אמרי בינה דרושים· רבי מאיר אוירבך
דברי שלמה דרוש לשבת תשובה
קונטרס דברי שלמה מהגאון הצדיק המפורסם ר' שלמה אוירבאך זצללה"ה אבד"ק לונטשיץ בן הגאון המחבר זצללה"ה לשבת תשובה שנת תרט"ו: יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה. ובגמ' מה"מ אמר ר' לוי כ' א' אומר שבתון זכרון תרועה וכ' אחד אומר יום תרועה כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן בחול. אמר רבא אי מדאורייתא במקדש היכא תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דתני' דבי שמואל כל מלאכה לא תעשו יצאתה ת"ש רדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה אלא אמר רבא מדאורייתא מישרי שרי ורבנן הוא דגזר בי' כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בת"ש ואין הכל בקיאין בתק"ש גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר והיינו טעמא דלולב וה"ט דמגילה. והקשה הט"א הא תינח לדידן דקיי"ל כב"ה דיש עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט. אבל לב"ש שסוברין שגם לענין יו"ט יש עירוב והוצאה מה חילוק יש בין שבת ליו"ט. ובפרט לדברי מהר"ם פדווא שהקשה ל"ל לטעמא דשמא יעבירנו הא בלא"ה שייך איסור דרבנן שמא יתקן כלי שיר. ותירץ דאי מטעם זה הי' צריכין לאסור גם ביו"ט ולעקור המצוה לגמרי וזה א"א. א"כ לדברי ב"ש ע"כ צ"ל דלחשש שבת איסור קבלה חשש. משא"כ ביו"ט דליכא רק לאו א"כ למה צריכין לחדש הגזירה שמא יעבירנו שבכל תקיעה דרשות שייך שמא יתקן:
ולכאורה י"ל למ"ש הכו"פ לחדש דאף אם יש עירוב והוצאה ליוהכ"פ מ"מ ליכא מדאורי' איסור מעביר ד"א ברה"ר דמעביר ד"א ברה"ר הוה הנ' למ"ס ואין למידין מהלכה והתוס' כתבו דלהוציא מרה"י לרה"ר לא חיישי דאית לי' הכירא. א"כ אף לב"ש כיון דעיקר הגזירה הי' משום יעבור ד"א וזה ליתא ביו"ט רק בשבת. אמנם בתוס' שבת קי"א ובתוס' ישינים יומא פ"ה מבואר בפשיטות כשם שיש איסור מעביר בשבת כן ביוהכ"פ והזאה אסור ביוהכ"פ. וביותר יקשה למ"ש דהחשש שישכח משום שבהול לעשות המצוה ישכח שהוא שבת א"כ לב"ש ל"ש דהא מ"מ יזכור שהוא יו"ט ואמאי אסור: עוד יש להקשות דהא מבואר שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל לא עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין על פני:
המים ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום לא תעשה מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכ' הר"ן דהו"ל למימר דאף ל"ת אינו דוחה דל"ה בעידנא והרש"ל בשם ר"ת כתב דעשה דרבים דוחה לל"ת אף דל"ה בעידנא. והקשה הט"א למ"ד דל"ל דיו"ט עשה ול"ת והוה רק ל"ת כמבואר בפסחים ושבת בהא דקתני במשנה שריפתו נותר אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט והקשה בש"ס ניתי עשה וידחה ל"ת דבי חזקי' אמרו אמר קרא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו שאין ת"ל עד בוקר ליתן לו בוקר שני לשריפתו. ואביי מתרץ אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא ביו"ט. רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנו הבא בק"ו. ופירש רש"י הק"ו מה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה אף שלא בזמנו דוחה אותה אפילו במקום בהרת יקוץ שבת שנדחה מפני עבודה אין דין שתהי' מילה דוחה ואתא קרא ומיעטו כיון שלא בזמנו הוא ימתין עד למחר. ושריפת נותר נמי אפשר להמתין למחר. ובתוס' הקשה דהא רבא סובר דהא דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא לא חזי. לכך כ' התוס' דהק"ו הי' שידחה מילה שלא בזמנו יו"ט מנדרים ונדבות דקרבין ביו"ט אף נכרתה י"ג בריתות ורב אשי אמר שבתון דיו"ט עשה הוא ואין עשה דוחה לל"ת ועשה. והתוס' ביצה כ' דהנך דלא תרצו כר"א סברו דיו"ט ל"ה רק ל"ת. והקשה הט"א א"כ אמאי אין מחללין את השבת לר"ת דעשה דרבים לא בעי בעידנא. וידחה עשה דשופר להוציא רבים לל"ת דיו"ט ואמאי אין מעבירין עליו התחום והוכיח מזה הט"א דלא כסברת ר"ת ז"ל. ולהנך דסברו דיו"ט ל"ה רק ל"ת הטעם הוא כמ"ש הר"ן משום דל"ה בעידנא. וקשה א"כ ל"ל לרבא לחדש הגזירה דשמא יעבירנו הא בלא"ה תק"ש הוי שבות. וכמו"ש הרמב"ם בזה"ל יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכ"מ אע"פ שהתקיעה הוא משום שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו וילך אצל בקי ומ"ש הרמב"ם דהוה שבות הוא כמו"ש התוס' כמה פעמים דהתקיעה הוה מלאכה דרבנן לאו משום שמא יתקן כלי שיר דזה ל"ה בכלל כלי שיר רק הואיל שבא ע"י מעשה הוה מלאכה דרבנן ולזה נמי כוונת הרמב"ם דחכמה זו ע"כ לא העמידו חכמים דבריהם בשופר של מצוה דאל"כ אף ביו"ט לא יתקע דהוה עשה ול"ת לדידן וע"כ איננו יכולין לעקור המצוה מכל ע"כ הוצרך לחדש האיסור שמא יעבירנו ששייך רק בשבת. ולפי"ז רבא לשיטתו דיו"ט הוי רק ל"ת והא דאין מעבירין עליו התחום הוא משום דל"ה בעידנא כמו"ש הט"א קשה למה לי לגזירה זו בלא"ה עכ"פ מלאכה דרבנן הוא ובשבת העמידו דבריהם דהוה עשה ול"ת חמור איסור דרבנן כדאורייתא משא"כ ביו"ט אף אם הוה כשל תורה מ"מ עשה דתק"ש דוחה לל"ת ממלאכה דשבות דתקיעה והוה בעידנא. אך נראה דהא באמת לרבא שסובר דלכך צרעת אינו דוחה עבודה משום דאכתי גברא לא חזי ולא נחית לסברת רב אשי משום דל"ה בעידנא. משמע דרבא סובר דעשה דוחה לל"ת אף דל"ה בעידנא וכ"כ האבן עזר להדיא במס' שבת [ובאמת י"ל דרק עשה דרבים כמו עבודה ל"ב בעידנא ובאמת לתירוץ ר"א דהטעם משום דל"ה בעידנא יקשה על ר"ת וש"ל וכבר כ' בזה במ"א] א"כ יקשה ממתניתין לדברי רבא אמאי אין מעבירין עליו התחום ואין חותכין יבא עשה דשופר וידחה לל"ת דיו"ט ואף דל"ה בעידנא לרב' עכ"פ בעש' דרבי' לא בעי בוודאי בעידנא כדמוכח משבת מצרעת הנ"ל:
ונראה ליישב כל זאת. דהנה תוס' יבמות מקשה ניליף ממה דשרפת קדשים לא דחי יו"ט דבכ"מ אין עשה דוחה לל"ת ותירצו דהתם גלי קרא רק במקום דלא בטלה מצותו בכך דיכול לשרפו למחר. עוד הקשו למה צריך למילף מכלאים בציצית דעשה דוחה לל"ת תפ"ל מדגלי קרא בשרפת קדשים דעד בוקר ע"כ במקום דנתבטל המצוה עשה דוחה לל"ת ותירצו דהי' אמרינן ביו"ט דחי משום דאוכל נפש שרי ונונ"ד קרבים ביו"ט ולמאן דסובר נדרים ונדבות אין קרבין לא איצטריך למילף מכלאים בציצית רק משריפת קדשים. והיינו הכל למאן דסובר דיו"ט ל"ה רק ל"ת [ובאמת יש ליישב בזה קוש' תוס' לב"ש דלב"ש דלא נוכל למילף מכלאים בציצית מנ"ל דעשה דוחה לל"ת ולמ"ש התוס' א"ש דב"ש דסובר נדונ"ד אינם קרבין ביו"ט כיון דיש לו תשלומין ויליף מלכם כמבואר ביצה א"כ יליף שפיר במקום שיתבטל המצוה ע"כ דוחה מדגלי גבי שריפת קדשים דלא דחי כקושי' התוס'] אולם היוצא מדברי תוס' דעשה שנוכל לקיים למחר אינו דוחה לל"ת. אך הרמב"ן והרשב"א שבת כתבו להדיא דאין למצוה אלא מקומו ושעתו ולא משגחינין במה דיכול לקיים למחר ולא מקרי אפשר לקיים שניהם רק היכא דיכול לקיים תיכף וכן מבואר מדברי תוס' פסחים סוגי' דהואיל בהא דהקשה שם הש"ס אחרישה לא לחייב הואיל דחזי לכיסוי דם צפור וכ' התוס' שאם הי' מבקש עפר אחר ונגב הדם ולא מקיים מצות כיסוי דאל"כ אפשר לקיים שניהם ומתרץ הש"ס באבנים מקורזלות ופריך ראוי לכתשן ופריך כתישה ביו"ט מי שרי והקשה התוס' הא כמו חרישה דשרי כ"כ כתישה ועוד היכא פריך הכא דליתי עשה וידחי ללאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה כמו דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ויליף מקרא או משום דיו"ט עשה ול"ת. ומה הקשה דיליף מקרא הא מקרא לא ילפינין רק בגוונא שיכול לקיים שניהם דישרוף למחר אבל שם ע"כ איירי דא"י להמתין אף עד שיבקש עפר דינגב הדם כמ"ש תוס' בעצמם. א"ו דהתוס' סברו דזה ל"ה אפשר לקיים שניהם כיון שא"י לקיים מיד ולכך הקשה להנך דילפינין מקרא לחזקי' ולאביי ולרבא ע"כ דאין עשה דיו"ט דוחה לל"ת ולתרץ קושי' תוס' יבמות דניליף לדידהו דאין עשה דוחה לל"ת ע"כ צריך לומר ביו"ט גלי קרא דאין עשה דוחה וי"ל כמ"ש ביבמות שאני שבת דהחמירו ופרש"י דמחלל שבת כעובד ע"ז כמו כן י"ל שיש חומר בלאו דיו"ט כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז ולפי"ז הא דנקיט הש"ס הטעם דשופר עשה ול"ת הוא לקושטא דקיימ"ל כר"א דיו"ט עשה ול"ת אבל לרבא ואביי וחזקי' דילפי מקרא גבי שריפת קדשים ונותר ע"כ דלאוי דיו"ט חמירי ול"ק קושית הט"א להנך אמאי לא דחי אף דלא הוי בעידנא דלהנך ל"ק דילפינין מנותר דלאו דיו"ט חמירי והקושי' ופירוש הש"ס הוא רק לר"א דיו"ט הוי עשה ול"ת, ולפי"ז היכא דגבי יו"ט ל"ה רק לאו לבד בלא עשה הי' דוחה עשה דרבים כסברת ר"ת ומה"ת נאמר דלאוי דיו"ט חמירי. ויש בזה ליישב קו' הט"א בהא דקאמר בש"ס על מתניתין דאין מעבירין עליו התחום השתא בדרבנן אמרת לא בדאורייתא מבעי' ופירש"י תחומין ופיקוח הגל דליכא למיגזר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא אין רוכבין ואין עולין באילן דליכא למיגזר למימר שמא יחתוך זמורה מבעי'. והקשה הא א"ל דהך מתניתין ס"ל דתחומין דאורייתא וביותר להסוברין י"ב מיל לכ"ע דאורייתא וגזרו על ב' מילין אטו י"ב א"כ גם איסור תחומין אטו דאורייתא. י"ל למ"ש המרדכי דבתחומין ליכא איסור שביתת בהמתו דלמען ינוח שורך לא קאי רק על דברים שיש שם מלאכה עליהן אבל תחומין אפי' למד"א דאורייתא:
אינו בכלל שם מלאכה דאי הוי מלאכה הי' נמנה בכלל מספר מלאכות והי' חייב כרת וסקילה. ולפי"ז אף לדידן דיו"ט עשה ול"ת מדכ' שבתון זה שייך במלאכה שישבות ממלאכה אבל תחומין דהוא מלאו אל יצא איש ממקומו אין עליו רק ל"ת אבל עשה דשבתון לא שייך לגבי' דלאו מלאכה הוא וא"כ מהראוי דיבא עשה דשופר וידחי לל"ת דתחומין אף דלא הוי בעידנא מ"מ עשה דרבים דוחה. ולטעמא דגמרא הא דאינו דוחה הוא משום דיו"ט עשה ול"ת ואם תחומין דאורייתא ע"כ אינו רק ל"ת א"ו דמתניתין סובר תחומין עיקרו דרבנן ורבנן שווי' למלאכה כחומר עשה ול"ת כמו מלאכה ממש שיש בו עשה דשבתון [וכבר כתב בד"ח בהגהותי להקשות מזה על הר"י באסען באשת חרש שזינתה שכ' דרבנן אין להם כח לעשות כחומר דאורייתא רק כקיל וע"ש]. ולאביי ורבא דס"ל יו"ט ל"ה רק ל"ת לחוד ומקרא ילפינין דאין לאו דיו"ט נדחה מפני עשה א"ש אף למ"ד תחומין דאורייתא אבל הסוגי' אזיל לר"א דיו"ט עשה ול"ת הוא וא"ש:
ובזה מיושב קו' הט"א והנ"ב והשעה"מ בהא דמבואר במס' יומא ושילח אותו ע"י איש עתי עתי ואפי' בשבת ופריך בש"ס למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו. ופירש"י מה חילול שבת יש שצריך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו והקשו הא איתא שם במשנה מירושלים עד צוק י"ב מילין והוה תחומין דאורייתא לשיטת הרמב"ם ולהנ"ל לזה ל"ה צריך קרא דעכ"פ ל"ה רק ל"ת בלבד ול"ש בזה עשה דשבתון ודוחה עשה דרבים לל"ת:
והשתא למ"ש דלרבא דסובר יו"ט ל"ה רק ל"ת ע"כ דגלי קרא דיו"ט לא נדחה מפני עשה. א"ש דליכא למימר הטעם דאין תוקעין בשבת משום שבות דמלאכה דשווי' רבנן כחומר דאורייתא דא"כ אף ביו"ט של ר"ה שחל בחול יש לאסור התקיעה דלאוי דיו"ט חמירי ולא נדחין מפני עשה וכל דתיקון רבנן כדאורייתא תיקון לכך צריך לחדש הגזירה דשמא יעבירנו ולפי זה י"ל לב"ש דסובר נדונ"ד אין קרבין ביו"ט הואיל שאפשר לקיים למחר דיש לו תשלומין אף עולת ראי' ממילא לכך ג"כ אין שרפת קדשים דוחה יו"ט אבל היכא דא"א לקיים למחר הי' עשה דוחה ול"ת דיו"ט דסובר ג"כ דל"ה רק עשה לבד ואינו סובר דלאוי דיו"ט חמירי. וביו"ט ע"כ לא גזרו לתקוע משום שבות מלאכת תקיעה. אבל בשבת דהוי עשה ול"ת לכך אין תוקעין משום תקיע' דשבות מלאכ' מדרבנן ושבת לכ"ע הוה עשה ול"ת ושבות דרבנן הוה כחומר דאוריי' בעשה ול"ת כמ"ש בר"ן. ובשבת לכ"ע יש בחומר עשה דכתיב תשבות אבל ביו"ט אף ל"ת נידחת מפני עשה אף אם הי' דאורייתא דהוי בעידנא. אבל רבא דסובר נדרים ונדבות קרבין ביו"ט וכמ"ש תוס' בדברי רבא ולא מילה שלא בזמנו דאתי' מק"ו היינו מנונ"ד. ולשיטתו אין חילוק בין אפשר לעשות לאחר יו"ט ללא אפשר וכיון דגלי קרא דמילה שלא בזמנו לא דחי יו"ט ע"כ דחמירי לאוי דיו"ט ואינן נדחין מפני שום עשה ושאני נדרים ונדבות דצורך גבוה הוא ולשיטתו אי אפשר לומר הטעם דאיסור תק"ש בשבת משום שבות דמלאכה דרבנן דאם חזקו אותו שיהי' כדאורייתא הי' אסור גם ביו"ט לתקוע כשחל בחול ר"ה אף דליכא רק ל"ת מ"מ לאוי דיו"ט חמירי כנ"ל אלא ודאי שלא עשאהו כשל תורה ואף בשבת הי' דוחה רק משום שמא יעבירנו ששייך רק בשבת ולא ביו"ט דאין עירוב והוצאה ליו"ט. אבל ב"ש לשיטתו ל"ל כלל הדרש דלבדו למעט מילה שלא בזמנו והא דאינו דוחה וגם שריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דאפשר לקיים למחר כמו נדרים ונדבות ועולות ראי' אבל תק"ש דאי אפשר:
למחר הי' דוחה שבות דיו"ט רק שבות דשבת דהוי בעול"ת לכך אין תוקעין: ובזה מיושב סוגי' דביצה דאיתא שם כוי אין שוחטין ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו וקאמר רבה הטעם שאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק לספק מ"ט לא דעביד גומא ודאי נמי עביד גומא אלא ספק מ"ט דעביד כתישה ודאי נמי נגזר משום דעביד כתישה. ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי את ל"ת ופריך אימר דאמרינן כגון מילה בצרעת דבעידנא הכא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה. הא ל"ק בהדי דכתיש מכסה. סוף סוף יו"ט עשה ול"ת הוא. אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. והקשה בתוס' דמשמע דרבא סובר דיו"ט עשה ול"ת הוא מדמדחיק לשנוי' ובפסחים משמע דרבא אינו סובר כר"א ולמ"ש א"ש דאף דסובר דיו"ט ל"ה רק עשה א"כ אי אפשר לומר בודאי מטעם דעשה דכיסוי דוחה רק אליבא דרבה דס"ד דגמרא דסובר דגם ל"ת דיו"ט מדחי פריך שפיר סוף סוף יו"ט עשה ול"ת וממנ"פ מדלא דחי שריפת קדשים יו"ט ע"כ או דיו"ט עשה ול"ת כר"א או מגזה"כ כדחזקי' ואבי' ורבא ופריך שפיר לפי שיטתו דרבה וא"ל דרבה סובר באמת דיו"ט ל"ה רק ל"ת והא דשריפת קדשים אינו דוחה ל"ת דיו"ט לא משום דל"ת דיו"ט חמיר רק הואיל דיכול לקיים למחר. א"כ גבי כסוי נמי יכול לקיים למחר היכא שאין לחוש שיבלע הדם וגם מדהוצרך רבה לגבי שופר לגזירה שמא יעבירנו ול"א דשבות מלאכת התקיעה אסור בשבת מטעם עשה ול"ת משא"כ ביו"ט של ר"ה שחל בחול דלא חמור ממלאכה דאורייתא דל"ה רק ל"ת וע"כ או דסובר דשריפת קדשים הטעם או כר"א דגם יו"ט הוה עשה ול"ת או מדרש דחזקי' ואבי' ורבא מלבדו ולא מילה שלא בזמנו שהל"ת דיו"ט אינה נדחת מפני עשה דחמור א"כ גם עשה דכסוי אינו דוחה יו"ט. ומיושב נמי מה דקשה בירושלמי המובא בתוס' ביצה בנר של בטילה ביו"ט ר' יוחנן מתיר מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ביו"ט מותר א"כ אמאי אין שריפת הקדשים דוחה יו"ט והלכה כסתם משנה אמר ר"י וסתם משנה בפסחים דאסור לשרוף נותר ולכל הטעמים מוכרח דהבערה שלא לצורך אסור. ונ"ל דר"י סובר דאין לאו דיו"ט נדחה מפני עשה ונותר הוה מוקצה ואסור מטעם טילטול מוקצה ואינו נדחה. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ויו"ט הוי עשה ול"ת ע"כ: