אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני פסח · סימן יט
בטור וש"ע (סוף סי' תמ"ח) אסור להאכיל חמצו בפסח אפי' לבהמת אחרים או של הפקר והוא מירושלמי ר"פ כ"ש מדכתיב לא יאכל חמץ אפי' לכלב הפקר ויש לדקדק למה נקיט הטור אסור להאכיל חמצו משמ' דוק' שהוא שלו הא אינו שלו לא איכפת לן ואמאי כיון דיליף מדכתיב לא יאכל היינו שלא יבא לידי אכילה אף על גב שהוא אינו נהנה מ"מ הוא מהנה לכלב ואסור וכמ"ש בהגהות מהרל"ח בטור דמה"ט אסור א"כ הא כמו כן אסור ליהנות אף מחמץ של נכרי והפקר כמו דאסור באכילה וכמבואר ברמ"א (סי' תמ"ג) ויהי' אסור ג"כ להאכיל אף של נכרי לבהמת הפקר וי"ל דלאו דוקא חמצו דהא נקט הטור ג"כ לכלב של אחרים ואם של ישראל הא אסור להכשילו שיהי' נהנה שתתפטם בהמתו באיסור ועי' תשובת מהרי"ל (סי' קנ"ז) דשאלו אם מותר להאכיל לבהמת חבירו חמץ שאינו שלו אלא מצאה בפסח בתוך ביתו אם קורא אני עליו לפני עור כו' והשיב מהרי"ל (סי' קס"א) דאסור כדדרשינן בירושלמי לא יאכל חמץ אפי' לכלבים של הפקר ומשמע דלאו דוק' חמץ שלו אלא אף חמץ של הפקר ובלבוש כ' דאפי' חמץ של הפקר אסור להאכיל ולא כתב חמצו וכ' ואסמכוה רבנן אקר' דכתיב לא יאכל חמץ בציר"י משמע אפי' לכלב של הפקר דעכ"פ יש לו הנאה במה שמאכיל ומשביע את הבהמה ואפי' הוא הפקר עכ"ל מבואר דמטעם הנא' שיש לו אסור ולא מטעם שאין זה דרך השבתה דאי מטעם זה ל"ה אסור רק להאכיל חמצו ולא של הפקר גם מבואר דהאיסור הוא מצד הנאה דנעשה רצונו ומהנה להאוכל והוי כנהנה מגוף האיסור ולא מטעם דהקפיד' התור' על איסור זה שלא יבא לידי אכילה אף שהוא אינו נהנה וה"נמ אם האיסור הוא מצד דהקפידה התורה שלא יבא לידי אכילה אז כשמשליך למקום הפקר וכלבי הפקר מצויין שם עוש' ג"כ איסור דגרם שיבא לידי אכילה אבל כיון דעיקר האיסור הוא במה שנהנה ונעשה רצונו אז דוקא אם מאכיל ממש ונותן לפני הכלב עושה איסור אבל אם משליך במקום הפקר שעדיין לא נמצא שם כלבים אין זה הנאה של כלום ובזה מיושב דברי רש"י פסחים (דף ה' ע"ב) שכ' ש"מ לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאל"כ יכול להאכיל לכלבי הפקר או לפרר ולזרוק לים וקשה הא אסור להאכיל לכלבי הפקר מדכתיב לא יאכל ואם משליך במקום הפקר ואח"כ באו כלבים ואוכלים מעצמם בזה ודאי אינו מקיים השבת' בידים וע"כ כונת רש"י להאכיל בידים שישבית בזה וזה אסור וכבר עמד על זה בתשובת פנ"י ולמ"ש א"ש כיון דכל האיסור הוא במה שממלא רצונו ומהנה להכלב זה דוקא אם רצונו בכך אבל אם נאמר דתשביתו קאי על יו"ט הוי כלא אפשר ולא מכוין בשלמ' לכלב שלו אסור דנהנ' הגוף ג"כ ומשתרשי לי' במה דנתפטם באיסור אבל לשל הפקר דלא איכפת לי' בהפיטום ואי דנתמלא רצונו ל"מ לדעת הרשב"א נדרים (דף ט"ו) דמצות לאו ליהנות נתנו אף ביש לו הנאת הגוף בשעת המצוה ודאי א"ש רק אף לדעת הר"ן דאסור מ"מ בלא אפשר ולא מכוין שרי והא דאסור לדעת הר"ן במודר הנאה ממעין כבר כתבתי במקום אחר ליישב דבריו ממה דכ' בפרק גיד הנשה דלגבי הנאה דבר שאינו מתכוין מותר אף בפסיק רישי' וכאשר עמד על זה בט"א ר"ה וכתבתי ליישב ע"נ ויבואר אי"ה ביו"ד וא"כ א"ש כיון דאינו מכוין להנאה וגם אפשר דל"ה פ"ר לענין זה ולכ"ע מותר:
ועיין רש"י ר"פ כ"ש דקתני ומאכיל לבהמה לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאסור לאכול אינו מותר להאכיל וכ' המהרש"א שם דלמאי דעביד צריכותא בחיה ובהמה איכא למימר דלגופי' איצטריך ויש לומר דכונת רש"י לדייק למה נקיט לבהמה ולחי' ולא נקט לבהמתו לכך כ' לדיוקא איצטריך דמשעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל אף לבהמה ולחי' של הפקר וכמו דמבואר בירושלמי הנ"ל:
והנה הפנ"י שם הוכיח מרש"י הנז' דאיסור זה להאכיל לבהמה של הפקר ל"ה רק מדרבנן ורש"י ) (דף ה') הנז' אזיל על ד"ת וכן נראה מדברי הלבוש דכתב ואסמכוה אקרא משמע דרק מדרבנן אסור והמקו"ח הוסיף לומר דאיסור זה אינו רק בחמץ מדכתיב לא יאכל בצירי אבל בשאר איסורי הנאה דנפקא מלא יאכל מותר וכ' דכן מוכח מתוס' פסחים (דף כ"ב) ד"ה ואבר מן החי דמותר לנכרי שלא בפניו הואיל ואינו מחזיק לו טובה וקבורה דצריך לכל איסורי הנאה הוא משום תקלה אבל להאכיל לכלבים ל"ש תקלה עי"ש עוד ותמהני לדבריו מניין לי' לאסור אף אחה"פ להאכיל לכלב או לנכרי שאינו מכירו וכמ"ש שם בחידושים ס"ק ט"ו) והיכן מצינו להחמיר בחמץ שעבר עליו הפסח דלא נאסר רק מטעם קנס וי"א דאף ששים לא צריך שיתבטל ודיו שיתנהגו בו כקל שבאיסורין ונחמיר בו עוד יותר מאיסורי הנאה של תורה אתמהה. ובאמת ממה דהטור וש"ע כתבו דין זה בדיני חמץ שעבר עליו הפסח משמע דאף לאחר הפסח אסור להאכיל לכלבי הפקר ומנין לנו זה אם נאמר דבשאר איסורי הנאה מלבד חמץ בפסח ליתא איסור זה ובאמת באו"ה (כלל כ"א סי"ב) יליף מירושלמי הנ"ל לאסור אף בשר בחלב דאסור בהנאה להאכיל לכלבי הפקר והביא כן משם הש"ד וכ"כ התו"ח (כלל פ"ח) וביש"ש חולין ומה שהביא מדברי תוס' פסחים הנה אין כונתו על סוף דבריהם שם שכתבו אי נמי אין זקוק לה משמע לי' אף שלא בפני נכרי דאין מחזיק לו טובה דמשם ל"מ כלל דאינו מהנה לשום אדם בהיין רק במה שפורק מן הבהמה אבל אם מאכיל האיסור הנאה לבעלי חיים י"ל דאסור אולם כונתו על ריש דברי תוס' שם דכתבו לפרש הא דהוכיח הש"ס דאבר מן החי מותר בהנאה מהא דתניא מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מה"ח לבן נח ת"ל לפני עור הא לכלבים שרי אף דשם איירי באבר מה"ח של נכרי מדקתני לא יושיט מ"מ כיון דהי' אסור להושיט בשכר אסור נמי בחנם דמה שמחזיק לו הגוי טוב' חשיב כמשתכר ומזה מוכח דכתבו עיקר האיסור הוא בשביל שמשתכר בהחזקת טובה ולא במה שמאכיל איסה"נ אולם באמת אינו ראי' כיון דאינו של הישרא' איירי רק של הנכרי וגם אינו מאכיל ממש לכלבים רק שמושיט לו לתת לכלבו והנכרי יכול לעשות בו כחפצו בזה ליכא איסור דאינו נהנה כלל מן האיסור כיון דאינו עושה ברצונו רק למלאות רצון הנכרי להושיט לו דמזה דייק הא לכלבים היינו אם רוצה הגוי להאכיל לכלבי' שרי להושיט לו ובזה אינו נהנה במה שאוכל הכלב וע"כ כתבו דמ"מ אם הי' אסור בהנאה אסור אף משום החזקת טובה ולעולם י"ל דלהאכיל בידים אסור בכל איסורי הנאה עכ"פ מדרבנן כמו לגבי חמץ אף דהוכיח הפנ"י במישור דרק אסמכוהו אקר' דאל"כ יש נ"מ בין חזקי' לר' אבהו וכן י"ל קצת מש"ס ב"ק ) (דף מ"א) לגבי שור הנסקל דפריך הש"ס א"כ לכתוב קרא לא יהנה למה לי לא יאכל דילמ' כתב רחמנ' בלשון לא יאכל בציר"י למען נדע דאסור אף להאכיל לכלבי הפקר א"ו דאין זה רק מדרבנן אולם מ"מ י"ל דכמו כן בכל איסה"נ אסור וכמ"ש האו"ה ועיין תשב"ץ (ח"ג סי' רצ"ג) שכתב דטריפה התירה התורה בפי' בהנאה שנאמר לכלב תשליכון אותו והה"ד לשאר הנאות שדברים האסורי' בהנא' אין מאכילין אותם לכלב ואפי' לכלב של הפקר כמו שמוזכר בירושלמי פ' כ"ש עכ"ל כנראה מדבריו דלאו דוק' מדכתיב לא יאכל וכן בכל איסורי הנא' אסור מה"ת אף להאכיל לכלב של הפקר:
ובכנה"ג יו"ד (סי' כ"ט) הביא דברי התשב"ץ והשיג עליו מן המכילתא פ' משפטים דשם איתא לכלב תשליכון אותו ככלב אתה אומר או אינו אלא לכלב כמשמעו ת"ל לא תאכלו כל נבלה והלא דברים ק"ו מה נבל' שהיא מטמאה במשא הרי היא מותרת בהנא' טריפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותרת בהנאה הא מה ת"ל לכלב תשליכון אותו ללמדך שהכלב מכובד כו' ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ומפרש אתה אומר ככלב והיינו דמותר בהנא' דלמ' דוקא לכלב כמשמעו ואסורה בהנאה ומייתי ק"ו דאינה אסורה בהנאה הרי דאף דאם הי' כלב כמשמעו והיתי אומר דאסור' בהנא' מ"מ מותר לכלב של הפקר עי"ש ובלתי ספק עיקר כונתו להשיג על התשב"ץ דסובר דהוי איסור תורה להשליך איסור הנאה לכלב של הפקר דאולי מדרבנן ודאי לא יחלוק הכנה"ג וכמו שהביא הכנה"ג בעצמו ) סי' פ"ז) משם הש"ד ואו"ה ורש"ל ותו"ח בבשר בחלב דאסור להאכילו אף לכלבי הפקר רק אולי דעתם לאסור רק מדרבנן דעל זה אין סתירה מדברי המכילתא רק דדעת התשב"ץ משמע דאסור מה"ת אולם יש לומר דהא דקאמר במכילתא או אינו אלא לכלב כמשמעו היינו להאכילו בידים באמת אסור אם הי' איסור הנאה רק להשליכו שיבא אח"כ הכלב ויאכל או יש לומר דגם המכילתא בס"ד הי' סובר דמצו' להאכיל לכלבים דאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה וכיון דעושה זה לקיים המצוה בזה אמרינן מצות לאו להנות ניתנו כמ"ש לעיל או דהוי כלא אפשר ולא מכוין להנאה לכן אמר אתה אומר ככלב דבזה הי' נהנה שנותן לזה שהוא ככלב ובאמת הי' אומר דאסור בהנאה רק לכלב ממש זה התירה התורה לקיים המצו' שלא לקפח שכר ואין זה מחשיבו להנאה לכך דן מק"ו מנבלה דמותר בהנאה והפי' הוא ככלב רק שאין הקב"ה מקפח שכר ועי' רש"י פסחים (דף כ"ב) ובפנ"י שם ומלשון הרמב"ם הלכות מ"א (פ"ח הט"ז) משמע דאסור מדאורייתא שכתב כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לנכרי או לכלבים אינו לוקה ומדלא דקדק לומר לכלבו משמע אף אם נותן לכלבי הפקר ושאינו שלו ג"כ בכלל הנאה הוא רק דסובר דאינו לוקה על הנאה אבל מ"מ איסור תורה הוא ואפשר דכונתו על כלב שלו ואשמועינן רבות' דל"מ אם מכר לנכרי דבאמת אין זה דמיהן כמבואר בראשונים משם הירושלמי סוף פ"ב דקידושין והוי רק גרם הנאה אלא אף אם נותן לכלב ומשתרשי לי' דאינו צריך להאכילו מן ממונו ג"כ אינו לוקה אף דאסור מה"ת אבל להאכיל לכלבי הפקר י"ל דסובר דמותר ומ"מ כיון דכתב סתם לכלבים משמע אף של הפקר ג"כ אסור מה"ת רק דאינו לוקה:
אגב ראיתי בדו"ח למרן רבינו עק"א ז"ל פסחים שם שעמד על דברי תוס' שכתבו להקשות אם החזקת טובה חשוב הנאה ממס' ב"מ (דף ל"ב) אם הית' טעונ' יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאוריית' אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסור הנא' ואסור אף בחנם כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צעב"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי דקשה ממנ"פ אם ענין החזקת טובה לא הוי פסיק רישי' מה פרכינן הא לכלבים שרי דילמא אתי כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ואי הוי פ"ר הא אסור אף דלא אפשר ולא מכוין כמ"ש תוס' פסחים (דף כ"ה) דכל הסוגי' דשם רק היכ' דלא הוי פ"ר ונראה דלא קשה דודאי החזקת הטובה אינו ברור רק ספק הוא אם יחזיק לו הנכרי טובה ואם מחזיק לו טובה הוי כפ"ר ואסור אף בלא אפשר ולא מכוין ולכן שפיר פריך הש"ס מהא דלא יושיט הא לכלבים שרי היינו דמותר להושיט אף דיש ספק דלמא יחזיק לו טובה ואז הוי כפ"ר ואסור אף דאינו מכוין משא"כ שם בב"מ דאי צב"ח דאוריית' א"כ חל עליו חובת המצוה אמאי אין זקוק לו כיון דהוי ספק פ"ר אין ספק פ"ר מוציא מידי ודאי חיובו דמצוה בפריקה מטעם צב"ח ועיין ר"ן סנהדרין (דף פ"ד) בהא דרב לא שביק לבריה למשקל סלוייא וה"נ דכוותה כיון דהוי ספק אי הוי פ"ר דיחזיק לו הנכרי טובה אם הי' אבר מן החי אסור בהנאה הי' אסור להושיט מטעם משתכר באיסה"נ משא"כ אם צב"ח דאורייתא אין ספק פ"ר מוציא מידי ודאי מצוה ולא עוד אלא דהכא מכוין להיתר לקיים המצו' ועי' רשב"א ור"ן סוף פ' האורג ואכ"מ בזה: