אמרי בינה דרושים· רבי מאיר אוירבך
דברי שלמה דרוש לימי סליחות
עני' סוערה לא נחמה ורב שלום בניך (ישעיהו נ"ד). מ"ת ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך. ואין טוב אלא תורה. שנ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. עוד מדרש (המובא לעיל) שמע ישראל אתם עוברים היום כו'. משל למלך שקידש את המטרונה בשני מרגליות אבדה אחת מהן. אמר לה המלך אבדת אחת שמור את השני'. כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע. אבדו את נעשה שעשו את העגל אמר להם משה רבינו אבדתם נעשה שמרו את נשמע והמאמר תמוה. אם קידש הקב"ה במעמד הר סיני כמו"ש וארשתיך לי. א"כ כשעשו את העגל כפרו באנכי לא יהי' לך אבדו נעשה ונשמע. ואם תיקן משה רבינו חטא העגל וישראל עשו תשובה השיגו לחזרה נעשה ונשמע: תחילה אקדים מביאור בשו"ע או"ח. נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות מר"ח אלול עד יוהכ"פ. וכ' רמ"א מנהג בני אשכנז אינו כן. אלא מר"ח מתחילין לתקוע בכל יום אחר שחרית. ולכאורה המנהג תמוה. הלא בתורה כתיב יום תרועה יהי' לכם. היינו ר"ה. והאיך נוכל להקדים הזמן. ונוכל לומר ג"כ יכול מר"ח ת"ל יום תרועה ולא חודש. ובודאי הקדמונים מצאו סמך לבני הספרדים שהקדימו מר"ח לסליחות ובני אשכנזים לשופר. והענין ידוע מאמר החכם התחלה יותר מהחצי הכל ולזה גדרו חכז"ל כל התחלות קשות והנה אמרו חכמי התולדות אשר כל מקרי האדם ותהלוכותיו תלוים ועומדים כפי המזל בעלי' וירידה ברגע המולד. וביותר ברגע הולדה אשר הוא התחלה ראשונה. ואמרו כי הימים הקרובים אל התחלה כמו בשנה ראשונה ללדת הילוד כל השנוים והמקרים הן לטובה או להיפך. רומזים מקרי כל ימי חייו וכל משך זמני השנים נמשכים אחר שנה ראשונה. ועד"ז אמר החכם ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה. נמצא האדם יש לו להתעורר לזכור המקרים אשר עברו עליו שנה ראשונה כפי המסופק לו ממולידו וישמח בימיו אשר הצליח ויתעצב בימיו אשר קרה לו פגע רע. יען כי הם עושים רושם בזמן בכל ימי חייו. והנה ידוע אשר המשילו חכז"ל הישראל ביציאתם ממצרים לילד הנולד כמושה"כ (ישעי' מ"ו) שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם. ובמדרש אמרו ע"פ גוי מקרב גוי משל לעובר במעי אמו הושיט הרועה את ידו והמשיל לאומה הישראלית ביצ"מ לעובר הנשמט ממעי אמו אזי שנה ראשונה כל תהלוכות ישראל במדבר הוא רומזים לכל הימים אשר היותינו על האדמה עד ביאת הגואל. וכל המקרים שהיו בשנה ראשונה הם רומזים על כל השנים. והנה נתבונן על הכל והנה רגע אשר יצאנו הי' כיולדה שיצאנו מעבדות לחירות ממש כמאין ליש שהיינו עבדי פרעה. אולם עדיין לא היינו מטוהרים מזוהמא כתינוק הנולד שצריך:
רחיצה. לכן במשך שבעה השבועות אשר הם ימי הספירה וספרנו מיום אל יום ומשבוע לשבוע עד אשר נתקדשנו ונטהרנו ואז זכינו לקבל דת אלקים והמעמד בהר סיני ונכתרנו בכתר תורה. ואח"כ למחרת עלה משה למרום לקבל את הלוחות ונתערב השטן המרקד בנו ונהפך השמחה לתוגה שעשו העגל עד י"ז בתמוז שנשתברו הלוחות והתחילו ימי צער ותוגה עד ר"ח אלול עלה משה לקבל את הלוחות שנית והתחילו ימי רצון לקבל תשובת ישראל עד יוהכ"פ ירד בעת רצון והי' יום סליחה וכפרה. והנה הימים הללו הם לנו לזכרון לפי אשר נתהוה בשנה ראשונה הוא לנו למורה בכל שנה עת הלידה שיצאו ישראל ביד רמה לנו ימי פסח בכל שנה לחוק לזכור יצ"מ. ימי ספירה גם לנו לחוק למימני יומא ושבועי עד שבעת זמן קבלת התורה גם לנו בכל שנה כן. יום י"ז בתמוז אשר הי' ליום תוגה יום תוכחה. זה היום הוא לפוקה ולמכשול שהבקעה העיר. וגם בחרבן בית ראשון הי' בי"ז בתמוז. רק מחמת צרות שכחו החשבון ויום זה משנשברו הלוחות מחמת העגל זה הושם רושם לכל שנה כמו"ש רז"ל אין פורעניות בא על ישראל שאין בה מחטא העגל ע"ד וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. והנה בר"ח אלול אשר התחילו ימי רצון ומרובה מדה טובה ממדת פורעניות. ואם מדת פורעניות עשו רושם לשנים אחרים ע"א כו"כ אשר הימים האלו הימי ר"ח אלול עד יוהכ"פ אשר נתכפרו על עון העגל מכש"כ הם ימי רצון לכפר על עונות הנעשים בכל השנה אשר מקור חוצבם מעון העגל אשר חזר היצה"ר למקומו לזאת ר"ח אלול לנו כמגילת ספר משנה ראשונה להתעורר בתשובה. ואמרו בפרדר"א תניא בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלי אלי ההרה. שאז עלה לקבל לוחות אחרונות. והעבירו שופר במחנה משה עלה להר כדי שלא יטעו אחרי ע"ז. והקב"ה נתעלה באותו שופר. שנ' עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר, וזה להורות שימים האלו הם ימי רצון שנתרצה הקב"ה לישראל אמר למשה עלי אלי ההרה. משא"כ בימים האמצעים הי' בכעס והי' משה עולה בעצמו כמ"ש ואתה אעלה אל ד' אולי אכפרה בעד חטאתכם ולא שציוהו לעלות ואמרו רז"ל כי היו נזופי' בר"ח אלול אמר ד' למשה בעצמו עלה וכיון שנתן רשות לעלות ידעו ישראל כי ד' ברצון גם עליהם אחר שנתן רשות לעלות מעלה. תחת אשר בתחילה אמר לך רד והעבירו שופר במחנה משה עלה שלא יהי' בטעות כמו בפעם ראשון. וגם כי נתרצו עונם. וכאשר ראו ישראל שהעת הוא עת רצון גם הם התעוררו בתשובה כמבואר בס' כמו שמשה מ' יום לחם לא אכל כן גם הם צמו עד יוהכ"פ שהביא משה הלוחות כתובים באצבע אלקים. וזה בשורה כי נתרצה עונם וזה שאמר בפרדר"א שהקב"ה התעלה באותו שופר שתקעו בר"ח. ומחמת זה התעוררו בתשובה ונתקדש שמו של הקב"ה באותו שופר. ומזה סמכו ראשונים לתקן שנתחיל לתקוע מר"ח שאותו שופר יתעורר בתשובה כמו בשנה ראשונה ולתקן כל עבירות אשר נצמח כל השנה מחטא העגל. וסמכו על הכ' תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. והנה אם כוונתו על ר"ה הלא מבואר בתורה בפי' בחדש השביעי באחד לחדש יום תרועה יהי' לכם וגם אין שייך מליצת בחדש. ולזה ע"כ כוונתו על כל החדש וזה בחדש שופר בכסא הב' נוסף היינו נוסף על ר"ה. והנה לפי המבואר שעיקר חטאם הוא מחטא העגל והימי הרצון לעורר בתשובה הוא ג"כ שהי' התעוררות תשובה עיקר מחטא עגל ועי"ז קבלו הלוחות השניות. וצריכין להבין החילוק בין לוחות ראשונים לאחרונים שהי' לאחר חטא. ועי"ז תמיד החטא העגל נמשך בנו כי הקילקול נמשך:
לנו על ידי חטא זה:
והנה בלוחות ראשונים מצאנו. ויפן וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות וצריך להבין הלא כבר נודע לנו שמעשה אלקים המה כמו שאמרו בפי' בתורה. ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלקים. ולמה חזרה התורה לספר ענין הלוחות. והענין בזה שאותיות על הלוחות הקדושים היו חקוקים וחלולים עד שאמרו ז"ל מ' וס' שבלוחות בנס היו עומדים. והנה כאשר ירצה האדם לתקן אותיות בטבלא גשמית שיהיו אותיות חלולי' אזי אין לאותיות שום ישיות כי הם מורגשי' לעין רואה מחמת העדר וחסרון גשם הטבלא ומציאות האותיות איננו בישיות רק ע"י מציאות ישיות הטבלא שסביב האותיות. וכאשר תשבר הטבלא יתבטלו האותיות ממציאותם. א"כ אינם אותיות בני חורין בפני עצמן רק משועבדים למציאו' הטבלא. לא כן האותיות אשר היו על הלחות. אף שהיו חלולים המה היו בריות בפני עצמם אורות קדושים אשר אין מורגשים לעין החושי. והנה כאשר הי' כתב פרשה הקודמת לחות אבן כתובים באצבע אלקים הי' נשמע שהם כתובים באותיות בולטים. לכן אמרה התורה כאן פי' על הקודם. לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים כו' אמרה התורה שלא תדמה שהי' חקוק מחמת חסרון הגשם הטבלא. לזה אמרה התורה והלוחות היינו הטבלא מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים היינו האותיות גם זה מעשה בפני עצמו. כי העדר ג"כ בריאה אצל יתברך שמו אורות קדושה. ולעיני בשר אינם מורגשים בישיות והלוח הוא קדש והמכתב קדש קדשים. ואמרה התורה חרות ולא חקוק שהוראת חקוק הי' מורה שאין להם קנין ישיות כלל רק משועבדים לטבלא וזה אמר לא חקוק רק חרות היינו חירות שיש להם בפני עצמם מציאות. והנה למה פעל הקב"ה כך ענין הלוחות שהנה מצות התורה הוא לזכך את האדם. ע"ד המאור שבה מחזירו למוטב. וכמאמרם כל אמרת אלקי צרופה לא נתנו התורה והמצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות. והאדם מורכב משני הפכים גוף ונפש. הגוף הוא דבר הנרגש. הנפש נעלמי. והאדם מורכב בעצמיותו בגוף ונפש בגוף צדיק אוכל. ובנפש לבי ובשרי ירננו כל עצמותי. ולזה נתן הקב"ה הלוחות בשני בחינות עצם הלוחות מורגש זה נגד הגוף. האותיות אינם מורגשים נגד הנפש. הלוחות לחזק האדם במעשיו שהמה מורגשים שיהי' עפ"י דת תורתנו הקדושה האותיות לחזק הנפש שיהיו כל מחשבותיו קדושים וטהורים. וגם המחשבות נעלמים. ונגד זה אמרו ישראל נעשה ונשמע נגד חלק הגוף נעשה. ונגד חלק הנפש נשמע נמצא עצם הלוחות הי' מתוקן חלק הנעשה ואותיות חלק נשמע. והנה כאשר נשתברו הלוחות הראשונים מזה נשתבר גוף עצם הלוחות אבל אותיות היו פורחות באויר וחזרו האורות למקומם. א"כ בשעת השבירה נתבטל חלק נעשה ונשמע. והנה כאשר הי' משה רבינו מתפלל בהצלת האומה אחר חטא העגל ואמר הקב"ה פסל לך שני לוחות אבנים כבראשונים. וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת א"כ המכתב הי' זה עצמו מראשונה אבל הלוחות בעצם הי' מעשה בו"ד. א"כ השיגו סגולת נשמע אשר זה מצד מציאות האותיות הקדושים. וסגולת נעשה אשר מצד מציאות עצם הלוחות הראשונים אשר הי' ג"כ מעשה אלקים זה לא השיגו. ולזה לאחר חטא העגל שנשתברו הלוחות הראשונים אשר היו:
שניהם מעשה אלקים מעשה הלחות בעצם והאותיות אשר המעשה הלוחות בעצמם רומז על חלק המעשה היינו המצות אשר אדם עושה במעשה והאותיות הוא נגד חלק הענין היינו התורה שאינה בשום מעשה רק בעיון לבד:
ולהבין הענין ביותר למה השיב בחזרה הנשמע דהנה ידוע אשר בשנים יעבוד אדם את קונו. א' הוא חלק העיון היא התורה אשר איננה במעשה רק בעיון בתורה. והב' הוא חלק המצות אשר נתן לנו לעשות מצות בפועל והיינו כמארז"ל בשעה שקבלו ישראל התורה באו ס' רבוא של מלאכי השרת ולכל אחד ואחד מישראל קשרו ב' כתרים. והם כתר תורה היינו שלימות העיון. וכתר כהונה מורה על שלימות המעשה כי זה משפט הכהן לעמוד ולשרת בקדש: ועד"ז נמליץ זקן אהרן שיורד עפ"י מדותיו שהדרת פניו של כהן הוא מצד מדותיו בשלימות המעשה. ועד"ז ביארו המפרשים המאמר. אברהם קרא אותו יראה. שנ' ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ד' יראה. שם קרא אותו שלום שנ' ומלכי צדק מלך שלם. אמר הקב"ה אם אני קורא אותו יראה כשם שקרא אברהם שם אדם צדיק מתרעם אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם ירושלים ע"כ. ירצה כי אברהם הי' ראשון ובנין אב לכל המעיינים כאז"ל בן ג' שנים הכיר את בוראו הי' לקרוא המקום המוכן לשלימות בשם מורה. מורה על עיון שהוא חלק מן השלימות העקרי אמנם שם הנקרא מלכי צדק על צדקת נפשו במדות המשובחות כיון לקרוא שם המקום בשם המורה לשלימות המעשה להיות יותר מפורסם וניכר לעין כל. אך להיות ב' חלקים הללו מוכרחים לשלימות כל אחד מצד עצמו הוא מן ההכרח לקרוא על שם שניהם. ועיקר ראיות כי שלמות המעשה נחיחס לשם שנקרא מלכי צדק שהי' כהן לאל עליון. כי כתר כהונה מורה על חלק המעש'. והנה הב' כתרי' מבוארי' באבות. והשלישי כתר מלכות אינו אלא לצורך עמודים השנים להזהיר לעם ולהנהיג אותם על שמירת העיון הנרמז בכתר תורה ושלימות המעשה הנרמז בכתר כהונה ולכן אמר החכם אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. לא אמר מלך ירושלים כמו שאמר במלכי עכו"ם. כי זה אינו שום תואר. כי באמת מלכות ישראל אינה על המקום כי המושל הוא הקב"ה רק הוא מלך לנהוג אלה הב' כתרים לירושלים ולהעמידם על תלם: והנה התורה האירה לנו הדרך נלך בה והמעשה עם חיוב מצות עשה וחיוב שלא לעבור ל"ת. ומה שחייב בין אדם לחבירו הוא כשרון המדות גדר התורה והמצות המה המישרות מסילת האדם. וזולתה הולך חשיכה. ובילקוט. והיו הדברים האלה על לבבך תן אותן הדברים על לבבך. ומתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם ע"כ. שהי' קשה לו אחר שפרש שמע אינה מדברת רק מקבלת עול מלכות שמים. לכן קדמה לוהי' אם שמוע שמדברת מקבלת עול מצות. ואיך הזהיר בה ג"כ מקבלת עול מצות ועוד שאינו מזהיר לעשות בפועל רק שמירה בלב לכן פירש שמוסב על ואהבת את ד' אלקיך כי עבד המכיר מעלת האדון לפיהו תהיינה זריזתו וחריצותו לעבודתו נמצא הכרת האדון הוא סבה לחריצות עבודה. אבל אין עבודה סבה להכרת האדון אבל בעבודת השי"ת אינו כן. כי גם אם לא ידע אדם את גדלות אלקיו ואין לו ידיעה במעשיו ית' וביצורי הנפשיות מ"מ ע"י שקידת העבודה יפקחו עיניו ויראת מפעלות אלקים, נורא וע"י ידיעה ההיא יביא בקרבו אהבה להשי"ת כי עבודה בעצמה מחכימת פתי. ע"ד עדות ד' נאמנה מחכימת פתי. מצות ד': ברה מאירת עינים. והסיבה לזה כי לא כמלכו' הדיוט מלכו' השי"ת שהמלוכה נפרדת מן האדון ואין לה חיבור וקשור בו לכן לא יכול להכיר את האדון. אבל מצות השי"ת המה אחוזים בשרשי מדותיו העליוני' ובשמור האדם מצוה למטה ממשיך עליו שפע משורש אותה מצוה למעלה ויתקדש בה. וע"י שפע זה נתדבק עם האדון ית"ש. וכמו"ש ובו תדבקון. ואתם הדבקים בד' אלקיכם. וכן כל שיוסיף לעשות מצוה מוסיף להתדבק ומוסיף הכרה בלב וכפי מדרגת ההכרה מדרגת האהבה. והנה קודם חטא העגל אשר היו ישרא' נזדככו והיו מרגישי' במצוה לבד גדלות ורוממות הש"י ולפי הכרתו הי' עבודתו. כי העשי' לבד הי' גורם להכרת הש"י ולא הי' נתקלקל עוד החושים אשר נשתמש לעשיית המצוה כמו"ש אני אמרתי אלקים אתם היינו שנזדככו. אבל לאחר חטא העגל שנתקלקלו הרבה ואיננו אפשר שבעשי' לבד יתפעל להכיר רוממות הש"י לכן זו התורה מלמדת אותנו שע"י התורה יבין מצות הש"י שלא מעשה הדיוט הם שהתורה משלמת חלקי הנפש. אחת דבר אלקים שתים זו שמענו. וכמאמר דהע"ה תורת ד' תמימה משיבת נפש. ובמדרש למה היא תמימה בשביל שהיא משיבת נפש. הרצון שכל שלימות הטבעי הם חיצונים ואינם נקשרים בנפש אבל התורה היא נקשרת בנפש ומשלים חלקי הנפש שיוכל לקיים כ"כ המצות שיהי' ממשיך השפע ע"י המצות:
וזה כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ואורך ימיכם שאינו נפרד רק בעצם. כי המצוה כאשר היא כתיקונה מושך עליו שפע טוב ממקור זה ממדות עליונים. ולהיפך לרע ח"ו:
ועד"ז ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכ' וקלל' הברכ' אשר תשמעון. והקללה אם לא תשמעון. ובמדרש באותה שעה שיצא הדבר מפי הקב"ה בא הרעה מעצמו היינו שנקשר עם הפעולה כשעושה המצו' כתקונה ובמדר' יש לאומו' משפטים ולישראל משפטים ואין אתה יודע מה ביניהם. על משפט האומות נאמר וגם אנכי נתתי להם חקים ומשפטים לא טובים משפטי' בל יחיו בהם. אבל במשפטי ישראל כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולא נדע מה זה השאלה הלא נודע לכל החילוק. כי זה דת אלקית וזה דת נמוסי. וגם התשובה וכי יתן השי"ת מצות רעים. רק השאלה הי' על מצות בני נח הז' מצות ולכן אמר כי כל הז' מצות המה רק שוא"ת ברכת ד' ג"ע ש"ד גזל כי בזה אינם שלימים בנפש לכן מיתתם שוה והכל בסייף לא כן מצות השי"ת שנתן לישראל איננו שלילה רק עשי' רמ"ח עשה ושס"ה ל"ת, ומבואר במדרש משל לרופא כשרואה בחולה שאין לו רפואה איננו מונע ממנו שום דבר. ולזה שרואה שיש לו רפואה מצוה עליו זה תאכל וזה לא תאכל כן לאומות העולם התיר הכל ולא הזהירם על הרבה ל"ת. לכן נפשות ישראל צריכין שמירה יתירה. וכל חטא קטן מקלקל לכן צריכין מצות עשה רמ"ח להשלים לכל אבריהם. ע"ד שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות לזכך ולהשלים נפשם לעוה"ב. וזה שאמר על משפטי האומות כתיב וגם אנכי נתתי להם חקים ומשפטים לא טובים שאינם מטיבים הנפש בעצמם בל יחיו בהם שאין בו חיות להוסיף בזה להם. אבל במשפטי ישראל כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שהמה מסוגלים להשלים הגוף והנפש:
ובזה מובן מדרש בחקתי. תנא בשם ר"א הסייף והספר נתנו מכורכים מן השמים. אמר להם הקב"ה אם שמרתם מה שכתוב בספר הרי אתם נצולין מסייף שנ' ויגרש את האדם. לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ. תנא בשם: בן יוחאי הככר והמקל נתנו מכורכין מן השמים ואמר להם אם שמרתם התורה הרי הככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות. והבדל בין ר"א ור"ש ב"י. ר"א קאי על מצות בין שהמה רק שלילה שלא לשחות העולם שהוא רק דרך ארץ נמוסי דת ואמר הסייף כי משפטם חרוץ אזהרתן זו מיתתן אבל על מצות התורה לישראל אמר הככר והמקל שהמה בבחינת נותן חיות כמו ככר הלחם אשר יחי' בו ובהעדרו מת כן התורה והמצות שלימים ונותנים מזון והמקל מרומז שאין העונש שוה רק כפי פגימתו. וכמו המקל שבידו להכריח הרבה ומעט. כן עונשי עוברי מצות לא בשוה הם. כי כל מצוה ועבירה לפי המרומז מושך עליו וזה הכל כאשר מקיים המצוה כתיקונה וע"י התורה יוכל זה לקיים כי התורה מלמדת דעת האיך לעשות המצוה ואיזה הדבר הוא מצוה ועבירה כי בלא זה האדם כממשש בחושך ומי שאין לו לב פנוי לעסוק בתורה ההכרח לשמוע דברי החכמים הלומדי תורה וממנו ילמד איך לעשות המצוה. ומה הוא המצוה כי בקל יוכל אדם לטעות על עבירה שהיא מצוה. למשל כתיב בתורה לא תקום ולא תטור. ובעיני אדם ידמה להיפך מצוה לנקום באדם אשר עשה לו רע מעט אשר באמת איננו רע כי הכל בהשגחת השי"ת:
כתיב בתורה פ' ראה כי יכרית ד' אלקיך כו' עד לא תעשה. והוא תמוה איך ינקש אחריהם וכי מפני שיראה אותם נשמדי' מפניו ינקש אחריהם. וביאר בעל העקרים שחשש הוא שלא יתפתה האדם אחר דרכי ע"ז בשום צד ואולי יטעה האדם ויאמר כי מה שצוה ד' להשמיד עובדי עבודה זרה הי' בעבור שהיו עובדי' אותה בדברים הנכבדים הראוי להש"י. וא"כ אחר שתשמיד עובדי ע"ז שמא תדרוש עבודתו שהיו עובדים בהן את אלקיהם ותחשב ותעשה כן לעבודת ד'. לזה אמר פן תדרוש לאלקיהם איכה יעבדו הגוים לאלקיהם ואעשה כן גם אני לד'. לא תעשו כן לד' אלקיכם. כי תועבת ד' אשר שנא עשה כי נמאס הוא לפני הקב"ה והראי' כי גם את בניהם שרפו באש לאלקיהם. וד' לא יחפוץ בהשחתת העולם. כן בעוה"ר מי שאינו עוסק בתורה חושב לעבירות חמורות שם מצות לנקום זה מזה ולמסור ביד עכו"ם ח"ו. ובמדרש תורה קרוי' אבן ויצה"ר נקרא אבן. תורה קרוי' אבן שנ' את לחות האבן. יצה"ר קרוי אבן. דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. ובגמרא אם' פגע בך מנול זה משכהו לבה"מ אם אבן הוא נמוח. משל לרמאי שמוכר אבנים של זכוכיות צבועים ואומר שהם אבנים טובים ומוכר בזול. הכסיל חושב למציאה וחוטף ומשלם ובבואו לחכם בלילה. ואומר לו המתן למחר ואבחנם לעין השמש. ולמחר ביום הרגיש שהם צבועים. מה עשה. נתן עליהם מים חמים ונמחו. וכן היצה"ר מסית לאדם ואומר לו על עבירה שהיא מצוה גדולה ויש לו נחת מזה כי יעשה מצוה ויש לו הנאת הגוף מזה למשל לרודף שונא הכסיל חוטף ועושה זאת. אבל עצת חכז"ל שלא לעשות מהר אלא אם פגע בך משכהו לבהמ"ד ושם אחר תפילתך ולמודך יהי' עיניך זכים ובהירים שתנסה את המציאה שהוא נותן לפניך ואם אבן הוא נמוח ועיקר הוא להתבונן בכל דרכיו שיהי' למצוה לשמים ובזה יתוקן לעוה"ב. ובאמת החוטא לאחר החטא כשכבר פעל ועשה אשר זמם בעצמו יש לו חרטה. כמו"ש כי אחרי שובי נחמתי רק שבשעת העשי' הי' היצה"ר מסמא עיניו לבל יראה מה יעלה לו מזה. ועד"ז ביארו מאמר רז"ל. אמר ריב"ל כל השם אורחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. שנ' ושם דרך אראנו בישע אלקים. וקשה. א' הלשון כל. ב' אמר בעוה"ז פשיטא כי, העוה"ב:
אין שימת דברים בו. ג' מה זוכה ורואה. ד' קשר הענין. אך מהפסוק מבואר דכתיב זובח תודה יכבדנו ושם דרך אראנו בישע אלקים. והיינו מי שזובח יצרו יכבדנו כפול ומכופל כי סר מרע ומודה בי ומפרסם חסדי וטובי כי מוחל וסולח. אמנם יש דרך המחשב דרכיו לבל לא יבוא שום פעם לחטא גדול כאבן ואראנו בישע אלקים ולזה אמר כל השם היינו מי שיהי' יפקח עיניו שכל לראות ולהבין בעוה"ז הדומה ללילה וקשה לדעת מחמת מסך החומר. ולזה זוכה מדה כנגד מדה יראה בישועתו של הקב"ה עין בעין ויהנה מזיו השכינה שהוא היותר מדרגה ולכן אמר על החטאים דרך רשעים באפילה. היינו שלא ידעו במה יכשלו. שאינו נותן לב שיכשלו עי"ז בעולם העתיד ולא יתן ללב אלא ההוה ולא להבא. ולא כל אדם זוכה זה להבין ולהגלות לפניו ויצפין הדבר לכן ע"י התורה יכול לדעת דרך הש"י והאיך לעבדו ואיך לקיים מצותיו ולכן החיוב לשמוע בקול רב המורה בכל ענינים. ולא לעשות איש כפי הישר בעיניו. כי אם לא ע"י התורה אין לנו ידיעה האיך לעשות מצוה ומה הוא מצוה ע"י חטא העגל שנלקח מאתנו הרעיון הזדככות הגדולה אשר הי' לנו:
וזה ביאור המדרש אבדו נעשה שהמצוה לבד אין בה פועל באם לא עשה ע"י התורה. וע"י התורה יוכל לקיים המצו' ולזה שמרו נשמע היינו חלק עיקר התורה ועי"ז יוכל לבוא לנעשה. וזה מדייק המדרש ושמחת בכל הטוב מה כל ולזה אמר היינו התורה שהוא כל התורה שעי"ז יתקן המצות ג"כ וזה אמר ישעי' ג"כ. עני' סוערה היינו כנ"י שהיא לע"ע עני' בדעת. סוערה איננה מסודרת כמו שאמרנו שפעם במדרגה עליונה ופעם בתחתונה. ולכן לא נחמה. ואמר אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים היינו אבנים בעצמם אף שהם מעשה אדם. אבל ע"י התורה יתיפו גם המצות ויהיו כתיקון ושמתי כדכד שמשותיך היינו שיאירו. ע"ד נר מצוה ותורה אור ושעריך לאבני חפץ. שעריך אלה המצות שהם רק כשער לעבודתו ית"ש. יהי' ג"כ לאבני חפץ. וכל גבולך לאבני חפץ היינו כל החושים יהיו כתיקונן כאשר הי' קודם חטא העגל. וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך ע"ד שבארנו תלמידי חכמים מרבים שלום. שנותנים שלימות לכל הבריות ולזה הם נקראים רב. וזה אמר וכל בניך למודי ד'. ועי"ז ורב שלום בניך שכלם יהיו בשלימות רב. ויהי רצון שנזכה לגאולה במהרה בימינו אמן: