אור ברסלב

אמרי בינה דרושים· רבי מאיר אוירבך

ליקוטי ש"ס

ליקוטים

בענין כפאו לאכול מצה (ר"ה כ"א) שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו לאכול מצ' יצא כפאו מאן ומסי' שכפאו פרסיים ואף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה. אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כ' והאי מתעסק בעלמא הוא קמל"ן. אלמא קסבר רבה מצות א"צ כוונה ושקל וטרי הסוגי' טובא. ולבסוף אמר לי' רבי זירא לשמעי' איכוון ותקע לי אלמא קסבר שומע נמי בעי כוונה. וסוברים כמה פוסקים דר"ז חולק וסובר מצות צריכות כונה ואף במצה נמי. ובדעת הרמב"ם יש דיעות הר"ן סובר בדעת הרמב"ם דפוסק מצות אצ"כ רק במצה הואיל ונהנה וצא אבל בשאר מצות בעי כוונה כמו"ש המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע אולם להמ"מ לא נראה לחלק והי' לו גירסא ברמב"ם בכפאו ואכל מצה לא יצא והקשה הלח"מ מהא דפסק הרמב"ם הקורא שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא והשאר אפילו אם לא כיון לבו יצא הי' קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיו' יצא והוא שכוון לבו בפסוק ראשון. מבואר דסובר מצות אצ"כ רק פסוק ראשון צריך כוונת הלב שלא יהרהר בדברים אחרים אבל כונת מצוה ל"ב. ואף דהמ"מ מחלק בין מעשה לשמיעה מ"מ הא התם הוא רק אמירה ואעפ"כ יצא. ואף אם נאמר לחלק בין אמירה לשמיעה מ"מ לגירסת המ"מ בכפאו ואכל מצה דלא יצא אמאי יצא בק"ש. והוא כ"ש:

והנה הכפ"ת הקשה למה אמר כפאו פרסיים הא אף בישראל דתנן האומר סוכה ואיני עושה לולב ואיני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו מבואר דיצא ואמאי. וכ' דכוונת אחרים מהני כמו בנדה שנאנסה וטבלה דפליגי רב ור"י אם עלתה טבילתה קאמר בש"ס דוקא כשנפלה במים בלא מתכוון אבל אם אנסוה חברותיה כונה דחברתה מהני ומטעם זה כתב הרמב"ם דכפאו ואכל מצה יצא דרמב"ם לשיטתי' שסובר דנכרים בני עשיי' נינהו לענין:

וכל דבריו תמוהין הא עכו"ם לא בני חיובא נינהו ומה מהני כוונתו דוקא לענין נתינת גט וחליצה שהוא בעצמו עושה המעשה מהני אף שהוא על ידי כפי' אבל אם מצות צ"כ מאי מהני כוונתן של עכו"ם. גם גוף דבריו תמוהין שהכונה לצאת מהני ע"י אחרים הא זה הוי מצות שבגופו ל"מ לשיטת הרשב"א דלכך ל"מ בחליצה ושחיטה עע"ג למאן דסובר דבעי כונה משום דהכוונה היא מטעם שליחות ושם ל"ש שליחות ואף בשחיטה בעי כוונה מי ששוחט מכ"ש במצות שבגופו שצריך שיכוון שעושה לשם מצוה מה מהני כוונת אחרים ואף בנדה מהני היינו בנדה דמאן דסובר דבעי כוונה מבואר בש"ס חולין דר"י סובר כרבי יונתן בן יוסף וכיבס מה ת"ל ובתכבוסת בנגעי בגדים כתוב בפ' ראשונה וכבסו אשר בו הנגע והסגירו ואחר ההסגר כשסר הנגע כ' אשר תכבס וזה לשם טבילה) שנית מקיש תבבוסת שני' לתכבוס' הראשונ' מה ראשונה לדעת אף שני' לדעת אי מה להלן בעי דעת כהן אף כאן בעינן דעת כהן ת"ל וטהר מ"מ. א"כ א"ד לשחיטה דשם ילפינן למאן דבעי כוונה בשחיטה מדכ' וזבחת היינו מי שזובח בעי כוונה ול"מ כוונת אחרים העע"ג אבל בטבילה אף דבעי כוונה לאו הנטבל בעי כוונה רק מי שטובל וכמו הטובל כלים כן נמי חברותי' שמאנסין אותה לטבילה פועל הכוונה כיון שעכ"פ נעשה הכביסה לדעת וסובר הש"ס דכמו בשוטות פקחות מתקנות אותן ואוכלת בתרומה כן אף בפקחת אף שבע"כ נטבלה מהני כיון דהטבילה היתה לדעת. אבל היכא דבעי כוונה מה מהני כוונת אחרים וכן אף לשיטת התוס' דסובר בשחיטה וחליצה מהני עע"ג היינו שעושה ע"ד העע"ג אבל בכפאו לקיים המצות מה מהני כוונה של הב"ד שהוא מחויב לעשות המצוה בכוונה. ובאמת יש להבין הא הנ"מ בפשיטות בין אם מצ"כ או לא בכפאו ישראלים ואינו אומר רוצה אני:

ונראה לכאורה למ"ש החרדים דאף אם מצות א"צ כונה מ"מ ביטל מצות עשה של ולעבדו בכל לבבכם א"כ לעולם כפינן שיאמר רוצה אני וכשאומר רוצה אני בודאי מכוון ג"כ בלב וכמו"ש הרמב"ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אולם אם כפאו ול"א רוצה אני יש מקום ספק אם יצא או לא למאן דסובר מצות אצ"כ. ונראה לכאורה בזה ונקדים ליישב דברי ר"י דכתב בברכות בהא אבעיא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא אם בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה. והקשו הא מצות א"צ כונה וכתב לתרץ בשם רבינו שמואל דהא דמצות אצ"כ היינו בדבר התליא במעשה אבל מצוה דלא תליא במעש' רק באמירה צריך כוונה דאמירה היא בלב וכשאינו מכוון באמירה לא עשה שום מעשה דבר מן המצוה והקשו כולם מהא דפריך הש"ס ממתניתין דהי' קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא חזינן דאף באמירה תליא אם מצות צ"כ או לא וי"ל לכאורה דדבר זה תליא אם הרהור כדיבור דמי או לא: ובמס' סנהדרין מצינו דר"י סובר אף לרבנן דפטרו מגדף דל"ה מעשה ובכפיפת קומתו בהשתחואה הוי מעשה ופריך בש"ס מ"ש דעקימת שפתיו ל"ה מעש' ובכפיפת קומתו הוי מעש' ומשני שכן ישנו בלב ופירש"י עיקר חיובו תלוי בלב. ופריך מעדים זוממין דממעטינן מקרבן שאין בהן מעשה ומשני הש"ס הואיל וישנו בקול שעיקר חיובו בשמיעת קול לפני ב"ד הוא בא וקול לית בי' ממש דומה למגדף דתלוי בלב. ולפי"ז י"ל אם הרהור כדיבור דמי ויוצא באם מהרהר הברכה ואין הקפידא בדיבור דוקא לא חשיב הדיבור כמעשה. אבל אם נימא הרהור לא כד"ד ובעינן דיבור דוקא אז חשיב עקימת שפתיו מעשה כיון דרחמנא:

אחשביה לדיבורו דבעי דיבור והוי כמו בכל מצות המעשיות דאם א"צ כוונה ע"כ דהמעשה פועל על הנפש אף שלא נעשה בכוונת מכוון לשם מצוה כן נמי הדיבור, ולפי"ז למה שהעלה הש"א מדברי הרמב"ם דס"ל דוקא בק"ש קיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אבל בשאר ברכות לכ"ע הרהור כד"ד א"ש דברי ר"ש דדוק' בהא דפתח בדחמרא כיון דבהרהור ג"כ יוצא א"כ ישנו בלב ל"ה הדיבור כמעשה וכשאינו מכוון לשם לא הוי עקימת שפתיו למעשה כיון דהמצוה יכול לצאת בהרהור משא"כ בק"ש כיון דרחמנא אחשבי' לדיבורו ובעי עקימת שפתיו הוי הדיבור כמעשה כיון דאינו בלב ולכך פריך הש"ס דוקא למ"ד מצות אצ"כ למה לי אם כיון לבו אבל למ"ד מצות צ"כ א"ש: ולפי"ז י"ל דהנה דעת הרא"ה בכפאו ואכל מצה דוקא שידע שזה מצה והיום פסח דאל"כ ודאי לא יצא וראי' מדלא נקיט הש"ס חד מהנך גווני ודעת ר"י דמיירי דוקא בלא ידע שזה מצה דאל"כ הוי כמתכוין שלא לצאת והקשו קושיות הרא"ה עליו. אולם כ' הכפ"ת ממה דלא קאמר רבא ש"מ כפאו לתקוע יצא ודאי איירי דפרסיים כפאו לאכול חמץ ומיירי שהי' סבר שהוא חמץ ורצו לכופו להעבירו ע"ד אבל כפאו לתקוע שופר אין דרך לתקוע וע"כ לא נקיט רק התוקע לשיר אולם לדעת הרא"ה קשה למה לא נקט כפאו לתקוע. ולכאור' י"ל דאף להרא"ה איירי בידע שהיא מצה והפרסיים כפאו לאכול חמץ והטעה אותם ואכל מצה ואשמעינן רבותי' דאף בכה"ג שהתכוון לעשות מצוה אחרת להציל א"ע באכילה זאת מאכילת איסור מ"מ יוצא מהר"מ דעת הר"ן בהא דתנן אבל מתעסק עם התנוקות והמתעסק ל"י וכ' הר"ן אף למאן דסובר מצות אצ"כ מ"מ כאן גרע כיון שהתכוון למצוה אחרת דומיא דהשוחט לשם קרבן אחר דאמרינן בת מינו מחריב אולם כבר כ' הש"א וכן י"ל דעת רש"י קמ"ל דמתעס' יצא דמשם מבואר בהא דפריך מן הי' קורא בתורה אם כיון לבו ושם הי' כוונתו למצוה אחרת ואעפ"כ אם מצות אצ"כ ע"כ א"ד דשם א"י לעשות רק לקרבן אחד אבל כאן באותה התקיעה יכול לעשות שני המצות. א"כ י"ל דנקיט לרבותא כפאו ואכל מצה היינו בכה"ג שיודע שלא כיון לשם מצוה רק להציל א"ע מן אכילת חמץ אעפ"כ יצא וא"כ לאו אורחא למנקט כפאו לתקוע:

אולם י"ל וכבר כתב ג"כ לדין בזה דבכפאו לתקוע ודאי לא יצא דניהו דא"צ כוונה אבל מ"מ מעשה בעינן ובעי שיעשה ברצון המוחלט אבל כ"ז שעשה מעשה באונס לא חשיב מעשה כלל. ולפי"ז י"ל דוקא בכפאו לאכול מצה היינו לדעת הרא"ה שידע שהיא מצה אז אמרינן אף שאינו רוצה לאכול מ"מ כמו בתלי' וזבין אמרינן אגב אונסו וזוזי גמר ומקני כן נמי לענין כוונת מעשה כיון שנהנה מאכילת היתר ואיכא הנאה אמרינן אגב אונסו והנאותיו גמר ועושה ברצון ואף דאינו מכוון לשם מצוה היינו כיון דהנאה יהי' לו אף אם אינו מכוון מ"מ נהנה אבל עכ"פ לעשות המעשה מחשבה משא"כ בשופר אם תוקע באונס הוי כמו חלי' ויהב ואף שדבר זה תלוי בדעתו ויודע בנפשו אם עשה ברצון מוחלט או לא מ"מ י"ל בשלמא במצוה אנן סהדי דמכווין לעשות המעשה ברצון אגב אונסו והנאתו אבל בשופר כיון דאנן סהדי חזינן שהי' באונס הוי כוונתו למעשה דברים שבלב דאין מחשבתו נכרת מתוך המעשה ובכה"ג לכ"ע בעי כוונה שיהי' ניכר המעשה בכוונה:

ולפי"ז י"ל למה שסברו בדעת רמב"ם דבתלי' וזבין בעי שיאמר רוצה אני כדמוכח בש"ס ב"ק דבלא"ה ל"מ וסובר:

הלח"מ אף דבש"ס ב"ב משמע דל"ב שיאמר רוצה אני פליגא הסוגיא דב"ק עם הסוגי' דב"ב ודעת רמב"ם דעכ"פ בעי שיהי' מוכח ממה שלוקח המעות דהתרצה:

ולפי"ז י"ל דהסוגיא דב"ב דסברי כפאו ואכל מצה יצא היינו אף של"ה כוונת מעשה מ"מ אמרינן אגב אונסו והנאתו התרצה וסברו לסברא זו אף בלא רוצה אני אנן סהדי דהתרצה רק כוונת מצוה ל"ה ולכך יצא אבל לדידן דפסקינן דבעי או שיאמר רוצה אני או בגווני שיהי' ניכר על רצונו דאל"כ הוי דברים שבלב הניכרים אם לא התרצה לכך פסק כפאו ואכל מצה דל"י וכ' בלשונו מי שאכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו ל"י היינו שלא התרצה בגוף אכילה ל"ה מעשה כלל. ובק"ש סובר כיון דבעי אמירה הוי כמעשה ול"ב כוונה דעקימת שפתיו הוי כמעשה ובתקיעת שופר סובר לחלק כיון דעיקר היא לשמים הקול דומה ממש למה דמבואר בש"ס סנהדרין הנ"ל בעדים זוממין הואיל דישנו בקול וכפירש"י:

סוף הספר

תוכן העניינים

אמרי בינה דרושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה