אור ברסלב
אמרי בינה דרושים דרוש לז' אדר

אמרי בינה דרושים· רבי מאיר אוירבך

דרוש לז' אדר

דרוש ח לר"ה

מאמר סוף פ"א דסוטה. אמר ר' יהודא אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו היכן משה מת בחלקו של ראובן דכ' ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ונבו בחלקו של ראובן קיימא. והיכן משה קבר בחלקו של גד דכ' וירא ראשית לו ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי ד' מילין אותן ד' מילין מי הוליכו. מלמד שהי' משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל. והקב"ה מה הוא אומר מי יקום לי עם מרעים ומי יתייצב לי עם פועלי און. ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. ור' יוחנן אמר והחכמה מאין תמצא ור"נ אמר וימת שם משה כו'. סמליון בתוס' והוא מלאך אמר וימת שם משה ספרא רבה דישראל ע"כ ויש לדקדק א' למה ספדו המלאכים קודם להקב"ה ב' הלשון מה הוא אומר בג' במה פליגי ד' מה פלוגתא יש בין המלאך ור"נ:

מדרש א"ר סימן בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם נעשו המה"ש כיתין כיתין חבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהוא ג"ח אמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות. שלום אומר אל יברא דכולו קטטה. מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמה ארצה. אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכשיט שלך תעלה אמת מן הארץ הארץ הה"ד אמת מארץ תצמח:

ודיקדקו מה איכפת לי' למדות העליונות גם למה השליך אמת ולא שלום. והענין באמת נודע כי יסודי תוה"ק מתחלקת לג' יסודות כמאמרם על שלשה דברים העולם עומד עה"ת ועל העבודה ועל ג"ח. ובירושלמי ושלשתן בפסוק אחד ואשים דברי בפיך זו תורה. ובצל, ידי כסיתיך זו ג"ח. לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות:

והכונה בהבנת שלשה העמודים האלה כי יש להישראלי גוף ונשמה השכל הנאצל לו ממרום. ויש ע"י שותף הלזה שלשה ענינים הא' היא מחשבה בלי מעשה. רק המחשבה לידי מעשה. ומעשה בלי שום מחשבה. ושניהם יחד מחשבה המצטרפות עם המעשה. והש"י צוה לנו בג' בחינת האלה מצותיו. יש רק חובת הלבבות כמו אמונת הי"ג. עיקרים להאמין כי הוא הבורא הוא היוצר ואין לו דמות הגוף והוא המשגיח בעליונים ובתחתונים. והכל מידו הוא ואהבת ד' ותורתו. ולאהוב יראי ד' והלמודים האלה מגודר בשם תורה כי הוא מורה על חלק העיוני ועבודה רומז על חלק המעשה עם המחשבה הזכה ובלעדי כונת הפעולה לא יועיל מאומה כמו קרבנות שהכונה היא לחשוב כי ראוי הוא להקריב נפשו וגופו לפני ד' לכפר על חטאתיו אשר עשה מעשה בהמה. או מחויב להקריב נפשו לתת תודה לד' על תגמוליו. ואם מביא קרבן רק כמביא דורון בו"ד. ובלי שום:

רעיון ותכלית לא יחשב עבודתו ופיגול הוא לא ירצה ע"ד שאמר הנביא למה לי רוב זבחכם יאמר ד'. וע"ד שאמר ירמי' ז' כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתי וכו'. ואינו מובן הלא מצאנו ציוות הש"י על הקרבנות. אולם כונת הש"י לא הי' רק לעשות פועל דמיונו והעיקר התכלית המכוון הי' על הכונה הנאותה לזה. כמו שמצאנו בשמואל שאמר ש"א ט"ו החפץ לד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד'. הנה שמוע מזבח טוב כו' עד את דבר ד' ורצה להוכיח את שאול שהתנצל על אשר החי' את ראשית הצאן והבקר משלל עמלק והתנצל ואמר אשר שמעתי בקול ד' ואלך בדרך אשר שלחתנו ירצה עשה פקודת ד' ולחם בעמלק ומה שהחי' את אגג עודנו תחת ידו להמיתו ומה שהחי' הצאן והבקר בזה יקיים מצות השם במה שיביאם להקריב קרבנות. וע"ז השיב לו ד' ע"י שמואל במה שחשב למצוה לזבוח לד' משלל עמלק. הלא גם זה מה שמצוה הש"י להקריב קרבן אין זה עיקר מגמת ותכלית הנרצה לשחוט ולהקריב שהרי אין תועלת בזה לא לש"י ולא לאדם רק מה שאדם שומע לפקודתו ונכנע לפניו. ועי"ז ממשיך לו השפע מלמעלה:

וזה שאמר החפץ לד' כו' ר"ל היש איזה תכלית נרצה (שזה מגודר בשם חפץ תכלית המבוקש כמו ואתם תהי' לי ארץ חפץ). מעולת וזבחים כמו מן השמועה לדברי' שזה תכלית חפצו ומבוקשו הנה שמוע מזבח טוב כל הטוב הנצמח מן הזבח אינו הזבח עצמו. רק הוא סיבה במה שמביא להקשיב לקול דבריו היא עיקר החפץ וכן להיפך אין בזה שום גרעון אל הבורא יתב"ש שיענוש לאדם בעבור שגמל לו רעה רק האון והעבירה במה שממרה רצונו. ע"ד אם חטאתי מה אפעל לך ואם צדקת מה תתן לי והעובר על דבריו אשר גזר לבל לעשות וכן בעון ע"ז אין בזה שום גרעון והפסד לו ית' אלא במה שמאמין בשוא נתעה ונותן לעצמו מגרעות. וז"ש כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. וא"כ גם לענין הצאן והבקר שהבאת מראשית החרם להקריב מהם קרבנות יש בזה חטא כיון שהש"י צוה להחרימם והם עברו אף שכוונו להקריב. כיון שאין הטוב במעשה הקרבן עצמו רק במה שמכניע א"ע ושומע לקולו. וכאן אדרבא יען מאסת וכו' כבר עברת על ציות הש"י ובמעשה הקרבן לא בא הציוה א"כ אין כאן שום חפץ. כ"כ שאר מצות כמו הנחת תפילין בכל יום אם אין משתף אצלו המחשבה הזכה הנאות לפעולה זו היינו כי מייחד הש"י וממליך אותו על על ראשו ולבו ירצה שממליך עם הש"י לבל לעשות כפי שכלו וכפי תשוקת לבו רק כפי אשר יצוה עליו התורה. וכן ענין תפילה איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה:

עיקר הענין היא עפ"י מה שכ' העיקרים שהקשה אחרי כי קבלה בידינו כי כח התפילה הוא לשנות מרע לטוב כמו שבא הנסיון במצרים נגאלו ע"י תפילה. ובכי' וכן בימי המן ע"י זעקת מרדכי וכן בכל דור ודור היתו הפליטה היא הנשאר לנו הוא כח התפילה. (ע"ד שבארנו על משכבי בלילות בקשתי) הלא יקשה ממ"נ אם נגזר הגזירה מד' על אותו אדם לרע ח"ו איך תועיל הבקשה לשנות רצון ד' מלא רצון לרצון הלא הש"י משולל מגדר זה ע"ד שנאמר ראה כי אני אני הוא לעולם בגדר א' וכ' כי זה הי' תלונת איוב ואמר מה שדי כי נעבדנו והוא בלשון תמיה איך שייך אצלו עבדות ומה נועיל כי נפגע בו היעלה ע"ד כי ישתנה רצונו. וכ' כי כל גדר כח התפילה היא הכנעת הנפש ושחותה לפני המקום וידע אינש בנפשו כי הוא רק אפס ואין והשפעות העליונות יושפע על המקבל רק בהיותו במדרגה ידועה. והכנה ידועה לקבלה ואם לא ישתדל האדם ויכון עצמו לקבל השפע ההיא הנה הוא מונע הטוב מעצמו. למשל אם נגזר על איש ששדותיו יצמיח בשנה זו כך וכך ברכה והוא לא יחרוש ולא יזרע אף אם ימטיר ד' מטר ארצו לא תצלחנה תבואותיו יען לא חרש:

ולא זרם והוא המונע עצמו מטוב ההוא שלא הכין עצמו לקבלו:

ולפ"ז נאמר כשנגזר על אדם טוב מה נגזר עליו כשהוא במדרגה ידועה בכשרון המעשה. וכן בשנגזר עליו רע מה הוא בהיותו במדרגה ידועה והכנה לקבל הרע וכשמשתנה המדרגה וההכנה נשתנה הרע ואינו בגדר אותו האיש שנגזר עליו והכלל כי ח"ו להאמין שהתפילה משנה רצון הש"י ויהי' פעולה יוצאת לעשות רושם ממדה למדה כי הש"י השומע התפילה הוא נעלה מגשם. לכן מובן מה שלא קבל ד' תפילת מרע"ה להכניסו לארץ יען נגזר מד' שע"י מה שנשאר הוא בח"ל ע"י יהי' מקום לקבץ דור המדבר ולא הי' מצד העונש א"כ איך יכול לשנות רצון ד' יען הגזרה הי' אף שיהי' באיזה גדר שיהי' וזה שהשיב לו הש"י רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ובמדרש רב לך רב טוב שכר צפון לך בעוה"ב וירצה כי הש"י השיב לו הלא הוא בגדר זה מוכן לקבל רב טוב א"כ אין מהצורך לו תפילה לעשות הכנה יען הוא מוכשר לקבל כל טוב רק זה נגזר לטובת ישראל א"כ לא ישתנה רצון הש"י בזה בשום אופן כי עיקר התפילה הוא רק להשפיל א"ע בעת אשר שופך נפשו מול ד' לדעת כי הכל היא ע"י השגחתו וחסדו ומודה שאין לו עזר וסומך מבלעדי ד' ומבקש צרכיו מאתו ע"ד חסד כעבד המבקש חסדי אדוניו:

לכן תקנו לנו אבותינו הקדושים תפילת שחרית מנחה ומעריב יען יכול לטעות כי מזל היום גורם והשתדלותו וחריצותו גורם לו פרנסתו. קבעו חכז"ל כי אסור לו לעסוק במלאכתו עד שיתפלל תחילה ויאמין כי מד' כל סיבותיו ומקריו וצריך לבקש על הכל מהבי"ת ולהמליך בקונו טרם שיתחיל במו"מ. וכן בצהרים לא יטעה כי השתדלתו שעסק כל היום הי' לו להועיל למחייתו וכן בלילה לא יטעה במזל הלילה תקנו להיות רגיל על לשונו בג' זמנים הללו ויעשה קנין בנפשו כי לא ע"י רוב המעשה ופעולותיו בא לו מחיתו רק הכל מיד ד' היא ובהשגחתו. ואז כשמכיר כי ברכת ד' היא. תעשיר יעתיר לו ד'. ע"ד שכ' וכי תאמר בלבבך רבים הגוים. והיא ע"ד אם אמרתי מטה רגלי חסדך ד' יסעדנו שכל זמן שלב אדם חושב כי טובו בידו ויש עמדו להרע לאחרים ולהטיב לעצמו אז סר צל ד' ממנו ומניחו על מעמדו והוא הולך שובב מבלי עזר. אבל אם מאמין כי פעולותיו היא רק הכנה לקבל ברכת ד' ואין בכחו להציג אף כף רגלו עלי ארץ בלעדי השגחת ד' אזי יושיט לו ד' שרביט החסד וזה אם אמרתי מטה רגלי אזי חסדך ד' יסעדני באמת. וזה שאמר וכי תאמר בלבבך כשתהי' במדרגה זו ותדעו כי אין בכחכם להושע לכם אזי תבינו כי השגחת ד' הוא וזה יהי' בעזרתכם. וזה טעם מאמרם כל האומר תהיל' לדוד ג"פ ביום מובטח שהוא בעוה"ב מקאמר בהש"ס משום דאית בו א"ב וכתיב בו פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון וכ' רש"י שיש בו שבח הכנת מזון לכל חי. ולהנ"ל דווקא ג"פ ביום שבזה ניכר שמאמין שהכל בא בהשגחות השי"ת ע"ד בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי' והיינו שמאמין כי הכל בא בהשגחות השי"ת וממילא יקיים כל מצות הש"י ולטעם זה אמרו ז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. כלומר המבקש תחנונים מהש"י צריך שיתבונן מקומו הראשון אשר יסודו מעפר והוא בעצמו כמו גוש עפר ואינו יכול לפעול מאומה אם לא בעזר הש"י. ע"ד שכתב בספר יצירה ואם רש לבך שוב אל המקום שלכך נאמר רצוא ושוב. שאם יתגאה בחכמתו ועשרו ומעלותיו ישים על לבו לזכור המקום אשר לוקח משם והוא רק כעפר אשר לא יסעי' עצמו ע"ד שאמר שהמע"ה אם רוח המושל הוא היצה"ר יעלה עליך מקומך אל תנח. לזכור כי עפר הוא ואל עפר תשוב. וזה עיניו למטה ולבו למעלה להיות בטוח בטובו של הש"י ובזכות אמונה ממלא הש"י מבוקשו. וזה שאמר המקונן להטות משפט גבר. ומ"ש כי ע"י תפילה וכשרון המעשה שמאמין שבא הכל ע"י השגחה נשתנה הגזירה וזה להטות משפט גבר מדבר בהצלחת הרשעים הוא נגד פני:

עליון ואין רצונו בזה. לעות אדם בריבו קאי על ישראל ע"ד אתם קרויים אדם. שעיות הישראל בצערו ד' לא ראה חלילה לאל מעול רק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כי הבחירה חפשיות אבל זאת אמת כי הכל ע"י השגחת ד' נחפשה דרכינו ונחקורה מעשינו ונשובה אל ד' ואח"כ נישא לבבינו אל כפים נדע כי אנחנו מקבלים היסורים עפ"י דין. ואח"כ נבקש תפילתינו בלב ע"ד הנ"ל וענין נשיאת כפים הוא להראות כי כל פעולתינו ומעשי ידינו הכל תלויה בהשגחת ד' והוא ע"ד שכ' והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל ואמרו ז"ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה רק בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וגבר ישראל ע"ד שאמר משה לפרעה וכצאתי את העיר אפרוש את כפי הקולות יחדלון והרמז שלא ע"י הקול נשתנה רצון הש"י רק ע"י הרעיון והמחשבה הנ"ל שיודע שהכל בא ע"י השגחתו וזה אשא את כפי להראות כי לא ידיו פעלו זאת. וזה נישא לבבינו המחשב' אל כפים לדעת כי לא בכח יגבר איש זאת היא הליטה בענין התפילה. וכמו כן בכל מעשי מצוה הכל הכוונה היא להביאו לידי אמונת ד' ואהבתו:

אולם נמצא מעשה מצוה אשר הכונה היא רק על המעשה אף כי הוא נעדר המחשבה הצריפה אלי' כמו ג"ח והוא כולל סוג מצות אשר בין אדם לחבירו ויגמור קיומם ע"י מעשה בפועל הגוף בלבד אף בלי עוון כגון לתת לרעב לחם. ולכסות ערום שהפשטיות היא להשביע נפש נענה. ואמרו ז"ל שאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד וירצה עפ"י שאמרו ז"ל הנאבד לו מעותיו ומצאו ענו יחשב נמי לצדקה, והיינו אף אם לא כיון מאומה בכל זה הטובה המגעת להעני יחשב לו לצדקה וזה ששאלו האם התכלית ממעשה הצדקה היא אשר עושה מצות השם או הנאת העני. וזאת הי' תשובתו פיזר נתן לאביונים אף ע"י פיזר, אעפ"כ שכרו קרנו תרום בכבוד. ובמדרש וירא לכרובים תבנית יד אדם אין לך דבר המעמיד עליונים ותחתונים, אלא הצדקה הנעשית ביד. והענין עפ"י מאמר מדרש יתרו ומשה עלה אל אלקים הה"ד עלית למרום שבית שבי מה עלית נתעלת נתגששת עם המלאכים של מעלה באותו שעה בקשו מה"ש לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטירין פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר לו הקב"ה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנ' לקחת מתנות באדם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים:

ויש לדקדק איך יועיל דווקא זכות אברהם לקבלת התורה. אולם הענין כי באמת מצאנו שהמלאכים קטרגו על נתינת התורה לארץ. ואמרו חמדה גנוזה שאתה משתעשע בה תתקע"ד דורות קודם בריאת עולם אתה מבקש ליתנה לבו"ד. רק משה אמר כלום למצרים ירדתם. אולם באמת חלק התורה והעבודה אף שהוא במעשה ע עיקר הכוונה על העבודה במחשבה זכה רק האדם באשר הוא יסודו מעפר תאות הגופניות המה בעוכריו לא יקנה הדעת והאמונה אם לא ע"י המעשה. לכן התחכם התורה להעמיס על האיש הישראלי בכל תנועותיו ופעולותיו מעשה מצוה הנחת תפילין ומזוזה וכל פעולות המצות הכל התכלית היא להביאו לידי אמונה שלימה וע"י המעשה יזדכך שכלו ועד"ז ביארנו הפסוק גול אל ד' מעשיך ויכונן מחשבותיך. קנין הדעת יכון ע"י המעשה ע"ד וראיתם אותו וזכרתם. האמונה מביא לידי זכרון והנה המלאכים כאשר נתווכחו עם משה ל"ה יכול משה לנצח אותם במה שהם נעדרי מעשה המצוה ואין בהם שנאה וקנאה ותאות החומרי יען כיון שאף חלק המעשה אין עצמותו התכלית רק מביא הסיבה אל הכוונה הפנימיות לבל יטבע בטיט החומר תאות החומרי א"כ למלאכים נח להם ביותר לכוון בהכונה הפנימיות הנרמזת במצות ד' ע"פ ב' חלקי התורה דהיינו תורה ועבודה נאות להם יותר מאשר לנו. רק בחלק הג':

גמילת חסדים לפי שטחיות המעשה לא איכפת לן בכונה הפנימיות כמו שכ' למעלה כח הצדקה. והמלאכים המה משוללי מעשה ולא יצויר בהם חלק זה כלל. ובזה נצח משה רבינו ע"ה אותם כי אנחנו דרי מטה והאדם בטבעו הוא מדיני וצריך חברת הרעים ונופל בנו חלק הג"ח הוא סוג הכולל כל מצות שבין אדם לחבירו וא"כ נוכל לקיים כל שלשה חלקי התורה. והנה הר"ן כתב דלכך נאמר מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. כי אי אפשר לצדיק להיות לו עליה לעולם רצופות כי נפש האדם יש לו שני פינות לצד המעלה ולצד המטה ואי אפשר כ"ז שהוא בגוף רק לצד המעלה בלבד כי תצטרך למטה מצד פעולות הגוף לכך נ' עולים ויורדים פעם עליה פעם ירידה:

ובמשה נ' עלית למרום ובמדרש במ"א מכל עליותיו הי', רק למרום ולא נזכר צד ירידה ולכך שאל במדרש מה עלית איך יוחלט על ילוד אשה עלי' בלבד מבלי ירידה לצורך פעולת הגוף לזה אמר נתגששת עם מלאכים והיא מלשון ספינה גוששת כלומר דבקה וירצה כי כ"ז שנפש אדם צרורה בגוף לית לה התחברות עם הרוחניות המלאכים מצד מסך המבדיל בינות' הגוף העכור אבל משה אמרו ז"ל לא בא הכ' אלא למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו ירצה לשומו כמה"ש וא"כ התפשט מהחומר ויכול להתחבר עם המלאכים וזה תפילה למשה איש אלקים אף שהי' עודנו איש הי' אלקים כמלאך עצם רוחני יען גופו נזדכך כל כך והמלאכים שאלו מה לילוד אשה בינינו איך יצויר שילוד אשה היינו חלקה שהוא הגוף חלק אב ואם בא בינינו ואמר הקב"ה לקבל תורה בא כי הוא הביא את עצמו ע"י הזדככות החומד לקבל תורה וזה בא שבא למדרגה זו:

וזה נתגששת עם המלאכים. וקאמר באותו שעה בקשו לפגוע במשה היינו כי איש כזה אשר גופו נזדכך ונתגשש עם מה"ש דבר אין לו עם אדם והוא כמלאך ואיך יצויר אצלו התורה בעניני אנושיות עשה בו הקב"ה קלסטירין פניו דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין והיינו כי אאע"ה אף הוא נזדכך חומרו וגופו וקיים כל חלקי התורה ואעפ"כ קיים מצות הכנסת אורחים וג"ח. וזה שאמר במדרש הנ"ל אין לך דבד המעמיד עליוני ותחתונים אלא הצדקה הנעשית ביד כי ע"י מצות צדקה וג"ח זכינו לתורה המחבר עליונים ותחתונים וזהו ואשים דברי בפיך זו התורה חלק העיוני ובצל ידי כסיתיך הביאור עפ"י מאמרם ז"ל בסוטה דרש ר' שמלאי תורה תחילתה ג"ח וסופה ג"ח תחילתו ג"ח דכ' ויעש ד' לאדם ולאשתו כתנות אור וילבישם סופו ג"ח דכ' ויקבור אותו בגיא:

וזה שמרמז שכל מצב התורה היא על עניני מצות שבין אדם לחבירו וזה שאמר ובצל ידי כסיתיך שמרמז על ג"ח כמאמרם אחרי ד' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלוך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ד' אלקיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחרי מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים דכ' ויעש ד' לאדם ולאשתו וכו' אף אתה הלבש ערומים הקב"ה בקר חולים דכ' וירא אליו ד' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים. הקב"ה מנחם אבלים אף הקב"ה כו' אתה קובר מתים דכ' ויקבור אותו בגיא אף אתה קבור מתים וזה שאמר ובצל ידי כסיתיך להראות לך מדותי לנטוע שמים וליסוד ארץ שזהו מרמז על קרבנות כנ"ל ומזה מוסר על בני החברה כי כשמגיע משמר לא' ממאנים ואם מקבל שולח אחר במקומו הלא הקב"ה בעצמו ובכבודו עשה דברים האלה. ובאמת בדרך הלצה על מאמרם ז"ל על פסוק ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו אמר דוד יהי' כל העולם עניים או עשירים אמר הקב"ה חסד ואמת מן ינצרוהו וק' תינח שאין יכולין כל העולם להיות עניים כי מאן ינצור ג"ח וצדקה אבל עשירים יכולין כל העולם להיות וג"ח הוא בין לעניים בין לעשירים כמאמרם ז"ל בג"ד גדול יותר ג"ח מצדקה צדק' לעניים ובממונו ולחיים וג"ח ביו לעניים בין לעשירים:

בין לחיים בין למתים ובגופו. אכן הש"י השיב לו כי עשירים אינם רוצים. לקיים ג"ח בזה דעושים בממונם ומשמר לחולי אינו מקבל וגם לטהרה אינם הולכים א"כ לא יקיימו החסד של אמת דחסד שעושים עם המתים נקרא חסד של אמת וקאמר חסד ואמת מן ינצרוהו לכך אינן יכולין להיות כל העולם עשירים וע"ז אמר החכם (משלי) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמר מי שעושה צדקה ואינו מספיק לו בזה אלא יאחוז ג"כ במידת החסד שהוא נוסף לצדקה בג' ענינים לעושר ולמח ובגופו הנה שכרו הוא על שלשתן למה שגמל חסד עם המתים ימצא כנגדו חיים ארוכים ולמה שגמל חסד גם עם עשירים ימצא גם הוא צדקה שלעולם ימצא אתו ממון והון ועושר בביתו כדי שצדקתו יעמוד לעד ולא יחסור תמיד מלעשות צדקה ולמה שזלזל עצמו לעשות ג"ח בגופו לא פנה אל הכבוד המדומה ימצא כבוד שיהי' גופו מכובד על הבריות וא"כ מי אשר לא יחוש לעשות בעצמו ובגופו המצוה הלזה:

וגם כבר אמר החכם טוב ללכת לבית האבל מלכת וכו' באשר הוא סוף כל האדם והכל בא מפאת הגאוה וזה שאמר המדרש דחסד אומר יברא שהוא ג"ח וכל אחד הוא בחברה ויכול לקיים מצות. ג"ח אשר לא שייך במלאכים אולם אמת אמר אל יברא שכולו שקרים דהחסד שעושה הוא שקר שעושה רק לפנים וכאשר יצטרך שיגמול חסד באמת עומד מנגד. צדק אמר יברא שהוא עושה צדקות עכ"פ דהעושר עושה צדקה שלום אמר אל יברא דכולו קטטה כמאמר החכם כופר נפש איש עשרו ורש לא שמע גער' דאז הוא כופר נפשו. והנה מרע"ה מצאנו שהי' מתאמת בו ג' חלקי התורה הנ"ל במה שבינו למקום ובינו לבריות ועם כל זאת מת נשאל מדוע לא חי כל ימי צבאו עד בלי יריח יען אף כחת גופו לא נתמוטט במאמר התורה לא כהתה עינו ולא נס ליחה:

אולם הענין ג' סיבות מחייבת מיתתו הא' גזירה מאתו ית"ש, אשר כן גזרה חכמתו שסוף המורכב למיתה עומד הב' מרעת יושבי תבל אמר גרמו לוי מיתתו. הג' מסיבת הצדיק העצמיות כי מה לו לתבל ולמקרי הגוף ומכאוביו אחרי הושלם נפשו ואם בע"כ הוא נולד ליישר יושבי תבל לעבודתו ית"ש צבא לו עלי ארץ ואחר ישיב אל מנוחתו וצדיק אחר יולד במקומו. ומעתה מבואר המאמר כי מה"ש הוא שם כולל לרוחנים ולצדיקים כאשר מצאנו ויען חגי מלאך ד' וזה שהצדיקי' והשכלים הנבדלים פליאה דעת מהם על מיתת מרע"ה עם היותו תמיד בכנפי השכינה לא זז ידו מתחת ידו כמ"ש ודיבר ד' אל משה פנים אל פנים ואיככה שלטה בו המות. הלא כתיב ואתם הדבקים וכו' והוא הושלם נפשו ג"כ במה שבינו לבין אדם וזה שאמרו וימת משה עפ"י ד' מלמד שהי' משה מת מוטל בכנפי השכינה. ומה"ש תמהו איכה מת עם התדבקו באלקים חיים והיותו תמיד בכנפי השכינה והושלם נפשו בב' חלקי הדת וזה צדקת ד' עשה מה שבין אדם למקום ומשפטיו עם ישראל מה שבין אדם לחבירו והקב"ה מה אמר איזה תשובה השיב להם מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און מסיבת עונותיהם מת או שהחיוב למות בחו"ל לעמוד תחית המתים עם דור המדבר ורב אמר שהשיב הקב"ה להם מי כהחכם ומי יודע פשר דבר ר"ל כן גזרה חכמתו ית'. ולדעת שמואל השיבם הקב"ה והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה ירצה אם ישאר בעה"ז מאין תמצא מקור החכמה ואין פה מקומו בעוה"ז המטרידו ורנב"י עם המלאך לא פליגו ושניהם דיקדקו תבת שם ומדוע לא כ' וימת משה אלא שם קאי כי לנו מת פה אבל בעולם העליון זורח שם. והמלאך אמר וימת שם משה ספרא רבא דישראל ירצה כי מת אבל כל ימי החלד הוא עבד ד' כי תורתו זורח לנו כל ימות העולם ואף אחר מיתתו הוא עבד ד' יען הי' ספרא רבא דישראל רק מיתתו הי' מפאת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר כנ"ל:

רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה מדבר על משה שנתעלה יותר מן הכל כיצד אדם הראשון אמר למשה אני גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקב"ה מנין שנאמר ויברא אלוקים את האדם בצלמו אומר לו משה אני נתעליתי יותר ממך שאותו כבוד שנתן לך נטל ממך שנאמר אדם ביקר בל ילין אבל אני זיו הפנים שניתן לי עמי הוא שנאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ד"א נח אמר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא הי' בך כח להציל את אחרים. אבל אני הצלתי אח עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו בעגל שנאמר וינחם ד' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. ד"א אברהם אמר למשה אני גדול ממך שהייתי זן לעוברים ושבים א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך אתה היית זן את בני אדם ערלים ואני הייתי זן בני אדם מהולים. ולא עוד אלא שאתה היית זן בישוב ואני הייתי זן במדבר. ד"א יצחק אמר למשה אני גדול ממך שפשטתי את צוארי על גבי מזבח וראיתי פני השכינה א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך דכ' ויהי' כי זקן יצחק ותכהינה עינו מראות מה מראות מראות פני השכינה אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים ולא כהו עיני שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

(ע"כ במדרש):

הרמב"ם ז"ל כתב במהות הנפש שהוא הכנה לקבל החכמה וראי' כי מתחילת היצירה עיר פרא אדם יולד ולא ידע ולא הבין וכ"ז שהגוף הולך וגדל הוא מתחכך והולך וזה יורה שהנפש אינו אלא הכנה בלבד ואם היתה הנפש חכמה מיום שתלה בגוף האדם יתחייב שיהי' הגוף חכם בצאתו מרחם אמו אולם חכמי האמת קבלו כי הנפש בבואה אל הגוף חכמה היא מתחילת היצירה כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כל מאן דנפח מדלי' קנפח ונאצל בחכמה ובינה ואמרו ז"ל נר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף עולם ועד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי וכיון שיוצא לאור העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ מבואר כי הנפש כולה היא בהדרה טרם בואה אל הגוף העכור אי לזאת צעקה כיום חמס למה הושלכה ארצה תפארתה לגוף עכור והיא מעותדת לחטוא בחברת הגוף ולעולל בעפר קרנה וסוף סוף הצלחתה ואשרה הוא כאשר תשתלם בתכלית השלימות היא שבה אל בית אביה אל מקום אשר נחצבה:

הסכימו כלם כי תכלית בריאת שמים וארץ המה נפשות הישראל כמ"ש בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית יען קב"ה ואורייתא חד הוא הוא המורה לנו דרך אשר נלך להדביק ביצרינו לילך בדרכיו והנפש בתחילה היא במדרגת נקבה לקבל השפעה והוא מדריגה שפילה. ע"כ שלחה הקב"ה לעוה"ז למען תקנה מעלת הזכר המשפיע. והוא בב' פנים אם לגופו חברתה אם שאר מיני אנושי. הראשון יען נמצא באדם שלשה כחות הערב והמועיל והטוב. נגד זה נפש רוח ונשמה הנפש משתוקקת למלאות תאותה לרדוף אחר הכבוד תענוגי הגוף ומשכנה בכבוד. הרוח רודף אחר הכבוד וההון כנאמר אל תבהל ברוחך הנשמה משכנה במח משתוקקת אחר הטוב האמיתי והרוח מחבר הנשמה עם הנפש. כמ"ש ויצר ד' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה כי בנפיחת נשמת חיים באפיו הי' האדם לנפש מתאווה ולחיה רמז לרוח החיוני והי' כוונת הבריאה להשלים ג' כחותיו האלה לשלימות הראוי לעשות מלאכת האלקימיאה להוציא יקר מזולל וזה שהוא מטבעו כלה ונפסד כנפש ורוח המעורבים: ומרכבים מיסודות יקנה השארות וקיום:.:

והוא מאמר דהע"ה פ"ד מה ידידות משכנותיך ד' צבאות כי אז הי' תענוג לנשמה. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד' שהנפש מתאוה להיות (הערב המתואר בשם נפש) בחצר העוה"ז יען ע"י שתשאלם כל כוחותי' הן תאות הערב המתואר בשם נפש. הן תאות המועיל המתואר בשם לב לבי ובשרי ירננו אל אל חי כי יכירו כח ד' וישלמו להוציא יקר מזולל:

וזה נותן נשמה לעם עליה כי כלם יש להם חלק אלוקי ממעל ורוח שימשיך הנשמה אליה הרוח שישיב גם כח החיוני ורום המעלה להולכים בה שמתנהגים עפ"י כח הנשמה:

וזה מאמר, שהע"ה מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. שנראה ששולל ידיעה זו מכלם. וכבר הסכימו להשארת הנפש כל מי שיש לו מח בקדקדו וכל האה"ע מאמינים בזה. גם למה לא אמר נשמת אדם. ורות הוא על הנפש המרגשת. אולם, הוא הדבר אם כי כלם מאמינים בהשארת הנפש ותשאר קיימת ככחה אז כן עתה, לא האמינו כי תתוסף לעשות חיל להרבות לה כחות נפשה ג"כ להמשיך אליה אור חדש ע"י מלאכת אלקימיאה רק ישראל ההולכים בתורת ד' המצוה לנו המעשים אשר נעשה והדרך אשר נלך בה לעשות בפועל לא לבד ע"כ שכל עיוני כמאמר דה"מ ע"ה כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך כל מצותיך אמונה שאין צורך לו ית"ש במעשה המצות רק שנאמין אבל הפעולות אינם נצרכים ואמר שקר רדפוני עזרני כי כבר באר במ"א דהע"ה מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי כו' ובאור הנ"ל עפ"י מדרש בחוקותי ושמרתם ועשיתם אותם תני ר' חייא הלמד לעשות הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא אמר ר' יונתן הלמד שלא לעשות נוח לו שנהפכה לו שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ע"כ:

ודקדוק מה זה שאמר נוח לו שלא נברא ליחס המציאות אל ההעדר כי כיון שלא הי' נברא אין מקום לומר עליו נוח לו. ב' מה הוסיף לנו ר"י. אולם באו לבאר לנו נגד האומרים כי מצותיו ית"ש הוא אמונה לתכלית הכוונה והעיון לבד לא לתכלית המעשה וע"ז בא ר' חייא לומר כי התורה הזהירה לנו ושמרתם הוא העיון. ועשיתם הוא המעשה רצונה הוא ללמוד ולעשות לא הלמד שלא לעשות אף שכוונתו תהי' רצוי' עכ"ז אם לא יעשה המעשה אשר צותה התורה לא ירצה. והמופת לזה כי באם הי' רצון השי"ת כן יותר הי' נוח לנפש המשכלת לעיין בחכמה בהיותה במקומה הראשון בכלל הגרמי' השמיימים הרוחניים. וזה שאמר נוח לו להנפש המשכלת שלא נברא בהיות הנפש מופשט מהחומר נקל ביותר לעלות במעלות העיון ובא ר' יוחנן לתקן דבריו נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם היינו שיופסד הגוף והאדם המשכיל שהוא הנשמה נפש המדברת לא יצא לאויר העולם עוה"ז וזה לעד נאמן כי תכלית ביאת הנפש המדברת לעוה"ז הוא לחלק המעשה להמשיך כ"כ כחות מהנפש המרגשת ורוח החיוני אליה:

וזה מאמר שהע"ה סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא זה העיון ואת מצותיו שמור זה החלק המעשה כי זה כל האדם בזה מתקן כל הכחות:

וזה שאמר דהע"ה נפשי בכפי תמיד תלוי בחלק המעשה לכך ותורתך לא שכחתי וכמאמר התורה ויצונו ד' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ד' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה אמר שצונו לעשות מעשים הנאותים שלימות:

המעשה ושלימות העון לטוב לנו כל הימים בעולם שכולו טוב ששם תתעדן הנפש והגוף כמו"ש ז"ל בסנהדרין תנא דבי אלי' צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן שנאמר והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיום אף הם לעולם קיימים ע"כ והיינו הגוף מקבל האור מהנשמה כמו הלבנה המקבלת אורה וע"כ אנו אומרים בברכת הלבנה עטרת תפארת לעמוסי בטן ר"ל לצדיקים שהם עתידים לחדש כמותם שיקבלו גופם אור בהיר. וזה שאמרה התורה לחיותנו יחד הגוף והנפש כיום הזה שמחוברים יחד בעוה"ז רק שלא השלימו יחד ואז יהי' טוב לנו יחד לגוף ולנשמה:

וזה שאמר מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו ששניהם יחד כחות הגוף והנשמה יעלו לרום המעלה להיותם קיימים ונצחיים. אמר נקי כפים מי שכפיו המה נקיים מגזל וניקה כפיו ע"י שלימות המעשה ובר לבב ע"י שלימות העיון. אשר לא נשא לשוא נפשי שלא שכן אצלו הנשמה כל ימי חיותו על האדמה למגן כי פעל ועשה שליחותה לעשות מלאכתה. ולא נשבע למרמה כמ"ש ז"ל כי לך תכרע כל ברך שמשביעין לאדם קודם שיצא לאויר העולם אפי' כל העולם כולו אומרים לך שאתה צדיק תהי' בעיניך כרשע שלא תזוח דעתו עליו. איש כזה שהשלים כל חלקיו הן גופו והן נפשו ורוחו ונשמתו ישא ברכה מאת ד' ויקבל תוספת שפע לנשמתו וצדקה מאלקי ישעו: וזה מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה כי בהשארות החלק הרוחני שכל האה"ע המאמינים בהשגחת ד' מודים רק שאף רוח החיוני יעלה למעלה זה א"י רק' אנחנו ב"י מאמינים בני מאמינים כי עיקר תכלית בריאת האדם למען ארצנו תתן גם היא יבולה והנשמה תהי' במדרגת זכר המשפיע: וע"ז אמר דהע"ה לכן שמח לבי הרוח החיוני. ויגיל כבודי היא הנשמה שנקראת כבוד כמ"ש דהע"ה עד מה כבודי לכלימה כי הבעהמ"א כ' שהנשמה נקראת כבוד שנאצלה מכסא כבוד. ואמר שכל השלשה חלקים הנשמה והגוף והרוח המחבר כלם משלימים התוה"ק. ואמר אף בשרי ישכון לבטח כעובד' דרב' בר מיאשי' בשבת ורקב בעצמותיו קנאה מי שיש בלבו קנאה עצמותיו נרקבים אבל מי שבכל תהלוכותיו שומר דרכי ד' וכל עשיותיו הוא לתכלית השלימות ומקיים התורה אשר ע"י מתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה.. וזה שאמר דוד ע"י מה ששויתי ד' לנגדי תמיד ע"י זה שמח לבי ויגיל כבודי אף בשרי ישכון לבטח:

והנה כל שלשה האהבות הערב והמועיל והטוב. משולבים בתוה"ק כמו"ש במדרש כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו אל תעזובו את המקח שנתתי לכם יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב ומפז. רב. יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים אבל לא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנא' שלחיך פרדס רמונים. יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מה אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח כך התורה אין אדם יודע מה היא אבל משכר שלקח. משה שנאמר ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו אתו, ירצה כי נאמר כי לקח טוב נתתי לכם. שמצד עצמותה הוא טוב תורתי אל תעזובו שאני נתתי' וצויתי עליכם. מסתמא יש בה כל בחינות הטובות. וכנגד המועיל אמר כי יש בה זהב וכסף שני בחינות כי זהב הוא יקר והוא מעט המציאות ואינו כ"כ חריף להוציאו ומשא"כ כסף ותוה"ק יש לה שני המעלות:

וכנגד הערב אמר שדות וכרמים ששדה הוא רב המציאות לאשר הלחם הוא הכרחי וכרמים ערב יותר אבל היא מעט המציאות. ותוה"ק יש לה שני המעלית וכנגד עצם הטוב נתברר משכר הסרסור שע"י התורה מחבר הגוף והנפש וקרן אור פניו זה ההשפעה הראשונה מלאכת הכימיה שיש לנפש הישראלי להשפיע עלי גוף. השנית להיותה במדרגת זכר להשפיע לאחרים מכוחותיה הן ע"י נפשה ורוחה וגופה בשלשה מיני התאות הערב המועיל והטוב:

וע"ז נאמר שתולים בבית ד' כי מקור נשמת הצדיקים המה ממקור קדוש נובע מכסא הכבוד בחצרות בית אלקינו מה שבא הנה לעוה"ז יפריחו שיבואו למדרגת זכר להשפיע לאחרים. ע"ד שכתב הבע"ק ע"פ אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכיל וידוע אותי כו' כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כי מי שחננו ד' בחכמה כבר הזהיר אותנו התנא אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת כי ללמוד ולהשכיל לעצמך כבר הי' לך חלק זה עד שלא באת לעוה"ז רק להשפיע מחכמתו לאחרים:

וזה התחיל אאע"ה להכריז אחדות הבורא ית"ש כמאמרם ז"ל מרגליות טוב' הית' תלוי' בצוארו של אאע"ה שכל חולה שהיה רואה נתרפא. וכשמת תלוי בגלגל חמה. ע"ד כי אראה שמך מעשה אצבעותיך השמים מספרים כבוד אל זה הי' בחכמה שהשפיע לכל בני יהודה וכמ"ש לא קראו להקב"ה אדון עד שבא אאע"ה כי לא השכילו השגחות השי"ת ואם בעניני הגופים הי' משפיע לאחרים ג"כ כמו"ש ויטע אש אכילה שתי' לוי' וכמו שדרשו ע"פ מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב זה אברהם ישא ברכה מאת ד' אברהם הי' מברך את הכל ומי בירך את אברהם הקב"ה מברכו. ע"כ. ירצה כי הוא הי' הצינור לקבל שפעת אלקים וממנו הורק אל כל המקורב אליו לקבל שפע ברכה. וע"ד בארנו מאמרם ז"ל ע"פ ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לגור כו' הנה עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו הנה עין ד' אל יראיו זה אברהם שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ומה בעי המדרש בזה. והענין ע"פ מאמרם ז"ל כתיב והנה עין ד' אל יראיו וכו' וכ' עיני ד' אל צדיקים ואזניו אל שועתם בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט עליהם בשתי עינים שנאמר עיני ד' אל צדיקים ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט בעין אחת. הביאור נודע ע"פ מדרש הנ"ל ועפ"י התרגום שתום עין גברא דשפיר חזא שצימצם ראיתו כמובן וזה ג"כ בההשפעה. אולם מרע"ה הי' השפעתו במה שתיקן א"ע להשפיע את גופו במה שלא כהתה עינו ולא נס ליחו. חוץ מזה השפיע לכל בני דורו בכח נבואתו. במה שקיבל תורה כמו"ש משה קיבל תורה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל כי הוא בעצמו הי' לו התיחסות להתורה. שהי' מוכן לזה וע"י זכו כל ישראל לקבלה ע"י השפעתו וכ"כ בענין נבואה נאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על השבעים איש הזקנים ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. כי יש שני בחינות נביאים יש אשר יקבל נבואתו בגלוי משפע אלקי וכלם מקטנים ועד גדולים התבוננו בו כי נחה עליו רוח ד' וממנו מושפע שפע הנבואה אף על מי שאינו מוכן לקבל שפע הנבואה מהקב"ה ע"י שמקורב להנביא הגדול מקבל גם הוא והמה נקראו בני הנביאים וכאשר באליהו שנאמר ויצאו בני הנביאים כו' ויאמרו אליו הידעת כי היום ד' לוקח אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי החשו. ירצה כי בני הנביאים אשר קבלו שפע הנבואה ע"י אלי' שהוא הי' אז בדורו כמו מרע"ה שזכה לקבל מרבו מרע"ה כי פנחס זה אליה':

שפע נבואתו הי' מיד הקב"ה כח אלקי וממנו הושפע לכל בני הנביאים שיהיו מדובקים ומקורבים אליו. אולם עת הי' קודם שעלה אליהו בסערה השמים ומדרגתו היתה אז גדולה מעלה מעלה לא הי' מוכנים הבני נביאים עוד לקבל שפע הנבואה ממנו והי' מרגישים ההעדר אליהו מאתם במה שנחסר אצלם השפעת הנבואה. אולם באלישע הי' מסופקים ממה הוא העד נבואתו אם גם הוא כמוהם מקבל שפע הנביאה ע"י ממוצע כח אליהו או שפע נבואתו בא תיכף מכח אלקי יען מסתמא הי' כח מדרגתו יותר ממדרגתם יען בלתי ספק ראו אותו בתור המעלה יותר מהם כי כך הי' שהשי"ת אמר לאלי' ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך מסתמא הי' מדרגתו גבוה שמילא מקום רבו. לזאת רצו לברר להם ספיקתם ושאלו אותו אם גם הוא יודע כי נשללה ממנו שפע הנבואה ע"י עליית אליהו אז בודאי גם שפע נבואתו מקבל ע"י אליהו ובאם איננו מרגיש בזה רק נשארה נבואתו אז הוא נביא מצד עצמו ואמר להם גם אני ידעתי לא ידיעה ברורה, רק אני ידעתי מגדרי אני מכיר החשו. הס מלהזכיר כי אני נביא מצד עצמיותי:

וזאת היתה בקשתו של אלישע מאלי' ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי ירצה כיון שאתה הי' לך פי שנים בנבואתך שאתה נביא וגם הי' השפעתך אלי כ"כ יהי' גדר נבואתי שיושפע אלי שפע הנבואה מהש"י וממנו יושפע אל אחרים. וכן הי' אח"כ שנחה רוח אלקים על אלישע. ונבואת משה הי' ביותר שהאציל על שבעים איש ונאמר ויתנבאו ולא יספו שלא התפשטה נבואתם לחול מהם על אחרים:

ולכך הוצרך משה לפרוש מאשה ומרים ואהרן חשבו יען כי הם התנבאו בלתי סיבת משה כי נחה על מרים רוח הנבואה בטרם לידת משה וגם אהרן נבא טרם בא משה למצרים ע"כ נבואתם הי' במדרגת עצמם ואעפ"כ לא פירשו מלהתנהג באישות. לכך נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה כו' ויאמרו הרק אך במשה דיבר ד' הלא גם בנו דיבר ירצה כי גם בנו חל נבואתינו מאת ד' מצד עצמותינו בלתי אמצעות משה ואעפ"כ לא הצרכנו לפרוש והשי"ת השיב להם להעריך בין גדר נבואתם לגדר מדריגת משה ע"ה הנאמר בו ותחסרהו מעט מאלקים ואמר אם יהי' נביאכם ד' אף גם אם חל עליכם שפע הנבואה מד' מבלי ממוצע ע"י משה מאחר במראה אליו אתודע בתמי' אם הנבואה היא במראה ממש כדרך איש אל רעהו בחלום אדבר בו וההפרש בין הרואה דבר בגלוי לעין כל אף אם מראה הדבר רק לאיש אחד בכל זאת לכולם העומדים שם נראה הדבר מהקרוב יותר לאיש הזה אשר המכוון הוא להראות לו רואה יותר מהמרוחק. אבל הרואה דבר בחלום רואה בלתי למי שמראה לו ולא בלעדו כן ההפרש בין נבואת משרע"ה שראה נבואתו בגלוי לכך הושפע ממנו להמקורבים אליו ונבואתם הי' אך כרואה בחלום שאך המה ראו ולא שהושפע מנבואתם לאחרי' ע"י לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא הוא בן ביתי הרואה הכל פא"פ אדבר בו ומראה ולא בחידות עי"ז ותמונת ד' מביט והוא פועל יוצא שע"י מביטים כולם כח הנבואה. א"כ הושפע מכחו על דורו:

וכ"כ מגבורתו קרע לישראל הים ונהלם במדבר וזן אותם במן שהי' בזכותו ולחם את עמלק כמו"ש והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל כי האציל כל כחותיו להקריבם אל ד' כי ד' איש מלחמה. וע"י משה זכינו לתוה"ק אשר היא מלמדתינו להועיל להתנהג כל ענינינו ע"פ ועץ חיים היא להמחזיקים בה וע"י נוכל לחבר גוף והנפש. ע"ד שכ' ויאמר ד' לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר והי' ימיו מאה:

ועשרים שנה. ירצה כי אז בדור המבול שהשחיתו דרכם שהי' רעים וחטאים בנפשם ובמאדם והפכו דברי אלקים חיים שנתהפך הצורה לחומר כי לא הלכו אחרי עצת השכל הנפש המשכלת רק להיפך לרדוף אחרי תענוגי הגופניי ודבקה לעפר נפשם כי הי' תחת עבד כי ימלוך כי הגוף צריך להיות נכנע לשרת הכח השכלי לכל אשר יצונו לא לילך חשך אחרי עצת הגוף העכור והמה עצת השכל והלכו אחרי עצת גופם והשכל הוכרח לשרת גופם ואמר הש"י לא ידון רוחי באדם. רוחי אשר נפחתי באפם כמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ובזוהר כל מאן דנפח מדלי' נפח אינו דן להיות שופט באדם בשגם הוא בשר שגם הרוח השכלי נעשה רק כבשר כנפש הצומחת. ע"ד שבארנו גומל נפשו איש חסיד ועוכר שארו אכזרי כי מי שגומל כחות נפשו נפש הצומחת ע"ד ביום הגמל את יצחק. והיינו מי שמרגיל הכחות הנפשיות להיותם נכנעים לעצת השכל זה איש חסיד ועוכר שארו שמעכיר את נפש המשכלת שמשמש רק בנפשו המשכלת לעניני הגוף ע"י זה מקבל נפש המשכלת ציור גופניי אכזרי שאין לך אכזריות יותר מזה כי שפחה תירש גבירתה וקלקול דבר יקר כזה כי עיקר התכלית הוא שהשכל יקריב אליו כחות הגופניי ולא להיפוך ח"ו ועליהם נאמר כי דור תהפוכות המה והי' ימיו מאה ועשרים שנה אז עי"ז שיהי' ימיו מאה ועשרים שנה ע"י זה שיקבל התורה ויתן לישראל ע"י זה יוכלו לעשות שידון רוח ד' באדם. יען התורה מורה לנו איך לשמש כל כחותינו רק לשרת נפש המשכלת לתקן כל כחותינו להיותם נצחיי כמו הנפש ע"י רוב המעשה כמ"ש למעלה ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום ע"י שמדבק בד' וכמאמרם וכי אפשר לדבוק בקב"ה הלא אש אכלה הוא אלא לדבוק במדותיו מה הוא רחום ומה הוא חנון ומה הוא גומל חסד אף אתה וכו' עי"ז חיים כלכם היום כמו היום בגוף ובנפש כי שניהם מתוקנים עי"ז:

לזאת זכו חברה הקדושה העוסקים בחסד של אמת להחזיק יום הזה יום מיתת מרע"ה לחבר עצמם ביום הזה להראות כי דבוקים בנמוסי מרע"ה ובמידותיו כמו הוא גמל חסד כמו שכ' לעיל שנהג טובת עין ונתן לנו תורה שקיבל הנהגה כוללת המלמדתנו להועיל כי כל אדם לא נברא בעדו רק לטובת כלל. ואמרו חז"ל במדרש רות כמה גדול כחן של גומלי חסדים שאינם חסין לא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמים אלא בצל מי שאמר והי' העולם שנאמר מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. שחסין בצל זה שע"י נברא עולם כי עולם חסד יבנה לכך אמר במי שאמר והי' העולם שהי' ע"צ החסד כן ע"י גמילת חסדים נשלם הכונה בבריאת העולם וירידת הנשמה אל הגוף וכך זכו לחסות בצל זה ואשריהם בעוה"ז ובעוה"ב אוכלין פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. יען מוסיפים כח בגבורה של מעלה כמו"ש בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה כי בזמן שישראל מדבקים בנתיב של השי"ת אשר כל תכלית בריאת העולם הי' מפאת החסד אז מסתופפים בצל של מי שאמר והי' העולם. וזה היתה מדריגת מרע"ה שהושפע בכל כחותיו הן להשלים הגוף והן הנפש ועוד נשמתו וכחו בנו שנקרא התורה על שמו כמו"ש זכרו תורת משה עבדי. ונקרא עבד נאמן כי יש שני בחי' עבדים יש שעובד בא בשכרו ויש שעובד לחבירו מצד מעלתו שהכיר ואוהב לו וההבדל בין שני העבדים כי מי שעובד וממלא רצון רבו מצד שקיבל טובתו ובא בשכרו משגיח על פעולותיו שלא יהי' למורת רוח אדונו רק להשלים רצונו אולם על פעולת עבדיו האחרים אינו משגיח כי מה איכפת לי' אם גם המה ימלאו רצון רבם:

אם לאו. לא כן מי שעובד לאדוניו מבלי גמול רק הכנעת הכבוד שמכיר מעלותיו לכך שוקד לבל להמרות רוח אדוניו לא נאות לו באם שאר עבדיו אינם ממלאים רצון רבו ושוקד בכל עוז שגם שאר עבדיו יעבדו אותו בכל לב. כן ההבדל בין עבד נאמן לד' שעובד ה' מבלי לקבל פרס להעובדו ע"מ לקבל פרס כי העובדו ע"מ לקבל פרס גומל חסד הולך לביקור חולים וכדומה יען יודע מכיר כי הוא רצון הבורא אולם אם אחרים נמנעים מזה לא איכפת לי'. אולם עבד הנאמן למלאות רצון הבוית"ש מרבה לדבר גם על לב חבריו שימלאו גם המה מצות הבוי"ת וכמו"ש הספרי ואהבת את ד' אלקיך עשה מאהבה לפי שנאמר את ד' אלקיך תירא ואותו תעבוד יש לך אדם שהוא מתירא מחבירו כו' אלא אתה עשה מאהבה אהבהו על הבריות ע"כ ומובן לההבדל כנ"ל:

וזה שאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים שמרבים אהבה מבני האדם לד' המה בגדר כוכבים ששים ושמחים לעשות רצון קונם שעובדים בשמחה. וזה העד במה שהמה מצדיקי רבים לקרבם לעבודת השי"ת כנ"ל. לכך נקרא מרע"ה עבד נאמן שהשפיע מחכמתו ונהג טובת עין לקרב כל ישראל לעבדותו לבד מה שזכה לזכך גופו השלים אחרים וקרבם לעבודת ד' וזכות כל ישראל תלוי בו:

וזה שהעמיד המדרש כאלו הי' ויכוח בין משה לאדם הראשון שלכאורה אדם הראשון הי' גדול במדרגתו במה שנברא בצלמו של הקב"ה. אולם בכ"ז משה נתעלה שנשאר בכבודו והוא ע"י אכילת עץ הדעת נתערב הטוב ברע הנשמה בהגוף ולא הושלם מכל וכל חומרו. אולם משה נתרומם גופו ונשמתו כמו שנאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחו ושוב התוכח עם נח כי נח הי' צדיק תמים בדורותיו שהי' דר עם דור המבול הרעים וחטאים וניצל וממנו הושתת העולם אולם לא השלים לאחרים ונשארת נפשו במדרגת נקיבה משא"כ משה פרש כנפי זכותו להציל כל בני דורו והי' במדרגת זכר ליישר הדורות. שוב התוכח את אברהם שהוא השפיע עוד מטובו לאחרים שהי' זן ומפרנס לעוברים ושבים א"ל משה שהוא הי' זן במדבר כי הן הי' בזכותו ולא עוד אלא לבני אדם מהולים השפיע להם לחם אבירים לחם שמעה"ש נתאוו לו ויצחק התוכח במדרגת נבואתו שראה פני השכינה אולם גופו לא הי' יכול לסבול אבל גוף משה הי' פוריי כי נתהפך לצורה ע"כ דיבר עם השכינה פא"פ ולא כהו עיניו ע"כ את עלית על כלנה זכותו יעמוד לנו להאיר עינינו במאור תורתו ונזכה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן ואמן:

תוכן העניינים

אמרי בינה דרושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה