אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני שבת · סימן ה
בש"ע (סי' רמ"ו ס"ד) ישראל שהשכיר שוורים לנכרי לחרוש בהם יש מתירים אם קבל הנכרי אחריות מיתה וגניבה ויוקרא וזול' וי"א דכיון דאין הנכרי יכול למכרה אם ירצ' נקראת בהמת ישראל ע"כ ודעת המתיר הוא רש"י ז"ל וש"ג פ"ז דיבמות ולמד ממתני' פי"א דתרומות כהן ששם פרה מישראל דמאכילה כרשיני תרומה ומבואר בש"ס יבמות שם דהואיל דהכהן חייב באחריותה וגם אם פחתה פחת לו הרי הוא כשלו כן נמי אין ישראל מצווה על שביתת' דכמו דחשיב שלו לענין להאכילה תרומה כן נמי חשיב של הנכרי לענין שבת וכ"כ הסמ"ג משם רש"י דבאופן זה הוי כמו צאן ברזל לישראל וכ' דיש אוסרין בכל ענין דכיון דאין הנכרי יכול למכרה נקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהוא וישראל מצווה על שביתתה ולא נתבאר טעם של האוסרים למה לא נילף מתרומה וגם הא מבואר בש"ס יבמות שם דקי"ל כר' יהוד' דהמכנסת שום לבעל' היא אומרת כלי אני נוטל הדין עמה וע"כ הא דקתני שם במשנה באלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט עבדי צאן ברזל אוכלין בתרומה הואיל דחייב באחריותן הטעם כמבואר שם אף דאינו שלו שאינו יכול למכרן מ"מ הואיל דאם נאנסו או פחתו הכל באחריות הבעל חשיב שלו לענין תרומה וקנין כספו קרינן בי' א"כ לענין שבת נמי למה יהיה אסור לנכרי לעבוד בה כיון דהוי כבהמתו וע"כ אף דבכ"מ אינו חשוב כממונו מצד קבלת אחריות רק לגבי חמץ גלי לן קרא דגורם לממו' כממון דמי ובדבר אחר אף אחריות אונסין לא חשיב כשלו אולם אחריות כחישה ופחיתת דמים שווי' לי' כשלו וכמו שכ' שם הרשב"א ודוחק לומר דהאוסרים לא אסרו מן הדין רק מדרבנן הואיל דמקרי בהמתו של ישראל וכמ"ש בתשובת תודת שלמים דמלשון דעת האוסרים נראה הואיל דאין יכול למכור נקראת בהמתו של ישראל ומצווה על שביתתה משמע דמה"ד מצווה:
ונראה דהנה בסוגיא יבמות שם מסיק דהלכה כר"י דהדין עמה ואע"ג דתניא כוותי' דרב אמי מסתברא טעמי' דרב יהוד' משום שבח בית אביה ואח"כ מביא הש"ס דהיתומים יכולים להפקיע שעבוד' ולאסור הכלי צאן ברזל דמי לא מוד' רב יהוד' דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי ועי"ש ברש"י אע"ג דהדין עמה מ"מ כל כמה דלא גבתינהו לאו ברשותה קיימא אלא שעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או אבדו חייבין באחריותן וכיון דברשו' יתמי נינהו אתי הקדש ומפקע לשעבודייהו ויהבי דמי. וברי"ף וברא"ש מבואר דכן גרסו בש"ס כיון דאילו מגנב בעי לשלומי ברשותייהו קיימ' ובריטב"א ביאר שם הטעם אע"ג דלר"י הדין עמה מ"מ דידיה חשיבי כיון שקבל עליו כנכסי צאן ברזל רק משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד' דידה שיהי' לה כאילו הם אפותקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ולסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ"מ כיון דדידי' נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי' מידי שעבוד זה ור"נ אסבר' ניהלי' לרבא וא"ל מסתברא מילתי' דר"י משום שבח בית אביה ואפי' לר"י לא חשיב שלה אלא מדין שעבוד והשתא א"ש מתני' דתרומ' עי"ש מבואר דלאו מטעם אחריות בלבד חשיב כשלו דבאמת אף אם יתחייב בכל מיני אחריות שבעולם מ"מ כ"ז שלא קנה קנין הגוף לא הוי כשלו ונשאר של בעלים הראשונים ומתחלה דסברו דטעמא דר"י משום שבח בית אביה דידה הוי הוכרח הש"ס לומר דלכך אוכלין בתרומ' משום דהוי ברשותי' לכל אחריות אף לענין כיחשה דאחריות כזה לא מצינו דשומרין חייבין לשלם כמו ששוה בשעת שנאבד' מן העולם וגזלן אף דמשלם כשעת גזיל' מ"מ יכול לומר הרי שלך לפניך כל זמן דקרינן בי' כעין שגזל משא"כ אחריות דבעל על נכסי צ"ב דכל מיני אחריות שבעולם חייב בו דומה לפרה של ישראל השומה ביד כהן ופי' רש"י כששכרה הימנו שמאה לו והתנה להחזירה לו בדמים הללו אע"פ שחוזרת בעינא אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידי' הוי ומאכיל' וכנראה דדעתו דאין בידו למכרה וגם כשמחזירה חוזרת ממילא ואינו צריך לעשות בה הישראל קנין חדש ואף דהכהן ל"ה כי אם שוכר מ"מ כיון דברשותיה הוא לכל אופני אחריות מאכילה וזה הכל לס"ד אבל אחרי דמסיק ר"נ מסתברא טעמא דר"י משום שבח בית אביה ולא קאמר דידה הוי דאפי' לר"י לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד והא ראיה דיש ביד הבעל להפקיע מידי שעבוד בהקדש לדעת רש"י ור"י קדושת הגוף ולדעת ר"ת אף קדושת בדק הבית א"כ הא דנצ"ב אוכלין בתרומ' הוא משום דשל בעל הוא רק חכמי' אלמוה לשעבודא דידה שיהיה לה כאילו הם אפותקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ולא יוכל לסלק' בדמים ואין הכונה בגדר תנאי בע"מ דא"כ אם מכר הבעל הי' נתבטל קנינו מעיקרא וזה לא נראה רק שיור זכות שלא יוכל למכור וכשתבא האש' לידי גוביינא תצטרך לקנות מחדש והוי כמוכר ע"מ להחזיר שאחר זמן ימכור לו בהחזרה והעדיפה כח האשה שתוכל לבטל המכר אף בחיי הבעל ועי' ריטב"א ב"מ (דף ס"ג) בריבית ע"מ להחזיר ובמח"א דיני מלוה (סי' י"ג) ואף אחר מיתת הבעל לאו דידה הוי כ"ז שלא גבתה בגוביינא ואם נשארו עבדי צ"ב אף של גרוש' לכהן אף דהיא אינה אוכלת עבדיה אוכלין בשביל יורשי הבעל כ"ז שלא גבתה ואחר שגבתה הוי כאילו קנתה עבדים לאחר מיתת בעלה כנרא' מדברי תוס' יבמות (דף ס"ו ע"א) ד"ה גזירה ואף דהרי"ף והרא"ש כ' הטעם משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד כיון דאילו מגנב בעי לשלומי ומחוסר גוביינא ברשותי' קאי ע"כ לאו מטעם אחריות חשיב כשלהן דא"כ הוי של האש' ואיך יכולים לאסור עלי' וגם הי' נ"מ דלאחר מיתת הבעל אם לא נשאר נכסים לשלם לה אם מגנב ולא הוי לשום אחריות ברשותיהו דיתמי היכי ס"ד דלא יהי' בידם לאסרן או שעבדי' לא יאכלו בתרומה אלא ודאי דלמסקנא לאו דידה הוי רק של בעל ובשיור לאש' שלא יהיה בידו למכור ולסלק בדמים כשתבא לידי גוביינא ואז תגבה בגוביינא דב"ד ובקנין חדש.
ויש ראי' ברורה לזה דלאו מטעם אחריות נחשבו של בעל רק קה"ג יש לו ובשיור שלא יוכל למכור ולסלק בדמים דהא לפי המנהג שלנו המבואר אה"ע (סי' פ"ח ס"ב) אין אחריות זול' על הבעל רק אונסין ודוקא כשכלו לגמרי א"כ שוב ל"ה בכל אנפי אחריות ברשותיה דבעל ובכ"ז פסק הטור וש"ע יו"ד (סימן רס"ז) דעבדי צ"ב יוצאים בשן ועין לאיש וכן הטור יו"ד (סי' של"א) כתב דאוכלין בתרומה ואמאי הא שוב דמי לשוכר ולא דמי לשם פרה מחבירו וכן אמאי אין מכירתו מכירה וכבר העיר בזה הגאון מליסא ז"ל בספרו בית יעקב אה"ע (סי' צ) א"ו דלמסקנ' דר"נ לאו מטעם אחריות הוא ברשותי' דבעל להאכיל בתרומה ולצאת בשן ועין דבאמת אף כל אחריות ל"מ אם לא קנה קנין הגוף רק ודאי דידי' הוי והא ראי' דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד' וגם צריכ' לקנות אח"כ בקנין כשתבא לגבות ולא איכפת לן בחיוב אחריות ומתני' דתרומות דכהן ששם פרה מישראל יאכילנ' כרשיני תרומ' כנראה מפי' הרמב"ם שם דלאו שם שוכר הוא רק קונה הפרה מן הישראל בדמים ידועים ואח"כ ימכרו הפרה ויחלקו בריוח ואין לבעלים הראשונים חלק בגו' הפרה רק מן השבח וכן מבואר ברמב"ם (פ"ט ה"ח) מתרומות וז"ל אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה אע"פ שיש לו לישראל חלק בשבח הואיל וגופה לכהן שהרי שמאה ע"ע ה"ז מאכילה בתרומה עכ"ל הרי דגוף הבהמה הוא של המקבלה בשומא ואולי גם בידו למכרה ואף אם משייר לו שכל זמן שאינו מסלקו לא יהיה בידו למכור י"ל דג"כ מאכילו דמ"מ הגוף שלו והבעלים הראשונים מצד שעבוד נשאר זכותן אבל לא קה"ג ולכך אינו מעכב על הכהן ל אכיל' אבל לעולם אם אינו מוכר' לו רק משכירה אף דשם בדמים ומקבל כל אופני אחריות שבעולם מ"מ לאו דידיה הוי לכן לענין שביתתה בשבת מצווה עליה הישראל לדעת האוסרים כיון דלא מכר הבהמה להנכרי רק השכירה לו אינו מועיל כל אחריות שבעולם כיון דלא קנה גופה וכשמחזירה להישראל אינו צריך לעשות קנין חדש וכשמוחל להנכרי לקבל מעות צריך שיעשה בה קנין חדש לקנות הגוף מאז א"כ הוי בהמתו של ישראל אולם אם מקנ' אף הגוף לנכרי רק בתנאי שלא יוכל למכרו ושיחזיר אח"כ להקנות לו בהחזר' זה מכירה ממש אף דמשייר לו זכות זה מ"מ לא איכפת לן ולא מקרי בהמה של ישראל כיון דצריך שיעשה אח"כ קנין חדש:
וראיתי בביאורי הגר"א שכ' דפלוגת' של אלו ב' הדעו' תליא בספק' הרי"ף יבמות ויתורץ מה שקשה על הרמב"ם דפסק כר"י ופסק כברייתא דתניא כוותי' דרב אמי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש והענין כי הרי"ף נסתפק שם בבריית' דהמכנסת לא בריר לן כו' והיינו כי אמרו שם א"ל רבא לר"נ והא תניא כוותי' דרב אמי וקשה וכוותיה דר"י לא תניא וי"ל בב' אופנים או דאינו דומה לר"י דאף דא"י למכור מ"מ שלו הוא וכמ"ש שם הא לא דמיא כו' או דהברייתא יחידאה הוא דרשב"ג אזיל לטעמי' גיטין (דף מ"א) ולא קי"ל שם כוותי' ומשני אע"ג דתני' מסתבר טעמא דר"י ודינא דברייתא דעבדי צ"ב אמת דמ"מ כאן מסתברא טעמי' דר"י ולאלו ב' האופנים שפיר פסק הרמב"ם כבריית' דעבדי צ"ב רק נ"מ בין ב' אופנים אלו לענין המכנסת אם יש לפסוק כברייתא או לא וזהו שכ' הרי"ף לא בריר לן וגם כאן תליא הפלוגתא באלו ב' אופנים דלאופן הראשון דהגמרא לא ס"ל התניא כוותיה דר"י דאע"ג דא"י למכרו מ"מ הרי הוא שלו ולאופן הב' משום דיחידאה הוא אבל הדין אמת דכל שא"י למכרו אינו שלו ומפרשים הגאונים אותה בריית' דמכנסת לענין מטלטלין כפלוגתייהו דהיא אומרת כלי אני נוטל וכן ברייתא דשוכר פרה ושם ובזה מתורץ מ"ש הרמב"ם וש"ע אה"ע (סימן צ') דאם מכר מטלטלין בדיעבד מהני משום דלא בריר לן ההיא ברייתא דנעביד עובדא כמ"ש הרי"ף ולכך לכתחלה לא ימכור ואם מכר מה שעשה עשוי עכ"ד הקדושים ולא זכיתי להבין חדא כיון דהוי לדידן ספק אם מה דאינו יכול למכור הרי הוא שלו אמאי עבדי צ"ב יאכלו בתרומ' בגרוש' לכהן דעבדי מלוג אינם אוכלים ועבדי צ"ב יאכלו מפני שהם של בעל כמבואר ברמב"ם הל' תרומות (פ"ז הי"ט) וכיון דלהלכה מספקא לי' לרמב"ם אם יכול למכור אמאי יאכלו מספיק' ואף דתרומ' בזמן הזה דרבנן מ"מ בכל מקום מבואר ברמב"ם שם דבספקא אזלינן לחומרא וכמ"ש המל"מ הלכות תרומות ואין לומר כיון דאם עבר ומכר מהני המכירה אוכלין זה אינו כיון דהא דמהני בדיעבד הוא רק מספק אין מוציאין מידו א"כ נשאר הספק לנו דדלמ' כלפי שמייא גליא דהדין הוא דל"מ המכיר' ואם ל"מ המכיר' לא הוי שלו ואמאי יאכלו ובאמת לגבי כהן ששם פרה מישראל דיאכלו דייק הרמב"ם אע"פ שיש לישראל חלק בשבח משמ' דבאמת איירי דהוי שלו לגמרי אף לענין מכיר' דאם אינו שלו לענין מכירה לא יאכל א"כ אם נאמר דמכיר' מהני רק מספק אמאי יאכלו ואף דלענין גוביינא מבואר ברמב"ם (פי"א ממלוה) דעבדי כמטלטלין וא"כ מהני המכירה מ"מ אם נאמר דלא הוי רק ספק אמאי יאכלו ודוחק לומר דהוי ספק ספקא חדא דלמא אף אם א"י למכור הוי ג"כ כשלו ואף אם תאמר דכשא"י למכור ל"ה כשלו מ"מ דלמא הדין הוא דמהני מכיר' דזה דוחק מכמה טעמים גם אם נאמר דהוי ספק דדלמא ל"מ המכירה אמאי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש כיון דהוי ספק מוקמינן להעבד בחזקת מר"ק ולא אמרינן דהעבד מוחזק בעצמו כמבואר במהרי"ט בתשובה ובס' בני יעקב דדוק' היכא דהספק בעיקר קנין העבד כתבו תוס' גיטין (דף י"ז) דהעבד מוחזק בעצמו אבל היכ' דהוחזק ודאי מעיקרא בעבדו ל"מ תפיסת העבד להיות מוחזק בעצמו ועיין קצוה"ח (סי' פ"ח) וכן הוכיח (סי' רנ"ח) מן הירושלמי וכן מדברי הרא"ש פ' השולח ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה במקומו עכ"פ כיון דל"ה מוחזק בעצמו אמאי יוצא בשן ועין ואף ספק ספקא אין מוציא ממר"ק כמו שהוכיחו האחרונים ועוד איך יתכן לומר דרק מספק סובר רמב"ם דמהני בדיעבד המכירה במטלטלין הא כתב ( פ' כ"ב מאישות) מכר מטלטלין של נצ"ב אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר ומשמע דמהני בבירור דאם הי' רק מספק הא דעת רמב"ם בכל מקום דמהני תפיסה בספקא דדינ' והו"ל למימר דאין מוציאין מידו ובסוף הלכות מכירה כתב הרמב"ם אם עבר ומכר קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם. משמע בשום אופן אינה יכולה להוציא ואף תפיסה ל"מ ואם הי' ספקא דדינא מהראוי לומר דמהני תפיסת האשה ולמה כתב קנו הלקוחות הי' לו לומר אין מוציאין מידן כמו שדקדק הרמב"ם בכל מקום היכא דהוי ספקא דדינא לכתוב דאין מוציאין א"ו דסובר דמהני המכירה במטלטלין בבירור: