אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני גביית חוב › סימן כה

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני גביית חוב · סימן כה

סימן כד

א) התומים (סי' קט"ו ס"ק א') כ' לתרץ קוש' המחברים על הסוברי' דשבח ממיל' לא בעינן דאיקני מה פריך הש"ס ב"ב (קנ"ז) משבח קרקעות דלמא איירי בשבח ממילא וכ' דהוכרח הש"ס לומר ה"מ ר"מ הוא כדי שלא יקשה ממתניתין דבכורות דקתני אין הכתובה ניטלת בשבח וכולן אין נוטלין בשבח וקאמר בש"ס לאתויי שבח ממילא אם כן רישא איירי בשבח מחמת הוצאה ודוקא כתובה אינו גובה אבל בעל חוב גובה וכ' בנתיבות הא דנ"י כ' להוכיח ממתניתין דבכורות דמיתומים גובה שבח ממילא ע"כ כ' כן משם הרנב"ר והרנב"ר י"ל דסובר כשיטת דשבח היתר על הוצאה טורף מיתומים ומקבל מתנה רק דאיקני בעי ומ"מ אין בזה ליישב קושיא הנז' דנוכל לאוקמי הרישא בשבח היתר על ההוצאה ואף דהוי דאיקני הא דאיקני קנה והוריש לכ"ע משועבד למה דקי"ל מע"פ גובה מהיורשין וכל דבריו מוקשים מ"ש בדעת הנ"י משם הרנב"ר דסובר שבח יתר על הוצאה גובה מיתומים מבואר לפנינו בחידושי ר"ן ב"מ ובש"מ משמו דהר"ן חולק בזה על הרמב"ן וסובר דיתר על ההוצאה אינו גובה מיתומי' ומקבל מתנה ועל כרחך מה דכ' דאיירי בשבח ממילא במתניתין דבכורות היינו שלא מחמת הוצאה כלל ובאמת בריטב"א ב"מ הקשה זאת מדסיפא בענין לאתויי שבח ממילא על כרחך רישא איירי מחמת הוצאה עיין שם. ומה דכ' דקנה והוריש לכ"ע גובה צ"ע הלא לשמואל דסובר מלוה על פה אינו גובה מן היורשי' ולדידיה דאיקני מהיורש לא משתעבד כמבואר ב"ב (דק"ז) אם כן שפיר כ' התומים דיקשה ממתניתין דבכורות דמשמע דאיקני משתעבד ועיקר בעיית דאיקני אם משתעבד בעי שמואל. וגם אף אליבא דידן מ"מ זה דוקא בקנה והוריש אבל במה דנפל לאחר מיתה אף מצוה ליכא כמבואר תוס' ב"ב (דקנ"ט) ומהרש"א שם אם כן נוכל להוכיח ממתניתין דבכורות דדאיקני משתעבד דאם לא כן איך יגבה בעל חוב משבח יתומים הלא הוי דאיקני. אולם בעיקר דברי התומים יש לומר דמשם ליכא הוכחה דבאמת הא דגובה מיתומים שבח מטעם כרעא דאבוהן הוא כמו שכ' התוספ' ע"כ דהוא מטעם נעילת דלת וכמו שכ' התוס' בכורות שם א"כ אין ראיה ללקוחות:

ב) והנה הטעם דבעל חוב גובה שבח מלוקח כ' הנ"י ורמב"ן דהוי כאלו קנה המוכר השבח וחזר ומכר ללוקח ולכך כ' הנ"י במת המוכר והשביח הלוקח דאינו גובה השבח וצ"ל הסברא במה נקנה להמוכר השבח אף אם השביח הלוקח אדעתא דמוכר מ"מ קנין בעי ודוחק לומר דהוא משום נעילת דלת כמו שכ' הרא"ש דהנ"י לא מזכיר זה כלל וגם הריטב"א והש"מ דהקשו למה ליה ללוקח לצרה זו לא יכתוב בשטר מכירה ולא יטרוף ממנו משמע דלאו מטעם נ"ד לבד הוא רק מדינה גובה דהו"ל כאלו קנה המוכר ומכר ללוקח. ונראה הסברא דכך הוא הענין הואיל דהשביח ע"ד המוכר ונכתב בפירוש שנתרצה הלוקח שהשבח יהיה שייך להמוכר שהבעל חוב יכול לטרוף ממנו השבח והלוקח נחית על זה בשביל שבח ממילא כמו שכ' הריטב"א או בשביל אפותקי אמרינן דהקנין שעשה הלוקח בהקרקע הי' עד זמן שנולד השבח וכשנולד השבח נפקע המכירה והדר חייל בכסף שנתן ויכול לעשות כן כמבואר ר"ן נדרים (דף כ"ט) משם הרשב"א ור"מ מקורטב' דכוותי' במוכר לחבירו קרקע עד שיעלה לירושלם ואחר כך יקנה גם כן מהני. ולפי זה נראה דזכה המוכר כשבא השבח לעולם בהשביח על ידו הקרקע דכיון דנפקע הקנין מהלוקח שוב הדר הקרקע למוכר [והא דשאר בעל חוב שלוה אחר המכירה של הלוקח אינו גובה היינו משום דרק ע"ד זה נפקע המכירה שיזכה רק בשבח לענין בעל חוב זה שיכול לטרוף הקרקע יטרוף גם כן השבח וכמו שכ' בקצה"ח] ואם כן י"ל דהלוקח שוב אינו יכול לומר עצי ואבני אני נוטל הואיל דזוכה המוכר בהשבח על ידי חצרו וכמו ביורד לתוך חצר של חבירו והשביח דאינו יכול לומר עצי ואבני אני נוטל כמבואר בנ"י ב"מ דחצרו זוכה לו ובנתיבות (ס"ק ד') כ' בפשיטות דיכול לומר עצי ואבני אני נוטל דלא שייך שיזכה עם חצרו עיין שם ולע"ד אף אם נאמר דהוי רק תקנת חכמים היה שהקנין יהיה ע"ד זה שיפקע אז הקנין וממילא זוכה המוכר בהשבח מטעם חצר ואינו יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואחר כך חל הקנין מחדש ועל כרחך צ"ל דכך הוא דאם לא כן רק בפשוט הי' התקנה הלא כ' הש"מ והר"ן דכל הטעם דגובה השבח הוא הואיל דכ' וצבי זבינא דנן. ולמה לא יכול הלוקח לחזור אחר כך מזה אלא ודאי דהכוונה הוא שהקנין נעשה מיד על אופן זה. אולם אעפ"כ צ"ל דרק מטעם תקנה הוא דאם היה מדינא אם כן היה דוקא בקנה בכסף או על ידי שטר והוא בעולם אבל בקנה על ידי חזק' אינו מועיל על אופן זה שיופקע הקנין ויחול אחר כך כמבואר ר"ן נדרים הנז'. וגם במתנה שקבל עליו המוכר אחריות דעל כרחך לא הוי קנין כסף היה צריך שיהיה השטר בעולם אחר כך אלא ודאי דהוא מטעם תקנת חכמים שיפקע אז הקנין ויחול אחר כך מחדש על השבח והקרקע והאחריות קבל עליו אז בשעת מכירה הראשונה שיעבד גופו ונכסיו על אחריות מכירה זו:

ג) ובזה מיושב מה דנתקשתי על הא דמבואר במחבר במתנה שקיבל עליו אחריות דינה כמו לוקח והוא לשון הרמב"ם ומשמע דשווין ללוקח ואינו גובה רק חצי שבח. וקשה אמאי לא יטרוף הכל הלא כל הטעם דגובה רק חצי הוא משום דהו"ל לוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו דהלוקח בא מטעם אחריות שלו אם כן נגד מקבל מתנה יהיה לבעל חוב דין קדימה כמבואר ש"ס כתובות (פ"ו) לענין כתובה ובעל חוב בע"ח קדם ומבואר ברמב"ם הל' אישות וש"ע א"ע (סי' ק"ב) הטעם הואיל דבעל חוב נתן מעות ולאשה הוא רק חיוב בלא מעות אם כן היה ראוי שהבע"ח יגבה כל השבח ממקבל מתנה כיון דשווין הן המקבל מתנה בחנם בא לידו והבעל חוב הלוה מעות ואם כן השבח יתר על ההוצאה יגבה הבעל חוב הכל ממקבל מתנה שקבל עליו המוכר אחריות וכן משבח ממילא. ולמה שכ' אתי שפיר הואיל דמכר לו להלוה הנותן בהחזרה הקרקע והשבח ואמרינן דהמקבל זכה בהשבח והדר נפקע הקנין ואחריות הוא משעת נתינה באם יבא בעל חוב ויטרוף השבח עם הקרקע על כרחך צ"ל דהי' נפקע אז המכירה והוא מחויב מעות אם כן מחויב בעד השבח אך מ"מ יקשה הואיל דנפקע אינו מחויב כלל לו רק מטעם אחריות כשטרף משועבד למפרע מ"מ הוי חיוב בחנם בלא נתינת מעות אם כן יהי' הבעל חוב קדם. לכך נראה הא דכ' הרמב"ם הטעם הואיל דלא נתנה מעות לכך הבעל חוב קדם היינו דוקא בכתובה דהוא דרבנן אבל במקבל אחריות על מתנה דמהני מד"ת שוה ויפה כחו כמו בעל חוב וחולקין. ובזה יש ליישב קושיית התומים והפנ"י סוגי' דשבח על ש"ס דבכורות דהקשה האמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שני כאן תפ"ל דלשמואל אינו גובה רק חצי שבח מטעם לוה ולוה ואחר כך קנה אם כן בעל חוב גובה במקום כתוב' כמו כן לוקח במקום כתובה הוי כבעל חוב דיהיב דמי ולמה שכ' אתי שפיר די"ל קושית הש"ס היה לרשב"ג דסובר כתובה דאורייתא אם כן תגבה האשה משבח לקוחות לפירש"י דאיירי בשבח לקוחות. וקצת יש לעיין למה להרמב"ם הטעם דהאשה לא הפסידה תפ"ל כיון דליכא דין קדימה רק שיעבוד של שניהם חייל בשוה אם כן י"ל דלבעל חוב שמשועבד מדאורייתא עדיף דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין דומיא מה דמבואר ש"ס תמורה (דכ"ה) אמר על הלקט עם נשירת רובו יהיה הפקר דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ועיין מה שכ' ברש"י כיון דבהדי הדדי חייל ודאי דברי הרב שומעין וה"נ דכוותיה. וצ"ל כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ויפה כחם כמו דין תורה וחייל בהדי הדדי והיה ראוי לומר חולקין לכך כ' הרמב"ם הטעם דהואיל דהוא נתן מעות עדיף. ואם כן במקבל מתנה שקבל עליו אחריות י"ל דזה משעבד הוא עצמו והבעל חוב הלוה לו מעותיו ושעבדו התורה אם כן יקשה דיגבה כל השבח דנאמר דברי הרב שומעין יותר מדברי התלמיד במה שמשעבד עצמו ועיין קצה"ח (סי' רנ"ב) בכה"ג וצריך לומר דחיוב עצמו הוי כמו שנתן מעות ושוין ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' ט"ו) בזה:

ד) עיין ש"ך שכ' הטעם דאינו גובה מפירות משום דהוי ליה מטלטלין שמכר דלא משתעבד לבעל חוב וכ' בתומים דלדבריו אם כ' מטאגמ"ק גבה מפרי אם כן צריך לכתוב פרי ונ' דהנה הרשב"ם ב"ב (ד' מ"ד) כ' הטעם דנמצאת שאינו שלו חוזר דלא חל המכירה כלל מה שאין כן דבעל חוב יאכל הפרי ולמה נקט הרשב"ם פירות שאכל דוקא. וי"ל דהרשב"ם כ' ליישב דאם כ' לו מטאגמ"ק דגובה פירות אם כן יקשה דיחזור עליו אולם הרשב"ם סובר כדעת הרמב"ן בתשובה מובא בש"מ ב"ק (דף ל"ג) היכא דכ' לבעל חוב מטאגמ"ק ומכר המטלטלין והלוקח הזיקו או שאכלו דדעת הש"מ שם דגובה מלוקח מטעם מזיק שיעבודו ודעת הרמב"ן דהוא לא הזיק רק המוכר שמכרן לו עיין שם אם כן מהני המכירה עכ"פ לענין זה שיכול לאכול הפירות ולא יצטרך לשלם אף אם יהיה לו לבעל חוב שעבוד מטאג"ק לכך נקט הרשב"ם דמפירות שאכל לא יגבה וכיון דמהני עכ"פ מכירה למקצת לא שייך לא שדי אינש זוזי בכדי. אולם לדעת הרמ"ה שם בש"מ דאף פירות שאכל חייב לשלם מטעם מזיק אם כן באמת באם היה לו לבעל חוב מטאגמ"ק דגובה אף מפירות שאכל אמרינן אף אליבא דשמואל אחריות ט"ס. ושפיר הקשה הש"ס ב"מ (ט"ו) אי בבע"ח מי אית לי' לבעל חוב פירות ואי דאיירי דהיה לו מטלטלין אגמ"ק בשביל זה לא צריך לממלך דכיון דלא חייל המכירה אף לענין פירות שיאכל שוב אמרינן אחריות ט"ס כמו בנמצאת שאינו שלו. וראיתי בנתיבו' (ס"ק ו') שכ' בפשיטות לשיטת הש"ך בכ' לו מטאגמ"ק גובה פירות שהוא בעין אבל מה שאכל כבר אין צריך להחזיר דבעל חוב מכאן ולהבא גובה. ולמה שכ' אם גובה מה שהוא בעין מטעם שעבוד מטאגמ"ק יגבה גם ממה שאכל מטעם מזיק ותלי' במחלוק' הרמב"ן והרמ"ה כמו שכ'. ועיין ש"מ ב"מ שכ' בשם הרשב"א להדיא דאף בכ' לו ובפירותיהן לא טריף בע"ח דהו"ל מטלטלין ע"ש:

ה) עיין רא"ש ב"מ סוגיא דשבח שכ' קושית תוס' דמב"מ (דף ק"י) משמע דאינו גובה משבח יתומים וממס' בכורות משמע דגובה משבח יתומים וכ' תירץ התוס' דשם איירי באפותקי דא"ל אם לא אפרע לך עד זמן פלוני תהיה השדה קנוי' מעכשיו ועבר הזמן אחר מיתת אביהם. וצריך ביאור למה דוקא דעבר הזמן אחר מיתת אביהם אף אם עבר הזמן אחר מיתת אביהן נמי משכחת לטענת היתומים עם הבעל חוב הא שם איירי במסיק שיעור ארע' ושבחא. וגם מה שכ' אחר כך אבל אי אביהן השביח בחייו ולא הוחלט ואי בעי הוי מסלק לי' בזוזי הלכך שקיל ארע' ושבחא נמי יש להבין למה כ' בלא הוחלט הלא על כרחך איירי במסיק שיעור ארע' ושבחא אם כן אף בהוחלט למה לא יגבה דהא הני זוזי שבק אביהן. ומצאתי בתשובת ב"א א"ע (סי' ע"ח) שעמד ע"ז ע"ש שהניח בצ"ע. ולענ"ד בביאור דברי הרא"ש עפ"י מ"ש במ"א ליישב שיטת רש"י דסובר בלוקח מגזלן והכסיפה ביד הגזלן והלוקח השביח דטורף הנגזל ואינו נותן אף ההוצאות והוא תמהי' מאד מה לו ללוקח במה שהיה משובח בעת שגזל מהנגזל וכי מחויב הוא לפרוע חובת הגזלן. וברמ"א (סי' שע"ג) הביא דעת רש"י משם יש חולקין ובסמ"ע שם כ' הטעם כיון דאם נשאר בידו ל"ה צריך להוצאה זו יש לו דין הוצאה יתירה על השבח ואינו מובן הא אם אחד קלקל קרקע של חבירו ובא אחר ותיקן למה לא יהיה בעל הקרקע חייב לשלם ההוצאה ועיין ש"מ ב"מ סוגיא דשבח ולכאורה י"ל בכוונת רש"י ז"ל עפ"י שיטת הריצב"ש מובא בש"מ שם וז"ל בעל חוב גובה את השבח אפילו כנגד הוצאה ומשום תנאי כו' וכיון דכ' לי' האי תנאה הרי הוא כאלו נעשה הלוקח שלוחו של מוכר להוציא הוצאות בקרקע ולהשביחה וגבה להו בעל חוב כו' והקשה כיון דמשום תנאו גובה למה לי' ללוקח לצרה הזאת לא יכתוב ולא יגבה. וא"ת הך תנאי לוקח בעי לה משום נגזל הא לא אפשר דשבח נגד הוצאה מנגזל שקיל ליה כיורד לתוך שדה של חבירו ועוד שאף עם תנאי זה אי אפשר שלא יפרענו הנגזל שאף אם נאמר דהלוקח הוי שליח דגזלן במה שהוציא כיון שכתב ליה עם כל זה יש לנגזל לפרוע שהרי גם אם הוציא הגזלן היה חייב לפרוע הוצאות אבל בבעל חוב שאם הוציא מהלוה הי' גובה הכל יש לנו לומר דהלוקח הוי כשלוחו עיין שם עוד בש"מ מבואר דסובר דעיקר התנאי לא שיקנה המוכר ואחר כך יקנה הלוקח כמו שכ' הנ"י רק מחמת התנאי יהיה הלוקח כשלוחו דמוכר בהוצאותיו רק על הנגזל ליתן הוצאותיו דאף דהוי כשלוחו מ"מ הא גם למוכר הגזלן היה חייב ודאקני אעפ"כ צריך למכתב דאף דהוי כשלוחו בהוצאותיו מ"מ הוי דאקני ועיין שם בש"מ באורך. ולפי זה שפיר בהכסיפו ביד הגזלן באם היה הנגזל מוציא מידו ל"ה חייב לתת לו הוצאותיו כיון דכשגזלה הי' משובחת לכך גם כשמוציא מיד הלוקח א"ח כיון דהוא השביח בשליחותו דמוכר ועיקר מה דלוקח נוטל הוצאותיו הוא משום דגם כשהי' מוציא מיד המוכר היה צריך ליתן אבל היכא דאם היה מוציאו מיד הגזלן ל"ה חייב ליתן אז פטור גם ללוקח כיון דבשליחותו דמוכר השביח:

ובזה יש קצת ליישב דעת תוס' סוגיא דשבח דכ' דאם עשאו אפותקי דבעל חוב גובה הכל ואפילו יתר על חובו ובמסי' כשיעור ארעא ושבחא אינו נותן לו אף ההוצאה דבשביל דעשאו אפותקי לא יגרע כחו ובריטב"א שם הביא שכן דעת הראב"ד דבאפותקי גובה כל השבח ואינו נוטל הוצאותיו וגם דאקני א"צ והקשה על זה הריטב"א ממנ"פ אם חשוב אפותקי כקרקע דיליה למה אינו נותן הוצאותיו כדין יורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות כיון דנוטל כל השבח וגם דאקני אין צריך מוכרח אתה לומר דהוי כארעא דילי' ולמה שכ' כיון דאף בלוקח מגזלן דודאי קרקע דנגזל השביח מ"מ אינו נוטל הוצאותיו רק היכא דנוטל הגזלן גם כן אם היה טורף ממנו כיון דהשביח בשליחותו ואם כן באפותקי אף דהוא כשדה של הבעל חוב מ"מ במסיק בי' שיעור כל השבח גם כן אינו נותן לו הוצאותיו כיון דגם ללוה לא היה נותן כלום כיון דמסיק בי' כשיעור והלוקח הוי כשלוחו דמוכר. אך מתוס' שם מבואר דאינן סוברים כדעת רש"י בזה ועיין נ"י דהבי' משם הראב"ד גם כן דחולק על רש"י וא"ל גם כן דהא הרי"ף הק' מ"ש מיורד לתוך שדה חבירו דנותן לו יציאותיו וכ' דהכא אשבח ארעתא דמרא ארעא ובש"ך (סי' קט"ו ס"ק ו') אם כן לוקח מגזלן אמאי נוטל יציאותיו נימא גם כן דאשביח אדעתו דמוכר ותירץ כיון דגם לגזלן היה חייב אמרינן מה מכר עיין שם אם כן בהכסיפו שפיר אינו נוטל כיון דהשביח אדעתו דמוכר ולו לא הי' חייב לתת הוצאותיו ז"א דהא באמת דברי הש"ך מוקשים דאם כן יקשה להפוסקים החולקין על דעת רש"י אלא ודאי דעיקר הטעם דביורד לתוך שדה חבירו נחית אדעתא דמארי' ארעא והבעל הקרקע קנה לכך חייב ליתן לו יציאותיו מה שאין כן בלוקח מגזלן אף דנחית אדעתא דמוכר מ"מ לא קנה השבח דקרקע נגזלת הוא ואינו שלו ועיין בדברי אאמ"ו הגאון ז"ל בדברי חיים דיני גב"ח (סי' י"ט):

לכך נראה בדעת רש"י דהנה התוס' והרא"ש ב"ק (דף ק"א) כתבו דהיכא דממונו של חבירו נשבח שלא ע"י מעשיו א"ח לשלם רק היכא דגופו נהנה ע"י מעשיו או ע"י מעשי דאחרים או ממונו על ידי מעשיו ולא על ידי אחרים ועיין שם ביש"ש וכ' הש"ך (סי' שצ"א) וז"ל ומ"מ נ"ל דמיירי שתחב אוכלין של אחרים אבל אם תחב אוכלין שלו חייב לשלם לו דלא גרע מיורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשותו וטעמא דיורד כיון דנתכוון להשביח חייב לשלם לו יציאותיו ועיין במחנה אפרים ריש דיני נ"מ ובנתיבות (סי' ק"ה ס"ק ו') ועוד (סי' רל"ו ס"ק ז') שכ' גם כן באם קנה מן מסיקין ולא טען שנתכוין להשביח דאינו חייב לשלם משום דגופו אינו נהנה וביורד לתוך שדה חבירו אינו חייב רק בכוון להשביח ועיין קצוה"ח (סי' שנ"ו) וברא"ש ב"ק סוגיא דמבריח ארי. ולפי זה אמאי צריך לשלם ללוקח ההוצאה הא לא נהנה גופו דנגזל רק ממונו השביח וא"ד ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנתכוין לטובת חבירו אבל בלוקח מגזלן אם א"י כלל דגזולה היא השדה וקסבר שלו הוא ודאי לא נתכוין להשביח של חבירו בשלמא הגזלן עצמו דיודע דהקרקע אינו שלו י"ל דנתכוין להשביח קרקע דנגזל אבל בלוקח דלא ידע כלל ודאי לא נתכוין להשביח ממונו של חבירו וצריך לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו וכיון דחייב לשלם לגזלן ובפרט כיון דהשביח בשליחותו חייב נמי ללוקח אבל אם הכסיפו ביד הגזלן דלא הוי חייב לתת לו ההוצאה אז פטור מלשלם גם ללוקח כיון דלא יכול לומר לטובתך נתכונתי אך מ"מ אם הוא דבר בעין ויכול ליקח עצים ואבנים בזה אין לומר כן כיון דאף אם לא נתכוין לטובת חבירו מ"מ מה שהוא בעין יכול ליקח דלא הקנה אותו לגזלן ואם כן לא יתכן ליישב דעת רש"י בזה דהא כתב גם כן גדר ובזה יכול ליטול עציו ואבניו דהוא ממונו ואי דבאמת יכול ליטול רק על הוצאותיו פטור בלא"ה לא יקשה קושית רש"י לזה י"ל כיון דכ' סתם שבח משמע כל השבח אף בענין שאינו יכול ליטול עציו והשתא דפירש"י בהכסיפו ביד הגזלן יכול להיות כל השבח. והחולקים י"ל דסוברים דבירד לשד' של חבירו שלא ברשות דחייב לשלם הוצאותיו אינו מטעם דיכול לומר לטובתך נתכוונתי או כתירוץ השני שבתוס' ב"ק שם המובא בש"ך או דסוברים דל"ב רק שיתכוין להשביח השדה ולאו דוקא לבעלים ועיין נתיבות (סי' רל"ו) הנז':

ולפי זה י"ל דהרא"ש סובר דאם הגיע הזמן והוחלט לבעל חוב האפותקי שוב אינו חייב להמלוה כלל כיון דאמר לי' לא יהיה לך פרעון אלא מזו וכשבא הזמן ולא סלקו במעות נקנה הקרק' בעד כל החוב מעכשיו למלוה ועיין תומים (ס"ק ט"ז) בא"ל לא יהיה לך פרעון אלא מזו השבח הו"ל כשדה אחרת ועיין שם שכתב דבאפותקי לא שייך דאיקני כיון דא"ל לא יהי לך פרעון אלא מזו וא"כ שפיר נקט הרא"ש דעבר הזמן אחר מיתת אביהם דאם הי' מגיע הזמן קודם מיתת אביהם ונפל המחלוקת אם אביהם השביח או היתומים אז אף אם השביח אביהם היה מחויב המלוה ההוצאה כיון דכבר הוחלט הקרקע ושוב אינו יכול לסלקו בזוזי א"כ הוי כיורד לתוך שד' חבירו שלא ברשו' דחייב לשלם לו ההוצא' הואיל שנתכוין להשביח קרקע חבירו מה שאין כן אם השביח הקרקע קודם שהגיע הזמן פרעון ולא הוחלט עדיין השדה ויכול לסלקו בזוזי אם כן לא נתכוין להשביח קרקע חבירו אז גובה הכל אף לא בתורת גוביינא רק מטעם דאינו מחויב לשלם כמו ביורד לתוך שדה חבירו כיון דלא נתכוין להשביח לחבירו רק לעצמו פטור לכך נקט הרא"ש הואיל דלא הוחלט ואי בעי הוי מסלק ליה בזוזי שקל ארע' ושבחא דאם הוחלט אז אף אם אביהם השביח אינו גובה השבח אף במסיק מטעם דא"ל לא יהיה לך פרעון אלא מזו ונסתלק על ידי גוף הקרקע מחובו והשאר מחויב לשלם ההוצאות דנתכוין להשביח לחבירו אבל בלא הוחלט הוא שלו עודנ' ולא נתכוין להשביח לחבירו רק לעצמו נוטל הקרקע בחובו והשבח הוא ממילא שלו כיון דלא נתכוין להשביח לחבירו פטור לשלם מה שנהנה ואם היורשי' השביחו אף קודם הגעת הזמן פרעון חייב לתת להם ההוצאות אף במסיק מטעם כיון דאינם יכולים לסלק במעות הוי להו כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ומה שכ' הרא"ש אחר כך דבלוקח גובה ארעא ושבחא באפותקי במסיק אבל בלא מסיק חייב ההוצאה אף דלא נתכוין לטובת הבעל חוב שם כיון דהשביח על דעת המוכ' שייך מה מכר ראשון וכמו באם השביח המוכר בלא מסיק היה חייב לו ההוצאה דיכול לסלק לו בזוזי וכיון דמגיע הזמן ואינו מסלק לו לא הפסיד בשביל חסרון מעות וכמו שכ' הריטב"א ב"מ ומה שכ' הרא"ש שם דדוחק במה שחלקו תוס' בין יתומים ללוקח באפותקי דביתומים אף במסיק חייב לשלם ההוצאות ובלוקח גובה הכל למה שכ' יש סברא טובה לחלק בדבר דביתומים הואיל דשוב אינן יכולין לסלק במעות השביחו לטובת חבירו המלוה וחייב לשלם ההוצאות אבל בלוקח דסובר דהמוכר יסלק בזוזי לבעל חוב לא השביח לטובת המלוה רק לטובתו אינו מחויב לשלם ההוצאות אך אם כן יקשה גם בלא מסיק יגבה הכל ולא יתן ההוצאות הואיל דלא נתכוין לטובת חבירו לדעת הש"ך הנ"ל וצ"ל הואיל דהשביח ע"ד דמוכר שייך מה מכר ראשון לשני ואם היה המוכר משביחו לא היה מפסיד בשביל חסרון מעות:

ו) עיין ש"ך מה שהאריך להסכים לדעת רש"י אף באפותקי אינו גובה יותר מחובו. ולכאורה יש להוכיח שיטת רש"י ז"ל דלמסקנא דמסיק דאיירי באפותקי גובה אף יתר מכדי חובו ממה שכ' רש"י הסברא לשמואל דסובר דלוקח מגזלן לית ליה שבחא דמחזי כרבית ובבעל חוב גובה הלוקח השבח דהוא משום דמכיר' מעליא הוא כל זמן שלא טרפה ממנו שאם פרע המוכר מעותיו לבעל חוב הרי הוא מסולק מן הלוקח הלכך כי משלם יותר השתא הוא דהדר זבין מני' קרקע המכורה לו ולא מחזי כריבית עכ"ל ולמה לא נקט רש"י דהמכורה חל לענין גוף הקרקע רק דיש לבעל חוב שיעבוד על הקרקע והרי יש רשות ללוה לסלקו בזוזי ולמה נקט דיש ביד המוכר לסלק ולא נקט דהלוקח הי' יכול לסלק בזוזי. וגם איך שייך לומר דמחזי כריבית הלא הבעל חוב אינו גובה יותר מכדי חובו אם כן פורע חובו של חבירו ברצון חבירו כיון שקבל עליו אחריות ועיין רש"י (דף ט"ו סוף ע"א) דא"ל פרעתי את חובך אם כן מה מחזי כריבית שייך מה שיפרע לו מה שפרע בעדו חובו ברשיון חבירו א"ו דרש"י סובר דהמשנה איירי על כרחך באפותקי וכמו שכ' התוס' דאם לא כן יכול לטעון הנחתי ובאפותקי גובה אף יתר מכדי חובו אם כן שפיר הקשה דמחזי כריבית ולא היה יכול לתרץ דהלוקח היה יכול לסלק בזוזי כיון דאיירי באפותקי לכך תירץ רש"י דהמוכר היה יכול לסלק בזוזי ומוכח דשיטת רש"י אליבא דמסקנא דבאפותקי גובה יותר מחובו וכמו שכ' הר"ן בחידושיו בשיטתו. וקצת יש לעיין למה שכ' רש"י פסחים (דף ל"א) הטעם דבעל חוב גובה מלוקח דהוא משום דכיון דהי' משועבד לראשון היינו הבעל חוב הוי כאינו ברשותו ולא מהני המכירה. ועיין קצוה"ח (סי' קי"ז) ביאור הדבר דכשפודה הלוה דחל המכירה דהוי כאומר שדה זו לכשאפדנ' תקנ' לך דמהני המכירה עיין שם ועל כרחך הא דלוקח יכול לסלק לבעל חוב בזוזי היינו משום מה מכר ראשון לשני ומכר לו זכותו זה ואם כן הא תינח היכא דמסלקו בזוזי הו"ל מכירה אבל היכא דבעל חוב טורף השדה אם כן למפרע לא בא לידי פדייה והו"ל כמכר דבר שאינו ברשותו דלא חל המקח ומחזי כריבית ואף די"ל דלא מחזי כריבית דהבעל חוב מסלקו בעד החיוב שהיה לו לסלק להבעל חוב מ"מ לשון רש"י ב"מ שכ' דהו"ל כהדר זבין מניה דלוקח קשה על פי דבריו בפסחים ויש ליישב:

ז) בש"מ ב"מ (ק"י) מבואר משם הראב"ד שיטה שלישית דבש"ך לא הביא רק דעת רש"י וסייעתו דבאפותקי אינו גובה יותר מכדי חובו ודעת התוס' וסייעתו דגובה יותר מכדי חובו ובש"מ שם כ' דבאפותקי וכ' לו דאקני כיון דהשבח משועבד ליה דאי משתדפא או מיכספא ומצטרכא הוא ושבחא להאי מלוה שקיל ליה לכולה מיהא השתא דלא מיכספא דמי שבחא יהב מוכר ללוקח ושבחא יתירה שקיל ליה ברווח' דארעא דידיה אשבחא עיין שם והיא שיטה חדשה. ומבואר מדבריו דלא כסבר' קצוה"ח שכ' איזה פעמים דהיכא דיש סיפק לכדי גביית חוב מגוף הקרקע לא נשתעבד לו השבח דכל הטעם הוא משום תקנה ולא היה רק היכא דאין שיעור קרקע מספיק לכדי גביית חוב אבל היכא דיש בגוף הקרקע כדי גביית חוב לא משתעבד השבח כלל ונקנה ללוקח בתורת מכר והרי לפנינו דעת הראב"ד אינו כן דכ' להדיא דמשתעב' הואיל דאם מיכסף הקרקע [ובאמת צ"ע באפותקי אף דנכסף איך שייך שמשועבד בחובו וכמו שהתפלא התומים על הש"ך וגם בריטב"א סוגיא דשבח משם הראב"ד מבואר דלעולם אינו ניטל יותר מכדי חובו] ומה שהוכיח הקצוה"ח סברתו מש"ס דהקשה למ"ד דמצי לסלק בזוזי לימא לי' הב לי גרווי דארעא בארע' שיעור שבח. והקשה למ"ד דלא מצי לסלק בזוזי מי ניחא הלא מסלקו בקרקע שקנה אם השבח משועבד לו גם כן. אתי שפיר למה שכ' בתומים (סי' קי"ז סק"ב) דהש"ס ב"מ לס"ד איירי גם כן באפותקי רק באפותקי סתם דיכול לסלק בזוזי ולמסקנא מסיק דאיירי באפותקי מפורש אם כן שפיר הקשה רק למ"ד דמצי לסלק בזוזי אבל למ"ד דלא מצי לסלקו בזוזי אף דיכול לסלקו בקרקע שמשעבד לו מ"מ מאפותקי סתם דהיינו הגוף הקרקע אינו יכול לסלקו רק בזוזי ולא בקרקע אחרת. אולם למה שכ' הש"מ בביאור קושית הש"ס אי הו"ל זוזי דהיינו מה שמגיע לי ממך זוזי קח בחובו יקשה שפיר קושית הקצוה"ח וס"ל כסברתו:

ח) דעת הרש"ל דהיכא דלא הניח ב"ח רק דאקני אינו יכול לטעון הנחתי לך מקום לגבות והקצוה"ח מיישב בזה קושיא הנז' אך הקשה על המהרש"ל דמ"מ אינו מתורץ בזה קושית תוס' דאיך קתני גובה הקרן מנכסים משועבדים והשבח מב"ח יטעון הנחתי עכ"פ על השבח דכמו כן השבח הוא גם כן דאקני כמו מה שהניח לגבו' ומה לי זה או זה. ולענ"ד נראה בסברת הרש"ל שלא יהי' דבריו כהלכתא בלא טעמא דהוא משום דכל הטעם מה דהלוקח יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הוא משום תיקון עולם ולפי זה סוב' הרש"ל דזה דוקא אם חשש הלוקח והניח בשעת קניתו ב"ח לגבות עכ"פ אבל בלא הניח הואיל דהוא לא חשש לזה שיהיה מקום לבעל חוב לגבות כי מאין ידע שיקנה המוכר עוד שדה וכיון דלא חשש בעצמו לזה שוב טורף הבעל חוב כדינו ולפי זה י"ל דעד כאן לא קאמר רש"ל דינו רק בהניח ב"ח דאקני זיבורית והוא קנה בינוני' דבזה שייך סברא הנז' ויכול הבעל חוב לגבות כדינו מבינונית שאצל הלוקח ולא יכול לומר על הזיבורית ב"ח הנחתי כיון דלא חשש לעצמו להניח לו כדי גביה בשעה שקנה לא שייך תו תיקון עולם בכגון זה והדרינן לדינא דבעל חוב בבינונית אבל בקנה בינונית והב"ח המה גם כן בינונית דבכה"ג מדינא אינו יכול לגבו' מלקוחות במקום שיש ב"ח בינונית כמו דמוכח מש"ס ריש פ' הניזקין להדיא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שהי' לו וכמו שהיה ביד המוכר רשות לסלקו לבעל חוב באיזה קרקע שהיה רוצה כ"כ יש רשות ביד הלוקח וכמו שהאריך בזה אאזמ"ו הגאון ז"ל בספרו דברי משפט (סי' ק"ב) אם כן בכה"ג אף שהב"ח קנה אחר מכירת הקרקע זו יכול לומר הנחתי ומודה הרש"ל בזה והמרש"ל קאי רק לתרץ קושית תוס' מהנחתי וי"ל דאיירי דהשדה שאצל הלוקח עם השבח הוא בינונית והב"ח הוא זיבורית ובכה"ג שהוא דאיקני ולא הניח בשעה שקנה לא שייך תיקון עולם והדרינן לדינ' דבעל חוב בבינונית. ולפי זה לא קשה דכנגד השבח דהוי גם כן דאיקני לא יקח במקום שיש נכסים ב"ח כיון דלא שייך תיקון עולם בכגון זו הדרינן לדינא דבעל חוב בבינונית וזה נכון לענ"ד ומה שיש להקשות על רש"ל מסוגיא דפו"ט ב"ב אי דאית לי' ארעא אחריתא יש ליישב גם כן להמעיין היטב:

ט) בקצוה"ח (סק"ט) הקשה על הש"ך שכ' דמלוקח לא גובה רק חצי שבח היתר על ההוצאה וממקבל מתנה גובה כל השבח והקשה וכי עדיף כח בעל חוב מלוקח אם לוה משני' משועבד לשניהם וממקבל מתנה יגבה הכל עיין שם באורך שכ' כיון דלא חייל השעבוד רק כשבא לעולם ראוי שיהיה הכל למקבל מתנה דבעל חוב שלא קדם אינו טורף. והנה שיטת הש"ך מבואר בר"ן ב"מ בחידושיו ובש"מ שם משם הר"ן שהביא שיטת הרמב"ן כן דבשבח יתר על הוצאה יפה כח לוקח מכח מקבל מתנה דמלוקח גובה חצי וממקבל מתנה גובה הכל והר"ן שם באמת תמה עליו דכל מה שהשביח הקרקע מחמת המקבל מתנה ראוי ליטול ועוד כיון דמטעם דאיקני בא עליו הבעל חוב אם כן במקבל מתנה שאין לו על מי לחזור לא קנה המוכר מעולם עי"ש דחולק על הרמב"ן. וביותר קשה על דעת הרמב"ן דסותר דברי עצמו המובא בש"מ מס' כתובות (דף נ') באשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה והבעל מוציא מיד הלקוחות ונפלה לה אחר כך ירושה ממ"א דאינו יכול הלוקח לגבות המעות אף דיש לו דאיקני מ"מ כיון דבשעה שהשעבוד חל זוכה הבעל לא מצאנו דבעל חוב יגבה מלוקח רק היכא דשעבודא דבעל חוב קדם אבל לא היכא דבאו ביחד ע"ש אם כן ודאי קשה דכאן נמי נימא הכי כיון דעל כרחך השעבוד על השבח לא חייל רק כשבא לעולם ממה דאינו נוטל מלוקח רק חצי שבח אם כן לא יגבה ממקבל מתנה כלל דכיון דמיד שבא לעולם זכה בו המקבל מתנה ובאו ביחד קנין וזכות הבעל חוב עם קנין וזכות המקבל מתנה אם כן המקבל מתנה קדם ובנידון דרמב"ן ש"מ הנז' י"ל עוד דלוקח אינו גובה ונדחה מפני הבעל דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין כמו שכתבתי לעיל דהבעל בא בכח תקנת חז"ל והלוקח בא בכח קבלת אחריות במה שמשעבד לו ויש לחלק וכמו שכ' לעיל] וצ"ל דשיטת הרמב"ן הוא דשעבודו השביח והוי כירד והשביח שיעבודו של חבירו רק מ"מ הואיל דהוא רק שעבוד בעינן דאיקני ושניהם שווים דכמו דמשועבד לו כ"כ משועבד השדה ללוקח רק הוא קדם ליטול מ"מ מכאן ולהבא זוכה בגוף השדה ובמה שנשבח שעבודם שווים תרוו'. אבל ממקבל מתנה טורף הכל כיון דטורף גוף השדה אם כן נשבח שעבודו אך לפי זה לא היה צריך הבעל חוב להיות לו דאקני ולא משמע כן משיטת רמב"ן:

י) לוקח שפירש בהדיא שאין לו אחריות על המוכר כ' הרמ"א דדינו כמקבל מתנה והוא מן מ"מ דכ' כן ועיין סמ"ע (ס"ק כ') ובש"ך (ס"ק ל"ג) כתב דהוא חידוש ולא נמצא בשום פוסק זולת המ"מ. ומצאתי בריטב"א ספ"א דב"מ דכתב להדיא דאף בפירוש שלא באחריות איהו דאפסיד אנפשי' עיין שם בארוכה בסברתו אליבא דכל הדעות כיון דמשום תנאי הוי הדרא מנהגא לדינא ואיהו דאפסיד אנפשי' ואם כן י"ל דדין זה הוי ספיקא דדינא אם חייב הלוקח ליתן השבח אף בפירש בהדיא לדעת הריטב"א או כדעת הרמב"ן שבמ"מ והלוקח הוי מוחזק אכן למה שכ' הש"ך (ס"ק ל"ו) דאף בלא אפותקי דינו שיטול הבעל חוב הכל במסיק בי' שיעור ארעא ושבחא בקרקע וא"נ הוצאה חצי שבח רק בדמים ועיין (ס"ק ל"ג) אם כן הוי הבעל חוב מוחזק כיון דבין כך ובין כך הקרקע הוא של הבעל חוב ואינו נותן רק הדמים אף אם חייב וע"ז הוי הבעל חוב מוחזק ולכאורה תליא כמחלוקת שבין הש"ע והסמ"ע והטו"ז (סי' ק"ג) בשומא דהדרא אם נופל הספק על הממון מי הוי מוחזק ויש לחלק משם כמובן ועיין מה שכ' לעיל (סי' ז') וצ"ע ועיין ש"ך (סוף ס"ק ל"ז) ואפי' תימא דהא נמי תלי בפלוגתא דלוקח דמ"ה לוקח לא מצי לסלוקי בזוזי הה"ד יתומים שדבריו אינם מובנים דהא ביתומים שומא הדרא לכ"ע וכולם מודי' בזה דיכולין לסלקו בזוזי כמו שכתב הרא"ש פ' מי שהי' נשוי ואולי היכא דבעל חוב אומר לדידי שוה יותר ל"א שומא הדרא ולא משמע כן:

יא) הרמב"ן הביא ראיה לדעתו דשבח יתר על היציאה הוי כשבח ממילא דאם לא כן מה הקשה בגמרא על שמואל מברייתא והא שמואל במה מוקי לה הא בלא שמואל נמי קשה אמאי נוטל הכל ואינו נותן לו רק היציאה אלא ודאי דשבח יתר על היציאה הוי כשבח ממילא ובש"ך הביא בארוכה ראי' זאת וי"ל לדעת הסוברים דלא הוי כשבח ממילא דהא הקשו על הרמב"ן בהא דהביא ראיה מברייתא והונא חברן מוקי לה במילא אחרה בלוקח מגזלן הא על כרחך איירי בשבח היתר על הוצאה אם כן יכול להיות אף בבעל חוב ובש"מ מתרץ דסתם שבח משמע כל השבח ואיירי דהנגזל אמר טול עצך ואבנך לכך חוזר על המוכר אבל בבעל חוב אינו יכול לומר טול כיון שברשות ירד וכמו שכ' הנ"י ואם כן אפשר לומר דוקא בשבח כנגד הוצאה אינו יכול הבעל חוב לומר ללוקח טול עצך כיון שברשות ירד אבל השבח יתר על הוצאה כיון דלא יפסיד כלל י"ל דיכול לומר לו טול אם כן י"ל בלא שמואל ניחא דאינו נותן לו רק הוצאה דאיירי דאמר לו טול עצך ואבנך וכנגד הוצאה אינו יכול לומר לו טול כיון דירד ברשות אבל ביתר על הוצאה י"ל דיכול לומר לו טול אבל לשמואל אף הוצאה לא יטול כן י"ל בדעת הנ"י אבל הרמב"ן סובר דאף בשבח היתר על הוצאה כיון שברשות ירד אינו יכול לומר טול עצך ואבנך:

יב) הש"ך (סי' שע"ג) הביא משם הכלבו בראובן שקנה משמעון חומש אחד בזקוק והוסיף והוציא בנקודות ובמסור' והשביחו ועמד על ג' שנתייקר ואחר כך נמצא גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מהלוקח דין הוא שישלם שמעון ג' זקוקים כרב דאמר שבח יש לו והקשה הש"ך דשם הוא בקרקע אבל לא במטלטלין וכבר כתב שם אאזמ"ו הגאון הצדיק ז"ל בדברי משפט דעל כרחך איירי קודם יאוש דאחר יאוש נקנה ביאוש וש"ר וקודם יאוש לא עשו תקנת השבים לדעת הרמב"ם המובא (סי' שנ"ד) וקשה לכאו' להמבואר בתשובת מהר"ם מרויטנבורג (סי' תשס"ז) דאין הנגזל נותן הוצאות רק זקוק אחד ולמה גרע מיורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות דנותן לו יציאותיו עכ"פ שהוציא עליו ולמה יגרע מטלטלין בזה ולמה יתחייב המוכר לתת כל הג' זקוקין ואף דלא מצינו רק במקרקע דאינו נגזלת ולעולם הוא ברשות בעלים ולא במטלטלין דאינו ברשות בעלים לשום דבר בנגזלת הא מ"מ הגוף הוא דבעלים וכשמוציא אחר כך הנגזל מיד הלוקח עם השבח למה לא יתחייב ליתן ההוצאה עכ"פ במה שהשביח במעשיו. כל מה שכתבתי בסי' זה הוא מטל ילדותי הרשום אצלי וכעת לגודל טרדותי בעוה"ר לא יכולתי לחזור ולעיין על הדברים והנחתי כאש' כתוב אצלי בקונטרס ואם שגיתי ה' הטוב יכפר:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה