אור ברסלב
אמרי בינה דרושים דרוש ח לר"ה

אמרי בינה דרושים· רבי מאיר אוירבך

דרוש ח לר"ה

דרוש ז לר"ה

דרש ר' עוירא ואי תימא ר' יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצה"ר. הקב"ה קראו רע שנ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלקים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנ' אם רעב שונאך האכלהו לחם ואם צמה השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וד' ישלים לך אל תקרא ישלים לך אלא ישלימנו לך. ישעי' קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם. לדקדק במאמר זה ולפורטם אין מן הצורך יען כולו מקשה מה ענין השמות ומה חידש כ"א יותר מהקודם לו ונבארו עד מקום שידי מגעת בעזהי"ת: הב"ע הביא בשם החוקר כי ישנו שני מיני חטאים יש חוטא בעצם ויש חוטא במקרה. היינו החוטא בעצם כי עיקר תכלית הבריאה הוא למלאכת אלקים דהיינו כמו שנמצא מי שיודע לזכך כל מתכות ולהוציא ממנו זהב וכסף וסיג כ"כ נתן הקב"ה כח ועוז בהנפש אשר נטבע בהאדם לזכך הגוף ולהוציא כל הקדושה מהגוף ועי"ז נתקן הנשמה לבל יאכל בשובו למקומו לחם כזבים נהמא דכסופא אולם הרשע ע"י תאות הגופנית מושך נשמתו לפעולת הגופני. ע"ד שאמר הפייטן אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו היינו כמו שאינו מהיושר שהנקלה ישתעבד בהנכבד והחושב יש לו הממשלה הוא הבעל הבית על האורח לכל אשר יפקוד עליו ואין מן הדרך ארץ שהבעה"ב יהי' נכנע להאורח. כ"כ הנשמה הוא חושב כי הוא דבר נצחי ויש לה קיום עדי עד. והגוף הנגוף הוא דבר הכלה ונפסד כי סופו לרקב בקבר כנאמר כי עפר אתה ולעפר תשוב א"כ היושר כי הנכבד הוא הנשמה ישמש בהנקלה. אבל הרשע מהפך הדרך ומושך הנשמה ומקלקל נשמתו ע"י פעולת הגופנית. וזה שמקונן אדם יסודו מעפר וסופו לעפר א"כ הוא האורח ואעפ"כ בנפשו יביא לחמו מטריח נשמתו להביא טרף לביתו. וע"ז אמר שהע"ה על שלשה אלה רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך. היינו הגוף שהיושר היא שיהי' עבד ונכנע לנשמתו והוא לא כן עושה רק עוד מולך על נפשו וע"י זה מהפך הצורה לחומר תחת שפחה כי תירש גבירתה דהגוף יורש נשמתו בכל. והחוטא בעצם הוא שנפשו מתקלקל מכל וכל ולא נשאר שום אבר שלם בנפשו ואז נא' בו נפש רשע אוותה רע שמתאו' רק לרע בעצם וכבר אמרנו בענין זה על דור המבול שהקשה הבארבנאל:

שבתחילה נא' וירא ד' כי רבה רעת האדם כו', וזה הי' סיבה לביאת המבול ולהשחית אותם מעל פני האדמה ואח"כ נאמר לא אוסיף עוד לקלל וכו' ובארנו דהלא מצאנו ההפרש בין החוטא בעצם וחוטא במקרה מחמת התגברות התאות על,כמה דרכים כאשר ביאר העקרים א' החוטא במקרה כאשר רואה חבירו חוטא צועק עליו כי אין לו תאות חבירו אז וע"ז נ' ר שע לא יוחן רעהו בעיניו. ועוד אחר שפעל עבירתו ומילא תאותו מתחרט כי אז אין לו תאוה רואה כי בדרך רעה הלך ופ"ז ביארתי אתה לא יגורך רעה. וגם המאמר ואיזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' ומאמר עינך לנוכח יביטו. ומאמר תיסרך רעתך. ועוד ההפרש כי החוטא במקרה כאשר יזקין יסיר אולתו ממנו וגם יוכל להיות לו בנים כשרים. לא כן החוטא בעצם שמח בעבירה י ואינו מתחרט אח"כ ונשתלשל דור רע ממנו וזה הי' אצל דור המבול שדרשו כי השחית כל בשר דרכו שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה. ועד"ז בארנו כל הענין שם ובארתי הפ' זכור ד' עניי ומרודי לענה ורוש וענין חטא חטאה ירושלים עפ"י פסוק אל תרשע הרבה וענין הביטה דל כבודינו בגוים וכן במצוה יש פועל בעצם רק לאהבת הקב"ה לקיים מצותיו ושמח בו. ויש פועל במקרה מפאת אימת העונש או מפאת מצות אנשים מלומדים:

ועפי"ז בארתי והי' כעץ שתול על פלגי מים עפ"י שבארנו מה שמצאנו שהש"י משלם לרשע על עונשו עונש נצחי בעוה"ב ועל פועל מצותו בעוה"ז שכר מוגבל. ולצדיק בהיפך כמו שמצאנו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וכמו שמצאנו בש"ס וביארתי הענין עפ"י מדרש על פסוק ויאמר ד' אל אברם אל תירא אנכי מגן לך לפי שנתיירא אברהם ואמר ירדתי לכבשן האש ונצלתי במלחמת ל"א מלכים ונצלתי תאמר שקבלתי שכרי בעוה"ז אמר לו הקב"ה אנכי מגן לך מגן הוא ש שכרך הרבה מאד בעוה"ב. וצריך ביאר היעלה על דעת שאברהם עבד ד' ע"מ לקבל פרס ונתיירא שלא ישאר לו שכר בעוה"ב: והענין עפ"י מאמרם ז"ל בפסחים רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכ' כי גדול מעל השמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה. והענין הנה כל מצוה יש לה גבול בפעולתה ד' פרשת בתפילין ד' ציצית ד' מינים וכדומה. יש לה גבול בפעולתה אולם איכות המצוה אין לה גבול כי יכול לפעול כל מצוה במחשבה בלתי מוגבלת עד אין חקר וסוף ולמסור נפשו בעסק המצוה ממש עבור עבדת הש"י והנה על המצוה המוגבלת משלם הש"י שכר מוגבל בעוה"ז ועל דבר שאינו מוגבל דהיינו המחשב' ושמחה בעשיית המצוה משלם הקב"ה שכר בעוה"ב אשר הוא בלתי מוגבל עד אין סופ וזה שאמר בעושין לשמה ואז יש מצוה בלתי מוגבל גדול חסד ד' (כי אף מה שמשלם עבור מצוה הוא חסד כמאמר ולך ד' החסד מי הקדימני ואשלם) הוא מעל השמים חסדך בעוה"ב. ובאין עושין לשמה, ואז הוא מוגבל הוא עד השמים ואברהם נתיירא תאמר שקבלתי שכרי בעוה"ז ושפט מזה באם משלם לו הש"י שכר בעד עבודתו בעוה"ז א"כ לא הי' עבודתו לשמה לכך נתיירא. והשיב לו הש"י שכל זה שעשה לו הוא על בחינם:

ומעתה מבואר כי הצדיק כשעושה מצוה עושה אותו בכוונה עצומה לשמה ובשמחה וברעותא דלבא וא"כ מגיע לו שכרו משלם בעוה"ב לא כן העבירה שפעל הוא רק במקרה ואינו בעצם כי לבו בל עמו רק מפאת התגברות התאוה א"כ הוא מוגבלת לכן מגיע לו עונש מוגבל בעוה"ז והרשע הוא בהיפך כי העבירה פועל בחשק נמרץ וברעותא דלבא והיא בלתי מוגבלת לכך מעניש אותו הש"י עונש נצחי. והמצוה עושה במקרה כנ"ל כגון לאכול בשבת אין כוונתו לענג שבח רק לענג גופו והמצוה נעשה ממילא ובזה המצוה מוגבלת משלם לו הש"י שכרו בעוה"ז או שנותן צדקה רק מפאת רחמנות שמתגבר בו הוא ג"כ רק:

במקרה. וזה שאמר דהע"ה על הצדיק והי' כעץ שתול על פלגי מים כו' היינו שהוא פועל בעצם בטבעי כן מדריגת הצדיק בעשיית המצות לא כן רשעים אף שעושים מצוה היא רק כמוץ אשר תדפנו רוח שהוא במקרה ע"כ לא יקומו רשעים במשפט כי מקבלים שכרם בעוה"ז וחטאים בעדת צדיקים כי יודע ד' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד כנ"ל:

והנה החוטא במקרה מפאת התגברות התאוה בהגיע ימי רצון יומא דדינא ואז שולח הקב"ה הערת התשובה למי שיש לו עוד נשמה כי החוטא בעצם המהפך דברי אלקים חיים ומקלקל הצורה נשאר פגר מובס בשר בלבד. לא כן החוטא במקרה ועוד נשמתו בקרבו התאב לעשות טוב ולשוב לד' אך כל השנה עברו מים הזידונים התאות הגופנית על ראשו וכל דרך איש ישר בעיניו לא כן בימי הרצון הקב"ה שולח הערתו עליו לשוב לד' כי אימת הדין עליו ואז שב לד' בכל לבו כי אז יבין וישכיל ההפרש בין עבירה למצוה כי עבירה פועל בחשק נמרץ. והמצוה בעצלת ומהפך דברי אלקים חיים ע"ד שביאר הנ"ב סבבוני בכחש אפרים ובמרמה יהודא כי העבירה והמצוה סלקי לעילא ומסבב הש"י פני כסא כבודו כמ"ש הזוהר על פסוק וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. וכאשר ישים זאת על לבו איך הלך שובב כל השנה מי דקדק במצוה שיעשה כתיקונו כמו תפילין או מזוזה או שאר מצות מי דקדק כמו אשר דיקדק על עניני גופו אז חיל ורעדה יאחזון אותו ואין תקנה לזה רק לעסוק בתשובה ותפילה מי שיודע ללמוד יקבע עתים לתורה ואז ישכיל ויבין עד היכן הגיע מדריגתו:

מצאנו בתורה כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה. והענין למשל מלך א' אשר גזר על בני מדינתו לבל יסחרו בהסחורות הנעשים חוץ למדינתו רק בהסחורות אשר נעשים במדינתו. וחרץ משפטו באם יעבור א' על פקודת המלך ויסתרו יקנס בגופו ובממונו וחרץ על כן מין ומין קנס מיוחד. אולם לאשר רוב בני המדינה קשה עליהם להביא טרף לביתם ע"י סחורה במדינתו כי הריוח יותר היא מהסחורה אשר מחוץ למדינ' לזאת לא חשו על גזירת המלך וסחרו מאשר בחרו. ויהי היום ויצו המלך על שריו לעבור במדינה ולחפוש בכ"מ אם ימצא סחורה מחוץ למדינה והנה נשמע פתגם המלך על בני מדינה ע"י המלך אשר הי' בעל רחמים והודע לבני מדינה בהחשאי (כי רק עם הסינאט לא יוכל להפוך לבם) והנה כל השומע אחזו חיל ורעדה. מה עשו הפקחים טמנו מיד כל הסחורות ועיינו בחנותיהם לבל ימצא שמה כלל וכלל מהסחורות אשר מחוץ למדינה ויש מהם אשר לא שמו על לבם שפתגם המלך נעשה במהרה לא הטמינו ולא ביערו הסחורות אשר מחוץ למדינה. ובפתאום באו שלוחי המלך וחתמו כל החנותים בכל עיר ועיר וכאשר ראה קצתם כי חתמו החנות לבקר פנקסם שמו על לבם שיש להם בחצר המלך אוהב נאמן נתן לו עצה למען יתן שוחד להמלשין עליו שהוא יהי' עכ"פ שב ואל תעשה ואז פעל אוהבו לטובתו שיפתחו חניתו ויצא חפשי מכל וכל. השני לא הי' לו אוהב כמו הראשון בחצר המלך אולם הי' עשיר גדול ויחסן בן מאוהבי המלך מה עשה רץ לפני המלך והתנפל לפניו ושפך בקשתו לפניו לעשות אותו חפשי עבור זכות אבותיו השלישי חשב בדעתו עדיין יש לי זמן לבקש מלפני המלך טרם שיפתחו החנות ולמה אפסיד כעת במו"מ במה שאבלה זמני בבקשות לפני המלך, ומחמת טרדת המו"מ שכח מכל וכל ופתאם באו פקודי המלך ופתחו החתימות ומצאו סחורות הרבה נגד ציוה המלך מה עשה ערק לנפשו. אולם הכרוז יצא לחפשו ובכל מקום מוצאו יסירהו בכבלי ברזל ולהביא לפני השופטים, וכאשר תפסו אותו צעק בקול מר להביאו לפני המלך לבקש על נפשו ולא הטו אזנם:

הנמשל המה"מ הקב"ה פקד על עמו ישראל שלא יסחרו רק עפ"י דת התורה ולא יעברו ח"ו אל א' מתרי"ג:

מצות. אך אין א' שיהי' נקי שלא יסחור בסחורה אחרת אשר איננו כפי רצון הש"י כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ויפקד המלך פקודים בכל מדינת מלכותו ביומא דדינא יומא דר"ה לחפש אצל כ"א וא' ולעיין בפנקסו יש מהם אשר נתודע שיבוא יומא דדינא לפקוד על כל בשר אז תיכף בר"ח אלול ביערו הכל מה שעשו נגד רצון הש"י ע"י תפילת וצומות וחרטות ועושים תשובה שלימה. ויש מהם אשר לא יזרזו כל כך אעפ"כ כשהי' הדין מתעורר בעת שבית המקדש הי' קיים הי' לנו אח בבית המלך כהן גדול וע"י עבודתו פעל בעבורינו כל הטוב אך באשר הי' לנו מלשין בבית המלך הוא השטן היצה"ר אשר יורד ומשטין עולה ומקטרג מ מ"מ אז היינו עשירים והיינו משחדים אותו בשעיר המשתלח וכשעברו ימים הנוראים יצאנו נקיים מכל וכל:

אך עתה בעוה"ר אין לנו אוהב בבית המלך אין לנו בהמק"ד ולא כהן שיכפר בעדינו ואין אנו עשירין לתת שוחד השעיר המשתלח ואין לנו עצה רק להתחנן לפני המלך ולבקש רחמים למחול לנו ולקבל עלינו שלא נסחור עוד מה שנגד רצונו ולזכור לנו זכות אבות וימחול לנו. אולם יש אשר אחר כל זה אינו שם על נפשו ומחשב בדעתו עודנה יש לי עת בימי הזקנה לשוב אולם יום המיתה מכל חי מכוסה ופתאום כאשר יבוא יומו יבקר פנקסו וימצא רשום כל הסחורות אשר סחר שלא כדת המלך והוא במר נפשו יצעק להניח לו לבקש להש"י ולשוב בתשובה. אולם אחרי הג"ד קשה לבטל. והנה רוב עבירת נצמחים מחמת שעבוד ועול גלות ודאגות פרנסה. והנה עד תשרי השמש בתוקפו זורחת ואחר תשרי השמש נחלש בגבורתו כי ימי החורף באים. וזה שמרמזה התורה כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה היינו ע"י מקרה הגלות שנמשל ללילה ע"ד שביאר הזוהר הפ' אמר שומר אתא בוקר וגם לילה, ויצא אל מחוץ למחנה, כי ע"י החטאים לא יוכל לבוא אל תוך המחנה שכינה. והי' לפנות ערב היינו סוף השנה ירחץ בשרו במים היינו בבכי ובתחנונים וכבוא השמש היינו עכ"פ בבוא עת מיתתו יבוא אל תוך המחנה מחנה שכינה ע"ד שביארנו הפ' אם חבול תחבול שלמת רעיך היינו לבושי הנשמה שהוא ריע הגוף שהקליפות יונקים המצות עד בא השמש טרם מותו עכ"פ תשיבנו לו כי היא כסותו לבדו כי המצות המה לבושי הנשמה ע"ד שביאר ר"י הצדיק חייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש עם חשיכה לעיין במלבושיו שמא ישכח ויצא כי עוה"ז דומה לערב שבת ועוה"ב לשבת מי שטרח בע"ש יאכל בשבת הוא שמלתו לעורו היינו הגוף במה ישכב שינת עולם וא"ת במה אוכל לפדות מלבושי הממשכנים תחת היצה"ר נתן התורה עצה והי' כי יצעק אלי בתשובה ושמעתי כי חנון אני. וע"ז מורה לנו השופר להקיץ אותנו מתרדימה ומשינה אשר אנו ישנים כל ימות השנה. ומצאנו בגמרא דרמי קראי אהדדי כ' זכרון תרועה וכ' יום תרועה ומשני כאן בר"ה שחל בשבת כאן בר"ה שחל בחול ומקשי שוב א"כ במקדש למה תוקעין בשבת וא"כ הדרא קושי' לדוכתא:

אולם הענין הוא עפ"י מה שכ' ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ושמעתי משל נחמד עם פאסט ע"ז. ובזה מובן מאמר אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה. וקשה מה ס"ד דמקשה וגם כיון שהשיב לו רחמנא אמר תקעו שוב ידע ע"כ על תרועה. גם למה מביא מזכרון תרועה ולא הפ' יום תרועה אולם הוא הקשה למה תוקעין בדורינו דהנה הג' קולות מרמזים על זכות ג' אבות והלא כבר תמו זכות אבות אולם רש"י בשבת כתב דע"י רחמים כשמעורר רחמים יזכור ד' זכות אבות וזה השיב לו רחמנא אמר תקעו ושוב הקשה על תרועה בדורנו דתרועה מרמזת על שמחה ומה שמחה שייך בדורינו אשר השכינה היא בגלות וקול הרועה מרמזת:

על כי זה היום תחילת מעשיך תחילת בריאת שמים וארץ ומריעין על קבלת מלכותו ומשני זכרון תרועה היינו אנו מזכירין רק השמחה שהי' לנו מימי קדם ולכך מצינו יום תרועה היינו בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' ביום ההוא תרועת שמחה כי הגיע תקופת השנה אבל עתה בעוה"ר בחורבן אשר אין שמחה לפני הקב"ה היא רק זכרון תרועה לזכור התרועה והשמחה שהי' לנו מימי קדם ע"ד ששמעתי משל מסוחר א' שנסע ללייפציג ולעת זקנתו כהו עיניו. אולם השופר פועל להזכיר רק מי שיש לו לב להבין ואזנים לשמוע אבל אנו בעוה"ר שוכבים הוזים כל השנה בשינת העצלות ואיש לדרכינו פנינו אין לנו לב ואזן לשמוע קול שופר להבין ולהשים על לבינו כי כמעט נתקלקל הצורה ח"ו אצלינו כמשפט התוקע תוקע לתוך הבור כי כולנו בורים ריק בלי מים מי התורה והמצות.:

לזאת אחי נשים נא על לבנו מה יהי' בסופנו. כבר אמר השי"ת על ידי עבדו הנאמן בפ' ואתחנן והפיץ ד' אתכם בעמים. וכבר נתקיים בנו בעוה"ר בדורנו שהצרה נגעה אלינו עד מאד. א"כ נשוב עד ד' אלקינו וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ועכ"פ בימים הנוראים כ"א וא' יתפלל בצבור ובכנופיא. ונצעק בחזקה אל ד' אלקינו כי אל כביר לא ימאס וכבר ברית כרותה לתפילות ציבור שאינם חוזרות ריקם. ומי יודע. ישוב אל ד' וינחם כי עת צרה ליעקב כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה. וכ"א יקבל עליו לצום ביום הקבוע ב' וה' אולי יראה ד' בענינו וירחם על עוללינו וטפינו לבל לכלות ח"ו שארית ישראל כי בעוה"ר אין אנו מרגישין עד היכן החולאת שלנו הוא ומרפואותינו אנו מרגישין חלינו ע"ד שביארו כי גדול כים שברך וגו'. הלא ד' הבטיח לנו כי אני ד' רופאך. ובכן יסורי ה' היא רפוא' לאחלאותנו. אולם מהרפואה אנו מרגישין את עוצם החולאת אשר יש בנו וזה כרפאי לישראל כו'. והכל הוא בשביל פירוד לבבות אשר בנינו ע"ד שביארנו המסורת ויחץ את העם ויחץ את הילדים והכל הוא שכל א' עומד על חבירו להדוף אותו וכמעט נתקלקל הצורה ומחמת העבירות אשר כפלנו ושלשנו נעשה לנו כהיתר ושוב למצוה היא אצלינו ע"ד שביארנו כי ד' הוגה על רוב פשעיה וקאמר במדרש יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה. והכל הוא מפאת כי אין אנחנו מתעוררים לעיין בחשבינו ולשים על לבנו תכלית השליחות אשר שלח הש"י אותנו לעוה"ז להזדכך החומר. ואף א' יכול להכריע במצותיו כל העולם לכף זכות כמו דאמרו חכז"ל לעולם יחזק אדם עצמו וכו' ובזה יש לבאר המסורה ד' פעמים בריבו צדיק הראשון בריבו. ודל לא תהדר בריבו. לעות אדם בריבו. לא תטה משפט אביונך בריבו עפ"י דאמרינן בזוהר כי היצה"ר יש לו מחלוקת תמיד עם היצ"ט אולם היצה"ר הוא הבא לראשון כדכתיב לפתח חטאת רובץ כי עד י"ג שנים דעתו משתבשת ואז כשבא הילד מסכן לא נשמע דבריו והנה, עיקר הצורה מהאנוש הוא הנשמה ומפאת זה נקראת אדם אדמה לעליון. וכנס"י נקראים עניים ואביונים עתה כי אנו מצפין לשלחן' אחרים וזה שאמר ודל לא תהדר בריבו שאדם אינו מהדר ליצה"ט הדל רק לעולם צדיק ראשון בריבו היצה"ר מצדיק דבריו. ועי"ז מעוה נפשו וזה לעות אדם בריבו וגם מכריע ח"ו כל העולם לחובה וזה עכ"פ תראה לא תטה משפט אביונך בריבו ע"י מחלוקה זו:

וזה ביאור המדרש שהקב"ה קראו ליצה"ר רע כד' כי רע מנעוריו כשהוא מפאת תאותיו וימי הילדות גורם אח"כ מטמטם לב אדם והולך בחשכה ולכך משה קראו ערל. אח"כ נתקלקל ונטמאה נפשו בעצם לכך קראו דוד טמא. אח"כ נעשה שונא לאדם שמביא אותו למעשים רעים אף מה שאינו לתועלתו רק כשונא בלבד. אח"כ נכשל בו בבלי דעת כי ההרגל נעשה טבע. אח"כ נעשה כאבן שבלחי אפשר להטות לבבו לטוב. אח"כ מצפין בקרב אנוש אשר, בלתי אפשר:

להוציאו כי אינו יודע שוב הסיבות שהובאו לזה אולם התרופה לו הוא התורה ותשובה ותפילה כאשר ביארנו המאמר ד' דברים קשים נבראים בעולם הר קשה ברזל מחתכו כי הר הוא היצה"ר כמאמרם ז"ל לצדיקים נדמה להר ובר זל היא ת"ח כו' וכאשר יקבל עליו עול תורה מעבירין עול מלכות והש"י ירחם על עמו להסיר מעמו חרון אפו ויחתמנו בקרב כל ישראל לשנת גאולה וברכה ושלום אמן:

תוכן העניינים

אמרי בינה דרושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה