אמרי בינה דרושים· רבי מאיר אוירבך
ליקוטים
לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף עוד כו' ושלמו ימי אבלך. (ישעי' ס') ויש להבין בפסוק. קודם אמר לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם וכו' ואלקיך לתפארתך משמע מצד שד' יהי' לאור לא יצטרכו שוב לשמים וירח ואח"כ עשה החלט לקנין השמש וירח מצד היותו אור ד'. ב' למה כינו לשמש וירח לנוכח ישראל הלא לכל העולם הוא ובפ' הקודם לא אמר שמשך: ברייתא קאל תני דבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל להקביל את פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בחודש דים. מה ענין קבלת פנים. וגם הוי לי' לומר לקבל. ומה זה פעם אחת בחודש:
להקדים תהלים. השמים מספרים כבוד אל וכו' עד ואין נסתר מחמתו וצריך להבין כי פשט הפסוק הוא שמשמים יש ללמוד כבוד אל ולא שייך ידי כי אין להם פה רק כדרך פ"ש שאומרים היינו שמבינים ע"ד שאו מרום עיניכם כו'. ומה זה שאנו למדים מהשמש. גם יש להבין שאמר כחתן משמע שהליכתו: בנחת כדרך חתן. ותיכף אומר ישיש כגבור לרוץ אורח. והפשט לשמש שם אוהל בהם פי' רד"ק לשון הארה. גם אמר מקצה השמים מוצאו מיחד מוצאו למקום מיוחד וסיים ותקופתו על קצותם לשון רבים:
אמרו חז"ל מת בערב שבת סימן יפה לו. מת בשב' סימן רע לו. וצריך להבין שכמה צדיקים מתים בשבת ורשעי' בע"ש החוקרים שואלים הלא אדם מורכב הפכי נפש שתשוקתה לעבוד את הבורא ית"ש בתכלית אמת ובמה שירדה לחוך הגוף ועיר פרא אדם יולד ואין לו שום שלימות ותכלית אדם שיהי' מובחר כל הברואים ולבד בריאת חומרם אשר המה למטה מסוגי אדם מובחר הוא משאר עמים ע"ד ונתנך ד' אלקיך עליון על כל גוי ארץ ואנו אומרים ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים עד וחיי עולם נטע בתוכנו עד ורוממנו מכל לשון. אולם מצד שגוף החומרי צריך לעניני חומרי אכילה ושתי' דירה ולבוש ושאר ענינים אשר בלעדיהם לא יתקשר הנפש עם הגוף וזאת לא ישיג אדם בהיותו בטל כאשר דרשו. וברכך בכל אשר תעשה. יכול ישב בטל ת"ל בכל אשר תעשה וזה תכליתו הלא צריך לילך בכל יום ממדריג' למדריג' עד וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וכבר אמר רשב"י אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע וקוצר ודש וזורה תורה מה תהא עלי'. ר' שמואל דרש ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר והגית בו יומם ולילה יכול דברים ככתבם ת"ל ואספת הנהג מנהג ד"א וסיים הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה להם כר' שמואל ועלתה א"כ עצת חכז"ל לעסוק במו"מ הדרא קושיתם מתי יבוא לתכלית. ואולם ידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות כשאדם בא לדין שואלים ממנו קבעת עתים לתורה. לא אמר חלילה רק שצריך שיגזול לו עת בכל יום אף שהוא טרוד בעניני פרנסה וד"א. ובזה יוכל להשלים נפשו. אך ישאל השואל הלא קנין מועט בטל ברוב ונתבטל. אך קול מוחא דעביד לטעמא לא בטל היינו כיון שמרגיש טעם במאכל האיסור ניכר ולא בטל אפילו באלף רק להיפך שמתקן עוד המאכל כן בעבודת ד' המעט שעוסק בתורה צריך שיהי' שיתן טעם בכל עניניו שעשה בד"א אח"כ ואז לא בטל. ע"ד תורה בעידנא דאיעסק בה מגינא ומצלי. היינו באם שאור התורה מחזירו תמיד למוטב. ע"ד שאמרו אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה. וע"ד בכל דרכיך. ושויתי ד' לנגדי תמיד. שע"י תורה נותן כל מעשיו מה שעושה במו"מ בלי אונאה ושקר. וע"ד נר לרגלי דבריך. ואור לנתיבתי. והיינו רגל המלאכה שמעומס עלי לעסוק בפרנסה יתכן ח"ו שאלך בחשך כמו כסיל. אולם דבריך שאני לומד בעת קבוע זאת הוא נר לרגלי ואור לנתיבתי. וזאת נקרא דברי תורה: וזה אשר אנו מברכים אשר קדשנו לעסוק בדברי תורה. והי' לו לומר ללמוד ולא לעסוק היינו שברכה הוא אשר קדשנו בזה שעניני חול ועסק במו"מ יהיו בדברי תורה ע"י קביעת עתים לתורה. ובזה מיושב קושית תוס' שפעם אחת אמר בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת וכו'. ובסנהדרין אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. ולדברינו מיושב שזה שאלה נתת באמונה הוא דברי תורה שעוסק ע"פ שקבע עתים לתורה שיהי' בלא אונאה והשגת גבול. וזה מאמר גמ' מרגלא בפומא דרבנן אני ברי' וחברי ברי' אני מלאכתי בעיר וחבירי מלאכתי בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתו כך אין אני מתגדר במלאכתי. שמא תאמר הוא מרבה ואני ממעיט. שנינו אחד המרבה: ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ולפי' רש"י שמיגיעת עם הארץ שעוסק בארציות ואין תירוץ לעם הארץ שלא ישיג כ"כ אחד המרבה ומהמאמרים הקודמים נראה שרוצה להקטין א"ע לעולם יהי' אדם ערום ביראה מענה רך וכו'. ומשיב שלום לכל אדם אפילו עם עכו"ם בשוק. ומרגלא בפומי' גמור בכל לבבך ואהי' עמך שמור פיך ושם מסיים אמרו עליו על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום מעולם אפילו עכו"ם בשוק. וגם באם רצונינו לגנות למה נקר חברי. ואף שמצינו תני רנ"ח בה"ק הי' מתפלל בכניסתו לביהמ"ד וביציאתו תפלה קצרה מה אומר מודה אני לפניך ששמת חלקי ביושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שהם משכימים ואני משכים הם לדברים בטלים ואני לדברי תורה זה רק דרך הודאה אבל לא לגנות ח"ו ולהתכבד בקלונם ולפי דברי הנ"ל יש ב' בחינות בעובדי ד'. יש נפשו חשקה רק ללמוד תורה תמיד ותורתו אומנתו יומם ולילה. ויש אשר שומר קביעותיו בכל יום ועוסק בפרנסה רק השעה שעוסק הוא לשמה ועי"ז זוכה לדברים הרבה היינו שכל פעולותיו המה קדושים וזה המאמר גמור בכל לבבך ובכל נפשך היינו תורה לשמה. והפעולה מזה תהי' לדעת את דרכיו ולשקוד על דלתותיו יום יום היינו שתשמרו עת הקבוע ואח"כ אף שתהיו טרודים במו"מ עכ"ז נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וא"ת איך יתכן שיתקדש כיון שעוסק בעניני גופני. אזי אמר נצור תורתך בלבבך היינו השעה שלמדת יה' נצור בלבך ומזה תהי' יראת שמור פיך מכל חטא וטהר עצמך וקדש עצמך מכל אשמה ועון היינו שצריך בחירה הכל כי הבחירה חפשי ואז אהי' עמך בכל עניניך שתעשה ע"ד שויתי ד' ובכל דרכך דעהו. וזה הכל נמסר אל הלב ומי שרואה אחד עוסק בתורה תמיד ואחד עוסק במו"מ. ידמה שטוב מי שלומד תמיד ועל זה אמרו להשפיל א"ע אף שאני ברי' שזה עיקר בריאה אבל גם חבירי אף שעוסק במו"מ גם הוא יוכל להיות ברי' כמו אני רק אני מלאכתי הוא בעיר אבל חבירי עניניו הוא בשדה אני משכים למלאכתו והוא משכים למלאכתו ע"י שעוסק בתורה בקביעת עתים כשם שהוא אינו מתגדר בוודאי גם אני איני מתגדר ואף שאני מרבה שנינו אחד המרבה נמצא כוונתו להשפיל א"ע. ולזה מסיים שיהי' ערום ביראה שלא יתגאה ובאיזה אופן ניכר מי שעיקר כוונתו הוא עפ"י תורה אין עושה מעוה"ז עיקר רק יודע שעוה"ז הוא רק כפרוזדור ומי שירצה לילך לחצר המלך ויבוא מקודם לפרוזדור ויען שאינו מורגל ביופי יביט על הפרוזדור ובאמר עיק' הפרוזדו' להכין א"ע לנקות המלבושים ולא להביט על הפרוזדור. ואם לא כאשר יבוא עת לכנס לטרקלין המשרתים לא יאבו להניח אותו ואומרים לו אם ילך לחצר המלך צריך להרחיץ עצמו מקודם בנהר דינור וחכז"ל המליצו זאת מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. ור' טרפון אמר היום קצר והמלאכה מרובה. מכנה עוה"ז קורצער פרייטאג. ודרך עולם ביום זה לא לאכול שום אכילות קבע כי אין זמן לבשל רק להכין הכל עש"ק וכאשר שאלו לה למה לא בשלת אמרת בלילה יש זמן הרבה גם לאכול ולישון. נמצא הרשע עושה מעוה"ז עיקר וכאשר בא העת יאבד הכל כמו מאמר דהע"ה. כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל כו' עד קראו בשמותם עלי אדמות ולכאורה כאשר אמר כסיל ובער יאבדו הי' צריך להקדים חכמים יעמדו לנצח ומה יתרון לחכם מן הכסיל. אולם מרמז אותנו מפעולת אדם יבין תכליתו ומחשבתו ניכרת ממעשיו כי חכם שמחזיק עוה"ז לע"ש מאמין בתחיית המתים ונגדו תמיד עוה"ב. ומי שעושה לעוה"ז לעיקר נשכח ממנו שיש עוה"ב ובוודאי לא יאמין בתה"מ:
כי באם הי' מאמין לא הי' עושה עיקר מהעוה"ז. נמצא כאשר ימות אין לו בעוה"ז ולא לעוה"ב. ושם אד' יען שנבר' מהאדמ' וגם על שם אדמה לעליון ובעת לידתו הוא על שם אדמה. כי עיר פרא יולד. ואח"כ כאשר הוא על תכלית האמת בעת פרידתו אדמה לעליון. ע"ד וקוי ד' יחליפו כח: וזה כונת המשורר. הבוטחים על חילם ע"ד ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו. פירוש כאשר תראה אצל חכמים כי אצלם טוב מאד המות שיבואו לעלמא דקשוט. יחד כסיל יאבדו לאבדו מן העולם מה שהי' לו בעוה"ז ועזבו לאחרים חילו ועל עוה"ב אין לבטוח יען קרבם בתמו לעולם משכנות לדור ודור. והטע' לזה יען קראו בשמותם עלי אדמות היינו זו שמחת הלידה והמיתה:
וזה מת ע"ש היינו מי שידע שעוה"ז הוא רק בע"ש אזי סימן יפה לו ובשבת שנדמה לו בעוה"ז שהוא שבת אזי סימן רע לו. אולם שלא תאמר לא אעסוק כלל במו"מ כיון שאי אפשר וע"ז מורה אותנו תהלוכות השמש שאמרו כי לשמש שני תנועות הטבעיות לסבב הכדור בשס"ה ימים וגורמת קיץ וחורף זרע וקציר קור וחום. אולם גלגל היומי מכריחה שתלך ממזרח למערב לסבב הכדור בכ"ד שעות ומזה נעשה יום ולילה. נמצא תנועות הטבעיות ממערב למזרח ותנועת ההכרחי ממזרח למערב ומקוימות שניהם הגם שגלגל היומי מכריחה לילך נגד תנועותה הטבעית להיפך עכ"ז אינה מונעת א"ע מלילך ותנועותה הטבעית מעלה אחת בכל יום ולזה אינה זורחת ואינה שוקעת במקום אחד בכל יום כי משנה מקומה בכל יום מעלה אחת ממערב למזרח. והקשו היתכן שתלך ממזרח למערב בכל יום ואעפ"כ תעלה מעלה אחת ממערב למזרח. ואומר כמו עגלה סובבת והולכת ממזרח למערב במרוצה והזבוב הולך מצדה ממערב למזרח ועוד אמרו ששבת תועלת לישוב העולם אשר החמה משנה מקומה ואינה הולכת בכל יום על דרך אחת. כי לולא זה הי' האויר מתעפש מרוב חומה ובזה שמשנת מהלכה אינה מזיק. נמצא נלמוד מן השמש הגם שיש לה מכריח לרוץ ולסבב הכדור בכ"ד שעות עי"ז איננה מנחת תנועתה הטבעית לפחות לעלות מעלה אחת ומה גם שהמעלה האחת מהתנועות הטבעיות מתקנת את מהלך תנועותיה ההכרחיח. ככה האדם יש לו שני תנועות תנועה הטבעית צרכי הנפש שהנפש ממקור העליון חא"מ אולם היצה"ר מכריחו למו"מ וד"א ורחיים על צוארו ובאמת מוכרח הוא לטרוד בפרנסה וזה הוא בכח ההכרח וכל האברים רצים לזה. ע"ד מאמר נדה. תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנסתי בקליות של מת ורצאתי אחריו ג' פרסאות צבי לא הגעתי וקליות לא כלתה כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן הי' ועוד מאמר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתינו ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי כשחזרת לאחורי א"ל עינו של אבשלום הי':
המאמר ברכות אמר ר' לוי ב"ר נחמי' לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש ואם לא יזכור לו יום המיתה. והקשו כי יען כי אמר רפואה תורה ע"ד בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין ובסוכה, בני אם פגע בך מנול זה משכהו לביהמ"ד אי אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ד'. ועכ"ז אמרו אם לא יקרא ק"ש שק"ש ג"כ תחבולה להמתיק היצה"ר ע"ד אמר ר' חמא בר חנינא:
כל הקורא את שמע ומדקדק באותיותיו מצננים לו גהינם ודרשו מקרא שנ' בפרש שדי מלאכים בה תשלג בצלמון אל תקרא בפרש אלא בפירוש אל תקרא בצלמון אלא בצלמות. ובודאי הכתוב מרמז זאת כדברי חכז"ל. עכ"ז ראוי להבין מה זאת על ידי דקדוק אותיותיו יהי' תחבולה לצנן הגיהנם. ונראה הכונה לאחר מיתה ממ"נ אם קיים התורה למה יהי' בגיהנם ואם לאו למה יצננו לו וכי רשע שיקרא ק"ש באותיות ולא יקיים התורה יצננו לו גהינם ומה זה דקדוק דוקא באותיותיו ולמה לא אמר בתבותיו. אולם המליצו בזה שמצינו ד"ש בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. ומיתור הכתוב דרשו שיש בלבו של אדם שני היצרים ע"ד כי יצר לב האדם רע מנעוריו ושני חלולים יש. בימין היצ"ט ובשמאל היצה"ר. וסימן לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. שהיצה"ר נקרא מלך זקן וכסיל ויצ"ט ילד מסכן וחכם וכונת חז"ל שלא יאמר אדם הנה בתורה ובתפלה ומצות מחויבים אנו לעשות לשם מצות בורא. ובאכילה ושתי' ומו"מ אשר המה צרכי הגוף איזה תועלת ונחת רוח לבורא בזה. אולם לא כן עיקר העבודה שויתי ד' לנגדי תמיד וכל מעשיו יהיו לש"ש ע"ד בכל דרכיך. ובזה ממתיק היצה"ר. והנה אמר הגאון בנפה"ח על דברי חכז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ולא אמר בעוה"ב שאז הי' משמע שיש מוכן עוה"ב מעת הבריא'. ואם יצדק יתנו לו. וכ"כ גיהנם מוכן. אבל באמת הענין הוא שממעשיו הטובים יחול עליו קדושה ובזה בונה לעצמו גן עדן. וכמעט צדיק מרגיש במעשיו הטובים ריח גן עדן. ע"ד שכר מצוה מצוה היינו תענוג הרוחני ומיד שעושה הכנה למצוה תיכף עורר בעולם העליון לבנות ולנטוע כמה עולמות וכחות עליונים וממילא ממשיך עליו אור מקיף מהקדושה העליונה והוא מסייע לגומרה. וכ"כ החטא עצמו הוא הגיהנם שלו. ע"ד עונותיו ילכדנו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. וע"ד תיסרך רעתך. כשעולה בדעתו לעשות עבירה מגביר עליו כוחות הטומאה וממשיך עליו רוח טומאה. ואחר עשיית העבירה הוא בורא הגיהנם ואיננו מרגיש רק לאחר מיתה שילך למקום שהוכן. ובזה"ק כגוונא דחייבא מתחממו בנורא דיצה"ר כו'. בכל חמימא וחמימא וכו' הרי אתיקד נורא דגיהנם. זמנא חדא לא אשתכח יצה"ר בעלמא וכו'. האי זמנא כבה נורא דגיהנם ולא אתיקד כלל. אהדרי יצה"ר לאתרי שארי חייבא עלמא לאתחממא בשארי גיהנם לאתיקדה דהאי גיהנם לא אתיקד אלא בחמימא דתקיפו דיצה"ר דחיובא:
וזה שאמר הכתוב כי פועל אדם ישולם לו ולא התשלומין הוא דבר בפני עצמו. נמצא הגיהנם בוער באדם בחייו בשעת היצה"ר בו וכאשר נכבה היצה"ר נכבה האש של גיהנם. וכמאמר הנביא הן כלכם קודחי אש מאזרי זיקות לכו באור אשכם ובזיקות ביערתם ואש עד אבדון תאכל היינו אש היצה"ר עד הגיהנם תאכל הכל ממעשיו ולזה העצה שידקדק באותיותיו כפשט ב' ידע שצריך לעבוד ד' בכוחות יצה"ר ג"כ היינו כל עניני אכילה לש"ש. ובזה יהי' מצנן לו את הגיהנם בחייו וזה העצה יקרא ק"ש שפועל יותר מתורה. ולמה לא אמר ק"ש מתחילה ואח"כ אמר זכרון יום המיתה ולא אמר מיד:
הענין אמרו חז"ל דרש ר' עוירא ואתימא ר' יהושע בן לוי שבע שמות יש לו ליצה"ר הקב"ה קראו רע. שנ' יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא. שנ' לב טהור ברא לי אלקים מכלל דאיכא טמא. ויש להבין מה נפק"מ בשמות ששינה משה מקב"ה ודוד ממשה. והנה ג' אופנים יש לפתות את האדם לעבירה. אחת שיפתה אותו שיעשה עבירה גמורה כמו בדור:
המבול שהשחיתו את דרכם בענינים מגונים ומכונים למרוד וזה נקרא רע מנעוריו. שבנערותו יגבר תאותו לעבירה גמורה. ולזה לא רבי' ישמעו לו ובאם עשה ניכ' מחשבתו כי כן טבע כל חוטא בגלוי לעשות תשובה ע"ד רשעים מלאים חרטה. ותיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך. באיזה אופן כשתדע כי רע ומר עזבך את ד' אלקיך היינו בגלוי שהעבירה עצמה מעורר לתשובה. תחבולה שני' שמפתה אותו במצוה כדרך מצוה לשנוא או שאר ענינים כמאמרם. וכי דרכו של יצה"ר לאמור לך עבוד ע"ז. אלא היום עשה כך. היינו לא בפירוש עבירה רק נצוץ עבירה. ובדרך זה קשה לעשות תשובה. רק אדם אחר מחויב להטעים לו כי רק לאיש בעצמו יוכל לפתות במצוה שהיא עבירה אבל לא העומד מנגד. ע"ד כל דרך איש ישר בעיניו לא יוחן בעיניו רעהו. אף שהוא עושה אבל בחבירו יראה שהוא עבירה. ומאמר התנא איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם. היינו שרואה בחבירו ויפה בעיניו זה בחינה שהוא דרך טוב. וזאת עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. פי' מהזולת שעומד לנגדך ובזה הבחינה פלס מעגל רגלך וכל דרכך יכונו ומבחינה זו נקרא ערל שטמטם הלב ולא ידע מה עושה כדרך ערל שהוא יותרת וכמו בקרח שאמרו לשם מצוה מדוע תתנשאו על קהל ד' ועד"ז שני דרכים אמרו יפשפש וימשמש היינו באם עושה עבירה המעשה ובאם עושה המצוה ימשמש בזה אם הוא מצוה או עבירה וזה חילוק שבין חיפוש ומישמוש. ובזה נבין מה חרון של יעקב על לבן שאמר לו מה מצאת מכל כו' כי מששת הלא צוה לו שיחפש. רק הוא ממשמש באוהל רחל על זה חרה לו. נמצא לאלו שקיימו יפשפש וימשמש אזי לא ישיגם יצה"ר לא בבחינת שם רע ולא ערל. אזי יש לו תחבולה אף שעושה מצוה מטיל בה פניות וגאות ואומר לו אתה גדול מחויב שיהי' לך כבוד ע"ד ויגבה לבו בדרכי ד' עד שפועלת בקרבו בדעות משונות ויתכבד בקלון חבירו. ותועבת ד' כל גבה לב. ומה לו להתגאות הכל מד' וכל המתגאה כאלו דוחק רגלי השכינה ואמר הכתוב היתפאר הגרזן על החוצב בו היינו מי שמניע אותו הוא עיקר כן כל הנשמה על כל נשימה ואמר הכתוב גאה וגאון שנאתי והסיבה לזה קשה כי לא רבים ידעו זאת. ועד"ז נקרא טמא ע"ד שאמר הכתו' ונהי' כטמא כלנו כאשר אנו נחשבים כטמא מחמת יצה"ר וכבגד עדים כל צדקותינו אפילו מעשים הטובים, וע"ז מתפלל דהע"ה אף שאמר לבי חלל בקרבי שהרג היצה"ר שני הבחינות אך ביקש שלא יטמא לו ח"ו היינו שיזרוק בו גאות:
וע"ז אמרו השלשה ענינים רפואה לענין עשיית עבירה בפועל אמרה תורה ולענין פיתוי עבירה למצוה עיקר הוא הטעות בשביל שרצון גובר על השכל. ע"ד צדיקים לבם ברשותם ולכן הזולת שעיקר לו רצון גובר בו השכל יחבל האיש בעצמו הרצון מדחה השכל ולזה עצה יקרא ק"ש שנ' שם בכל לבבך ובכל נפשך היינו כל הרצון יהי' נשמע להשכל. וזה עיקר קבלת עומ"ש. וזה ינצל מטעות. אבל מגאות לא ינצל ע"י שני ענינים האלה כי אף שרצון יהי' נשמע לשכל עכ"פ יוכל להתגאה ע"ז עצה יזכור לו יום המיתה עי"ז יכנע לבבו ואמר מה לי להתגאות כי מחר לקבר יובל ולזה אבא שאול הי' קובר מתים שינצל מיצה"ר שנקרא טמא ועכ"ז אמר שפעם אחת נכנס בקוליות של מת כי עיקר התאוה הוא בקוליות כמו שמצינו כי נגע בכף ירך יעקב וצבי הוא רצון ועכ"ז הוא רדף אחר רצונו ולא הגיע כי אוהב כסף לא ישבע כסף. ואין אדם שבע מתאותיו. ואמרו לו שהוא ענין מלך הזקן שכחו גדול שאף שהוא קובר מתים:
ויש לו עוד תאוה. ואח"כ אמר לענין גאוה שנפל בענין של אבשלום שהי' לו עון גדול שהלך נגד אביו מגודל גאותו:
הכלל ממאמר הנ"ל כי לעניני תאות הוא תנועת ההכרח לרוץ מהר אבל מחויב לילך ג"כ תנועות הטבעיות כשמש היינו לעסוק בעניני נפש בכל יום לקבוע עתים לתורה ולעלות מעלה אחת בכל יום עי"ז יתקן כל מהלך הכרחי מה שיעסוק כל היום בעניני ד"א יהי' הכל לש"ש וזה ענין דברי תורה וזאת אמר השמים מספרים כבוד אל אף שאין אומר ואין דברים בכל זאת בכל הארץ יצא קום ומזה שבקצה תבל מליהם ומה הוא אמר לשמש שם אוהל בהם: ואמר כי יש לו שני דרכים כחתן יוצא מחופתו מהלך ממערב למזרח שבאים בנחת הגם ישיש גבור לרוץ אורח הגם שמוכרח הוא לילך ממזרח למערב מסיבות גלגל היומי במרוצה בכ"ד שעות עכ"ז אינו פוסק מתנועות הטבעיות ומלבד שאינו פוסק מתנועות הטבעיות ומבטלה ג"כ מתקנות תנועות ההכרח. ואמר מקצה השמים מוצאו. ועכ"ז ותקופתו על קצותם שמסובבו ממערב למזרח נעשה התקדמות קור וחום מצד ואין נסתר מחמתו שהי' האויר מתעפש מרוב חום השמש:
מאמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. שענין חמה יש לו אור עצמו והלבנה אין לה מגרמה כלום רק בעת אשר עומדת נגד החמה בשפולי הגלגל מקבלת מאור החמה וכשמתקרבת אין לה אור וגם כשהיא בעקלתון אין לה אור. כ"כ נפש האדם מראה מלוטשת אשר מקבלת אור מאור עליון בעת שהוא בקו השוה נגד אור עליון. ע"ד כי עמך ממקור החיים באורך נראה אור. ורמזו חז"ל משמת חגי וזכרי בטלו זכוכיות לבנה. היינו שנפשם היתה זכה מראה מלוטשת לקבל אור מאור פני עליון. ועד"ז שויתי ד' לנגדי תמיד בקו השוה ולא יתקרב יותר בקרבתם לפני ד' וימותו. ומשה רבינו זכה לאור עצמו כאשר העידו כי קרן אור פניו ויראו מגשת אליו. ויהישיע הי' מראה מלוטשת נגד משה. ואמרו חז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים לכוון נגד אור עליון ובשל"ה אמר לפחות בכל שבוע יום אחד זה לחסידים. וכל העולם אשר טרודים בפרנסה לפחות בכל חודש. ולזה אמר ר' ישמעאל לשיטתו בכל חודש עכ"פ לתקן עצמו להיות נכון לקבל אור עליון וזה שלמד מלבנה. ולזה אומרים כן בקדוש לבנה. נמצא מליצת שמש וירח יאמר על השגת שפע העליונה ע"ד כי שמש ומגן ד' צבאות. וגם יאמר על השפעת המזלות עד ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ועתה בעוה"ר אנו מכונים בהסתרת פנים והמניעה מבחינת המקבל. ובחגיגה ר' יהושיע בן חנני' הוי קאי בי קיסר אחוי לי ההוא מינא עמא דאהדרינא מרי לאפי' וכו'. אחוי לי' איהו ועוד ידו נטוי' עלינו. היינו שיש ב' בחינות שאיננו יכול להביט אל השר או שמהדר אפו ממנו או שנותן ידו על עיניו ומתנה עמו אם תעשה כן תראה פני. וזה השיב לו עוד ידו נטוי' היינו שתלוי בנו באם נעשה תשובה אזי נזכה לראות פני השכינה. נמצא עתה בגלות אנו תלוים בהצלחת הזמן. ע"ד נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו כי בחינת שמש וירח המשמש בעוה"ז הוא רק לעמים ואין מזל לישראל רק בחינות שמש וירח אשר מתואר הנהגה עליונה לקבל השפעה מאתו ית' מיוחדת רק לנו. ע"ד ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש והירח ונדחת והשתחוית להם היינו שתראה שהמה מנהגים בעולם הצלחת הזמן ואמרה תורה אשר חלק אותם לכל העמים ואתכם לקח לו להיות לעם נחלה:
וזאת אמר הנביא. לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח: כי לא תצטרך להצלחה זמנית והי' לך ד' לאור עולם שתתנהג בהנהגה מיוחדת. ואלקיך לתפארתך. ואם ישראל הלא הי' לנו ומבשר אותנו לא יבוא עוד שמשך והסיבה.. מה שהייתי כהירח בהסתר פנים לא לך היינו זיכוך נפש נגד אור עליון כי ד' יהי' לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך שעוד לא תהי' אבילה כמו שהי' אחר החרבן מקדש ראשון ושני והמקדש יהי' לנצח במהרה אמן:
כלו כל הקיצין ואין תלוי אלא בתשובה ופדויי ד' ישובון ובאו לציון ברינה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונס יגון ואנחה שלא יהי' אח"כ שוב יגון ואנחה שלא הי' קין לכל צרות ורק שמחת עולם אמן: הטוב והמטיב ביבנה תיקנו נגד הרוגי ביתר. ואמר ר' מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וטוב הוא רק לטובת המת שלא יתבזה. והמטיב עבור הנפש שהי טוב לאחרים ג"כ ע"ד ישוב עפר אל האדמה והרוח תשוב אל אלקים שלזה צריך קבורה וכל נפשות ישראל אחד רק הגופים נחלקים: