אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן א
כתב הרמב"ם במנין המצות (קע"ו) שציונו למנות שופטים ושוטרים כו' ומתנאי מצוה שיהי' השופטים האלו למעלה מדרגה ממדרגה וזהו כשיתמנו בכל עיר כ"ג דיינים מקובצים כולם במקום א' בשער העיר שהוא ראוי למספר הזה ואלו הן סנהדרי קטנה ויתמנו בירושלם ב"ד הגדול משבעים דיינים כו' ועיר שאנשיה מועטים שאינה ראוי' לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינים והדבר הקשה יביאו למי שלמעלה והם ימנו שוטרים וכו' והציוי שבא במצוה זו הוא אמרו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. מבואר מדבריו דגם ב"ד של ג' למנות בכל עיר בא"י בזמן הסמיכה בכלל המנויים כן כמו שחוב למנות סנהדרי גדולה וקטנ'. וכ"כ בס' החינוך והרמב"ן על התורה פ' שופטים כ' ציוה בתו' עד אלקים יבא דבר שניהם ונתן בפלילים א"כ מצוה שיהי' לישראל פלילים באר בכאן שישימו שופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ כו' הרי מבואר דאף מה דכתב עד אלקים יבא דבר שניהם והוא דיני ממנות דסגי בשלשה ג"כ נכלל במצו' זו ולכאור' ק' אם נאמר דנכלל במצו' הזו שלשה ג"כ למה לא קתני במתניתין דריש סנהדרין דאין ממנין ב"ד של שלשה רק ע"פ סנהדרין ב"ד של כמו דקתני אין עושין סנהדריות לשבטים אלא עפ"י ב"ד של ע"א וכתב שם רש"י דלאו דוקא לשבטים רק שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של כ"ג בכל עיר ועיר כדכתיב תתן לך בכל שעריך וצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבה ובש"ס (די"ו) ילפינן זאת כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע"א וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה) דסנהדרין דאין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ולכל עיר אלא עפ"י ב"ד של ע"א ולא מצינו שב"ד של שלשה יהיה צריך דוקא שיתמנו עפ"י סנהדרין ואם נאמר דמצות מינוי שופטים הוא ג"כ על עיר שאין בו ק"כ שיהיה ב"ד של ג' למה לא היו צריכין ג"כ שיתמנו עפ"י סנהדרי גדולה כדאשכחן במשה. וברמב"ם (פ"א ה"ד) כ' עיר שאין בה ק"כ מעמידין בה שלשה דיינים וכ' הכ"מ דהא פשיטא שאין מניחין אותה בלא ב"ד. ובאמת מדבריו במנין המצות מבואר דהוא בכלל העשה דשופטים ושוטרים תתן לך ויש להבין כנ"ל דמניין לו זה. וממ"נ אם הוא בכלל ב"ד של ג' ג"כ יהיו צריכין שיתמנו מב"ד הגדול דהא אף למנות לדון לדברים יחידי' ולסמוך אותו מבואר ברמב"ם (פ"ד ה"ח) דהיה צריך שיהי' ראוי לכל הדברים ועיי"ש בלח"מ מירושלמי (פ"א) דחגיגה ומשה רע"ה דאוקי סנהדראות אוקי ג"כ ב"ד של שלשה. ואולי באמת ל"ה צריך רק לאוקי סנהדראו' כי היו כל ישראל ביחד וד"מ היה יכולין לדון ג' מהם משא"כ במצות מינוי השופטים דנאמר בכל שעריך ועיר שאין בו ק"כ ל"ה מעמידין רק ג' מ"מ מניין לו זה דהנך ג' אם יש מצוה למנות דא"צ להעמידן ע"י סנהדרי גדולה:
ונראה דבאמת הרמב"ם יליף זאת דאף ב"ד של ג' הוא בכלל המצוה מספרי ר"פ שופטים דשם קאמר מניין שממני' ב"ד לכל ישראל ת"ל שופטים כו' כמו שמובא בש"ס (דף י"ו) ואח"כ אמר ושפטו את העם בע"כ משפט צדק זה מינוי הדיינים וגירסת הגר"א ז"ל ושפטו את העם זה מינוי הדיינים עי"ש הרי מבואר דמלבד מה דכ' הצווי תתן לך בכל שעריך הוסיף עוד צווי ושפטו את העם זה מינוי הדייני' וזה לא נכלל בכלל שופטים ושוטרים תתן לך דשם מזהיר על סנהדרי גדולה וקטנה ומתמנים ע"פ סנהדרי גדולה סנהדרי קטנה כדאוקי מרע"ה ומלבד זה הזהירה התורה ושפטו את העם שזה מינוי הדייני' היינו בעיר שאין בו ק"כ דלא נכלל בכלל שעריך למנות ב"ד של ג' ואלה ל"צ להתמנו' מפי ב"ד הגדול דוקא רק אם היו סמוכין מסמוך לבד סגי והנך שלשה לא מצינו דאוקי משה ולכך לא היו צריכין להתמנות ולהעמידן סנהדרי גדולה דוקא כיון דהיא מצוה פרטית על כל ישראל:
והנה הרמב"ן שם כ' דהמצוה הזאת נוהגת בכ"ז בד"מ ובדברים הנדונין בחו"ל אבל בזה"ז אחר שבטלה הסמיכ' כל המשפטי' בטילין מה"ת דכתי' לפניהם ולא לפני הדיוטות ואין דיינין בחו"ל אלא תקנה דשליחותייהו עבדינן אין אנו חייבין במצות מנוי השופטי' מה"ת כלל עכ"ל ויש להתבונן הא גם בזמן הסמיכה דמשגלו סנהדרי גדולה ממקום לשכת הגזית לא דנו דיני נפשות כמבואר בש"ס ע"ז (דף ח) מלמד שהמקום גורם ועי"ש בתוס' וברמב"ם (פי"ד) מסנהדרין ולמה היה צריך סנהדרין של כ"ג בחו"ל וראיתי ברמב"ן פ' מסעי ע"פ בכל מושבותיכם דהקשה הא לאחר החורבן אינו נוהג ולמה נאמר לדורתיכ' בכל מושבותיכם וכתב ואולי הם דורשים אלה לכם לחקת משפט על הסנהדרין הנזכרים בפרשה שנאמר לפני העדה למשפט ושפטו העדה ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר החורבן לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים עכ"ל. וקשה הא לכל אלה א"צ ב"ד של כ"ג כמבואר ריש סנהדרין דאף מלקו' בשלשה ולא קיי"ל כר"י דסובר בכ"ג ובש"ס (דף יוד) קאמר דאתיא רשע רשע מחייבי מיתות ואנן אף דפסקינן לגז"ש הזאת לענין משלשין בממון ואין משלשין במכות כמבואר מס' מכות מ"מ פסקינן דסגי בשלשה לענין מלקות כת"ק ועיי"ש בחידושי ר"ן סנהדרין דרבנן לא ילפי לגבי הא מילתא דמיתה שהוא דבר גדול צריכא דיינין הרבה אבל מלקות דלא חמיר כולי האי אין לנו לומר שתתפשט הגז"ש לענין זה א"כ כיון דסגי בג' על איזה דבר קאי לחקת משפט על הסנהדרין הנזכרים בפרשה דשם נאמר לפני העדה ושפטו העדה דקאי על סנהדרי קטנה כמבואר במתני' דריש סנהדרין עדה שופטת ועדה מצלת ומכאן ילפינן כ"ג ולדורות כיון דליכא דיני נפשו' ואלה שפרט הרמב"ן לדיני קנסות ומלקות סגי בב"ד של שלשה. ועוד דלר' ישמעאל אם ילפינן הגז"ש לגמרי או כיון דמלקות במקו' מיתה עומדת כדברי רבא בש"ס שם מהראוי לומר דבכ"ג והוא דוקא אם יש מזבח וסנהדרין במקומו כמו לענין מיתה:
וראיתי בספר יראים (סי' רמ"ד) שכ' הא דנגדיה רבא משום לאו דלא יקום ההוא מלקו' מדרבנן דהא איתקש בסנהדרין דיני מכות לדיני נפשות בגז"ש דרשע רשע ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת עכ"ל ובל"ס הא דכ' בזמן שסנהדרין נוהגת כוונתו על זמן שיושבת בלשכת הגזית כנ"ל והיינו לר' ישמעאל דסובר גז"ש דרשע רשע לכל מילי ומלקות במקום מיתה ובכ"ג דאז ממילא בזמן שאין מיתה נוהגת גם מלקות אינ' נוהגת וצ"ע דלרבנן סגי בג' ואנן קיי"ל כרבנן ואם כוונתו רק בזמן שסנהדרין נוהגת היינו אף בזמן שלא היה נוהג דיני נפשות זה מניין לו לחלק ומדברי רמב"ן מבואר דמלקות שוה לדיני קנסות אך דבריו ג"כ אינם מובנים לי אם ע"ז קאי לחקת משפט לכל דורותיכם בכל מושבותיכם הא ל"ב ושפטו עדה דהוא סנהדרין של כ"ג דוקא וסגי בשלשה ודיני קנסות נוהגת בכל זמן סמוכין ול"ב דוקא סנהדרין וצ"ע:
עוד קשה לכאורה על הרמב"ן דאם הך קרא לא קאי דוקא על דיני נפשות רק על כל דבר שבממון ומלקות למה לא נאמר דנוהג לדורות אף בזמן דליכא סמוכין כמו לענין קבלות גרות דכ' תוספות קידושין (דס"ב) בשם הר"ר נתנאל דבגר כתוב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאין מומחין דע"כ השתא ליכא סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ליבמות (דמ"ו) מדמבואר כריתות (ד"ט) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ע"ש א"כ נימא ג"כ לענין משפט כיון דכתיב לדורותיכם יהיה נוהג לדורות עד עולם אף אם ליכ' סמוכין ואף דכ' רש"י (שמות י"ב פסוק י"ד) לדורותיכם שומע אני מיעוט דורות שנים ת"ל חקת עולם והוא מן מכילתא שם א"כ ה"נ לענין קבלות גרות נאמר מיעוט דורות שנים וכן נמי לענין משפט אולם כבר כ' שם בזית רענן מבעל מג"א ז"ל דמה"ת לומר דוקא ב' דורות יתחייבו וכ' דה"א משבאו לארץ א"צ לזכור יצ"מ ביו"ט רק ביאת ארץ בענין שנאמר ולא יאמר עוד חי ד' כו' ועיין נו"ב תנינא או"ח (סי' פ"ז) אבל בכ"מ דכתיב דורותיכם הוא עד עולם וא"כ נאמר ג"כ מדכ' חקת משפט לדורותיכם הוא עד עולם כמו לענין קבלות גרים אף דליכא סמוכין. ובאמת הרמב"ן יבמות שם סיים ואפשר דמה"ת אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין. אולם זה קשה למאד דמבואר בש"ס דהוא רק מתקנתא ולכך דנין רק במלתא דאית ביה חסרון כיס ושכיח ויש בזה כמה פרטים וקנס לא עבדינן שליחותייהו וכ"כ הרמב"ן עצמו פ' שופטים כנ"ל דבזמה"ז דליכא סמוכין כל המשפטי' בטלין מה"ת דכ' לפניהם ולא לפני הדיוטות ואין דנין בחו"ל אלא תקנה דשליחותייהו עבדינן וליכא מצוה דמנוי השופטים וכ"כ כל הפוסקים וכן בר' ירוחם מישרים (ח"א ח"ד) כ' מצוה מדרבנן למנו' שופטים בכל עיר אע"ג דאין לנו סמיכה עתה כדמוכח בסנהדרין עכ"ל עכ"פ מבואר דמה"ת ל"מ הדין אף בשליחותייהו דסמוכין וע"כ מדכ' אלקים בעי סמוכין:
הן אמת שראיתי בקרית ספר מבעל מבי"ט (סוף פ"ה) דסנהדרין דכתב וז"ל כל הנסמכין בא"י דנין דיני קנסות אפי' בחו"ל כו' וכן אפילו בלא סמיכה נראה דמדאורייתא דנין דייני חו"ל אפילו בדבר שאינו מצוי בדיני ארץ דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה עכ"ל והדברים נפלאים לכאורה דהא מה"ת בעינן סמוכין ומבואר בש"ס ובכל הפוסקים דאף בדבר המצוי דנין רק מתקנה בשליחותייהו דמומחין וכל הדיינין בטלין מה"ת וכמבואר ברמב"ן וטור ואולי כוונתו דהא דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות דרשינן דאסור לדון לפני הדיוטות דומיא דולא לפני עכו"מ וכמ"ש הרמב"ן פ' משפטים ודעתו דבקבלו עליהן ליכא איסור וא"ד ללא לפני עכו"מ ודעת הר"ן בחידושיו ריש סנהדרין דאף איסור איכא אעפ"י שקבלו עליהם כדי שלא ישתמשו הדיוטות בכתר המומחין אסרה התור' שלא לבא לפני הדיוטות רק השתא בשליחותייהו עבדינן והם מחלו כבודן ע"ז עי"ש באורך דלא נתנו רשות רק במלתא דשכיחא ומטעם נעילת דלת. וסובר המבי"ט דאיסור דלא לפני הדיוטות הוא דוקא בזמן שיש סמוכין בעולם אבל בזמן שאינו סמוכין ליכא איסור דלפניהם ולא לפני הדיוטות כיון דהוא רק איסור מכלל דלפניהם הוא דוקא בזמן שיש סמוכין ולא בזמן דליכא דאז מדאורייתא מותר לדייני ישראל לדון אפילו בדבר שאינו מצוי. אולם גם זה דוחק דמנ"מ דהא ל"מ הדין בכפיי' רק בקבלו עליהן ובקנס כנראה אף בקבלו עליהן לא מהני כמבוא' בש"מ ב"ק פ' החובל ויבואר אי"ה לקמן. וגם אם נאמר דהשתא דליכא סמוכין ליכא איסור דלפניהם נאמר ג"כ ח"ו דליכא איסור תורה לדון בפני דייני עכו"מ כיון דכל האיסור הוא מלפניהם ולא לפני עכו"מ נאמר דכל איסור זה הוא דוקא בזמן שיש לדון לפניהם היינו לפני סמוכין ובזמן דליכא סמוכין ליכא איסור זה וזה לא ניתן להאמר וכן מבואר בב"י (סי' כ"ו) משם תשובת רשב"א דאיסור זה הוא חמור מאד מה"ת אף בזה"ז וכמרים יד בתורת משה ח"ו. ועיין שיטה מקובצת ב"ק (דף פ"ד) שכ' משם מקצת גדולי הדורות שכל שהצריכו מומחין לגזילות וחבלות לא נאמר אלא בזמן שיש בעולם מומחין אבל כ"ז שאין שם מומחין דנין בהם בבאין בשליחותן שאל"כ בטלו כל הדינים שהעולם חרב. מבואר דרק בשליחותן ובמה דאינו מצוי דלא נאמר בש"ס שליחותייהו עבדינן לא דנין:
וראיתי בס' רביד הזהב פ' משפטים ע"פ אל אלקים דכ' התור' למדנו שלא יסורו הדינין ומשפטים כל הימים מדכ' פ' שופטים ובאת אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימים ההם והרי גלוי לפניו שיגלו ויתבטל הסמיכה כו' הא לא מסר הכתוב אלא לחכמי' לפי הזמן באיזה דבר נעביד שליחותייהו וכה"ג מפורש לענין קבלות גרים עיי"ש וכ"כ פ' שופטים מדכתיב בימים ההם משמע כל ימות עולם ודבריו מוקשים דמשם ודאי לא נוכל ללמוד ואדרבא מבואר בש"ס מדכתיב אל הכהן ואל השופט בזמן שיש כהן יש שופט ובזמן שאין כהן אין שופט לענין מיתה א"כ ע"כ דבימים ההם לא משמע כל ימות עולם. רק זה היה לו למימר מדכתיב ג"כ לחקת משפט לדורותיכם וכקושית רמב"ן אבל קרא דבימים ההם ע"כ לא קאי רק על זמן שסנהדרין יושבין במקום לשכת הגזית והמקום גורם והא דדרשינן במס' ר"ה סוף (פ"ב) וכי תעלה ע"ד שאדם הולך אצל הדיין של"ה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו זה ודאי אסמכת' בעלמא הוא אבל לא מה"ת דלא קאי קרא רק על זמן שיש בית הבחירה וכנ"ל ועי"ש ריטב"א בחידושיו שכ' ושמא תאמר דוקא בסנהדרין לכך אמר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר והא דכתיב לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם דדרשינן מזה אף בחו"ל ורק בזמן שהיו סמוכין ע"כ מדכתיב להדיא בפרשת משפטים לפני אלקים גלי רחמנ' בהדיא דבעינן דוקא סמוכין רק לענין קבלות גר דילפינן דבעי מומחין רק מדכתיב משפט בזה גלי קרא דלדורותיכם דמקבלין גרים אף בזמן דליכא סמוכין אבל לענין משפט ד"מ דכתיב בהדיא אלקים לא סגי דל"ב מומחין רק מטעם דשליחותייהו עבדינן וזה לא מהני מה"ת רק מטעם תקנתא דרבנן וכמו שכ' הרמב"ן וכל הראשונים ובנתיבות כ' דהוא מה"ת רק שנמסר לחכמים ולא עשו אותן לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת ונמסר לחכמים והביא ראיה מקבלת גרים. וזה בדברי ס' רביד הזהב הנ"ל וכבר כתבתי דלא נראה כן מכל הראשוני':
וקצת י"ל הכרעה בזה דראיתי בספר הראב"ן (דף קל"ט ע"ד) דכ' וז"ל ורב יוסף נמי דאמר אנן שליחותייהו עבדינן ה"מ דכיון דתנן ואלו שכופין להוציא והן בני ארץ ישראל שנו המשנ' כי מעשינן שליחותייהו עבדינן אבל הכא היכן אמרו במשנה להפקיע קידושין כי הני דנעבד אנן שליחותייהו עי"ש בדבריו והרי זה דבר חדש למאד דתנאי בעינן בדבר דעבדינן שליחותייהו דנשנה הדבר במשנה דבני ארץ ישראל שנו זה וזה לא משמע מפשטות הש"ס דהא כו"כ דינין שהמציאו בש"ס אח"כ תנאים ואמוראים בבבל וגאונים ופוסקים מתוך מו"מ של הלכה ולא ידענו כלל אם נשנה דין הזה בא"י בזמן הסמוכין וגם אפשר שהיו דנין להיפך ובכ"ז בהודאות והלואות עבדינן אנן שליחותייהו. וא"כ י"ל דבאמת זה הוא מתקנתא דרבנן ומצד נע"ד דדנין בכל דבר כפי שיקול דעת והכרעות הב"ד בין הפוסקים אבל בדבר המפורש במשנה מה דשנו בא"י הדין שכן הוא בזה מהני אפשר הדין מה"ת ובשליחותייהו דקמאי ובזה י"ל דא"ש הקרא והיה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם וכן קבלות גירות דכתיב לדורותיכם שאין בזה הורא' אף דכ' משפט וצריך מומחין סמוכין מ"מ גלי לן הקרא דמהני מה"ת מדכתיב לדורותיכם:
וי"ל נמי בענין עשוי על הגט שכופין להוציא דכ' הר"ן ריש סנהדרין וז"ל ואותה הסוגיא דפרק המגרש הוא ענין מצוה אחרת שאמרה תורה שאסור לדון לפני הדיוטות ואעפ"י שקבלו עליהן בעלי הדין את דינם כדרך שאסור לבא לפני עכו"מ אעפ"י שקבלו עליהם בע"ד את דיניו ואעפ"י שבשניהם הדין אינו כלום מה"ת אפי"ה כדי שלא יבואו בערכאותיהם שהוא עילוי יראתם או כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה התורה שלא לבא לפני הדיוטו' וזה שאלתו של אביי לר"י כלומר אעפ"י שתקנו חכמים שיהיה הדין כשר בהדיוטו' עדיין איסו' זה במקומו עומד ואין כח בחכמים לבטל זה הענין והוא לטול כתרן של מומחין וכן אעפ"י שהיה יודע שעשוי הגט מועיל מתקנות חכמים מ"מ למה לא חשו על איסור לפניהם ולא לפני הדיוטו' ותירץ לו דשליחותייהו קא עבדינן והם שנתנו כח לדון בהדיוטו' הם עצמן מחלו כבודן ע"ז ובשלוחותן עושין מה שעושין הדיוטו' בבבל וזה שאמרו מד"ה אהודאות והלואות שהדין דין ולענין איסור סומכין על שליחותן עשוי הגט נמי דכוותייהו עי"ש עוד באורך. [ומה דכ' דיש איסור להדיוטות לדון אף בקבלה דומיא דלפניהם ולא לפני עכו"מ הוא חולק בזה על הרמב"ן פ' משפטים כנ"ל ולדבריו הא דקתני במתניתן נאמן עלי שלשה רועי בקר הוא ע"כ השתא אם ליכא סמוכין וניתן רשות לדון בשליחותייהו דקמאי אז ליכא איסור בקבלה אף להדיוטות ממש דל"ש לומר שמשתמשין בכתרן של מומחין כיון דליכא סמוכין או אף בזמן דאיכא סמוכין בדברים שניתן רשות לדון אף בא"י שלא יצטרכו להטריח לעלות לדון לפני סמוכין כמ"ש הר"ן שם בזה ליכא איסור לדון ע"י קבלה ומהני אם אומר נאמן עלי שלשה רועה בקר אבל לדון בכפיה לעולם יש איסור ולאביי אף אי עביד לא מהני הדין ולכך שאל לר"י על האיסור] ומבואר מדברי הר"ן שעשוי הגט מועיל מתקנות חכמים וכן מבואר ברמב"ן מס' יבמות (דף מ"ו) דשליחותא דהדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קידושין וגיטין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הרי דסובר דל"מ רק מדרבנן ועיין ב"י וסמ"ע (ס"ק ג'):
וזה זמן כביר נתקשתי בזה למה צריך לזה בעשוי הגט לתקנתא דרבנן הא מבואר בש"ס ב"ב (דף מ"ח) דאף אם תלויה וזבין זביני ל"ה זביני מ"מ הא דתנן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והיינו דגמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא. וכמ"ש שם הרשב"ם וא"כ אף דאנן הדיוטות אנן מ"מ כיון דמצוה קעביד מדרבנן עכ"פ לשמוע לדברי חכמים נימא דגמר ומגרש ובתוס' שם הקשו אמאי בעכו"ם פסול משום לפניהם ולא לפני עכו"ם ועכו"ם לאו בני עשוי נינהו נימא דאגב אונסיה גמר ומגרש וכתבו כיון שע"י כפית עכו"ם ניתנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה וע"כ הא דפסול בעכו"ם אף אם היה מתחייב באמת עפ"י דתוה"ק להוציא מ"מ ל"ה כמכר כיון דלא נתרצה בזה לקיים המצוה רק ע"י הכפיה וכפיית עכו"ם היה שלא כדין הוי כמתנה וזה היכא דהוי שלא כדין אבל ע"י דייני ישראל אף דאנן הדיוטות אנן ומה"ת אין יכולין לכוף להוציא מ"מ כיון דיש רשות לדון בשליחותייהו דקמאי אף שהוא מדרבנן מ"מ שייך ביה מצוה לשמוע דברי חכמים וא"כ גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד ומהני הגט אף מה"ת. וצריך לדחוק דהא בכה"ג מצינו ריש מס' כתובות דאין טענת אונס בגיטין דאפקעינהו רבנן לקדושין משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכ' הרשב"א בתשובה (סי' אלף קס"ב) דכל עיקרא דמלת' לאו משום עגונה בלחוד הוא אלא משום מאן דיהיב גיטא כי היכא דלא ליפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ומשוו לבעילתו בעילת זנות אסוקי מסיק אדעתיה כל אונסא דשכיח ואפילו שכיח ולא שכיח מחול להו הא בכדי לא אפקעינהו עי"ש ועיין בית מאיר (סי' קמ"ד) וקשה למה צריך כלל לומר דאפקעינהו תפ"ל כיון דלא אתני דאם יאנס מלבא שיתבטל הגט נימא כיון דלא בא יהיה גט בשלמא אם לא תקנו רבנן דאין טענת אונס שפיר אף בלא אתנה מ"מ היו לו טענת אונס דהוי דברים שבלב דכל אדם ואנן סהדי דל"ה דעתו על אונס דשכיח ול"ש אבל השתא דתקנו חז"ל דמשום צנועות ופרוצות שלא יהי' לו טענת אונס וכל מי שיתן גט על תנאי אם לא אבא יתן על תנאי שלא יהיה לו טענת אונס שוב כיון דלא הותנה בתנאי שיהיה לו טענת אונס הוי דברים שבלב ול"ה דברים. וצריך לומר כיון דמד"ת יש לו טענת אונס חששו חכז"ל על אחד שלא יהיה בדעתו ליתן על אופן שלא יהיה לו טענת אונס לכך אתו עלה מטעם אפקעינהו וכדי שלא יהיה בעילתו בעילת זנות ודאי עושה על דעת חכמים כן נמי בזה לכוף אותו לגרש אף דמצוה לשמוע דברי חכמים וגמר ומגרש מ"מ צריך לבא מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן וכדי דלא לשוי' בעילתו בעילת זנות גמר ומגרש ובל"ז כיון דמה"ת אנן הדיוטות אנן ל"מ ומ"מ הוא דוחק דלמה ל"א מטעם מצוה לשמוע דברי חכמים בלבד גמר ומגרש מדעתו והא דצריך בריש כתובות לטעם זה יבואר אי"ה במ"א:
ולמ"ש י"ל באמת אם דנין בדין המפורש במשנה דכופין להוציא וכופין אותו ב"ד שאינן סמוכין כיון דעצם הדין בכחם לדון אף מה"ת בשליחותייהו דקמאי כיון דהדין נשנו בא"י ואין בו שום מו"מ של הלכה ועל הכפיה אף דכתיב לפניהם ואין רשות מה"ת להדיוטות לכוף בשוטים ולייסר מ"מ כיון דתקנתא דרבנן הוא אף לכוף מפני תקנות עגונו' כמ"ש הר"ן שם ובמס' גיטין שוב מהני מה"ת הגט דודאי אף של"ה רוצה מקודם לכן שוב נתרצה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. אבל אם גוף הדין אינו מפורש ונשנה בא"י רק שאח"כ נפק הדין שחייב להוציא או שהזדמן דין לפני הב"ד שלא נתבאר במשנה והכריעו שהדין הוא שחייב להוציא בזה גוף החיוב להוציא אינו מה"ת כלל דאנן הדיוטות אנן ומה"ת אין כאן הכרעה ואנחנו לא נדע מה הוא רק גם לזה נתנו כח ורשות לדון בשליחותייהו וגם לכוף ובזה ל"מ רק מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כיון דלא איתברר הדין כלל אם יש עליו חיוב מה"ת להוצי' או אף לכוף אותו רק מדרבנן מהני דאף ע"ז נתנו כח ושליחותייהו עבדינן אבל מ"מ כיון דליכא חיוב תורה אף דמצוה לשמוע דברי חכמים עכ"פ מדרבנן מ"מ מאן יאמר דגם בשביל זה נתרצה אם עצם החיוב לגרשה אינו מה"ת:
וי"ל דאביי ידע דכמו בהודאות והלואות עבדו תקנתא לכוף ולדון בשליחותייהו משום הפקר ב"ד כ"כ בגיטין לענין לחייבו להוציא אם הדין מפורש במשנה עבדו תקנתא אף לכוף רק אם הדין אינו מפורש ולרביוסף דאשכחיה דיתיב וקא מעשה אגיטא הי' כופה להוציא בדין שאינו מפורש במשנה בזה שאל אם עושה ע"י כפיה אף אם נאמר דמהני מתיקון דרבנן ומטעם דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש מ"מ מניין לו לכוף אף בכה"ג הא יש איסור דלפניהם וכמ"ש הר"ן וקאמר לו דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן וליכא איסור בזה וגוף הגט מהני מטעם כל דמקדש כיון דדן לכוף להוציא בדין שאינו מפורש במשנה בגוף החיוב להוציא אינו אלא מדרבנן אבל אם כופין להוציא בדין המפורש במשנה שנשנו בא"י י"ל דגם הרמב"ן והר"ן מודים דמתגרשת מה"ת דגמר בלבו לגרש מצד חיובו מה"ת:
ועיין תוס' ר"פ המדיר דכ' ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשו' מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק וברא"ש יבמות (פ"ו סי' י"א) כ' ג"כ כיון דפליגי בה רבוות' ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא להוי גט מעושה וכ"כ הרמ"א אה"ע (סי' קנ"ד סכ"א) ולכאורה קשה הא בלא"ה כיצד יכולין הב"ד לכוף אותו בשוטי ולייסר אותו אם אין הדין ברור דכופין אותו בשוטי אף דהדין ברור דחייב להוציא וכופין אותו בדברים הא מ"מ יש לאו דלא יוסיף להכות את חבירו ומס' כיצד יכולין הב"ד לייסרו בשוטים אם אין הדין ברור ודוחק לומר דכתבו דמלבד האיסור של ההכאה יש איסור להתיר א"א דדלמא הכפייה בשוטי הוא שלא כדין דכל כי האי הוי להו לפרושי. א"ו היינו אף אם הב"ד הכריעו לכוף ונראה להם לפי העת והזמן או למיגדר מילתא לכוף בשוטים ואז ליכא איסור בההכא' מ"מ יש חשש על גט מעושה כיון דמה"ד אולי אין כופין בשוטים ויקשה ג"כ הא כיון דהחיוב ברור להוציא והב"ד מכין אותו ומצוה לשמוע דבריהם עכ"פ מדרבנן נימא דגמר ומגרש. וע"כ כיון דהכפי' בשוטים אינו ברור אם הוא עפ"י דין ל"מ בזה לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כאלו כפו שלא כדין דהוי הגט פסול ובכ"מ ובכ"ז מה דכופין בשליחותייהו דקמאי אף דגוף החיוב הוא מה"ת מ"מ הא מה"ת הכפייה היא שלא כדין ורק מדרבנן כופין אף בשוטים לכך י"ל דל"ה הגט מה"ת כיון דמה שעושה ואומר רוצה אני הוא מצד הכפיה וגוף המצוה לשמוע לדבריהם הוא רק מדרבנן ולכך צריך להטעם דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ועיין רמב"ם (ספ"ב) מגירושין דכ' ולמה לא בטל גט זה שה"ה אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שא"ח בו מה"ת כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצה"ר לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו כו' אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שא"ר לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל כו' ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וע"ש בלח"מ אף דבמכירה מהני משום דאיכא זוזי ואמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ובגט דליכא זוזי ע"כ אף דמצוה הוי כזוזי ולמה צריך רמב"ם להוסיף ביאור דאין זה אנוס ממנו אלא הוא אנוס עצמו בדעתו הרעה הא אף בזביני מהני אגב אונס וזוזי וצ"ל כיון דאנן ראינו שתקף יצרו וא"ר לקיים המצוה ולציית רק ע"י כפיה א"כ גרוע השכר מקיום המצוה ול"ה ממש כזוזי דנימא אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ברצונו דעכ"פ יש לו זוזי משא"כ שכר קיום המצוה שהוא ע"י כפייה למה נחשוב לזוזי דנאמר דגמר ומקני כיון שכל מה שעושה עושה בהכרח ואף מה שאומר רוצה אני לכן הסביר הרמב"ם שכיון שהוא רק מתוקף יצה"ר כשתשש כחו ע"י הכאה כבר גרש לרצונו וא"כ י"ל דלכך צריך דוקא שגם הכפיה יהיה מן התורה אבל אם הכפיה אינו אלא מדרבנן לה רצון גמור ולכך הצריכו הרמב"ן והר"ן להא דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ועיין נתיבות המשפט(סי' ר"ה) ובמה שיש לגמגם עליו ויבואר אי"ה במ"א. וביתר ביאור יש לומר למ"ש הגאון האמיתי מו"ה ארי' ליבוש פלאצקער ז"ל בס' גט מקושר (דף ל"ד ע"ב) הא דמהני הרצון שע"י הכפי' דאף דכל מעשה שאדם עושה באונס כיון שלבו בל עמו אין לו קיום אף שמתרצה ע"י האונס הוא דוקא אם אינו ראוי לעונש ההוא כשלא יעשה המעשה אבל מי שירא מעונש שראוי לו בהעדר המעשה לא מקרי רצון מחמת אונס מאחר שראוי לו שיתרצה בכך והוא מרוצה באמת מחמת העונש והעונש ראוי לו בעצם לא מקרי אונס עי"ש בנועם דבריו וזה אתי שפיר אם לייסר לב"ד מה"ת להכותו על העדר השמיעה לדברי חכמים אבל בהכאה והלחץ ע"י הדיוטות דמה"ת לאו בני עשוי ואין דמו מסור לידם שילחצהו וידונוהו על כך לא מהני הרצון שלו וא"כ אף דהתקנה היה שידונו בשליחותייהו דקמאי מ"מ כיון דמה"ת לא נמסר ההכאות בידם שוב הוי מה"ת כאונס לכן אתי עלה הרמב"ן והר"ן מטעם הפקעות הקידושין: