעשות לפי כבודו. ובדבריו אתי שפיר דברי מהרי"ק המובא במל"מ שם דדן שם באחד שהבטיח לחבירו שישתדל עבורו איזה ענין לטובתו והוציא חבירו ע"ז הוצאות ואח"כ חזר זה שהבטיח ואינו רוצה להשתדל בחנם וכ' אעפ"י שהוציא הוצאות על סמך הבטחתו הוא דאפסיד אנפשיה דהו"ל לאסוקי אדעתא דלמא הדר בי' וכתב המל"מ דהאי מילתא אי חייב ראובן או לא תליא במחלוקת רמב"ם וראב"ד דלדע' רמב"ם חייב ולדעת הראב"ד פטור דבעל הממון הוציא הוצאה. ולדברי המקנה הנ"ל א"ש דברי מהרי"ק דאפילו לדעת הרמב"ם א"ד לקידשה דמה לו לעשות יותר ולא הו"ל לאסוקי אדעתא אם תחזור וכך הוא המנהג להוציא רק ע"ז ההוצאה וכיון דהיה מחויב בדבר לכך חייבת לשלם מטעם גרמי משא"כ בנידון דמהרי"ק דלא היה חייב בדבר לעשות כתב שפיר דהיה לו לאסוקי אדעתא דדלמא הדר ביה וגרם לו ההיזק לעצמו במה דסמך על שארית ישראל לא יעשו עולה. ולפי"ז באומר לך ואני אחריך דגם כן ל"ה מחויב בדבר אמאי חייב לשלם היה לאסוקי אדעתא דלמא לא יבא והפסיד לעצמו:
וא"ל דגם במוכר זרעוני גינה דפטור לשלם ההוצאה כת"ק ב"ב (דף צ"ג) הוא דוקא באם המוכר לא ידע שמום בם ולא יצמחו אם יזרעו אבל אם המוכר היה יודע שמום בם ואינם ראוי' לזריעה חייב לשלם מטעם גרמי שכן דעת רמ"ה בטור (סי' רל"ב) דאם המוכר יודע שיש בהמקח מום והלוקח הודיעו שרוצה להוליכו למקום אחר והוליך לשם ונמצא המום דחייב המוכר לשלם להלוקח אף ההוצאה ובדרישה שם כ' די"ל דהרמב"ם פליג ע"ז ורמ"ה סובר דפלוגתת חכמים ורשב"ג איירי אף בידע המוכר וס"ל לת"ק דא"ח בהוצאה ורשב"ג מחייב ופוסק הרמ"ה כרשב"ג והרמב"ם פסק כת"ק. וזה אינו כמבואר לפנינו ברמ"ה מס' ב"ב להדיא דפוסק כחכמים דפטור רק סובר דבידע המוכר לכ"ע חייב מדינא דגרמי וז"ל מידי דהוי אדן את הדין טיהר את הטמא דמיירי שערבן עם פירותיו דלמאן דדיין דינא דגרמי אע"ג דלא נו"נ הדיין ביד מחייב דאיהו גרים וקיי"ל כמאן דדיין דינא דגרמי ואף הא נמי דכותיה ועד כאן לא פליגי רבנן עלה די"א גבי המוכר פירו' לחבירו ולא צמחו אלא בסתמא דלא ידע כיון דלא ידע מאי הו"ל למעבד אבל במזיד דידע ביה במומו אפילו רבנן מודו דמחייב ול"ד לאומן הדיוט ולדיין הדיוט דאפילו בשוגג נמי חייבין דהתם כיון דלא גמירי כל צרכן לא איבעי להו למחזי ולמידן אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצריך לזבוני לא מחייב מדיני דגרמי כו' עכ"ל פ' המוכר (סי' ס"ב) וכן פסק שם בש"ע ועיי"ש בסמ"ע [ומהתימא על דברי רדב"ז בתשובה (ח"א סי' קצ"ז) שכתב בפשיטות דהת"ק פוטר מדמי ההוצאה אף בידע שאינן ראוי' לזריע' דאי בלא ידע מ"ט די"א דקניס ליה הא לא ידע ומדינא ודאי דלא מסתבר דלחייב דמי הוצאה כיון דלא ידע מאי הוה ליה למיעבד אלא אפילו בדידע פליגי והלכתא כת"ק עכ"ל והוא נגד דברי הרמ"ה והטור] שוב מצאתי בס' נתיבות משפט מהגר"ח אלגזי (דף ק"ט) שכתב כן בדעת רמב"ם דמטעם מזיק הוא דדומה לאם הי' המוכר יודע ומכר שחייב לכ"ע וא"כ י"ל הכא דהוי כידע וגרם לו היזק במה שלא הלך חייב לשלם:
אולם י"ל דא"ד לשם די"ל דבשעת דבורו סבר באמת לילך אחריו וכן בשידוכין התרצה בשעת מעשה באמת ואח"כ נשתנה הרצון שלא להחרצות בו או שלא לילך אחריו וא"כ אח"כ נעשה ההיזק ממילא בשוא"ת ואמאי יתחייב לשלם:
גם אף כי הטוש"ע סתמו כדברי הרמ"ה לחייב להמוכר לשלם להלוקח אף הוצאות ההליכה וכן משמע אף במוכר זרעים דכוותי' דחייב לשלם ההוצאה מ"מ מצינו כמה גדולי הראשונים חולקין ע"ז ואף בידע המוכר פטור מההוצאה דהיה לו לנסות ולברר מקודם שהלך למקום אחר והוציא ההוצאה על הזריעה וז"ל הגהו' מיימונית (פי"ו) ממכירה א"נ הכא מיירי כגון דאיגלאי מילתא לבסוף של"ה ראויים לזריעה וכן מוכח בגמרא די"א דחייב לו אף ההוצאה ולא מסתבר הכי אא"כ איירי כגון שהיה המוכר יודע שאינן ראוים לזריעה ר"י עכ"ל הרי כסברת רדב"ז דלדידן אף בידע המוכר א"ח לשלם ההוצאה. וכן נראה שם מדברי ראב"ד בהשגות דכ' על ראיות רמב"ם ממה דא"ח הלוקח להחזיר הזרעים הה"ד בהודיע שמוליך למקום פלוני וכ' זרעים נרקבים ואינו בר השבה אלא שהדין דין אמת ולמ"ד שמשלם דמי ההוצאה אף זה יכול לתבעו הוצאות החבלה בהולכתו לאותו מקום ולמה ליה למימר ולמאן דאמר שמשלם מה דאנן לא פסקינן היה לו לומר דבידע המוכר דלכ"ע חייב בהוצאות הזריעה כן נמי חייב בחבלתו בהוצאו' ההליכ' א"ו משמע דסובר דלמאן דפוטר מלשלם דמי ההוצאה הוא אף אם ידע המוכר. וכן נראה מדברי רמב"ן בדינא דגרמי דכתב שאין זה מזיק ולא גורם היזק אלא הוא גרם על עצמו וזה אעפ"י שמכרו לו אינו אלא כמטעהו והמשיא את חבירו לעשות דבר שאינו הגון לו אין בדין שישלם וכ' שם דאף לר"מ פטור מן הדין וטעמא דרשב"ג משום דכל מוכר או אומן כיון דיש לו הנא' עליו לשמור שלא יפסיד חבירו כלום בשלו א"נ קנסא בעלמא מבואר מדבריו דאף בידע ל"ה לרבנן רק כמשיא את חבירו לעשות דבר שאינו הגון דא"ח לשלם מן הדין רק לרשב"ג מטעם קנס. וכן משמע מדברי תשובת רשב"א (ח"ב סי' י"ג) במשכיר לחבירו בור לשום בו חיטין ואמר לו שהוא שלם ונמצא בו חור ומחמת זה נפסדו חיטין וכ' דבעל הבור פטור דאין זה אלא גרמא בעלמ' דכל שבא לאחר גמר דברו או לאחר גמר מעשיו כזה אין זה דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ומפשטות דבריו משמע אף אם בעל הבור הי' בקי בבורו וידע שיש בו חור מ"מ כיון שאין ההיזק בא מיד בדברו כמוחל שט"ח שמכרו ושורף שט"ח או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא טוב ונתקבל לזה בפרעונו שעם גמר דברו הפסיד זה משא"כ בהפסד החיטין שבא אח"כ וכמו כן בהוצאות דהולכ' למקום אחר והוצאה דזריעה אין ההפסד בא מיד ול"ה רק כגרמא ופטור אף דידע מן המום. ובודאי קשה להוציא ממון נגד הני ראשונים דמבואר דאף בידע מהמום מ"מ ל"ה על ההוצאה רק כגרמא בעלמא. ובפרט להפוסקים בח"מ (סי' שפ"ו) בדוחף מטבע של חבירו לים כיון דלא עשה ההיזק בידים בממון זה רק שגרם לו היזק ממון אחר דפטור. וצריך לומר בדעת הטור ורמ"ה כיון דהודיע לו שלצורך זה קונה להוליכו למקום פלוני או בזרעוני גנה כיון דידע דלצורך זריעה קונה הוי כעושה בשליחותו והוי כמו בהא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכ' הראשונים כמבואר במרדכי פרק הגוזל ובריטב"א ב"מ פא"נ (דע"ג) דבההיא הנאה דסמך עליו נתחייבו זה לזה מה שמפסיד עפ"י עיי"ש ובריטב"א מובא ב"י (סי' צ"ו) דיכול לחייב א"ע בגרמא וכאן נמי אף דלא התחייב כיון דעשה בשליחותו חייב לשלם הואיל דעשה ע"פ ומ"מ דעת ר"י וראב"ד ורמב"ן ורשב"א לא כן הוא:
ועיין מרדכי מקור הדין דאומר לחבירו לך ואני אבא אחריך דחייב לשלם ההוצאה שכ' הטעם דלא שייך בזה משטה ולא צריך קנין מבואר הטעם כיון שסמך ע"ד ועל פיו עשה חייב לשלם הוצאותיו שוב ראיתי בתשובת רבע"א ז"ל (סי' קל"ה) שדן באם הלוקחים אמרו למוכר פירות שיביאו הפירות למקומם ויקנו אם צריך לשלם ההוצאות והביא דברי התשובת רא"ש (סי' של"ג) בח"מ באומר עשה כלי פלוני ואקנה ממך וחזר בו דחייב המצוה מדינא דגרמי ודברי הסמ"ע (סי' ל"ט) במלוה שאומר ללוה עשה לך שט"ח ואלוה לך וחזר המלוה דצריך לשלם שכר הסופר ושוב כ' דתליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בחזרה היא אם חייבת לשלם. והוי ספיקא דדינא. וזה אינו מובן כיון דבש"ע אה"ע (סי' נ') מכריע כדעת הרמב"ם פסקינן כוותיה. אולם כבר כתבתי לעיל דיש לחלק משם דהיה מוכרח לעשות כמנהג המדינה ושוב העלה לחייב אף לדעת הראב"ד דדוקא שם וכן בזרעוני גנה דלא אמרו להוציא הוצאות אבל בנידן דרא"ש וסמ"ע דאמר שיעשה ההוצאה וע"פ הוציא חייב לכ"ע. וכן באומר להביא כאן ואקנה ממך חייב לשלם ההוצאה אה שהוציא ע"פ וזה ממש כנידון דלך ואני אבא אחריך וכמו שכתבתי. אך הקשה ע"ד הרא"ש ממ"ש בתשובה מובא בטור (סי' ר"ז) באומר לחבירו שחוט פרתך ואם יהיה טריפה אתן בעד הבשר כך וכך ונטרפה דיכול לבטל המקח ולמה לא יתחייב לשלם מטעם גרמי כיון שעפ"י שחטו וכן הקשה הקצוה"ח שם והניח בקושיא:
וראיתי בנתיבות שם שיצא לדון בדבר חדש בשביל זה דהא במוכר שור ונשחט ונמצא טריפה הוי מקח טעות אף דמכר סתם א"י לומר לרדיא מכרתי משום דטריפה הוי מום אף נגד רדיא דאינה חיה ולפי"ז בהורג בהמתו של חבירו ונמצא טריפה אינו משלם אלא דמי טריפה וא"י לומר היתי מוכרה לחרישה דכיון שנתגלה הדבר של"ה שוה רק שהיה יכול להונות א"ח מטעם מזיק רק כפי מה שהיה שוה באמת וה"ל אין כאן היזק רק גילוי מלתא של"ה שוה כן כך א"ח לשלם ולענ"ד אף דגם בדרישה שם כתב כזאת לתרץ דמה"ט א"ח מטעם ערב כיון דהפרה באמת ל"ה שוה אלא שהיה רוצה למכרה לאחרים בחייה על הספק ל"ד לטרב שמוציא ממון עפ"י עיי"ש מ"מ לא גרע מגרמי וא"ד למזיק כסף סיגים אף שהיה יכול להונות ולמוכרו בחזקת כסף אף בהיתר דמ"מ א"צ לשלם רק מה ששוה באמת כמו שכתב שם הנתיבות דודאי באם הרג הבהמה י"ל ג"כ דא"ח רק כפי שויה באמת ומה דגרם לו שלא להרויח ולמכור אותה בחייה ביותר זה ל"ה רק גרמא אבל בחייב א"ע אמאי לא ישלם הא אף בגרמא כשמחייב א"ע חייב לשלם כמבואר מן הראשונים הנזכרים לעיל וכאן דרך מו"מ הוא בכך לקנות בהמה על הספק אם מתנה בכך ובשביל דרוב בהמות כשרות ימצא קונים על הספק וממילא גרם לו מניעת ריוח וגם יש לדון דאף גוף הבהמה בחייה שוה בעצם יותר ממתה כיון שדרך מו"מ הוא ויש קצת לדמות באם מזיק בהמה חיה שעומדת למכור על הספק לחייבו לשלם לבורר צרור מתוך גורנו של חבירו דמבואר (סי' רכ"ט) דחייב לשלם הואיל דבחיטים הי' נמכר והפסידו ואף שיש לחלק קצת משם דשם עצם החיטים שוים יותר כיון דמקבל במדה עם הצרורות ודעת רשב"ם ב"ב (דף צ"ג) דמדינ' חייב אולם הרא"ש וכל הפוסקים הסכימו דמטעם גרמי חייב א"כ ה"נ גרם לו במה שהרג הבהמה ולקח חיותה היזק שבעד בהמה חיה היה מקבל יותר שכיון שרוב בהמות כשרות ימצא קונים על הספק ומכ"ש כשמחייב א"ע לשלם כנידון דהרא"ש למה לא יתחייב דהא אף במבטל כיסו של חבירו דפטור בחייב א"ע חייב לשלם בעד הגרמא. גם בגוף הדין שכ' דאף בלוקח בהמה סתמא והוא לחרישה ונמצא טריפה דהוי מק"ט אף שקנה לחרישה וכ"כ בנתיבות (סי' רל"ב סעיף י"א) יש לגמגם דאם נאמר דטריפה אינה חיה הוא רק עפ"י רוב וכדעת מהרש"ל ממילא אין מוציאין מן המוכר ואכ"מ בזה עכ"פ אם מחייב א"ע לשלם אף בגרמא חייב והדרא הקושיא על הרא"ש אמאי פוטר לזה שהתחייב. וצריך לומר דהרא"ש לא נחית שם לחייבו מטעם גורם רק אם הקנין מהני או לא או כמו שנדרק שם הקצוה"ח לתרץ:
ולמה שנתבאר הטעם בלך ואני אבא אחריך דחייב לשלם מפני דעפ"י הוציא נראה דלא כמו שכתב הנתיבו' (סי' רל"ב ס"ק י') לדון ממ"ש שם בש"ע במוכר לחבירו מקח והוליכו למ"א ונמצא בו מום אם לא הודיעו למוכר שמוליכו למדינה אחרת ה"ז ברשות לוקח עד שיחזיר המקח למוכר וע"כ דהלוקח הוי כמזיק בזה ממילא אם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למ"א חייב ראובן להחזיר לו על הוצאותיו דהיו מזיק בידים ועוד לא גרע מלך ואני אבא אחריך עיי"ש ולמ"ש בלך ואני אבא אחריך הטעם כיון דעשה עפ"י וסמך דעתו עליו נתחייב לשלם משא"כ בלא היזק ממון רק גרם לו להפסיד ממון אחר תליא במחלוקת הפוסקים (סי' שפ"ו) בדוחף מטבע ש"ח לים אם חייב לשלם כיון דלא חסרו מגוף הממון דדעת רא"ש ומרדכי אף דגרם לו לתת ממון אחר לבר אמוראי למשקלא ל"ה רק גרמא ופטור וה"נ דכוותיה ואף דשם אם אגביה אמרינן השבה מעליא בעי למיעבד וכמבואר שם בש"ך (ס"ק ד') וא"כ אם חטף והוליכו למ"א אגביה מ"מ א"צ להוליכו אחריו דלא עדיף מגזלן ממש רק בדוחף לים אם הגביה אין זה השבה כלל אבל אם מראה לו מקום שהוליכו שמה י"ל דפטור מטעם מזיק והא דמשמע בלוקח שהוליכו למ"א דחייב בדמי הוצאה להוליכו למקום המוכר נראה דהוא דוקא אם כבר נתן דמי המקח להמוכר ובא להוציא מיד המוכר בזה חייב הלוקח להחזיר למקום אחר ועיי"ש ברמ"ה ב"ב דכתב כי היכא דחייב המוכר לאהדורי לי' זוזי ללוקח כ"נ חייב הלוקח לאהדורי זביני וכ"ז דלא מהדר ליה א"ח להחזיר הזוזי דלא גרע ממלוה על המשכון דלא מיחייב לי' למפרעיה למלוה עד דמוקים ליה למשכון בדוכתא דיכול למשקליה מיניה ועוד דרמיא על הלוקח לנטוריה ולא מיפטר עד דמהדר למריה כשאר פקדונות ואפילו מסרה לב"ד לא מיפטר בהכי דכי עבדו רבנן האי תקנתא היכא דהוצאה יתירה על השבח לאפטורי בה אבל לאפוקי בה ממונא מאחרינא לא דהא בהוכר הגנב עושה דין עם הגנב דבאונסא דאפשר דהדר מחייב להשתדל ביה לאהדוריה וכ"ש גבי לוקח דחייב באונסין ולא כליא לי' שמירתו ה"נ ל"ש עיי"ש ברמ"ה באורך ואף דהוא דן שם רק על הטורח אבל ההוצאה מהחזרה הוא על המוכר היינו בהודיעו למוכר שמוליכו לשם. וממילא בלא הודיעו חייב על הוצאותיו להחזיר והיינו רק אם בא להוציא דמי המכר וכטעמים הנ"ל דעדיין הוא שומר עליו אבל אם לא נתן עדיין המעות י"ל דפטור לגמרי ול"ה מזיק רק גורם להפסיד לו ממון אחר וכן בדינו של הנתיבות בחטף חפץ חבירו והוליכו למ"א י"ל דא"ח לשלם דמי הוצאות החזרה להסוברים דבדוחף לים פטור וכבר הי' בא מעשה לידי בהיותי בחו"ל בדבר סוחר אחד שקנה מחבירו מן יער שלו עצים כפי מדת גוף העצים והענפים והראשים ישארו לבעל היער והתנו שיגוד האילנות כפי אשר יבחר ויבחין כסדרן למען לא יתמלא היער מן הענפים. ולא יוכלו אח"כ לצאת ולבא ליקח עצים להסקה. וזה לא עשה כן רק גדעו פועליו שלא כסדרן ותבע אח"כ בעל היכר היזקו. ודנתי דאף אם נאמר כמ"ש הרמ"א(סי' שפ"ח) בשליח שהוחזק לעשות כצוואת המשלח חייב וכמו שכתב הב"י משם התשב"ץ דחייב משום דברי היזיקא וא"כ אם הלוקח צוה לפועליו כן שיגדעו האילנות שלא כסדרן י"ל דהוי ברי היזקא מ"מ כיון דלא אפסיד ליה גוף הממון רק שגרם לו הוצאה יתירה להביא למקום אחד דומה לדוחף מטבע ש"מ לים וכנ"ל ודלא כנתיבות. רק משום דעכ"פ תליא במחלוקת הפוסקים וגם עכ"פ גרמא הוי ובד"ש חייב לכן עשיתי פשרה ביניהם:
ויש לחקור אם אמרינן בזה בלך ואני אבא אחריך ולא בא דחייב לשלם לו הוצאותיו שיהיה נאמן בשבועה כמה הוציא ויהי' כמו בכל מילי דהאי ידע והאי לא ידע דנשבע האי דידע אם הדין הוא כמו בסרבן כשצריך לשלם ההוצאות דכתב הרמ"א שם מתשובת הרא"ש דא"נ בשבועה רק יברר או לא ועיי"ש בתומים דהקשה למה לא יהיה נאמן בשבועה כמו דעשאו תקנות נגזל ובמזיק שיהי' נשבע ונוטל ובנתיבות כ' דשם בא במקרה ול"ה אפשר לברר משא"כ הכא דיכול לעשות עפ"י בירור ההיזק שגרם לו ובאמת באי אפשר לעשות עפ"י בירור ושומת ב"ד כתב הדין עם התומים שנשבע ונוטל כשאר כל הנזקין. וא"כ ממילא בלך ואני אבא אחריך דלא אמר ע"ד שישטה בו ולא יבא הוי כמו שנזדמן באקראי דאח"כ בא ההיזק במה שלא בא וי"ל דנשבע ונוטל. אולם דבריהם תמוהין דהא אף במסור אי עשו תקנות נגזל כשהמוסר א"י כמה היזקו תליא במחלוקת הפוסקים כמבואר (סי' שפ"ח ס"ז) והש"ך שם (ס"ק ל"ז) העלה דמספיקא לא מפקינן ממונא ועוד הא הרמב"ם (פ"ו) מזכיה שם באם חזרה בה דמשלמת דכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם מסיים וכתב והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל ואמאי הא בא באקראי ול"ה לו לעשות ע"י בירור א"כ יהיה נשבע ונוטל ולדעת המ"מ מובא שם בש"ך (ס"ק ל"א) דעתו כר"ת דאם אין המוסר כופר רק שא"י כמה הפסידו נשבע ונוטל וה"נ דכוותיה. ואולי יש לחלק דדוקא היכא דנתכוין להזיק בזה עשו תקנה שישבע ויטול משא"כ שם בחזרה היא י"ל דאינה מתכוונ' להזיק רק דרוח אחרת אתה עכשיו שממאנת בו י"ל לכ"ע לא עשו תקנות מזיק בכה"ג שישבע ויטול וכן נמי בלך ואני אבא אחריך לא נתכוין להזיק במה שלא הלך אחריו דאולי הי' צריך בעסקיו וכדומה משא"כ בסרבן י"ל דהוי כמתכוין להזיק. ומצאתי ברדב"ז (ח"א סי' קע"ב) שכ' אפילו תימא כדעת המ"מ בדברי רמב"ם (ה"מ) במסור גמור שהוא מתכוין להזיק את חבירו אבל ראובן זה ל"ה מתכוין אלא להציל ממונו לפי דעתו שחשב שהדין עמו דיינו שיפרע מה שיודעים עדים שהפסיד אבל שיהי' כנגדו נשבע ונוטל אין לנו עיי"ש הרי אף דדינו שם שהלך לפני ערכאותיהם להוציא מחבירו ושוב נתברר עפ"י ד"ת שא"ח לו ובכ"ז כתב דלא נתכוין להזיק רק להוציא ממונו לפי דעתו ק"ו בלא עשה כלל רק שהיה סרבן בדבר אף שגרם לו לחבירו הפסד הוצאות עי"ז וחייב לשלם מ"מ נשבע ונוטל אין לנו:
אולם ברמ"ה ב"ב שם בנידון דאם המוכר ידע במומיה יבדחי לשלם להלוקה הוצאה דהולכה כשהודיע למוכר מטעם דינ' דגרמי כתב ומסתברא דכל היכא דאית ליה מדינא למשקל הוצאה משתבע כעין דאורייתא ושקיל מידי דהוה אמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומכיר כליו וספריו ביד אחר עכ"ל הרי אף דמטעם תקנה ל"א נשבע ונוטל או מטעם דהוי ספיקא דדינא אם עשו תקנות נגזל בגורם או מטעם דלא נתכוין להזיק מ"מ נשבע ונוטל כמו מוציא הוצאות. וצריך לומר דשם הוי כמוציא ברשות חבירו כיון דידע שהוליכו למקום פלוני וידע מן המום ועיין סמ"ע (סי' י"ד) שם ובמ"ש הש"ך (סי' צ"א ס"ק כ"ג) משם אביו הגאון ז"ל והא דכ' הרמב"ם הלכות זכיה שא"ז נשבע ונוטל הוא משום אף דשם הוכרח לעשות עפ"י המנהג מ"מ ל"ה ברשותיה ובשליחותיה כיון דאז הי' לבה שלם עמו ול"ה דעתה שתחזור בה וה"נ בלך ואני אבא אחריך אף דחייב לשלם מטעם דהוציא עפ"י מ"מ ל"ה כהוציא ברשות די"ל אז היה דעתו לקיים הבטחתו משא"כ בידע מן המו' במקח דהי' לו להמוכר לאסוקי אדעתו שיוציא הוצאות ויחזור מן המקח הוי כירד ברשות ובשליחותייהו קעבד ודינו כמו מוצי' הוצאות על נכסי אשתו. אולם ממה דהטור (סי' רל"ב) כשהביא דברי הרמ"ה השמיט זאת ולא כתב שישבע ויטול כמה הוציא נראה דמדמה להא דחזרה בה היא דאף דחייבת לשלם ההוצאה מ"מ אין דינו שישבע ויטול כמו שכתב הרמב"ם וצ"ע לדינא: