אמרי בינה דרושים· רבי מאיר אוירבך
דברי שלמה דרוש לפרשת תרומה
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני כו' וכן תעשו. ואמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו) כן תעשו לדורות. ע"כ. מדרש ש"ר. בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולים הם ישראל לעשותו. א"ל אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו כו'. אמרו רבנן אף במן שהי' יורד לישראל הי' יורד בו אבנים טובים ומרגליות. והיו הגדולים שבהם באים ומלקטים אותם והיו גונזים אותם. תדע שכן הוא שנ' והם הביאו אליו נדבה בבוקר בבוקר. וכי בבוקר היו מביאים ובצהרים לא היו מביאים. אלא ממה שהי' המן מוריד להם הביאו. וכן הוא אומר והנשיאים הביאו ע"כ:
ויש לדקדק. א' הלשון שאמר על עסקי. והל"ל לעשות המשכן ומזה נראה שהוא דבר אחר זולת עשיתו. ב' מה ראי' מפסוק מאת כל איש אשר כו' שאחד יכול לעשות ואדרבה נאמר שכלם יתנו ומכ"ש מה שכתוב מאת כל וכו' הוא מענין התרומה. ג' מאי שייכות זה לענין מן שאמר אף במן. ומה זה ענין אבנים טובות שהי' במן כו' אם כונתו שאותם אבנים היו למשכן הי' לו לפרש. ד' אם כן הוא שירדו עם המן אבנים טובות למה דוקא הגדולים לקטו ולא הקטנים:
עוד מדרש. ויקחו לי תרומה. הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. אל תעזובו את המקח אשר נתתי לכם. וכי יש לך מקח שמי שמוכר נמכר עמה אמר הקב"ה מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה. משל למלך שהי' לו בת יחידה וזוגה לבעלה אמר לו המלך לפרוש ממנה איני יכול שהרי היא בתי. לומר לך אל תטלה איני יכול שהרי היא אשתך אלא זה טובה עשה לי בכל מקום שאתם הולכים עשו לי משכן אחד שאדור אצליכם. כן אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש ממנה אינו יכול לומר לכם אל תיטלה אינו יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים עשו לי בית ואדור עמכם בתוכו שנ' ועשו לי מקדש וגו':
הענין בזה עפ"י שאמר שע"ה. אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים ע"כ. נודע קושית בע"ק שמתפלא על ענין צוי הש"י לבנות משכן ובהמ"ק הלא מחויבים אנחנו להרחיק כל ענין גופני מהש"י כמאמר התורה ונשמרתם כי לא ראיתם כל תמונה וכיון שאינו גוף וגשמי לא צריך למקום כי שם מקום הוא המסבב ענין גשמי כמבואר בעיקרים מ"ש וש"י אין קץ ואין ע"י דבר מקיף רק הוא מקומו של עולם והוא המקיף כל דבר והוא המעמיד כל דבר. כמו שאנו אומרים ברוך כבוד ד' ממקומו. ועד"ז ביארו כל הקובע מקום לתפילתו שהמקום הוא מורה המציאות הדבר כי בלתי מקום אין מציאות הגשם רק הש"י הוא בעצמו והוא המקום ממציאות שלו וזהו הענין שאנו אומרים בקדושה כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זל"ז אי' מקום כבודו שלכל מציאות הוכרח להיות מקום שלעומתם יאמרו ברוך כבוד ד' ממקומו שהוא בעצמו המקום ואין שייך להגביל עבורו מקום משכן או מקדש לצייר זאת וחלילה יוכל עי"ז לטעות לבוא לרעיון גשמי לקב"ה ומחמת גודל אהבת הש"י אלינו והתועלת הנצרך לנו עי"ז לא הביט הש"י אף שיוכל ח"ו לבוא אחד לידי טעות. וכמו שאמר במדרש. ועשו כל חכם לב. הה"ד מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה אלו אוה"ע. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם. ירצה שכל סגולת הש"י שהוא נבדל:
מכל הנמצאים ובלתי גבול. ובב"ח כש"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית אשר בניתי. ועכ"ז ויתר הקב"ה ונתן את כל הון ביתו למען אהבת עמו ישראל במה שאמר להם שיעשו משכן וירדתי ושכנתי בתוכם. אולם התועלת היוצא הם שנים א' שעיקר מה שישראל זוכים להיות ד' בקרבם ולהשפיע להם מטובו כאשר הם במצב טוב באגודה אחת אחוזים כל לבבות יחד לעבוד את ד'. ואז משרה הוא שכינתו בתוכם לזה בחר הש"י במשכן לנסותם שיתנו כ"א מבחר תשוקתם ובזה נותן חלק אהבתו לד' כי אם מצייר שיתנו כ"א לבבם וחיותם לעשות משכן לד' ועי"ז משתלשל שכינתו בעוה"ז ולכן כאשר נתן מבחר חמדתו ותשוקתו זה מראה עוצם אהבה להש"י כי לולא אהבה לא הי' נותן. וזה הוא האותות לעוצם אהבה שיותר עזה אהבת הש"י מכל אהבת עולם וכל כלי חפץ ובכח קדשנו ורוחני אשר חל על הנתינה הזאת מצויר שישרה הש"י שכינתו בהתאסף ויקבץ יחד מובחר האהבת בני אדם לצורך עבודת ד' ויתקשר יחד זה הוא מדור הש"י שעי"ז נתודע אהבתם ואחדותם ובזה שייך שישרה ד' שכינתו. וזה ששע"ה אפריון עשה לו המלך שלמה היינו הש"י מלך שהשלום שלו עמודיו עשה כסף והוא כמתמיה מה צריך לזה והתירוץ תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים היינו בזה נצרך אהבת ישראל להש"י ועל זה שורה שכינתו. וזה ענין הי' הפעולה כשאינה בעת נתינה לבד אף שלא הי' נבנה עוד המשכן כי מהכח הנתינה נראה אהבת ישראל להש"י כי כלם נתנו כל מחמדיהם להש"י וזה הי' אות לאהבת הש"י כי נתנו בשמחה:
ועד"ז בבנין המקדש שלמה בעת נדבת העם (מ"א כ"ט) ושמח העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. הורה בזה כי לא הי' שמחתם כי נתמלא חפצם לבנות הבית מקדש בקרוב כי מה הי' דוד שמח רק הי' שמחתם על אשר זכו לעשות מצות הנתינה בטוב לב כי זה מורה לאהבת הש"י. וע"כ בשמחתם כזאת הי' משמחים גם את לב דוד מלכם: וזה ג"כ ביאור מה שכ' בתורה בפרשת תרומה. ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. היינו שעיקר התרומה יהי' נדבת הלב וזה הוא קודש לד'. אך יען כי אין לזה מציאות ליקח כי אין בו תפיסת יד ביאר לו השי"ת וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת. כי עי"ז נתודע אהבתם להש"י. וזה שביאר אח"כ הכתוב ויבואו כל איש נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ד' למלאכת אהל מועד. היינו שנותנים לבם בעצם. הי' הנתינה נדבת לבם. ואותו הביאו למלאכת משכן אהל מועד כי זה הי' עיקר התכלית מנתינתם הזהב והכסף והנחושת. אולם תכלית השני שעי"ז משרה ד' שכינתו בתוך ישראל. ולא יצייר המקום המשכן למען ישרה ד' שכינתו בתוך המשכן כי לא יצויר להש"י מקום מוגבל רק ע"י עבודת הכהנים וישראל המקריבים הקרבנות במקום משכן עי"ז משרה ד' שכינתו בתוך ישראל אבל לא במקום המשכן או המקדש. ולזה אמר ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר רק בתוכם שע"י הפעולות במשכן אוכל לשכון בתוכם. עי"ז שחלק ממעל נטע באיש. ועי"ז נוכל לצייר ענין שריית השכינה בתוך ישראל. וכ"כ מאמר הש"י לשלמה מ"א הבית אשר אתה בונה אם בחקותי תלכו ושמרת. ושכנתי בתוך בני ישראל. היינו באם חלק בחקי הש"י המעשים האלה יגרמו התדבקות להש"י. וזה הוא השראת השכינה:
ועד"ז (ישעי' ס"ו) כה אמר ד' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואל זה אביט כו'. אמר לצייר כי ידוע אשר מקום:
הכסא צריך להיות גדול מהכסא וא"כ כיון שהכסא להש"י הוא השמים והארץ הדום רגליו כב"י האיך שייך לבנות בית שצריך להיות אלף פעמים גדול מכל הארץ וא"כ איך יוכל לצייר מקום גבולי להש"י, ואת כל אלה עשתה ידי ואיך יצויר שיצרך למעשי קרבנות. ויהי כל אלה נאם ד' היינו ע"י דיבור. ולכן אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח שעי"ז יגרום להיות נכה רוח שזה עיקר לעבודת השי"ת. ועי"ז אוכל להשרות שכינתי בתוכם: ועד"ז (ירמיהו) הטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה. אל תבטחו לכם אל דברי שקר לאמור היכל ד' היכל ד' הי' ירצ'. אל תדמה כי השי"ת שם משכן כבודו בבית הזה. אין כן רק בית ישרא' הוא משכן כבודו. וכל ישרא' מכונה בשם בית כשיתחברו יחד באהבה הוא כמו שנבנה בית רק על בית המקדש נתודע אהבתם אל ד' וזה אמר היכל ד' המה הישראל בעצם (לומר הענין הבהמ"ד מעליותא) וזה מה ידידות משכנותיך ד' צבאות הנשמה אומרת מה טוב בהיותי במשכנותיך היינו למעלה נכספה וגם כלתה נפשי בחצרות בית ד' עכ"פ בעוה"ז להיות בבתי כנסיות ובהמ"ד. אך לא לבטלה רק לבי ובשרי ירננו אל אל חי ללמוד ולהתפלל שמה וזה ענין המדרש של דירה כיון שנתן הקב"ה התורה לישראל וקב"ה ואורייתא חד וזה אינו יכול לפרוש ממנה אבל איך יצויר שישכון בתוכנו. לכן אמר עשה לי דירה היינו שענין הנתינה שיהי' באהבה עי"ז אוכל לשכון בתוככם כנ"ל:
וזה ביאור המדרש. בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן. היינו על גוף הבנין לא הי' מקום לספק כלל אחר שצוה ד' לבצלאל שיעשה. ולא הי' להם לישראל לטפל בעשיתם רק בנתינת התרומה רק על תכלית הענין שיתחברו ללב אחד ויהי' נתינתם בשמחת נפש אשר זה יהי' עיקר התכלית מזה עי"ז הי' מסופק משה אם יהי' ראוי לכך אחר עשיית העגל שיתנו בלב טהור וטוב כונתם לכן אמר על עסקי משכן לא על עשיתו רק עיקר עסק המשכן אם יכולים לעשות בכוונה רצוי'. והשיב הש"י שכל א' יכול לעשות בעד עצמו בכוונה רצוי' ואח"כ תתחבר כל המחשבות טובות ולזה מביא הפי' מאת כל איש אשר ידבנו לבו. היינו עיקר כוונת נדבתו ולא נתינתו. ומביאים רבנן שאף במן הי' עיקר כונת הש"י עם המן שיכירו ישראל השגחת הש"י הנפלאה מצד היותם דבקים בו. והאבנים הטובות הם כונו לכונת ואמונת אמתיות אשר הי' משיגים באמצעי המן שהי' מורה על עיקרי תורה כמו השגחה והיכולת. וע"כ אמרו רבנן כמו שבמשכן הי' העיקר השגת התכלית המכוון אצל ית' בו כן במן הי' יורדים אבנים טובות ומרגליות והי' לוקטים הגדולים היינו אף שכלם לקטו בכ"ז הכוונה מזה לקחו רק הגדולים ע"כ אמר שהיו הגדולים באים וגונזים אותו תחת לבם כמו שהי' עיקר הכונה במשכן היינו אמונות האמתיות:
והנה בזמן הזה אף שאין מקדש ומעשה הקרבנות שיעורר אותנו רוממות הש"י. בכ"ז אמרו ואהי' לכם מקדש מעט זה בהכ"נ ובהמ"ד והתפלה והלמוד הוא במקום קרבן. ויוכל אדם לעורר מלמוד ג"כ כמעשה הקרבן כמ"ש זאת תורת העולה כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה. ובפרט כונת הנתינה יוכל בודאי להיות אף במקדש מעט. לכן דרשו וכן תעשון לדורות שהכנא הנתינה המורה לאהבה ד' בשמחה יוכל להיות לדורות. ונוכל לומר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ד' כן עשו. ויברך אותם משה. אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם. ויהי נועם ד' אלקינו עלינו. ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו: