אור ברסלב
אמרי בינה אורח חיים דיני פסח › סימן ז

אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך

דיני פסח · סימן ז

סימן ו

כתב הרמב"ם (פ' ד' מחו"מ) תערובת חמץ עוברין עלי' משום ב"י ובי"מ כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח ובמ"מ דהוא כפי' רש"י ואלו עוברין היינו בב"י וכבר נתבאר מדבריו בפ"א שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אא"כ אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס ובודאי לדבריו הוא הדין דאינו עובר עליו אא"כ ביש בו כזית בכדי א"פ ויש מן הגאונים שאפילו בפחות מכן עוברים עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואע"פ שמעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו כך פירש הרב רמ"כ והמג"א (ריש סי' תמ"ב) פסק כדעת זה וכתב ונ"ל דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מה"ת מותר לאכלו לכתחילה ומכ"ש דשרי להשהותו מדאורייתא אבל במין בא"מ אע"ג דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאינו מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בב"א אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממיל' והדברים צריכים ביאור למה לענין ב"י עובר בליכא בו כזית בכא"פ. והמקו"ח כתב טעם פלוגתתן דס"ל כשיטת הר"ן דבטעמו וממשו אפילו ביותר מכא"פ יש בו איסור חצי שיעור אלמא דלא נתבטל מש"ה חייב בב"י. אבל לדעת רמב"ם דפוסק בהלכות נזיר דבליכא כבא"פ אף איסו' דאורייתא ליכא אלמא דנתבטל האיסור כשא"ב כבא"פ מש"ה אף לענין ב"י אינו עובר. וא"כ צריך להבין ביותר דעת רמ"כ בדעת הרמב"ם כיון דלית בו איסור תורה באכילתו וגם בהלכות מ"א מבואר דעתו דבלית בי' כבא"פ נתבטל ולמה לענין ב"י יתחייב.

עוד מבואר שם ברמב"ם (ה' י"ב) דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק' וכיוצא בו אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שא"ב מן החמץ אלא כ"ש ה"ז אסור לאכלו ועמד ע"ז בס' מחנה אפרים דנראה מתוך דבריו דאיירי אפילו בחולה דהא סתמא לזה קאי וא"כ קשה הא כתב בהל' יסוה"ת דכל איסורין מותרין לחולה שלא כדרך הנאתן כגון שעירב דבר מר עם דברים האסורים ה"ז מותר כיון שאין החיך נהנה ממנו א"כ בתריאק' נמי הא אין החיך נהנה ממנו כנודע. ולכאורה י"ל בפשיט' למ"ש לדין בצל"ח פסחים (דף כ"ד) דהא דאין לוקין רק כדרך הנאתן הוא שכאשר האיסור עתה לפנינו צריך שיאכל כדרך הנאתן ודה"נ לא מיקרי אלא הנאה היותר חשובה שבידו להנות ממנו כפי שהוא עכשיו לכך האוכל חלב חי פטור שהרי הי' בידו לבשלו שהוא יותר טוב וכן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהרי היה בידו למשוח עורות אבל משק' היוצא מן איסור וכבר נעשה משקה לפי מה שהוא עתה הנאה היותר חשובה הוא השתיה ומקרי כדרך הנאתן והא דאם ערב דבר מר חשוב אכילה שלא כדרך הנאתו היינו כיון שהוא מר ונתקלקל מלאכול שוב אינו עומד לאכילה רק לשאר דברים ומקרי אכילה שלכדה"נ ואם עירב דבר מר באיסור הנאה שוב אינו עומד לאכילה רק לשאר הנאות שוב חייב מלקות על שאר הנאות ועל אכיל' פטור ובזה יש לישב מה שעמד הפנ"י בהא דמבואר בפוסקים באפה פת בחמץ דאסור הא הוי שלכדה"נ ובש"ס קאמר בקש של כלאי הכרם דזה הוי כדה"נ ולהנ"ל י"ל דלאחר שנתחרך הפת ונתקלקל אינו ראוי עוד לאכילה ושוב אינו עומד לדבר אחר רק להנאה הזאת והוי כדרך הנאתו אמנם מדברי תוס' פסחים (דף כ"ח) שכ' דרבנן דמתני' אף מפרר וזורה לרוח סברי כרבנן דע"ז דאמרו אף אף היא נעשית זבל רק בחמץ דכתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה הוא ובע"ז דלא כתי' אכילה אסור אף שלא כדה"נ ויקשה הא כיון שנתקלקל שוב אינו ראוי ועומד לדבר אחר רק לזבל והוי שוב כדרך הנאה:

אך י"ל דהא כבר עמד שם הפנ"י על קושית התוס' דבלא"ה אתי שפיר דאימתי נעשית זבל לאחר הפסח ואז י"ל דסבר כר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה וא"כ י"ל ודאי התוס' מודים דכשנעשה זבל וכבר נתקלקל ואינו עומד לדבר אחר אז הוי כדרך הנאתו וכמ"ש הצל"ח רק עכ"פ עכשיו בפסח כשמפררו וזורה לרוח מעותד להעשות זבל והוי כמכין לו שיהנה אח"כ מאיסור הנאה והוי כאילו נהנה עכשיו במה שהכין לו לזבל לכך כתבו דממנ"פ מותר אי אזלית בתר השתא הא עכשיו עומד לחשיבות יותר והוי לזבל שלכדה"נ ולאחר שיתקלקל ואז לא יהי' ראוי לדבר אחר הא זה לא יהי' רק אחה"פ ואז מותר להנות ומיושב בזה קושית השער המלך דמשמע מדברי תוס' שם דשלכדה"נ אף לכתחלה שרי ואיך יפרשו המתני' דלא יסיק בו תנור וכרים הרי מבואר משם דעכ"פ אסור לכתחל' שלכדה"נ ועוד הקשה השעה"מ הא דפריך הש"ס ריש פ' כ"ש פשיטא הא טובא אשמועינן מתניתין דעכ"פ שלכדה"נ אסור מדרבנן. עוד הקשה השעה"מ שם הלכות יסודי התורה למה דמשמע מדברי תוס' פסחים (דף כ"ה) ד"ה שאני היכל ופירש"י שאין זה דרך הנאתו וכ' תוס' דהא דאסור לישב תחת צל אשרה משום דאשרה לצל עשויה והוי דרך הנאתו ועוד דבע"ז לא כתיב אכילה מבואר לתירוץ ה"א דאף בע"ז מותר שלכדה"נ רק צל אשרה הואיל דעומד לכך אסור ויקשה ממתני' דע"ז דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ואמאי אסרו זוז"ג כיון דליכא גורם איסור דהוי שלכדה"נ ולמ"ש אתי שפיר הכל דכיון דמסיק בהחמץ ונעש' שרוף אינו עומד לחשיבות אחר רק להנות מגחלתן והוי כדרך הנאתן ולכך פריך בש"ס פשיטא דלא יסיק דאף דהשתא הוא שלכדה"נ מ"מ אח"כ יהנה כדה"נ וכן שפיר אמרו לו לר' יוסי אף היא נעשה זבל כיון דאח"כ כשבסוף יתקלקל אז לא יעמוד שוב לדבר אחר ואז יהנה ממנו כדה"נ ולפי זה שפיר אסור בפסח התריאק"ה שעומד עכשיו אחר התערובות לאכול לחולים והוי כדרך הנאתן:

אולם מדברי רש"י ותוס' פסחים דף כ"ד) מבואר דלא כדברי הצל"ח בזה וכמ"ש בעצמו שם וגם מדכתבו התוס' הא דאכל ציפור בכ"ש בחיה הא הוי שלא כדרך אכילה וכ' סתם עוף רך וחזייא לאומצא חשיב דרך הנאה מבואר אף דיותר טוב לאכול מבושל מ"מ לא תליא דוקא בזה אם עומד לדבר יותר חשיבות או לא רק שיאכל כדרך אכילה והדרא קושית המח"א לדוכתה:

ונראה דהנה זה לשון הרמב"ם (פ"ה מיסה"ת) בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהוא דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערל' או שמשקין אותו דברים שיש בו מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפי' שלא במקום סכנ' חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אף שלכדה"נ עכ"ד [ומדברי הרמב"ם כאן מבואר דאף אכיל' דיוה"כ דלא כתיב בי' אכילה רק בלשון תענו נפשותיכם מ"מ דוקא כדרך אכילתו אסור מה"ת אבל שלא כדרך אכיל' גם ביוה"כ אינו חייב ודלא כמו שהעלה השא"ר (סי' ע"ו) וראיתו מדלא פטרינן באוכל אכילה גסה רק מטעם פרט למזיק ודבריו צ"ע מש"ס יבמות (דף מ') וכ"ת רצה לתאבון אכלה רצה אכילה גסה אכלה ופריך אכילה גסה מי שמיה אכילה והא אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור ואם נאמר דאכיל' גסה הוי שלא כדרך אכיל' למה להקשות מר"ל תיפוק לי' כיון דשם כתיב ואכלו אהרן ובניו וכיון דכתיב לשון אכילה שמעינן דבעי כדרך אכילה וכמו שכ' שם רש"י אלא ודאי מדמקשינן מר"ל ע"כ דאכילה גסה לולא שהוא מזיק הוי כדרך אכילה ואכ"מ בזה. רק עכ"פ מדברי רמב"ם כאן מבואר דגם ביוה"כ בעינן לחייבו שיאכל כדרך אכילה] ויש להתבונן בסדר דבריו דבריש' פתח בכדרך הנאתן פרט לאיסורי אכילה שקצים ורמשים וכן אכילה ביוה"כ דאינם איסורי הנאה וכייל בהו ג"כ איסורי הנאה חמץ בפסח ובהיתר שלכדה"נ דייק שעושה רטיה או מלוגמא מחמץ שהן איסורי הנאה אולם עושה שלכדה"נ ושבק עירב בו דבר מר בחמץ או בערלה רק דייק שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל ולמה לא כת' ג"כ מעורב עם איסורי הנאה דהוי שלכדה"נ מזה נרא' בעליל דדוקא בעירב דבר מר באיסורי מאכל זה הוי שלכדה"נ אבל אם מערב באיסורי הנאה דבר מר חייב עכ"פ מצד נהנה דהא ר' יוחנן ור"ל מחולקים (ס"פ גיד הנשה) באיסור אכילה אם חייבו התורה על הנאת גרון או חיך או הנאת מלוי הכרס שמשביע מעיו ואנן קי"ל דעל הנאת גרון וחיך הוי שם אכילה ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית חייב שכן נהנה גרונו בכזית אף דלא מילא כריסו בכזית אולם מ"מ יודה ר' יוחנן דגם מה דמילא כריסו הוא הנאת מעיו שמשביעו ומשבר רעבונו ואינו תאב עוד לאכול. ובמערב דבר מר אף דאינו חייב על הנאת חיך כמו דמדייק הרמב"ם דלית בי' הנא' לחיך מ"מ מי יכחיש דאחר שיורד לתוך מעיו ונתמלא כריסו מזה נהנה עכ"פ שבר רעבון מעיו לכן אף דפטור על אכילה הזאת שלא הי' הנאה לחיך מ"מ הנאה יש במה שמילא את כריסו והנאה הזאת הוי כדרך הנאה להניח מאכל בכריסו ואסור מדאורייתא לכן אם מערב בו דבר מר נקיט הרמב"ם רק איסורי מאכל שהן מותרין בהנא' זולת באכיל' אסור וכשמער' בו דבר מר ואין בו הנאת חיך לאו שם אכילה הוא ואף דמ"מ נהנה במה שממלא כריסו מ"מ הא זה מותר בהנאה אבל חמץ בפסח או ערלה דהן איסורי הנאה אף כשמערב בו דבר מר מ"מ אף דאינו ראוי לאכיל' דלא הוי הנאת חיך אבל שם חמץ לא נפקע כל זמן דלא נפסל מאכילת כלב וא"כ יש לו הנאה עכ"פ במילוי כרס לא מבעי' למ"ש הצל"ח דמשקין כיון דאינן עומדין רק לשתי' הוי כדרך הנאתו ה"נ בזה כיון שבלע וירד תוך מעיו שוב אינו עומד לדבר אחר רק למלא כריסו מזה והוי הנאה הזאת כדרך הנאתו ואפי' אם נאמר דלא כשיטת הצל"ח מ"מ זה הוי דרך אכי' למלאות מעיו דלגבי מילוי כרס ליכא נ"מ אם יש בו דבר מר או לא רק לחיך ליכא הנאה ולא מקרי אכילה רק בהנאת חיך אבל מ"מ הנאת מלוי כרס הוי כדרך הנאה לכך נקיט הרמב"ם באיסורי הנאה רק אם עשה מלוגמא או רטי' משא"כ באכילה שיש הנאת מלוי כרס ומעיו בזה אף דעירב דבר מר אסור אולם מ"מ מלקות אינו חייב על זה לדעת רמב"ם דא"ח מלקות על הנא' לכן אף דבהלכות מ"א (פ' י"ד) כ' הרמב"ם דכל אוכלין האסורין א"ח עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם דחייב אפי' שלכדה"נ וכ' כיצד המחה חלב וגמאו או שעיר' דברים מרים לתוך יין נסך או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור ואם ערב דבר מר בקדרה של בב"ח או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב עכ"ל אף די"נ אסור בהנא' מ"מ אם עירב דבר מר אף דלגבי מעיו הוי הנאה מ"מ כיון דליכ' הנאה לחיך לאו שמא דאכילה ושתי' הוא דלזה הוי שלכד"א ואכילת ושתית מעיו ל"ה רק הנאה ועל הנאה א"ח מלקות לדעתו אבל לענין איסור מ"מ שם איסור עליו מצד הנאת מעיו ואסור לחולה שאין בו סכנה מה"ת ולכך נקט הרמב"ם בהלכות יסה"ת רק באיסורי אכילה עירב דבר מר ובאיסורי הנאה מותר רק מלוגמא ורטי' ולא לאכול דעכ"פ יש הנאת מעיו ומה"ט אתי שפיר דברי הרמב"ם בהלכות מ"א דלא סיים דבכלאי הכרם ובב"ח חייב בהבאיש והסריח כמ"ש בשאר איסורים לפטור מטעם שלכדה"נ:

ובספר חות דעת יו"ד (סי' ק"ג) דמ"מ כשהסריח והבאיש פטור מטעם אחר דכבר נפקע האיסור דילפינן מנבלה דהראוי לגר קרוי נבלה ושאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה ואף אם ממתקו ומתקנו אח"כ מ"מ מותר דכבר פקע ממנו איסור נבלה אבל אם אכל הנבלה שאינה ראוי' כמות שהוא בלא מיתוק ותיקון בלא"ה פטור דהוי שלכד"א לכך בב"ח וכה"כ בנפסל מאכילת אדם פרח מני' איסורא וכן פשיטא לי' לבעל שאגת ארי' (סי' ע"ה) וזה צ"ע דלא נוכל למילף מנבלה דשם לאו איסור הנאה הוא רק איסור אכילה אבל באיסורי הנאה דאף אפרן אסור כל זמן שלא נעש' מצותן ומבואר בדברי תוס' ע"ז (דף מ"ט) הא דגידולי ערלה אסור למאן דס"ל זה וזה גורם אסור וגידולי תרומה מותר מה"ת משום דערלה אסור בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו עי"ש ואף בדבר שזרעו כלה מ"מ כיון דגידולין ממקור וסיבת האיסור באו מה שהוא איסור הנאה כן נמי אף בנפסל מאכילת אדם כ"ז שלא נעשה מצותן יהי' אסור שבא בגורם דאיסור הנאה וכן מבואר מדברי הרמב"ם הלכות מ"א וש"ע יו"ד (סי' רצ"ד סי"ב) דפוסק אם נטע אגוז של ערלה הפירות שיוצאים ממנו מותרים וזוז"ג מותר וסובר דפירות דאיסורא וקרקע דהתירא הוי זוז"ג ודלא כשיטת התוספות ורמב"ן ע"ז שם דסברו אגוז וקרקע שני ענינים הם ולא הוי זה וזה גורם ועי"ש ברמב"ן ור"ן וריטב"א לשיטתם באמת לרבנן מותר אף דל"ה זוז"ג הטעם משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח ועי"ש תוס' ד"ה ואין ובמהר"ם לובלין [ותמהני על גליון רעק"א ז"ל שכ' ביו"ד שם דדעת התוס' לאסור דלא מקרי זוז"ג דאגוז וקרקע הפעולות שני ענינים הם מניין לו זה אף דחלקו על זה דזה לא נקרא זוז"ג מ"מ מבואר דסברו לרבנן אם נטע מותר מטעם דכבר כלה בארץ עד שלא יצמח כמבואר למעיין שם בתוס' ובמהרש"א ואם כן ודאי הלכה כרבנן בזה] ולדעתי נראה דלרבנן כיון דכבר כלה אף דבא מסיבת איסור הנאה מ"מ הבא מכחו אינו אסור ואף דל"ה זוז"ג ובאמת יש להבין הא דמבואר סוף תמורה דאפרן מותר רק מטעם דנעשה מצותן ואכ"מ בזה עכ"פ לדעת רמב"ם דרק מצד דהוי זוז"ג מותר חזינן דהבא ומסתעף מאיסור הנאה אף דכלה ונעשה עפר הי' הבא מכחו אסור רק מטעם דהוי זוז"ג מותר ובלעדי זאת נשאר באיסורו להנות ממנו ובאמת מדכ' הרמב"ם בהסריח והבאיש דפטור וכלל זה בבבא דשלכדה"נ כתב הנו"ב מהד"ק ח' יו"ד (סי' כ"ו) דסובר כר' מאיר דדוקא בסרוח מעיקרא ולא חל שם נבלה אבל אם חל כבר שם איסור נבל' אף דא"ר לגר הוי נבלה וצריך שיפסל מאכילת כלב וכמו דפוסק כן לענין טומאה. וא"כ בודאי יש לדקדק בדברי הרמב"ם למה לא כתב לחייבו בב"ח וכלאי כרם בהבאיש והסריח כיון דחייב אף שלא כדרך הנאתו אולם למ"ש א"ש דבנפסל מאכילת אדם לאו תורת אוכל עליו לחייבו בלאו אבל מ"מ אסור לאכול מטעם הנאה דמילוי כרס ומ"מ אינו לוקה ע"ז דדעת הרמב"ם דאינו לוקה על הנאה

ולפ"ז אתי שפיר הא דתריאק"ה אסור לאכול בפסח דאף דאין בו טעם לחיך ונפסל מאכילה מ"מ הנאת מעיו ומלוי כרס איכא ואתי שפיר קושיית המחנה אפרים:

והנה דעת התוס' דלוקין על הנהנה מאיסור הנאה כמבואר מתוס' פסחים סוגיא דחזקיה ותוס' חולין (דף ק"כ) ועיין ש"ג פסחים פ' כ"ש ולדבריהם י"ל באמת אם אוכל איסור הנאה שלא כדרך אכיל' מ"מ חייב על הנאת מעיו ומילוי הכרס כמו שהוכחתי מדברי הרמב"ם דאסור מה"ת רק לשיטתו אינו לוקה על הנאה אבל להתוס' דבכל מין ממיני הנא' לוקה אף בכה"ג לוקה ומובן בזה דברי תוס' נזיר (דף ל"ז) סוגיא דטעם כעיקר שכתבו בהא דקאמר הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס אי בעיני' דקא שריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם פי' רש"י דלאו אכילה היא לחייבו עליה והתוס' כתבו שם ומ"מ נראה דאי מתרמי הכי מודו דחייב ובהכי לא איירי מבואר דסברו דאם אחשבה ואכל בעיניה דחייב עליה מלקות ולכאורה תמוה הא משנה שלמה שנינו במס' יומא אכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה כו' והשותה ציר ומורייס פטור וציר ומורייס לטבל עבידי ומש"ה פטור כיון שלא אכל דרך אכילה ובטלה דעתו אע"ג דאחשבה אצל כל אדם וא"כ אמאי חייב בכותח כשאכלה בעיני' ומצאתי ברדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ה) שעמד על זה ולמ"ש אתי שפיר דהתוס' לשיטתם דעכ"פ לוקה על הנאה א"כ אם אכל כה"ג ניהו דהוי שלכד"א ולאו שם אכילה ע"ז לחייב מפאת אוכל איסור אבל מ"מ הנאת מעיו ומילוי כרס יש לו ולוקה ע"ז כנ"ל:

ומעתה אף דסובר הרמב"ם בנזיר וכן בחלב בתערובות פחות מכזית בכדי א"פ דאינו חייב וסובר בהלכות נזיר דאינו אסור רק מדברי סופרים מ"מ זה דוקא באיסורין דאינן איסור הנאה רק איסור אכילה אבל באיסורי הנאה מודה הרמב"ם דאף דליכא כזית בכא"פ מ"מ אסור מן התורה מטעם הנאה דהא כל הטעם דמותר מה"ת אף דידענו מהלמ"ס דכזית בכא"פ דאורייתא ולא אמרינן בזה אחרי רבים להטות מ"מ כיון דחשיבות האוכל הוא בטעמו וחיך אוכל יטעם הוי כניכר האיסור דלא נתבטל וכמ"ש הרשב"א חולין (דף צ"ח) וע"כ באין בו שיעור כזית בכא"פ דמותר מה"ת הוא מטעם שכתבו המפרשים דחצי שיעור ע"י תערובות אינו אסור מה"ת ולפ"ז הוי כמו לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת ומ"מ מודה ר"ל באיסורי הנאה דאף חצי שיעור אסור מה"ת שהרי נהנה כמבואר בירושלמי דתרומות ) פ"ו) א"כ לענין איסור הנאה אף אם יש בו רק ח"ש ע"י תערובות כיון דמ"מ נרגש הטעם ולא נתבטל רק מצד אכילת ח"ש ע"י תערובות אינו אסור מה"ת מ"מ לענין הנאה הוי שיעור שלם ואסור מה"ת ואתי שפיר שיטת הרמ"ק דלענין בל ירא' אע"ג דליכא בתערובות כזית בכא"פ אף דאינו חייב מלקות מטעם דאינו אוכל שיעור שלם וגם מצד אכילת ח"ש ליכא איסור תורה הואיל דהוא ע"י תערובות אבל מ"מ אסור מה"ת לאכול מצד איסור הנאה דעכ"פ נהנה במילוי כרס והנאת מעיו הוי הנאה לכך עובר נמי בב"י רק על הנאה אינו לוקה אבל מ"מ איסור דאורייתא יש ושפיר עובר בב"י:

אך לכאורה י"ל דתליא במ"ש המל"מ הלכות מ"א ובהלכות אבל לחקור בהא דקי"ל נבלה שא"ר לגר אינה קרוי' נבלה באיסור הנאה אם נפקע ג"כ ממנו איסור הנאה היכא דא"ר לאכילת אדם וכתב דאיסורי הנאה דנפקי מלא יאכל כ"ז שחייב על אכילה חל עליו ג"כ איסור הנאה ובנפסל מאכילת אדם דאינו חייב עוד על שמא דאכילה שוב לא שייך בי' איסור הנאה. א"כ בנתערב בו פחות מכזית בכא"פ דשוב לא שייך ביה אכילת איסור מה"ת ל"ש בי' איסור הנאה אולם נראה דדוקא בנפסל מאכילת אדם דשוב לא יש מציאות איסור אכילה פרח ממנו האיסור אבל בנתערב כיון דבאמת לא נפסל מאכילה רק דל"ש בי' איסור הואיל דהוא ח"ש ע"י תערובות ומ"מ אם אוכל כזית מתערובות לצרף להשלים לאיסור בעין שאכל מעט פחות מכזית אם נאמר דחייב ודאי לא פקע מני' איסור הנאה ואף אם נאמר דתערובות אינו מצטרף הואיל דהוא ע"י תערובות מ"מ איסור הנאה לא נפקע ממנו בכה"ג ובאמת מ"ש המל"מ דמה דלא נפקי מלא יאכל אז אף כשנפסל מאכילת אדם אסור מצד הנאה יש להביא ראי' לזה מדברי תוס' ע"ז הנ"ל דערלה דאסור בהנאה לכך גידוליו אסורין אף בדבר שזרעו כלה הרי אף דכבר נפסל מאכילה כשכלה מ"מ איסור הנאה לא פרח מני' ועוד הא חזינן כ"ז שלא נעשה מצותן דאף אפרן אסור. אולם יש להתעורר עפי"ז מש"ס ב"ק (דף מ"א) דפריך לכתוב לא יהנה ומאי פריך דלמא לכך כתבה רחמנ' לאיסור הנאה בלשון אכיל' לדעת דאם נפסל מאכילת אדם ולית בי' שמא דאיסור אכילה מותר גם בהנאה מה שאין כן אם הי' כתוב בלשון איסור הנאה ויש ליישב:

ומ"מ דברי הכו"פ (סי' פ"ז) שהשיג עליו הח"ד שם במה שרצה לומר דנותן טעם לפגם תליא באיסור שלכדה"נ המה תמוהין דאף בכה"כ ובב"ח אף בנפסלו מאכילת כלב אסור היינו מטעם הנאה וכמו בכל איסורי הנאה דמ"מ נוטל"פ מותר ולמה יגרע בב"ח וכה"כ משאר איסורי הנאה וגם י"ל מ"ש הח"ד דילפינן מנבלה שא"ר לגר אף דבב"ח אסור בהנאה מ"מ דרשינן סמוכין במשנה תורה ומדכתיב לא תבשל ואח"כ כתיב לא תאכל כל נבלה להורות דאיסור בב"ח דומה לזה לנבלה דהוא דוקא הראוי לגר קרוי נבלה ושא"ר לגר אינו קרוי נבלה לכך בנסרח י"ל דלית בי' איסור בב"ח וצ"ע בזה:

וראיתי בכו"פ שם שכתב לדון למ"ד אפשר לסוחטו מותר בב"ח ואם בא אליהו ואמר דכבר נסחט החלב הי' מותר וא"כ בנשרף לעפר ודאי דפרח מיניה טעם חלב ונסחט בבירור ואמאי יהי' אפרן אסור עיי"ש ולמ"ש י"ל כיון שנשרף והאפר בא מתערובת איסור בב"ח ובא משניהם אסור כמו גידולי ערלה בדבר שזרעו כלה וצ"ע בזה דמ"מ י"ל אין האפר בא רק מן הבשר ולא מן החלב. ועיין ש"ך י"ד ) סי' קכ"ג ס"ק כ"ו) חרצנים וזגים של גוים ושמרי יין שלהם דכ' האו"ח דאם שרפן אף תוך י"ב חודש אפרן מותר ותמה הש"ך דבריב"ש מבואר דבסתם יינם אפרן אסור ובדגול מרבבה שם מתרץ דדוקא אם קבל חטים בשכר יי"נ או יין בעצמו לענין יי"ש היוצא בזה אוסר הריב"ש אף אפרן אבל שמרי יין השמרים בעצמם ח"ב איסור רק מצד הלחלוחית המעורב בהם ולכך אם שרפן בודאי כלה הלחלוחית ונשאר רק השמרים ואין האפר אסור עיי"ש. וה"נ י"ל דכוותי' דהחלב בודאי כלה ונשרף והאפר בא מן הבשר וכדברי הדג"מ מבואר בתשב"ץ (ח"ג סי' רצ"א) החרצנים והזגים לא מפני עצמן אסורין אלא מפני לחלוחית וכשכלה הלחלוחית לא נשאר בהם איסור עי"ש ומ"מ י"ל בבשר בחלב אף דאפשר לסחטו ולהפריד זה מזה מותר מ"מ האפר בא מן שניהן ביחד הוי כבא מגוף איסורי הנאה:

ונראה למ"ש ביין נסך דהאיסור הוא כמו ע"ז ואף מן סתם יינם כמו דאפרם אסור כן נמי אף בנפסל מאכילת כלב מ"מ אסור בהנאה וצ"ע בתרה"ד (סי' קכ"ט) שכ' בדיו הנעשה מי"נ דלא פקע מיני' איסור שתיה והנאה וכ' וניהי דאפשר דמדאורייתא פקע כה"ג כדאמרינן אפשר לנבלה שתעשה שחוטה כלומר שתהא מוסרחת ותהא מותרת מ"מ מדרבנן לא פקע עכ"ל ולמה לי' לזה הא אינו דומה איסור הנאה לאיסור אכילה דכיון דמ"מ בא דבר זה בסיבת וגרמת איסור הנאה אסור כמ"ש תוס' ע"ז הנז' ואינו דומה לנבלה דהוא איסור אכילה בלבד ובפרט ביי"נ דאסור כמו ע"ז דאף אפרן אסור מדכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכמ"ש תוס' סוף מס' תמורה:

תוכן העניינים

אמרי בינה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה