אמרי בינה הוספות בסוף השות· רבי מאיר אוירבך
סימן יב · יח
ומצאתי רב בזה דפשיטא לי' לרבינו הרמ"א בתשוב' (סי'' פ"ז) דקנין איסטומתא אינו קונה רק מדרבנן. דשם נשאל בישראל שקנה פרה מנכרית בקנין כסף לבד והניח אצלה הפרה לשמור ולרעות ואח"כ נגנבה הפרה ונתרצית הנכרית לשלם ולהחזיר לו מעותיו ואח"כ נמצא הגנב ושלחה אל הישראל שיקח פרתו ויפדה אותה ממקום שמשכנה הגנב ובעוד שהלך שם הישראל ילדה הפרה זכר ודן שם מתחלה אחר דקי"ל כר"ת דלנכרי במשיכה פשיטא דלא קנה הישראל ועדיין ברשות הנכרי עומדת ופטורה מבכורה וכ' וא"ל דאע"ג דמדין תורה אין מעות קונות מ"מ לא גריעי מעות מסי'טומתא דקניא מדרבנן כדאיתא פ' איזהו נשך דזה אינו חדא כ"ז שלא משך הישראל הפרה היה הנכרי יכול לחזור בו דיד בעל המעות על העליונה לפי מנהג המקום שנקנה שם הפרה זו לפי הנראה ועוד דא"כ דלא קנה הישראל רק מדרבנן מכח המנהג א"כ מה שאמר לו הכותי לשלם נמי הוי קנין לכותי מכח מנהג שאמרו שאר הנכרים שצריכה לשלם החצי א"כ החצי שלה משעת גניבה והוי שותפות הכותי דפוטר בבכורה עכ"ל שם הרי להדיא דאינו קונה מצד המנהג רק מדרבנן וגם כנראה דע"ז דן שם מתחלה אם קי"ל כרש"י דלנכרי קונה בכסף או כר"ת ולמה צריך לזה הא כיון דמנהג הוא שם שלא לקנות בכסף רק במשיכה הכל הולך אחר המנהג אלא ודאי דמנהג זה אינו מפקיע מאיסור תורה ואם מה"ת הי' כסף קונה הי' בכור ולכך דן דקי"ל כר"ת ושוב חקר מצד המנהג דהוי עכ"פ מדרבנן קנין עכ"פ מבואר להדיא דאיסטומתא ל"ה רק קנין דרבנן:
ומה שהביא הח"ס מדברי תשובת רשב"א המיוחסת להרמב"ן (סי'' רכ"ה) שכתב דסוגיא דבכורות רפ"ב מיירי באתרא דלא נהיגי במשיכה אבל היכי דנהיגי במשיכה פוטר מבכורה מטעם סי'טומתא עיינתי בתשובת הרשב"א הנז' וראיתי שדבריו שם צריכין ביאור כי המח"א דיני קנין מעות (סי'' ח') כ' משם הרמב"ן הנ"ל דישראל שקנה מטלטלין מנכרי מכי נתן דמים קנאם כיון דנהגו הנכרים להקנות הדמים אבל אם מכר מטלטלין להנכרי ולא משך אע"פ שנתן דמים לא קנה לדעת ר"ת ויכול הישראל לחזור דבתר דינא דאורייתא דיינינן ליה ושם (סי'' ט') כתב בנו של המח"א הרב ז"ל על קושית אביו דלמה צריך לתרתי לענין בכור קנין כסף ומעות הא כשיתנה עם הנכרי שיקנה במשיכה או בדמים סגי כדמוכח פ"ב דבכורות וכתב בנו הרב ז"ל משם הרמב"ן דלר"י דלישראל בכסף ונכרי במשיכה ישראל שנותן לנכרי מעו' בבהמתו פטורה כיון דלא משך ואפי' נהגו לקנות בכסף מ"מ ברשותיה דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהוא מדאורייתא עד דמשך כדינא דאורייתא והיינו דכייפינן ליה ליתן מצד המנהג ומ"מ קנין ל"ה עד דמשך וע"כ כונתו דתנאי ג"כ לא עדיף מן מנהג. עכ"פ מדבריהם מבואר דסברי בדעת תשובת הרשב"א המיוחסת הנ"ל דישראל מנכרי אף דקונה בכסף ע"פ מנהגיהם מ"מ קנין אינו עושה לחייבו בבכורה ונכרי הקונה מישראל ע"פ קנין שהוא מצד המנהג אף חיוב אין כאן מן הישראל לקיים וא"כ כנראה דלענין בכורה בנכרי הקונה מישראל פרה בקנין כסף להסוברים דאינו קונה מה"ת אף מצד מנהג לא הוי רק קנין דרבנן שוב עיינתי בדברי הרמב"ן וראיתי דמשמע מדבריו באמת דמצד המנהג מהני הקנין הן לגבי ישראל מנכרי הן לנכרי מישראל ועי' בס' קרמ"ר מבנו של הבעל מח"א ח"ב הלכות זכיה ומתנה (דף כ"א ע"ב) דמפרש ג"כ דברי רמב"ן נגד דעת המח"א אביו ז"ל רק דס"ל דאזלינן בתר מנהג קבוע שלהם אף לפטור מהבכורה עי"ש:
שוב ראיתי בנתיבות המשפט (סוף סי'' קצ"ד) שכ' לישב דברי רמ"א שם שכ' אבל במטלטלים קנה מקושיות הש"ך שם ע"פ דברי רמב"ן במיוחסות הנ"ז שכ' דקנה אף במעות לבד אפילו לדעת ר"ת כיון דנהגו הגוים להקנות בדמים רק במכר מטלטלין לגוי במעות לא קנה לסברת ר"ת ואתיין דברי הרמ"א בפשיטות והדברים נפלאים דהמעיין ברמב"ן שם דאם מצד מנהג אין לחלק בין אם קנה מנכרי או מכר ואדרבא מבואר שם דכתב ואפשר נמי דהיינו דאמר רב אשי בע"ז (דף ע"א) רמות רוחא הוא דנקיטא להו תלה הענין בגסות הרוח לבד ולא במנהג קבוע לומר דאינו קונה כלל ואפילו משום מנהג מדאמר להנהו סבויתא שקלי זוזי אלא התם גסות הרוח הוא שנהגו בעצמן שלא לחזור אחר שמשכו אבל אם הי' מנהג קבוע ודאי לא היה מצריך רב להקדים וליטול דמים עכ"ל הרי דאם מצד מנהג אין חילוק בין אם קונה מגוי או אם מכר לגוי וע"כ מ"ש אח"כ ואותו שאמר ישראל שנתן מעות וכו' התם במקום שאין מנהג ידוע כו' ואין נראה שנהגו לקנות במשיכה כו' והאריך לומר דיש מקום לחלק בין נכרי מישראל לישראל מנכרי אולם כ"ז אינו נראה וכמו שכתב בס' קרמ"ר עכ"פ כנראה דדעת הרשב"א המיוחסת באמת דקנין מצד המנהג מהני לענין חיוב בכורה אך מ"מ אין סברא לומר דמהני כקנין של תורה דודאי ל"ה רק קנין דרבנן רק די"ל דהרשב"א לשיטתו דהוא מהסוברים לענין ממון דהפקר ב"ד הפקר מהני אף לענין איסור תורה כמבואר משמו בש"מ ב"מ (דף ע"א) ולעולם י"ל להסוברים דקנין דרבנן ל"מ לענין איסור תורה אף במקום שנעשה הקנין טרם שבא הנידון לדון על איסור אעפ"כ אין הדיני תורה לענין איסור נגרר אחרי קנין דרבנן ודלא כמו שכ' הנ"ב תנינא אה"ע (סי'' נ"ד) לחלק בזה [עימ"ש לעיל דיני יו"ט (סי'' כ"א אות ה') ויבואר עוד אי"ה במ"א] לא עדיף ג"כ קנין סי'טומתא ומנהג משאר קנינים דרבנן וכמ"ש להדיא בתשובת הרמ"א הנז' [ובמ"ש עוד שם הנתיבות ליישב דברי הרמ"א דבדיני ישראל המחזיק חייב להחזיר כיון דהוא ספיקא דדינא ואולי מעות קונות ושל הלוקח הוא ותחת יד ישראל המחזיק הוא ודאי גזל ואסור להחזיק מספק דשמא של ישראל הוא הדברים תמוהין הא לדעת המחבר שם והרמ"א לא הגיהו סובר ג"כ דחייב לתת הדמים ללוקח א"כ ליכא נ"מ להנכרי המוכר ובודאי הוי המחזיק ככל מחזיק ואסור לישראל להודיע דאינו גזל ביד המחזיק דברוצה למכור ועומד למכור יכול ליקח שלא מדעת בעלים ע"מ לשלם אף מישראל כמבואר בראב"ד ור"ן פ' ואלו מגלחין ועיין מח"א הלכות גזילה (סי'' ה') ק"ו בנכרי שכבר מכר ולו ליכא נ"מ רק בין המחזיק והלוקח וגם כבר כתבנו במ"א דחמסן דיהיב דמי דאסור כתיב ביה רעיך עמ"ש בהגהותי בדברי חיים דיני גזילה (סי'' ג') כ"ש באם כבר מכר הנכרי וקבל הכסף והדו"ד רק בין הלוקח והמחזיק דודאי אם נותן הדמים אין מוציאין ממנו ויבואר אי"ה במקומו עוד בטעמים נכונים ואכ"מ]: