אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני פסח · סימן כז
כתב האלפסי פסחים (דף מ"ו) הלכה כר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפק יו"ט שרפינן לה ואח"כ הביא פלוגתא דרבה ור"ח באופה מיו"ט לחול דרבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל. וכתב ואסיקנא בפלוגתא דר"א ור"י קא מיפלגי דרבה אמר אמרינן הואיל כר"א דר"א סבר דהאי חלה חמץ שמוזהרין עליה בב"י ובי"מ הוא מ"ט דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלה כו' ור"י סבר ל"א הואיל ואיפסק הלכתא כר"א הלכך הלכתא כרבה דקאי כר"א דהלכתא כוותיה. והקשה הר"ן הא אסקינן סוף פ"ב דקידושין דטוה"נ ממון וא"כ אפשר דהלכתא כר"א דעובר על ב"י ובי"מ מטעם דטוה"נ ממון ולא משום הואיל דאי בעי מיתשל ואם נאמר דאף אם טוה"נ ממון מ"מ בעינן לבא לסברת הואיל דכל חדא וחדא חזיא כדי שיהי' ראוי לאפות היה לו לרי"ף לומר מטעם זה דהלכתא כרבה וע"כ דמזה ליכא הוכחה די"ל הואיל דבידו עדיף א"כ אינו מוכח גם אם תאמר דהלכתא כר"א דהוא משום הואיל אי בעי מיתשל דלמא הוא מטעם טוה"נ ממון:
וי"ל בדרך חידוד דהנה מבואר ש"ע (סי' תק"ו) בעיסה שנילושה בערב יו"ט דאין מפרישין ממנו חלה ביו"ט דעת המרדכי דאסור לאפות הואיל דא"י לאכול והקשה הב"י הא חלת חו"ל אוכל והולך ומשייר ואח"כ מפריש א"כ ראוי לאכול וכתב הב"ח דכוונת המרדכי כיון דהשתא אינו רשאי לאכול כולה וכשאופה וישייר אסור דמ"מ אפשר למיפלגי בלישה מקרי והוי כמו עיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי דהא רק ארי' דרבע עליה דאין מפרישין ביו"ט והוי מ"מ כאפשר למיפלגי. ובמג"א שם תמה הא במתניתן דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט נמי נימא דאפשר למיפלגי בלישה ובכ"ז מותר לאפות וכבר ביארו האחרונים אף דשם ארי' דאיסור דאורייתא רבע עליו דיעבור על ב"י ובי"מ מ"מ מדאורייתא יכול להפריש ולשרוף קודם שתחמץ כמו שכתבו תוס' שם רק מדרבנן אסור ובכ"ז מותר לאפות. ונראה ליישב דהא כל מה דאמרינן חלת חו"ל אוכל ומשייר ואח"כ מפריש כתב המרי"ו מובא בטו"ז יו"ד הלכות חלה דהטעם הוא דבדרבנן אמרינן יש ברירה והוברר למפרע שמה שמפריש הוא חלק החלה ומה שאכל בהיתר אכיל וא"כ י"ל עד כאן לא שרינן לאכול הפת על סמך שיפריש אח"כ רק אם כבר אפה אבל אם גילגל העיסה מעי"ט ועדיין לא נאפה אינו רשאי לאפות דממ"נ אם לא יאכל ממנה ביו"ט הוי אפיה שלא לצורך ואם יאכל וישייר ויסמוך על מה שיפריש אחר יו"ט א"כ בהכרח צריך אתה לומר דהובררה למפרע שמה שמפריש הוא חלק החלה ומה שאכל היה של היתר א"כ ע"כ אפה שלא לצורך הדיוט דאל"כ הוי תרתי דסתרי והמרדכי סובר כשיטות הסוברים דאף בחד טירחא לבשל או לאפות ביחד קדירה אחת או פת אחת בעדו ובעד נכרי ג"כ אסור מטעם דאפשר למיפלגי בלישה וכמבואר מדברי תוס' פסחים שם שהקשו מה מועיל היתר לאפות מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא הא זה ג"כ אסור מטעם דאפשר למיפלגי בלישה וכתבו דל"ה רק איסור דרבנן וגבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ועיין ד"מ (סי' תקי"ב ובב"י שם משם האורחות חיים ובמג"א שם (ס"ק ג' ובמ"ש אא"ז מ"ו ז"ל בקונטרס מים חיים (סי' ח"י) שבספר דברי חיים וא"כ ביו"ט אחר שאינו של פסח דל"ש תיקון חלה דיכול להשאיר העיסה על אחר יו"ט אסור. אך לפי"ז יש להבין בסוגיא שם הא דמותר לר"א לאפות מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא ואף אם מפריש אח"כ חלה שלמה מ"מ מותר מטעם הואיל [וע"ש ס' חכמת שלמה וברש"ל בתשובה דהוכיח מזה ממה דצריך לבא להואיל אי בעי בצע ולמאי צריך לבצוע מכל חדא וחדא הא יכול לבצוע מחדא על כולם וגם באמת יעשה כן וליכא טירחא בזה א"ו דצריך או שיפריש עוגה שלמה על כולם או לבצוע מכל חדא וחדא ולא סגי אם מפריש פרוסה מאחת על כולם. ותמהני על רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל בדו"ח על פסחי' שם שעמד ע"ז בתמי' הא דין גדול הוכיח מזה המהרש"ל וכנ"ל] ויקשה אם מפריש אח"כ חלה שלמה ואינו בוצע מכל חדא וחדא נימא לחומרא דילמא יש ברירה והוברר שזה חלקו של כהן ואפה שלא לצורך. בשלמא אם באמת בוצע מכל חדא וחדא לא מחמרינן מטעם הואיל דאפשר למפלגי בלישה כיון דל"ה רק איסור דרבנן שרי משום תיקון חלה אבל אם אח"כ מפריש חלה שלמה אם יש ברירה הוברר הדבר שלמפרע אפה שלא לצורך ואינו דומה להואיל אי מיקלע אורחים הרי דעל ספק מלאכת אוכל נפש אינו חייב ולעולם כל היום הוא בספק דלמא מימלכו אורחים לבא ואם יבאו ויאכלו לא עשה איסור אבל לענין הפרשת חלה שתלוי בו ולהפריש חלק הכהן מוכרח שוב אם נאמר י"ב הוברר שזה חלקו של כהן ואפה שלא לצורך:
ונראה דהנה מה שס"ד דר"א ור"י פליגי אם טוה"נ ממון ע"כ הא דשרי לאפות לר"א הא אף אם טוה"נ ממון ועובר אם לא יהי' נאפה מ"מ מוטב שיעבור בב"י בשוא"ת ממה שיעבור בקו"ע על ל"ת מלאכה וע"כ אתינן לסברת הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא וע"כ צ"ל דר"א לשיטתו דסובר אין ברירה בבירור כמבואר ש"ס נדרים (דע"ד) דאי יש זיקה בשומרת יבם אין ברירה ואף שניהם אינן יכולין להפר כיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה [ועיין טורי אבן ר"ה (דף י"ג) דכ' דר"א סבר בכורות (דף נ"ז) לגבי אחין שחלקו לענין מעשר בהמה דיש ברירה וכתבתי בגליון דשם הוא ר' אלעזר אבל ר' אליעזר מוכח מש"ס נדרים הנז' דסובר א"ב ובביצה (דף ד') דר"א סבר נשחטה הובררה דלאכילה עומדת הרי דסובר י"ב וכן ביצה (דף ל"ד) ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה וצריך לחלק בין דרבנן לדאורייתא] וכיון דא"ב שפיר רשאי לאפות כ"ז שלא הוברר ולמה דמסיק הש"ס דכ"ע סברי טוה"נ אינו ממון רק דפליגי בהואיל י"ל אף לדידן דפסקינן בדאורייתא א"ב מספק וא"כ היכא דהחומרא יהי' דאם יש ברירה עביד איסורא אמרינן להחמיר מספק דילמ' יש ברירה א"כ כיצד יהי' רשאי לאפות הא אם יפריש אח"כ חלה שלמה דילמ' יש ברירה והוברר למפרע שזאת היא החלה ועשה מלאכת אפיה שלא לצורך. יש לומר דהנה אם טוה"נ אינו ממון א"כ אין לו שום תועלת מאפית החלה רק שהוכרח לאפות כדי שלא תחמיץ ושלא יעבור על ב"י וכיון דאינו צריך לעצם האפיה רק לסלק ממנ' החשש חימוץ הוי מלאכה דאצל"ג וכמו מכבה גחלית ברה"ר בשבת שלא יזקו דהוי מלאכה שאצל"ג והחופר גומה וא"צ אלא לעפרה והמוציא מת לקברו דכולן הוי לסלק הדבר וה"נ עיקר תועלת ותכלית האפיה הו' שלא יחמץ העיסה ואינו אסור אלא מדרבנן בשלמא אם נאמר טוהנ"מ שפיר יש לו תועלת מן האפיה בעצם דיהיה לו אח"כ טוה"נ לתת לכל כהן שירצ' אבל אם טוה"נ א"מ היינו דאינו שוה כלל וכמו שהוכחתי בהגהותי בד"ח דיני חמץ (סי' כ"א) מש"ס כתובו' (דף ק"ה ע"ב) ורמ"א יו"ד (סי' ק"ס ודלא כמו שכתב במקו"ח וכן מבואר מירושלמי סוף מס' נדרים דאי טוה"נ א"מ אינו רשאי לקבל עבור זה ממון א"כ אין לו שום תועלת רק לסלק איסור חמץ והוי מלאכה שאצל"ג ומה שהקשה השא"ר דאף אי טוהנ"מ יפקיר הטוה"נ וכ' דבכ"מ טוה"נ א"מ רק לגבי חמץ לא גרע מגול"מ וכבר כתבתי בזה לעיל (סי' ד') ולדברי הירושלמי דאינו רשאי לקבל עבור זה ממון ע"כ הפירוש אי טוה"נ ממון היינו שיכול לקבל ממון בעד זה ובכ"מ הוי ממון והא דהקש' דיפקיר הטוה"נ צריך לומר דהא באמת מה טוה"נ יש לו בו מי פתי יתן לו ממון בעד עיסה חלה טמאה הא כל כהן לא יקבלנו שלא יעבור על ב"י והמקו"ח כתב בזה כיון דבאמ' הא דעובר על כל חמץ שלו חידוש הוא דא"ב ועשאה הכתוב כאלו הוא ברשותו לכן גם בזה כיון דאם ל"ה חמץ היה שוה טוה"נ והיה ברשותו אוקמי' הכתוב ברשותו אולם יש לגמגם בזה בשלמא כל חמץ דעלמא כבר הי' שלו וברשותו קודם זמן איסור וחידשה התורה אף אחר זמן איסור אינו יוצא מרשותו אבל בכה"ג דאינו שלו וחלק של כהן הוא שמפריש רק טוה"נ נשאר לו וכיון שלא ימצא מי שיקבלה איזה זכות שייך לו בה ואף בקנה חמץ בפסח דלוקה וכתב הרשב"א בתשובה (סי' קע"ו) אף דאיסורי הנאה אין לו בו זכי' מ"מ בחמץ גלי התורה הרי דאף לקנות מחדש גלי לן התורה דעובר ואוקמי' ברשותיה היינו מ"מ כיון שרוצה לזכות אמרינן דרואין כאילו נ"ה חמץ דזוכה כן אף שהוא חמץ ואסור בהנאה זוכה בו לענין שיעבור על ב"י משא"כ בחלה כיון דלא יקבלנ' הכהן איזה זכות יש לו בהעיס' למימר טובת הנ"מ לאוקמי ברשותו כדי שיעבור עליו וצ"ל כיון דאם תאמר שלא יעבור שוב לא יהי' אסור אחר הפסח וישאר לו בו שפיר טוה"נ על אחה"פ והוי גורם לממון לכך עובר וכיון שכן שפיר א"י להפקיר דהוי כדבר שלא בא לעולם [ועי' מ"ש לעיל להשיב ע"ז] עכ"פ אם טוה"נ ממון שפיר הוי מלאכה הצל"ג אבל אם טוה"נ אינו ממון שפיר הוי מלאכ' שאצל"ג וליכ' רק איסו' דרבנן ובדרבנן סמכינן לקולא לומר שוב אין ברירה:
וי"ל ג"כ בישוב קושית תוס' אמאי סמכינן לכתחלה על הואיל הא רבה לא אמר רק דאינו לוקה ולמ"ש י"ל דהא בש"ס ביצה ( (דף כ"א) הקשו אמאי עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה מותר לאפותו ביו"ט הא אפשר למפלגי' בלישה ומשני הואיל דאפשר לפייסן בנבלה והקשה הש"ס הא ר"ח לית לי' הואיל ומשני כגון דאית לי' נבל' והקשו הראשוני' הא אף לרבה דאית לי' הואיל מ"מ לכתחלה אסור רק האופה אינו לוקה וכ' שם בש"מ דלרבי עקיבא דדרש מנפש אף נפש בהמה מותר לעשות מלאכ' בשביל בהמ' רק מדרבנן אסור ומשום הואיל מותר לכתחילה איסור דרבנן וכן כתב הש"א (סי' ק"ד) לדון דמשום הואיל מותר אף לכתחלה איסור דרבנן ביו"ט א"כ ג"כ לענין חלה כיון דאי טוה"נ א"מ ליכא איסור דאורייתא במלאכת אפיה ביו"ט כיון דלא הוי רק מלאכה שאצל"ג ולפ"ז כיון דל"ה רק מלאכה דרבנן לא קש' דנימא יש ברירה כיון דאליבא דידן מספקא לן אם יש ברירה או א"ב ובדרבנן היכא דיש להקל ולומר אין ברירה אמרינן להקל כמו שהעלה הש"א דיני חמץ ואם א"ב מותר לאפות מטעם הואיל דאי בעי בצע מכל חדא:
ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף כיון דרבי אמר הלכה כר"א ולדידן לא נוכל לומר דעובר על ב"י מטעם טוה"נ ממון דאם טוה"נ ממון אז הוי אפיתו מלאכה הצל"ג והוי איסור דאורייתא ואיך נתיר לו לאפות ע"י הואיל כיון דאח"כ יפריש כיכר שלם אם לא יבצע מכל אחד ודילמא יש ברירה וקעביד איסור דאורייתא לכך הוכיח הרי"ף דע"כ סובר הטעם דעובר לא משום טוה"נ דא"מ רק מטעם הואיל אי בעי מתשל וטוה"נ בכה"ג א"מ וממילא הוי משאצל"ג ולא הוי מלאכת אפיה מלאכה דאוריי' רק איסד"ר ובדרבנן אמרינן שוב אח"כ לקולא דא"ב לכך יש לאפות ושפיר הוכיח דאמרינן הואיל כרבה והא דלא הוכיח דקי"ל הואיל מהא דשרינן מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא הוא משום דנוכל לומר כיון דע"כ לא הוי רק איסור דרבנן י"ל דסמכינן על הואיל אבל מאן לימא לן דבאיסורי דאורייתא אמרינן סברת הואיל לכך הוכיח מדאמרינן הואיל אי בעי מתשל עלה ובדאורייתא אין חילוק בין לחומרא או לקולא ועיין ר"ן מס' שבת סוף פ' המצניע דהרי"ף פוסק כר"ש דמלאכ' שאינה צל"ג פטור ועיין ב"י (סי' רע"ח). וכן יש להוכיח מדברי הרי"ף עירובין פ' המוצא תפילין שכ' בהא דאם רק חייב וה"מ לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב אבל לר"ש הוי מלאכה שאצל"ג משמע דפוסק כר"ש וכן מבואר מדברי רמב"ן מלחמות מס' שבת ועיין מס' שבת ( דף ע"ה) האי מאן דסלת סולתי ופי' הרי"ף דמוציא מעט קמח דק דק דחייב משום טוחן הרי אף דא"צ לטחינה הזאת ג"כ חייב עי"ש במאירי בחידושיו שהקשה באמת כן על הרי"ף ואכ"מ ליישב:
אך גוף הדבר דאיסור דרבנן יהי' מותר אף לכתחל' היכא דשייך הואיל שכ' הש"א וכן הש"מ הנ"ל לא כל אפין שוין ע"כ בזה דהא מבואר ביצה (דף ז' ע"ב) רבה סבר אי איכא עפר למטה אין אי לא לא חיישינן דילמא מימלך ולא שחיט והיינו דאם מימלך ולא שחט נמצא שחופר בחנם ושם ע"כ איירי בדקר נעוץ דל"ה רק איסור דרבנן הרי דרז"ל לא רצו להתיר איסור דרבנן אף אם ברור לו כעת שישחו' וחיישי לדילמא מימלך ולא ישחוט ויתעבד איסור דרבנן על מגן מכ"ש דלא שרינן לעשות לכתחל' איסור דרבנן על סמך דהואיל אי מקלע דלדבריהם מהראוי להתיר לו שישחוט מק"ו אם מותר איסור דרבנן לעשות מטעם הואיל אי מקלע לו לצורך ק"ו אם כעת נראה לו הצורך שלא נחוש לדילמא מימלך ולא ישחוט כיון דאף אם לא ישחוט לא יעשה רק איסור דרבנן וכן שם ד"י וי"א דחיישי לדילמ' מימלך מבואר דמכ"ש דלא סמכינן על הואיל וכן כבר הביאתי להעיר בזה בהגהותי בד"ח בקונטרס מים חיים שם למרן אאזמ"ו זצ"ל (סי"י) מביצה (דף י"א) מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ורב אדה בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא חזינן דבאין צריך לו אפילו חתיכה אחת אסור ואמאי נימא הואיל אי מקלעי לי' אורחים ושם ליכא רק איסור דרבנן דמדאוריית' אין עיבוד באוכלין כמבואר שבת (דף ע"ג) ודוחק גדול לומר דשם איירי בענין דל"ש הואיל וכן מן (די"ז) שם מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יטמין והטמנ' הוא רק איסור דרבנן ועוד מכמה מקומות בהלכות יו"ט לאסור איסור דרבנן לכתחלה אף במקום דשייך הואיל ודברי הש"א צ"ע ברם בדברי ש"מ י"ל דכת' לכ"ע שרי לאפות לצורך כלבים אלא מדרבנן אסור כיון דאפשר להו בעיסה שרי טירחא כי האי היכא דאית בי' הואיל אף לכתחל' היינו טירחא כי האי דעושה בחד טירחא לצרכו ועי' מ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני יו"ט (סי' א') ואם יזכיני ה' יבואר עוד בדיני יום טוב בזה וראיתי ברוקח ( סי' רע"ז) וז"ל שאם ירצה יפריש חלה קטנה ויאפנה ומאכיל לכהן קטן כדאמרינן בבכורות ואם אין שם כהן קטן קי"ל כר"א דאית לי' הואיל ואי מקלע כהן קטן אכיל הלכך מותר לאפות' או אם חפץ יאפ' הכל ויקראו שם לאחר אפיתן עכ"ל וכ"ז דלא כתוס' ורוב ראשונים דלכתחלה לא סמכינן על הואיל לכן לא תקרא שם עד שתאפה וגם מ"ש לומר הואיל אי מקלע כהן קטן מבואר בטור ורמ"א (סי' תנ"ז) דדוקא אם יש כאן כהן קטן שלא ראה קרי אז מותר ובפרט למה שהוכיחו התוס' פסחים דהואיל דלא שכיח ע"כ ל"א אין לנו לא שכיח יותר מזה שיזדמן לו אורח ביו"ט כהן קטן שלא ראה קרי לכן סתם הרמ"א דל"א להתיר רק כשיש כאן כהן קטן:
אמר המחבר כאשר בעזה"י נגמרו לצאת מדפוס העלים מדיני פסח הגיע לידי ספר זית רענן חלק ב' הנדפס מחדש ע"י בן כבוד שארי הגאון האביר המחבר זלה"ה ה"ה ידי"נ הרב הגדול שיחי' ובפתחי הספר ראיתי שמה (סי' ח') מובא פעמיים דברי אאמ"ו הגאון ז"ל מדיני פסח אשר שמע משמו והשיג עליו ובמחילה מכ"ת של הגאון המנוח ז"ל כי לא שם עיונו בדברי אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים לכן השיג עליו וכל מעיין ישפוט בצדק וישכיל ויבין כי על מגן השיג עליו והדברים פשוטים בכ"ז מצוה וחובה עלי להיות בן מכבד אב ולהציג הדברים מול עין הרואה יען כי באו לידי הדברים עת זכיתי לסיים דיני פסח בעזה"י בחיבורי:
באות א הביא דברי אאמ"ו שהשיג ע"ד הנו"ב ורעק"א ז"ל דדעתם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו דמהני ביטול של ישראל ההוא אמר דל"מ דהוי א"ב והביא ראי' מדברי הרמ"א יו"ד (סרנ"ח ס"י) דאינו יכול הלוה להקדיש המשכון. וכבוד שארי הגאון בעל ז"ר ז"ל הסכים ג"כ לזה משום דכל עיקרו של ביטול הוא מטעם הפקר וא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו כ"כ משכון ואף נכרי מישראל דלא קנ' משכון וראי' לזה מדברי המרדכי סוף פ' הספינה ומדברי הרמ"א אינו ראי' דהתם בישראל מישראל דקונה משכון עכ"ד והמעיין בדברי רמ"א יו"ד יראה שמקורו מדברי המרדכי הנז' והרמ"א סתם בכל משכון אף אם הוא ביד גוי כמו דמבואר במרדכי ואאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני חמץ (סי' ו' וסי' י"א) הביא דברי ר"י ודברי ש"מ כתובות ( (דף נ"ט) דאף במשכון קרקע דלא שייך בי' קנין מדר"י דבע"ח קונה משכון מ"מ מה שכנגד מעותיו א"י להקדיש וכן מבואר מדברי הש"ך יו"ד (סי' רכ"א ס"ק מ"ד) ומה לו להביא יותר:
ברם בגוף הדבר לענין ביטול אף כי הגר"ע ז"ל והמקו"ח (סי' תמ"ח) כ' ג"כ דבגזל חמץ פסיקא להו דהנגזל א"י לבטל דאינו ברשותו והשיג מזה על ס' תורת השלמים מבעל ח"י מ"מ יש למשדא בי' נרגא ומצאתי מקום לדברי הח"י וכן בזכרוני דפשיטא לי' לבעל כנסת יחזקאל (סי' ל"ד) שהשיג על התורת השלמים שכתב ממה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אחר הפסח אף דנגזל אינו עובר על ב"י וכ' הכנ"י דשם הבעלים פשעו שהי' להם למכור החמץ לגוי אגב חצירו או לבטל כמ"ש המג"א והטו"ז (סי' תמ"ג) ומאד דבריו תמוהין הא הלכה גלוי לכל הוא דאין אדם יכול למכור ולהפקיר דבר שא"ב והמג"א והטו"ז איירי בפקדון דכל היכא דאית' ברשות' דמרי' איתא משא"כ בגזילה אולם להמבואר בש"מ ב"ק (דף ל"ג) דאף בגזלן גמור אם הקדישו הנגזל והעמיד אח"כ את הגזלן בדין והוציא מידו ה"נ דקדיש והא דאמר ר' יוחנן דאינו קדוש הוא דוקא היכא דלא הוציאו בדיינין ואחר שגבאו בשור תם ולא קבל הדמים אנו רואים כאילו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו. ובהגהותי לדברי חיים (סי' ל"ב) בדיני מכירה הביאתי ראי' לזה מאביי דסובר בע"ח למפרע גובה ואי אקדיש מלוה קדוש כשגבה לבסוף וכתב שם רש"י דלא אקדיש גוף החוב רק מה שיגבה נאמר גם כן דלא יהני ההקדש דהוי אינו ברשותו עכ"פ ואף בקרקע במקום דא"י להוציא בדיינין הוי כאינו ברשותו ושם ג"כ א"י להוציא בדיינין הקרקע דיכול לסלקו בזוזי וכן אף במטלטלין אמרינן למפרע גובה כמ"ש הרמב"ן שם ואמאי הא אינו ברשותו הוא א"ו כיון דגבאו לבסוף חל ההקדש והמכר למפרע כמו בשור תם והביאתי עוד שם מדברי הטור והרמ"א ח"מ ( סי' ת"ז) דאף בזה"ז דאין דנין דיני קנסות מ"מ אם מכרו הניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח ועי"ש בסמ"ע אע"ג דאין לו בו דבר עד שיתפסנו אפ"ה מכירתו מכירה וזה הוי ודאי אינו ברשותו דא"י להוציא בדיינין כלל רק תפיסתו מהני ובכ"ז מהני אח"כ המכירה ועוד כתבתי שם בזה א"כ בידו להפקיר ג"כ חמץ שביד הגזלן או למכור דאח"כ כשמחזירו חל למפרע והא דכתב הרמ"א והמרדכי דא"י להקדיש המשכון אף דהקדש מפקיע מידי שעבוד מ"מ כיון שהוא ברשות מלוה הוי כא"ב היינו דא"י לאסור על המלוה דאם יחול ההקדש מהשתא מאין יגבה חובו ועיין ש"ך ח"מ (סי' רי"א) דכתב לענין המותר מן החוב דוקא להקדיש א"י אבל למכור יכול ועי"ש בנתיבות וא"כ מ"מ יש לומר כיון דיכול להפקיר ולמכור לאחר שיפדנו דמהני המכירה ואף במה דאינו בידו כלל חל המכירה למפרע כשנתקיים התנאי כמבואר ברמ"א ח"מ (ס"ס רי"א) וכמו שהאריך שם בדיני מכירה אאמ"ו ז"ל להביא ממרחק ראיות מגירושין וקידושין והדבר מבואר ברמ"א הנ"ל מכ"ש שיכול למכור משכון כשיתקיים התנאי ויפדנו דיחול המכירה מעכשיו וממילא מהני הביטול ג"כ ובגזל נמי לדעת הש"מ י"ל דמהני המכירה:
אולם בהשמטות שם הבאתי מדברי המרדכי ב"מ ( פ"א) ותשובת רשב"א דמבואר דבגזילה ל"מ המכירה אף אם הוציא בדיינים והראי' שהביאתי מאביי דאקדיש מלי' דמהני בארתי במקום אחר באורך ליישב הדברים ויבואר אי"ה בחלק ח"מ וא"כ לא מהני בגזילה המכירה וההפקר וכמו כן הביטול ל"מ אך למה שבארתי לעיל בסוג ביטול החמץ מדברי הר"ן והרמב"ן חידושי פסחים דלא יחזיקו כשלו ויחשבנו כעפר ושלא יהי' רוצה בקיומו ובארתי דאף על חמץ שברשותו והוא של גוי רק דקבל עליו אחריות י"ל דג"כ מהני עיין לעיל (סי' ב') באורך טעם הדברים. א"כ כ"ש חמצו רק שא"ב מדוע לא נאמר דמהני שיהי' חשוב כעפר כל זכות שיש לו בו ועי' תשובת ב"ח (סי' קכ"ד) ובמה שהשיג עליו הקצות החושן (סי' רי"א) ובנתיבות שם מה שישב דברי הב"ח דלענין ביטול חמץ מהני הגלוי דעת קודם שנתחמץ דאינו רוצה במה שזיכה לו רחמנא עי"ש וה"נ דכוותה כיון דגוף החמץ הוא שלו ויש לו בו זכות ולדעת הרמב"ם אף כשממושכן ביד אחרים עובר עליו מדאורייתא י"ל דמהני הביטול שלא להיות לו זכות בממון זה וכמו עפרא יחשב לו ואינו רוצה בקיומו:
ובגוף השאלה בזית רענן היכא שביטל כראוי ונאנס על הביעור אם קנסינן לי' דדעתו להקל לולא שאת פני הנו"ב והגר"ע ז"ל וכן אאמ"ו ז"ל בספרו שם הביא הכרעה בזה משם רבינו מנוח דהיכא דבטל ולא בדק כלל אף דהיה אונס חיישינן להערמה אבל היכא דביטל ובדק כראוי וביער רק על איזה פרט הי' אונס אשר לא הי' בידו לבדוק בהא ל"ח להערמה עי"ש באורך ואני כבר כתבתי שמה בהגהותי דברמב"ן חידושי פסחים מבואר אף דהי' אונס על פרט א' ג"כ אסור אחר הפסח עי"ש (דף נ"א) דגרס חנות של נכרי ומלאי של נכרי ופועלי ישראל נכנסין שם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנא' וכתב לא מפני שאומרים שמא מיד פועלי ישראל נפל בפסח דלא נחשדו ישראל על כך אלא שמא מיד פועלי ישראל נפל קודם פסח ואין בעל החנות זוכה בו שהרי שנינו מצא בחנות הרי אלו שלו וכיון שאין בעל החנות זוכה בו אלא ה"ה של מוצא כ"ז שלא זכה בה אדם ברשות הבעלים הראשונים עומד ולא מבעי למ"ד הפקר כמתנה כו' דהו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה אלא אפי' למאן דל"ל הכי הכא גזרינן ובודאי דהא מתני' ר"ש היא כו' וש"מ דכי קניס ר"ש חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לאו דוק' בעבר עלי' בב"י ובל ימצא אלא בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון קנסינן עלה דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנא' קודם פסח אבד הימנו והוא של מוצא ולא עבר עליו כלל בב"י ובי"מ אעפ"כ אסור לאחר הפסח וטעמא משום קנסא עכ"ל והאריך עוד להביא ראיה מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך ואסור אף דלא עבר הנגזל וזכינו לדעת הרמב"ן דאף שודאי ישראל שנאבד ממנו החמץ ביטל ובדק כראוי דכל ישראל בחזקת כשרות והיה אנוס ע"ז שלא ידע שנפל ממנו והיכן הוא ומה הו"ל למעבד אעפ"כ אסור בהנא' ועיין מקו"ח (סי' תמ"ט ס"ק ב') שכיון ג"כ קצת לדברי רמב"ן אבל לא מטעמו שהוא כ' דיאוש לא הוי עד דאתי לרשות זוכה וחלק מהפקר ולכך אסור אחה"פ וברמב"ן מבואר דלרבנן דהפקר אינו כמתנה כמו כן אבידה לאחר יאוש יצא מרשות בעלים וכן מבואר ברמב"ן בש"מ ב"מ (דף י') כמו שהארכתי בזה במ"א אולם אעפ"כ אסור אחה"פ אף דמסתמא עביד הישראל כל מה דהו"ל למעבד ודלא כדעת רבינו מנוח גם מוכח מדברי רמב"ן דאף באם נכרי גזל מישראל דאין שום אחד עובר על ב"י ג"כ אסור אחה"פ וכדעת החק יעקב (סי' תמ"ח סק"ד) ודלא כדעת הרי"ט אלגז"י ז"ל בס' הלכות יו"ט המובא בדברי אאמ"ו ז"ל שם מדהוכיח מגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אף דהנגזל לא עבר בב"י וכ' וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג כו' הרי דלא משום דעבר הגזלן נאסר רק של ישראל בכל אנפי אסור אחה"פ ממילא אף בגוי שגזל ג"כ נאסר כמובן:
באות ג שם כתב בנידון ששואל אחד שאל מאאמ"ו ז"ל בא' שמכר חמצו בע"פ והי' קנין כסף ושטר מכירה בקנין אגב כנהוג ונודע לו אח"כ ששכח לחתום על השטר וציוה הרב השואל שיכתוב שטר מכירה בחה"מ ובשטר ראי' אף דיכול לחזור נקנה הקרקע למפרע כיון דכסף עושה קנין ואאמ"ו ז"ל כתב מלבד דשטרי דידן שטרי קנין המה אף בשטר ראיה אינו מועיל כיון דטרם שחותם הי' ביד שניהם לחזור הוי ברשות ישראל לענין ב"י לא מבעי לדעת רדב"ז דבמתנה ע"מ להחזיר אסור מה"ד אף דמקיים התנאי ה"נ ביד כל א' לחזור ואף לדעת המג"א היינו אם הוא ביד נכרי אבל בבית ישראל לכ"ע אסור והאריך בזה בדברי הרדב"ז והמג"א וכבוד הגאון המנוח בעל ז"ר ז"ל כתב ולא דבר נכונה בזה דהואיל לא אמרינן רק על חמץ גופי' משום דכ' בי' לא ימצ' שלא יהי' לישראל שום צד מציאות כגון קבלת אחריות כו' אבל הכא לגבי החמץ ליכ' משום הואיל שהרי מכורה וקנויה לו בלא שטר רק מפני קבלת אחריות כמ"ש בעל מקו"ח (סי' ת"מ) דהוי כאחריות עולם והוי כחמצו של נכרי בביתו של ישראל ובאחריותו של ישראל ומשום ה"ט צריך להקנות לו הקרק' ותו לא איכפת לן באחריותו מפני דהוי כחמצו של נכרי בביתו של נכרי ונמצא דתורתו של הואיל בנידון זה היא רק על הקרקע דהוצרך לשטרו רק שהחמץ יגרר ממילא בזה אחר הקרקע ובדבר שאינו חמץ ל"מ מידי לאוקמי ברשותו משום תורתו של הואיל עכ"ד ימחול לי ע"כ בג"ע אף אם יהבינא לי' דהואיל הוא רק לגבי חמץ כמ"ש רבים מהאחרונים ודלא כתוס' פסחים בסוגיא דהואיל מ"מ הא אאמ"ו ז"ל השיב להרב השואל דצוה לחתום בחה"מ ואז הי' לנו ספיקא לגבי דאורייתא אם כסף קונה לנכרי מישראל או לא ומשיכה ל"ה רק קנין אגב ואם ליכא שטר על קנין הקרקע יכול כל אחד לחזור מקנין הקרקע ואין כאן לגבי חמץ רק קנין כסף לחוד ומה זה שכ' דלגבי חמץ ליכא משום הואיל דמכורה וקנוים לו בלא שטר הא בלא שטר אם נתבטל קנין הקרקע שוב ליכא קנין אגב ואנן לא סמכינן על קנין כסף לחוד א"כ צריך לקנין חמץ קנין קרקע ואם חוזר מקנין הקרקע נתבטל קנין החמץ בפרט דישראל הוי המוחזק ואף אם יתרמי אחר הפסח כבר נתלבטו הרבה אחרונים בדברי הח"י והמק"ח לדון דדין ממון כיון דמוקמינן על מרא קמא גורר גם האיסור אחריו וכמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו (סי' ג' וראשית הדברים ודאי נכונים דצריך לקנין קרקע לגמור הקנין מטלטלין בפרט אאמ"ו ז"ל נשאל מהרב שצוה לחתום בחה"מ וזה ודאי אינו נכון כלל וכל המודה על האמת יענה ויאמר כי בחה"מ פסח שחל עליו חובת ביעור חולין הוא לעשות כן לגמור המכיר' שיחול למפרע ואף לחתום אחה"פ הוא דוקא באופן אם נסמוך על קנין כסף לחוד בדיעבד או ע"ד הב"ח דבשביל הואיל לא נאמר לאחה"פ. ודוגמת שאלה כזה נשאלתי בהיותי בחו"ל פ"א באחד יורש שמכר חמצו בקנין כסף וקנין אגב מכירת קרקע ולא הי' בר עשרים שנה דיכול לבטל מכירת הקרקע וממילא לא נשאר רק קנין כסף לחוד כיון דנתבטל קנין אגב ודנתי בזה הרבה אם גם הלוקח יכול לבטל המקח כיון דהמוכר לא בן עשרים ותליא במחלוקת הפוסקים ויבואר דבר זה אי"ה בחלק ח"מ. וה"נ בנידון דנשאל אאמ"ו ז"ל כיון דשניהם בין הלוקח בין המוכר יכולי' לחזור בטרם שבא השטר לידו ואם חוזר מן הקרקע לא נשאר לגבי חמץ רק קנין כסף לחוד בודאי אם היינו פוסקים לדבר ברור דנסמוך לגב עצם הקנין לענין חמץ לאחה"פ על קנין כסף לחוד והריעותא לא הי' רק אם נתבטל קנין הקרקע הוי כחמץ של נכרי באחריות ישראל בביתו של ישראל הי' צדדים הרבה להקל אחה"פ וגם כיון דל"ה רק גורם לממון ועל ידי הואיל ל"ה ג"כ רק כגורם לממון הוי כגורם דגורם ועיין מ"ש לעיל (סי' ה') ליישב מטעם זה שיטת המג"א ( סי' תמ"א) בישראל שהלוה לנכרי שכתב המקו"ח בטעמו דביד ישראל לומר הרני כאילו התקבלתי ובח"ש כתב כיון דממילא שלא ע"י מעשה יהי' שלו הוי כגורם לממון וכ' דהוי כגורם דגורם:
ומ"ש עוד בז"ר ולברר הדברים והכרח דלא נאסר אחה"פ כשמקיים התנאי והחזירו לידו אחה"פ משיטת הטו"ז דעובר מחמת ספק שמא לא יפדנו הנכרי ובפדאו הנכרי מותר בהנא' ולמה לא נאסר משום דעבר הישראל כמו שהקש' בס' דברי משפט אלא ודאי כיון דנתברר למפר' דלא עבר מותר עכ"ד לא אדע הכונ' הא דעת רדב"ז דכל שהתנאי תלוי הוי כפקדון וכ' להדי' (סי' מ"ג) בלשונות הרמב"ם אף דנתקיים התנאי ונמצא למפרע דהחמץ הי' של נכרי מ"מ בשעת קיום התנאי כבר עבר הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר הרי דדעתו דלא אזלינן בתר מקומו ושעתו ועי' במפרשי המג"א סי' תמ"ח ) דאף אם עבר בספק ב"י קנסינן לי' לאסור אחה"פ והפ"ח פוסק כדעתו:
וקושית אאזמ"ו ז"ל בד"מ כראי מוצקים ע"ד הטו"ז דכיון דדעתו דהיכא דהוי ספק בפסח שאפשר שיהי' שלו לגמרי חמור טפי מאחריות ואם בשביל אחריות לחוד אסור אחר הפסח כ"ש בזה כיון דעובר מה"ת על ב"י בפסח וע"כ לדעת הטו"ז זה מן סברא חיצונ' דעדיף מגול"מ דאל"כ מנ"ל לאוקמי קרא דלא ימצא על קבלת אחריות דילמא אשמועינן הקרא להוציא ממשמעות דלך דמשמע שהוא שלך לבד ואין עוד שום צד שאינו שלו אשמועינן הקרא דלא ימצא אם יש ספק שמא יהי' שלו למפרע עובר ומנין לן להוסיף עוד דבשביל אחריות לבד עובר א"ו דזה ידענו מסברא כיון דאפשר שיהי' שלו לגמרי חמור טפי מאחריות וכיון דע"י קבלת אחריות נאסר לאחה"פ ק"ו בזה ועיין מג"א (סי' תמ"ח) לדעת הר"ן דפקדון ביד גוי אף דאינו עובר רק מדרבנן חמור מנוקשה ונאסר אחר הפסח כיון דמדאוריית' חייב בביעורו ואמרו חז"ל דאין זה ביעור קנסינן לי' לאסור אחה"פ ק"ו בנידון דהטו"ז כיון דבבירור עובר על ב"י מטעם שאפשר שיהי' שלו ולא מטעם ספק רק בודאי כיון דמתלי תלוי הדבר באופן שיכול להיות שהוא שלו דמהראוי לאסור אחה"פ ולקנסו ומ"ש הז"ר דאגלאי מילת' למפרע דלא עבר כשפדאו תמהני ודאי לדעת הטו"ז עובר ואם הי' לוקין על לאו שאין בו מעשה בודאי היה חייב מלקות כיון דבפסח הי' עומד בספק שמא לא יפדנו ועבר בודאי בב"י ואם כן למה לא נאסר אחה"פ ועדיף יותר טובא מקבלת אחריות כמ"ש הטו"ז ואין זה עבירה מספק רק ודאי עבירה במקום דיכול להיות שיהי' שלו דאיתברר אח"כ שפדאו:
אולם אם באנו להכריע לדינא דלא כרדב"ז הוא מוכרח מדברי רדב"ז בעצמו דכל חילו שם הוא מדברי רמב"ם דסובר בנכרי שהלוה לישראל צריך שיגיע הזמן קודם פסח הרי דאף אחר הקיום מ"מ כל זמן שתלוי בספק הוי כפקדון וממילא לדידן דלהלכה אף בהגיע הזמן אחה"פ מותר לא קי"ל כשיטת הרדב"ז במעמל"ה לאסור אחר קיום התנאי וכמ"ש לעיל (סי' ה') רק מ"מ זה דוקא במונח בבית הנכרי והתנאי תלוי ביד ישראל לבדו לקיימו שלא לפדותו וגם דמחוסר ממון ובישראל שהלו' לנכרי לדעת המג"א הוא משום דיכול לומר הרני כאילו התקבלתי ובידו לבדו אבל כשהדבר תלוי ביד שניהם לחזור ולבטל קנין הקרקע וממילא יהיה החמץ שלו דע"י קנין כסף לבד מוקמינן על מרא קמא אמרינן ביה הואיל והוי כמו בהלו' נכרי לישראל במעכשיו אם לא יפדנו דאי לאו מטע' דמחוסר ממון הו' אסור מטעם הואיל וכמ"ש אאמ"ו ז"ל בטוב טעם (סי'ב') להשיב אל השואל ובפרט דהוראת השואל הי' לחתום בחה"מ והורה אאמ"ו ז"ל דלא טוב עשה. ועוד כ' דבנידון דרדב"ז א"מ לומר הרני כאילו התקבלתי דמעמ"לה הי' התנאי שיקנה בקנין דוק' לידו והדברים מוקשי' לעין כל רוא' וראיתי בן יכבד אב בנו הרב הגדול חו"ב שיחי' בהשמטות שם הטעים דברי מר אביו ז"ל בשלשה מטעמים אולם לקושטא לא שמענו לגבי ממון דאף חזרת דמים הוי קיום התנאי אף באיתא בעינא דמה לי הן מה לי דמיהן כמו דהסכימו כל האחרונים בח"מ (סי' רמ"א) מדברי הרא"ש קידושין ואף אחר יכול לסלקו בזוזי ודאי דיכול לומר הרני כאלו התקבלתי ומה שנתן על תנאי ול"א ותחזירנו לי אולי לא רצה המקבל להתנות ועוד יש לגמגם טובא במטעמיו אפס לא באתי לידי מדה הזאת להתוכח בלעדי לברר כי אאמ"ו ז"ל דבר נכונה בזה בתשובתו להרב השואל ממנו
ודע דדברי רדב"ז שם דהחליש כח מעמ"לה וכ' וז"ל דל"ח מתנה לענין שיהי' שלו לגמרי תדע שא"י להקדישו דקי"ל כל מתנ' שאם הקדיש' אינה מקודשת אינה מתנה נהי נמי שיועיל זה התנאי לענין שחשוב כשלו לצאת בו ידי חובתו שלא יהי' שאול מ"מ לאו שלו הוא לגמרי תדע שהרי אם לא החזירו אינו מתנה וכיון שהי' באפשרות שלא יתקיים התנאי כל אותו זמן הוי כפקדון אצלו עכ"ל ולא אדע הא זה קושית הראשונים אמאי הוי מעמ"לה מתנה הא א"י להקדישו וכ' כמה סברות והעיקר כיון דאין כאן הערמ' ותנאי מילת' אחרית' הוא וכאשר יבואר אי"ה לקמן בדיני י"ט:
ומ"ש בז"ר בפשיטות דשטרי מכירה שלא כתוב בהם לעדות ולזכות רק בלישנא דהודאה לחוד זה ודאי רק לראי' בעלמא. אף אם נאמר כן אאמ"ו ז"ל לא נחית לזה רק השיב דפסיקא לי' להרב השואל דשטרי דידן הן שטרי ראי' השיב דלא כן הוא ברם לדינ' אין הודאי של אחרונים מכריע בין גדולי דורות הקודמים וכבר הביא הכנה"ג ח"מ (סק"צ) דכן ד' רשד"ם דלשון הודה ל"ה רק שטר ראי' ולעומת זה הביא ד' רש"ל בתשובה שכ' דשטרי הודא' לכ"ע הוי שטר קנין ולא הכרי' בדבר: