אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני יו"ט · סימן כא
בדבר שהעלה בס' דברי חיים אאמ"ו ז"ל דיני לולב (סי' א') דהמקבל אתרוג מחבירו במתנה ע"מ להחזיר צריך שיהיה לו זכות וקניה שיהיה בידו לתת גם לאחר במעמלה"ח דאל"כ לית ליה ביה זכיה והביא שמצא כן אח"כ בסדר דרך חיים מרבינו הגדול בעל חות דעת. התעורר כבוד ידידי הרב מוהר"ר שמואל העליר מעה"ק צפת ת"ו וכתב אלי בארוכה לצדד לזכות ההמון שאינם נזהרים בזה והיה לי בזה עמו מו"מ של הלכה ולמלאות רצונו אציגה נא בזה כל דבריו וז"ל באתי להגיד כי מר ותורתו חביב אלי ואני מחבב מאד ספרי מר אביו ז"ל דברי חיים ודברי משפט מזקינו הגאון ז"ל כי המה סברות ישרות לאמיתה של תורה וניכר כי למדו תורה לשמה ואשר למדתי בחוה"מ מתוך טרדתי במס' סוכה (דף ל"ה) בתוס' ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה שכתבו שם וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו כו' ומקשה המהרש"א דלפ"ז אכתי אפשר לומר דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכיל' ושאני תרומה דמיכתת שיעורי ותירוץ המהרש"א באמת דחוק מאוד דלדבריו כל השקלי וטריא של הש"ס הוא הכל בכדי כאשר כבר עמד עליו הרב הגאון מקוטנא ז"ל בספרו זית רענן ואני ביותר קשה לי על דבריו דכתב דלא משכחת חילוק כ"א בטבל דאין היתר אכילה ואית ביה דין ממון וכיון דטבל אסור משום שותפות תו ליכא נ"מ הא איכא נ"מ בטבל ביד כהן דליכא שותפות וזה קושיא גדולה וראיתי בס' זית רענן הנז' שמתרץ כיון דמתניתין נקט בכל גוני תרומה טמאה ואיכא לאשכוחי בתרומה טמאה דלית בה מיכתת שיעורא כגון שאמר חוץ מקליפתה החיצונה יע"ש הנה הגם שהוא דבר חכמה אבל במחילה מכת"ר כי שגיא' הוא דהא להאי דיעה דנימוח בפנים גבי אתרוג כשר ה"ה גם נתרוקן בפנים כשר דחסרון בפנים לא מקרי חסרון ותו ליכא נ"מ בין למ"ד היתר אכילה או דין ממון וק"ל ובספר דברי חיים מתרץ דזה גופ' קושית הש"ס דהא א"א לומר דאתרוג תרומה טמאה אסור אלא אם נאמר דטבל אסור דהא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל עלי' דהדר לטיבליה והוא נכון מאוד אלא דהוי קשיא לי דהא מבואר פסחים (דף ל"ה) דתרי הואיל לא אמרינן א"כ עדיין נשאר קושיית מהרש"א דלמא מאן דבעי דין ממון כשר בטבל ושאני תרומה טמאה דבעינן תרי הואיל דהא גם טבל הוי עכ"פ אסור מטעם שותפות אלא דאמרינן הואיל שיכול לחלקו למחר ממקו' אחר וכדכ' הרמב"ן. ומצאתי בס' שער המלך בפ"ז מה' חמץ דמדייק שם דבדבר שהוא בידו אמרינן תרי הואיל ותו לא קשה. והוי קשיא לי תו דהא מפורש בתוס' דהאי דמכתת שיעורא עדיף טפי למימר משום לאסור גם בשאר ימי החג ולפי סברת דברי חיים הנז' מאי מקשה התוס' להגמרא למימר טעם מיכתת שיעורא הא מיכתת שיעורא אינו אלא אי טבל אסור ובשאר ימי החג דלא בעינן לכם וטבל מותר תו ליכא מיכתת שיעורא ג"כ ורציתי לדחוק ולומר כי עיקר קושיית התו' הוא משום ערלה דעיקר פלוגתיהו דר"ח ור"א עלה קאי ותרומה טמאה אגב גררא נקטי' התוס' וזה דוחק. שוב אמרתי דזה לא קשה כלל דהא המשנה דנקיט תרומה טמאה בכל גווני נקט בין ביד ישראל בין ביד כהן כמפורש בשו"ת הרשב"א ח"ד (סר"ב) ותרומ' ביד כהן הוי שפיר מיכתת שיעור' דליכ' למימר הואיל אי בעי מיתשל ולזה שפיר מדויק לישנא דתוס' דמקשה על עיקר מחלוקת דר"ח ור"א שהוא לגבי ערלה לימא טעמא דמיכתת שיעור' וממילא יהיה נ"מ גם בתרומה טמאה כשהוא ביד כהן וכן דייק שם לשון התוס' ונכון וק"ל. ברם מה שראיתי שמה שנוטה להחמיר ביום א' במעמלה"ח דבעינן שיתן ע"מ שיכול המקבל ליתן לאחרים זה דבר שא"א לקיימו כלל ואני בעצמי שאני קונה אתרוג בסך רב וכשאני נותן לא' אני חרד עליו שיהיה נוגע ואינו נוגע וליפק בהגבהה לבד מכ"ש שלא ליתן לאחרים וכן כל העולם אין נוהגים זה וראיתי שמביא גם זה בשם הסידור מבעל חו"ד ומצאתי בספרו נחלת יעקב בח"ב (דף כ"א) בחי' סוכה שכ' כן באורך אבל לפע"ד לא נראה דבריו בראש מה שנראה מכל המשך דבריו דבאתרוג בעינן דין ממון שיכול למכרה ליהנות בו בפרוטה וע"ז בנה יסודו הוא יסוד נופל ואישתמיט מיני' דאין הלכה כמ"ד דבעינן דין ממון כמבואר ברמב"ם ה' בכורים מובא בגליון הש"ס לאמת דבעינן שיהיה שלו אבל דין ממון לא בעינן והם שני דברים וגם מה שכתב שדברי הרשב"א בתשו' סותר לדבריו בחי' סוכה וע"ז בנה יסודו תמהתי מאוד מי לא ידע אשר חידושי מס' סוכה אשר ברשב"א אינו מהרשב"א אלא מהריטב"א ובאמת מחולקים המה כמו שמחולק הר"ן נדרים עם הרשב"א בזה כמבואר במחנה אפרים הל' זכי' (סי' ח) וכן משמע להדיא מתוס' סוכה (דף מ"א ע"ב) ד"ה ואם לאו שכ' ומה שלא החזירו ר"י לר"ג אלא נתנו לראב"א כו' דעתו של ר"ג הי' שיצאו כולם ואח"כ יחזירהו וכן כתב הרא"ש שם והיינו דקשיא להו הא לא יצאו האחרים אם לא החזיר הא' להבעלי' ומ"ש הש"ע (סי' תרנ"ח) דיכול ליתנו לאחר כשיצא דהיינו דהבעלים רצונם כך ואם לאו לא יצאו האחרים והוא משו"ת הרשב"א (סי' אלף) וכן מבואר שם להדיא למדקדק בדבריו ול"ק מידי מה שמקשה היד אפרים למה הטור לא הביא דעת הרא"ש דמשמע דפליגי בזה על הרשב"א כי באמת לא פליגי דמאי דמותר היינו בגוונא דר"ג דהיו בספינה ואין להם אתרוג אחר דגם בסתמא ידעינן שכך דעתו של ר"ג או דפי' כך להדיא וכן בח"מ (סי' רמ"א) גבי מתנה עמלה"ח כ' שם שצריך להחזיר מיד והיינו שגם אצלו לא ישהה כלל מכ"ש שלא ליתנו לאחרים וכן ראיתי בפ"מ (סי' תרנ"ח) דייק הכי מתי' מיד וכן משמע להדיא משו"ת מהרשד"ם או"ח (סי' כ"א) דאם א' נתן לאחר בלא דעת בעלים לא יצא אלא הא' יוצא ומחזיר לבעליו מכל הנז' משמע להדיא שהא' יוצא גם שנתנו שלא לתנו לאחרים ואינו ענין כלל לאיסור הנאה למאן דס"ל דלאו דידיה דאיסור הנאה שאני מה שא"כ במתנה עמלה"ח הוא שלו ממש כ"ז שהוא בידו וקונה אותו לזכות בו ולברך גם שמצות לאו ליהנות ניתנו כיון דלא רביע עליו איסור אכילה והנאה הוי שלכם וכן נראה להדיא מגמרא ב"ב (דקל"ז) אלא הכא אי מפיק לא נפיק בה למאי יהבה ניהליה אלא מיפק דכ"ע לא פליגי דנפיק ביה ופירש"י שם שהרי אין בו פירות אחרות והגוף אינו יכול למכור ולאכול ולא ניתן לראשון אלא לקיים בו מצות נטילה ולכם קרינן בו עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי והרי היתר אכילה לכ"ע בעינן ובזה וכן כל מתנה עמל"ה הא א"א לו לאכלו והאיך יוצא בו אלא היתר אכילה דאמרי' לאפוקי איסור כגון ערלה אבל זה שמצד אחר בא לו שאינו יכול לאכלה או למכרה הוי שפיר לכם וכן פשטא דלישנא דרבא דקאמר נטלו ויצא בו והחזירו יצא משמע הכי וחלילה לי ואיני כדאי לחלוק אבל שגם הוא לא החליט אלא כתב לכאורה נ' וגם למצוא זכות במה שכל העולם לא נהגו כן כתבתי זה דברי אוה"נ הדוש"ת בלונ"ח הק' שמואל העליר.
וזאת תשובתי האירו נגד עיני אמרותיו היקרים בדברי תורה הערוכים למולי מיום כ"ה תשרי. האומנם קשה לגבר כמוני היום חלוש ומעונה ביסורים שיש בהם ביטול תורה בעוה"ר ומוטרד מכל צד לבא בארוכה בכתובים בכ"ז אהבה דוחקת בפרט יען שהוא בדבר הנוגע להלכה במה שיש לגמגם בהחומר שהחמיר רבינו הגדול בעל חו"ד באתרוג כשזוכה בו במתנה עמלה"ח שצריך שיהיה להזוכה זכות שיכול להקנות ג"כ לאחר במתנה עמלה"ח ודכירנא כד הוינא טליא עת של"ה עדיין בעולם הסדור דרך חיים ואאמ"ו ז"ל חידש מדעתו דין זה ודבר אז עם מופלגי תורה בזה וכאשר העלה בספרו דברי חיים לכן אני לעצמי מאוד אני זהיר בדבר שלא לחלוק ח"ו על רבותי:
הפעם כאשר התעורר מעכ"ת על זה אשיחה ואדברה:
מ"ש מעכ"ת דע"ז בנה בעל חו"ד יסודו דבאתרוג בעינן דין ממון שיכול למכרו ולהנות בו פרוטה והוא יסוד נופל ואישתמיט מניה דאין הלכה כמ"ד דבעינן דין ממון כמבואר רמב"ם הלכ' בכורים ואמת דבעינן שיהיה שלו אבל דין ממון ל"ב והם ב' דברים. ימחול לא ע"כ דדבר גדולות על מאור עינינו הגאון מליסא דאשתמט מיניה חדא אף אם יהבינ' לי' למכ"ת דלדעת רמב"ם ל"ב שיהיה לו איזה זכות באתרוג ודין ממון ממה דס"ל דיוצא באתרוג של מע"ש הא יש חולקין ע"ז וגם בדעת רמב"ם סובר כן הר"י קורקוס והכ"מ ודעת הלח"מ (פ"ו) מחמץ בדעת רמב"ם דפוסק דמע"ש ממון בעלים הוא בירושלם. והר"ן כ"כ פ' לולב הגזול כ' במתניתין דאתיא כרבנן דמע"ש ממון בעלים. וכ"כ בס' מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם דבירושלם ממון הדיוט הוא ועיין שעה"מ הל' חמץ וצל"ח פסחים דדעתם דלרמב"ם לכך יוצא במע"ש מטעם הואיל. אלא אף לדעת הרי"ק דסגי בהיתר אכילה הא ודאי לכ"ע צריך שיהיה לו עכ"פ איזה זכות יותר מלאחרים דשלו בעינן ואם הגביה אתרוג של הפקר ולא נתכוין לזכות בו אף דיש היתר אכילה מ"מ לאו שלו הוא לכ"ע כמבוא' מתוס' סוכה (דף ל"א) ועי"ש בכפ"ת ודוקא במע"ש בירושלם אף דהוי ממון גבוה מ"מ יש לבעלים זכות בו יותר מלאחרים דאין אחרים יכולין לחטוף ממנו והבעלים זכו משולחן גבוה לאכול בירושלם לכך יוצא מטעם היתר אכילה לבד כיון דעכ"פ יש להם זכות זה ומה"ט השגתי בהגהותי בדברי חיים דיני לולב (סי' ב') על ספר אבני מילואים מבעל קצוה"ח (סי' כ"ח ס"ק ג') דכ' על מ"ש המג"א (סי' תרל"ז) דאף אם גזל עכו"ם מותר מ"מ ל"ה לכם לענין אתרוג וכתב הוא דלדעת רמב"ם דתליא בהיתר אכילה שפיר נפיק ביה ולא כן הוא כיון דלית ליה זכות יותר מלאחרים לא סגי בהיתר אכילה והוי כשל הפקר ולדעת ס' היראים שבמג"א הנז' דל"ה לכם הוא או משום דכל אחד יכול ליקח ממנו כיון דלא בא לידו מדעת בעלים או למ"ש במ"א דעכ"פ העכו"ם הבעלים הראשונים שגזל מאתם בכחם לחטוף ממנו ואין תורת גזלן ע"ז כיון דלא הקנו לו ובגזילה בא לידו לכך ל"ה לכם כיון דיש שיור זכות לאחרים משא"כ במע"ש דעכ"פ אסור לאחרים לגזול ממנו ועיין רמב"ם (פ"ג הי"ב) ממע"ש שכ' כבר בארנו שמע"ש ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש ומשמע דקרן עכ"פ משלם וכן כ' להדיא הרדב"ז בספר יקר תפארת שם וז"ל דבכל הני רעהו כתיב ולא הקדש אבל הקרן משלם דממון שיש לו תובעין הוא עכ"ל [ויש להעיר מדברי ירושלמי (פ"א) דמע"ש דאיתא שם הגונב מע"ש בהמה של חבירו אם היה קיים מחזירו לו בעינו אכלו מה שאכל אכל ועי"ש במפרש דאינו חייב בתשלומין לבעלים דממון גבוה הוא ומ"ש מעשר [אולם עכ"פ כשהוא בעינא חייב להחזיר ומקרי לכם כיון דיש להם איז' זכות וגם הרי אוקמיה רחמנא ברשותו לענין פדיה דקרינן מעשרו ומוסיף חומש כמבואר ש"ס ב"ק (דף ס"ט ע"ב) דאע"ג דממון גבוה הוא לענין פדיה קריה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש. ולכך י"ל כיון דאוקמיה רחמנא ברשותו וגם לענין זכיה יש לו זכות יותר מלגבי כ"ע מקרי לענין חלה עריסותיכם ולענין אתרוג לכם לדעת הרי"ק וכ"מ בדעת הרמב"ם אבל במקבל אתרוג במתנ' עמל"ה אף דל"ה שום שיור לבעלים הראשונים דתנאי מילתא אחרית' הוא מ"מ כיון דלא יש שום זכות להזוכה מלבד המצוה לצאת בו ל"ה לכם אף דהוי שלו דמה לי אם אסור בהנאה ובאכילה אף דהוי שלו להסוברים כן מ"מ אינו יוצא בו ול"ה לכם כיון דלא יש לו תוספת דבר על אחרים וצד זכות אף דאין אחרים יכולין לגזול ממנו מ"מ כיון דל"ה כלל דין ממון לו לאו שם לכם הוא ומה לי אם הדבר מותר בעצם באכילה ובהנאה אם לא יש לו שום תועלת מן ממון זה רק למצוה ומצות לאו ליהנות הוא ובעינן שיהי' שלו לאיזה דבר מלבד המצוה.
ומה שכתב מעלת כבודו נ"י מתוספות סוכה דכתב ומה שלא החזירו ר"י לר"ג אלא נתנו לראב"ע כו' דעתו של ר"ג הי' שיצאו כולם ואח"כ יחזירהו והיינו הא לא יצאו האחרים אם לא החזיר הוא לבעלים. לא אדע דלמא כוונת תוס' להקשות הא ר"י לא החזיר לר"ג ולא קיים התנאי לכך כ' דדעתו הי' שיצאו כולם ואח"כ יחזירהו והאחרון קיים התנאי להקנות לר"ג בהחזרה. וזאת כוונת התוס' בקושיתם דהא ר"י לא קיים התנאי דלא החזירו וכן מבואר בתוס' קידושין (דף ו') וע"ז תירצו דכך הי' דעתו. אבל לעולם י"ל דעכ"פ צריך שיהיה לו להזוכה שום זכות ושימוש ועיינתי בדברי תשובו' רשב"א (סי' אלף) ולא ראיתי שום הכרח דבעינן דוקא רצוי הבעלים לתת לאחר ואפשר אם התנו שלא יתן לאחר סובר באמת דא"י דל"ה שלו ואף דכ' וכאלו לא נתנו בפירוש אלא לצאת בו בלבד אלא שאם ירצה גם הוא נותנו לאחר ואחר לאחר ובלבד שיחזיר לבעלים הראשונים אין הכוונה דאם נתנו בפירוש אלא לצאת בו בלבד דיוצא דבאמת י"ל אם אין לו זכות לתת לאחר גם הוא א"י רק דאין הכוונה רק שאחד יהיה יוצא בו ולא שנים וא"כ באופן זה יש לו זכות כיון דיכול לתת לאחד עכ"פ דעכ"פ לאחד התרצה שיצא בו וזכות זה יכול ליתן לאחר ואחר לאחר לכך הוי דין ממון אבל באם מקפיד שלא לתת לאחר בשום אופן אף אם הוא לא יברך בזה י"ל דל"ה שלו כלל ואין שום הוכח' מתוס' ורא"ש ורשב"א די"ל עיקר קושייתם הי' הא ר"י לא קיים התנאי ואיך יוצא במה שר"ע החזירו לר"ג ע"ז כ' דכך הי' התנאי כדכתב הרא"ש דכן היתה המתנה וע"ז מדקדק היד אפרים דאף דהרשב"א כ' אף באמר בפירוש ע"מ שתחזירהו לי יכול להקנות לאחר ואחר לאחר והאחרון יחזיר וכ"כ הריטב"א דמדברי רא"ש נראה רק בעובדא דר"ג דכן היתה המתנה ומשמע מהסתם צריך שהוא בעצמו יחזיר ויקנו להבעלים. ומ"ש מכ"ת נ"י מדברי פ"מ שדייק מתיבת מיד דמיד שיצא בו ואעפ"י שהנותן כבר יצא הן בדברי ריטב"א סוכה מבואר להדיא שכ' החזירו יצא פירוש שהחזירו בו ביום בענין שיכול לצאת בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך עכ"ל הרי מבואר דלא כפ"מ בתרתי ובל"ס גם הרמ"א שכ' מיד כוונתו ג"כ כשיצטרך ומה"ת נעשה מחלוקת בזה אולם אף אם יהיה הכוונה מיד אין ראיה מזה שלא יהיה איזה זכות להמקבל מלבד המצוה ומ"מ אין מדבריהם שום הוכח' אם נותן באופן רק שהזוכה לבד יברך כנהוג ולא יהיה בכחו לתת לאחר אף אם לא יהיה יד הכל ממשמשין בו רק אחד מ"מ מקפיד המזכה רק לו לבדו בזה י"ל דאינו יוצא כיון דלא יש לו שום זכות רק למצוה ומצוה ללה"נ ול"ה שלו וממילא למ"ש ליכא ראיה מתשובת רשד"ם כמובן ומ"ש מש"ס ב"ב (קל"ז) ודברי רשב"ם שם אינו ראיה להמבואר ברא"ש שם דאחריך הוי כאמר ע"מ שגם הגוף יהיה שלו בשער שנטלו לצאת בו והוי כמתנה עמלה"ח עי"ש וא"כ אם במעמלה"ח צריך שיהיה לו שום זכיה שיהי' חשיב שלו כדי שיצא בו כן נמי באומר אחריך ועיין קצוה"ח (סי' רמ"א) מה שעמד על דעת הסוברים דצריך הקנאה בהחזרה מהא דאחריך ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני מתנה (סי' א') ואני הצעיר בהגהותי שם ובמ"ש לעיל דיני או"ח (סי' ח') תל"י אבל לעולם אם במעמ"ל צריך שיהיה לו איזה זכות מלבד לצאת בו כן נמי באומר אחריך:
ובד"מ (סי' תרנ"ח) הביא משם ר"י באומר אתרוג זה ניתן לך ואחרך לפלוני ואכלו או מכרו יצא הראשון דבאחריך יכול למכור. ובס' פתח הבית דיני מתנה עמלה"ח תמה עליו למה לי' לאשמועינן אליביה דרשב"ג הא אף לרבי באתרוג יצא דאי לאו דלמפיק יהב ליה למה יהביה ליה והדברים פשוטים דהא לרבי כשמכרו או אכלו נתבטל התנאי נתבטל הזכיה כמ"ש שם הרא"ש להדיא אבל לרשב"ג לא מצד תנאי הוא לכך יכול למכור ואף כשמכרו יצא ודברי ר"י ברורים דדוקא לרשב"ג אבל לרבי נתבטל התנאי כשאכלו או מכרו ונתבטל המתנה וז"פ. עכ"פ איני רואה ראיה שיתנגד דעת הגאון מליסא. ומה דכ' מעכ"ת נ"י והרי היתר אכילה לכ"ע בעינן ובזה וכן כל מתנה עמלה"ח הא אי אפשר לו לאכלו אלא היתר אכילה דאמרינן לאפוקי איסור כגון ערלה אבל זה שמצד אחר בא לו שא"י לאכלו או למכרו הוי שפיר לכם.. לא ידעתי לכוון הדברים הא ודאי היתר אכילה די אם אחר יכול לאכלו כמו תרומה דיוצא בו ישראל אם שלו הוא כמבואר תוס' סוכה (דף ל"ה) ועיין פ"מ (סוף סי' תרנ"ח) שכ' כן דהוי היתר אכילה לאחר. [ומ"ש (סי' תרנ"ט) באוסר ע"ע באכילה פסיל כל זיין מטעם היתר אכילה כבר השגתי עליו בהגהותי בד"ח שם (סוף סי' ב') בדיני לולב] ואין זה ענין למתנה עמלה"ח דהם סברי דעכ"פ שיהיה שלו צריך שיהיה לו בו איזה זכות מלבד המצוה וע"ז דן בס' נח"י באם יש לו חלופי איסור הנאה דהוי היתר אכילה ודין ממון לאחרי' דאינו יוצא בו אף אם איסור הנאה הוי שלו מ"מ כיון דלא יש לו שום תועלת וזכיית ממון לא מקרי לכם ובמתנה עמלה"ח כיון דיש לו איזה זכות להקנות לאחרים וטה"נ זה חשיב לכם ואז לא איכפת לן בהית אכיל' דלא גרע מתרומה ביד ישראל אבל כשאין לו בו זכות ותועלת אחר מלבד המצוה ל"ה שם לכם ובעלים ול"ה שלו:
ברם מה שתמך הגאון מליסא יסודו ע"ד הרשב"א בתשובה במודר הנאה מלולבו דא"י בו וסובר דאיסור הנאה הוי שלו כמ"ש הריטב"א סוכה זה ודאי תימא דדעת הרשב"א דאיסור הנאה כל הרוצה לזכות בו זוכה כמבואר נדרים (דף פ"ה) וביותר ס"פ השותפין דאף ירושה ממיל' לא חל ולאו דוקא במודר הנאה רק אף ערלה ל"ה שלו א"כ אינו ראיה לדינא מדברי הרשב"א וראיתי שם דברים תמוהין בדברי נכדו דרוצ' לחלק בין איסור הנאה לכל ישראל למודר הנאה דא"י למחות בהרוצה לזכו' לכך ל"ה שלו משא"כ שאר איסור הנאה רשאי למחות בחבירו שרוצה לזכות ופטומי מילי בעלמא הוא הא עכ"פ גוי אם בא לזכות א"י למחות בו א"כ ל"ה שלו. אולם ברור דדעת הריטב"א סוכה דלא כהרשב"א ובפרט במודר הנאה הוי כמו מפקיר ורשות לכ"ע לזכות וכמו שכ' המח"א דאף הר"ן מודה א"כ ליכא שום סמך ראיה מהא דא"י במודר מלולבו. ואאמ"ו ז"ל עיקר סמיכתו ממה דא"י לתת לחבירו המודר ממנו במתנה עמלה"ח וכקושית המח"א דכי יהיב ליה ע"מ להחזיר כיון דמצות לאו ליהנות נתנו אין כאן מהני מאה"נ ומתנה עמלה"ח כה"ג שאינו אלא לצאת בו בלבד אע"פ שחשיב מתנה מ"מ הנאה ליכא. ומזה הוציא אאמ"ו ז"ל דקנין על דבר שלא יהיה לו שום טוה"נ ממון לא חייל ומתנה עמלה"ח בעינן שיהיה לו הנאות שימוש ובאתרוג דל"ש דבר אחר צריך שיהיה לו זכות עכ"פ לתת לאחר כ"כ בע"מ להחזיר כדי שיחול קנין שלו ע"ז והגאון מליסא כ' דבמודר הנאה אסור ליתן במתנה בע"מ להחזיר הקושיא במקומו אם לית לי' שום זכות רק לצאת ומצוה ללה"נ אמאי אסור:
ולכאורה יש להביא ראיה דבדבר שאין לו זכות בו ל"ש קנין אף אם מקנה הגוף ממש מדברי תוס' גיטין (דף מ"ג) ד"ה מי בעבד מוכה שחין דצריך קרא דאוכל בתרומה דהוי קנין כספו אף דאינו שוה כלום וקאמר בש"ס ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא והקשו הא אף אם אינו מכור הא מ"מ יכול למכרו כולו לגמרי וכתבו דאעפ"כ אינו מכור דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס ועי"ש ברשב"א הרי דדבר שאינו שוה כלום אף דיש לו תועלת ותקות הרווחה לענין קנס מ"מ כיון דקנס הוי דבר שלא בא לעולם לא חל עליו תורת קנין אף אם מקנה לו הגוף בלי שום שיור וא"כ במתנה ע"מ להחזיר אם לא יש לו שום טוה"נ רק שמא דבעלים על מה יחול הקנין אולם יש לחלק דדוקא דבר שאין לו בעצם שום שויה לשום אדם כמו עבד מוכה שחין בזה לא חל קנין וזכי' רק לתועלת היינו הקנס וקנס הוי דשלב"ע אבל דבר שהוא בעצם תועלת ושוה ממון י"ל קנין שיהי' שלו אף דבלתי באפשרות להיות לו שום הנא'. וראיתי בקצות החושן (סי' רצ"ה ס"ק ד') שכ' לדון ע"פ דברי תוס' הנז' דאף אם מכיר גוף העבד שאינו מוכה שחין רק דלא מכרו לו רק כשיגחנו אינו מכר כיון דאינו שוה אלא לקנס ולמ"ש יש לחלק בין מוכה שחין דאין לו בעצם שום שוי' רק לקנס משא"כ בעבד ששוה ממון ועשאו שותף לענין קנס וכן המקנה גוף הפרה לענין כפילא וכמו שכתב שם משם הרשב"א להקשות בזה י"ל דחל הקנין:
וכד נעיין בנידון זה מצאנו הדברים מבוארים בש"ס נדרים סוף פרק השותפין בעובדא דההוא גברא דהוה לי' ברא כו' אסרי' לנכסי' עלי' אמרו לי' ואי הואי ב"ב צורבא מרבנן מאי א"ל ליקני הדין ואי הואי ב"ב צורבא מרבנן ליקני לי' מאי אמרי פומבדיתאי קני ע"מ להקנות הוא וכל קני ע"מ להקנות לא קני ור"נ אמר קני דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא וברשב"א שם הקשה על ר"נ והאיך אפשר לבן לקנות אלו הנכסים כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה וכיון שכן האיך הוא יכול להקנותן לבנו לכי הוי צוד"ר שאם הוא לא קנאם איך יכול להקנותם ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדיתאי ור"נ דאמר דקני ס"ל דכיון דאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומיהו קנה להקנותן עכ"ל ומבואר ברמב"ם הלכות נדרים דפוסק כר"נ הרי אף דע"כ האב לא קני לשום דבר רק להקנותן לבנו וע"כ דזה לא חשיב הנאה אף דתליא בידו אם להקנותן לבנו ולקים התנאי או לא מ"מ לא יש לו שום טוה"נ כיון דאם לא יקנה לבנו אח"כ לא קני גם הוא דאם גם זה חשיב הנאה הי' אסור במודר הנאה וע"כ דלא יש לו שום תועלת מזכיתו וחל הקנין והיינו כיון דהדבר בעצם שוה ממון אינו דומ' לדברי תוס' גיטין הנז' וכן קי"ל באמת בח"מ (סי' קצ"ה) בסודר דאי תפיס לי' לא מתפס הרי דנקרא שם קנין ואם נאמר דקנין אתרוג במתנה ע"מ להחזיר הוי ג"כ כמו קני ע"מ להקנות לדעת הרא"ש והרשב"א והריטב"א דצריך להקנות בהחזרה ולא יועיל שיהיה שלו עד שיצא בו דזה הוי קנין פירות כיון דהוי רק קנין לזמן וע"כ דקונה לחלוטין לכ"ד רק תנאי מילתא אחריתא הוא וצריך להקנות בהחזרה ואם נאמר דכיון דחל הקנין נקרא שם בעלים והוי לכם אף דלא יהי' לו שום תועלת ממתנתו א"כ למה במודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו במתנ' ע"מ להחזיר הא יש לו שם בעלים אם קונה ע"מ להקנות וזה מותר במודר הנאה והיתר אכילה סגי במה דמותר באכילה לאחרים כנ"ל ודין ממון לא בעי א"ו דלענין שיחשב לכם בעינן שיהי' לו איזה זכות. ועי"ש בר"ן לדעת פומבדיתאי דקני ע"מ להקנות לא קני כתב אע"ג דמעמ"לה שמה מתנה התם שאני הרי הוא זוכה בה לשעתו ומשתמש ממנ' אבל הכא דלא אקני ליה לבריה כי היכי דליזכי בהו כלל לא קני מבואר דלפומבדיתאי קני ע"מ להקנות ל"ק רק מעמל"ה יש לו זכות להשתמש ובר"ן ורשב"א ורא"ש שם נראה דלא קי"ל כר"נ כנראה לדעתם קני ע"מ להקנות ל"ק והא דסודרא אי תפיס לא מתפס לדעתם קנין חליפין ענין אחר הוא דאינו מדין קנין וכמו שתמה שם הרשב"א על רב אשי דקונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה עי"ש ולדעתם שוב י"ל דכל קנין שאין לזוכה בו צד זכות בדבר ואיזה שימוש לא מהני וממילא באתרוג לא הוי לכם. ובש"ע יו"ד ( סי' רכ"ג) פוסק כדעת הרמב"ם דבן הבן זכה ועי"ש ש"ך (ס"ק ג) שהביא דעת הרא"ש והר"ן דל"ק ולדרכינו תליא דין זה באתרוג אם לא יש לו שום טוה"נ וזכיה רק לצאת בו ולא יותר במחלוקת הפוסקים אם קני ע"מ להקנות קני או לא:
אולם אחר הענין יש לחלק דמעמל"ה אף אם לא יהי' לו שום שימוש כלל מ"מ שמה מתנה דזוכה בה לשעתו ומשתמש דנקיט הר"ן לאו דוקא וקצת משמע כן דאל"כ מה הוכחה מסודרא דילמא שם חל דעל כל פנים בשעתא משתמש ודוחק לומר דבסודרא דאי תפיס לא מיתפס נאמר דאף קנין ושימוש לשעתו לית לי' ביה. והטעם דמהני במעמ"ל דהא חזינן לדעת הרא"ש והרשב"א דצריך הקנאה בהחזרה ומתנה לזמן לא מהני דלא הוי רק קנין פירות לבד ורק קנין עולם צריך ותנאי מילתא אחריתא הוא וההבדל בין לזמן לתנאי דלזמן אף אם רוצה אח"כ להקנות לו שיהי' שלו לעולם צריך קנין חדש והוי שיור אצל הבעלים הראשונים משא"כ גדר תנאי מילתא אחריתא הוא ואם מחל לו התנאי הנותן אחר כך מהני וא"צ קנין חדש נמצא דקנין זה הוא קנין עולם רק מצד תנאי שיתקיים לכך מהני וחשיב שלו גם לענין אתרוג אף אם אין לו בו שום שימוש מ"מ הקנין קנין עולם הוא באם ימחול לו אח"כ התנאי ולפי זה במודר הנא' לא מצי להקנות לו אף במעמל"ה כיון דעצם הקנין הוא קנין עולם באם ימחול לו התנאי ובמודר הנאה אסור לו שימחול לו התנאי דאז יקנה קנין עולם ומהניהו לכך שפיר כתב הרשב"א דאינו יוצא ולא ק' קושית המח"א כמובן:
אך עדיין יש לגמגם דלמ"ש הרא"ש סוכה דאתרוג דומה לגט וכמו בגט באיצטלא דל"מ החזרת דמים דאיצטלא דוקא ולא משום הרוחה כן באתרוג ל"מ לקיום התנאי חזרת דמים רק האתרוג דוקא כמו כן י"ל כיון דהתנאי ל"ה להרוחה רק בקפידות האתרוג דוקא ל"מ מחולין לך כמו לגבי איצטל' דא"י לומר הריני כאלו התקבלתי וכן העלה אאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ שבסוף ספר דברי משפט (סי' רמ"א ס"ק ג) ע"ש דברים נכונים וכן ראיתי שהעיר בזה בספר ח"א (כלל קנ"א ס"ה) ועי"ש בנ"א דל"מ באתרוג הריני כאלו התקבלתי כקיום התנאי ולפי"ז לא נשאר שוב קנין ע"י התנאי כיון דלא יכול להיות קנין עולם ולומר מחולין לך והריני כאלו התקבלתי א"כ אם א"י לשמש בשום דבר על מה יחול הקנין כנ"ל דהוי רק כקני ע"מ להקנות. הן אמת בהגהותי בדברי חיים דיני מתנה (ס' א') פקפקתי קצת בזה די"ל דל"ה הקפיד' מהנותן דוקא על אתרוג זה די"ל באם מחזיר לו עוד דעדיף מיניה יפה ומהודר הוי כקיום התנאי דל"ש לומר לצעורי קא מכוין וע"ש אך מ"מ מצד סבר' זאת בלבד קשה להכרי' בדין זה:
ובאמת יש לומר דקנין מתנה עמלה"ח קני קנין עולם וזכות ולא נצרך דוקא לתועלת זה כשימחול התנאי דעוד יש אופן לדעת הרא"ש בתשובה המובא בטור אה"ע (סי' ל"ח) דכל תנאים שבעולם יכול לבטל התנאי לאו מצד מחילה בלבד דמה"ט דעת רשב"א דתנאי שאינו של ממון דא"י למחול רק בשל ממון הוא מטעם הריני כאלו התקבלתי כמבוא' ר"ן נדרים וכתובות סוגיא דקדשה ע"ת ולדעת הרא"ש כיון דתנאי חדוש הוא ומצד הסברא אין בכח התנאי לבטל המעשה וילפינן רק מתנאי ב"ג וב"ר ומה"ט צריך להיות דומיא וילפינן כל דיני תנאים וכיון דחידוש הוא אתי דיבור ומבטל דיבור ומצד בטול התנאי חל המעשה למפרע אף בלא קיום התנאי ולדבריו אף לגבי גט דל"מ מחולין מ"מ אם מבטל התנאי ועקרו מעיקרא מהני וכן מבואר בתשובת רא"ש (כלל מ"ו ס"ב) ויש בענין זה אריכות גדול בדברי האחרונים בא"ע (סי' קמ"ג) בדברי הב"ח וב"ש ובת"ג שם סק"ה דלא סברי כן עכ"פ לדעת הרא"ש יש לומר אף באתרוג אם ל"מ מחולין והריני כאלו התקבלתי הואיל דהתנאי ל"ה להרוחה רק בקפידא מ"מ לבטל התנאי מעיקרא בכחו וממילא נשאר האתרוג של הזוכה וקנין זה לא קנין קני ע"מ להקנות הוא בלבד ואף אם אין לו שום תוספת זכות מלבד לצאת בו הוי קנין המועיל כיון דיכול להיות קנין עולם בביטל התנאי:
אולם דעת הרשב"א גיטין (דף ע"ז) ומ"מ פ"ח מגירושין דבגט דלא אתכוין להרוחה אף ביטול התנאי ל"מ לעקור מעיקר' ולדבריה' באתרוג ג"כ דל"מ הרי אני כאלו התקבלתי לא משכחת שיחול הקנין בלא קיום התנאי ואם קני ע"מ להקנות ל"מ שוב מוכרח לומר שיהי' לו איז' זכות וזה דוחק גדול לומר דזכות המצוה לצאת יהיה חשיבת שיחול קנין ע"ז ובמודר הנאה אסור אף דמצוה ללה"נ מ"מ אם נאמר דלזה יהי' קנין שוב הוי טוה"נ זה דוחק גדול כמובן מעצמו. ובתו' סוכה (דף מ"א) דמתנ' עמלה"ח נמי יכול להקדיש כ"ז שבידו ובתירוץ השני כ' דלא בהקדש תלוי רק במתנות בית חורין שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהיה מותר לאבי' זה ודאי הערמה בעלמא ול"ש מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמי' מתנה משמע ג"כ דצריך לקנות שיהנה בו ומצוה ללה"נ ואדרבא במתנות ב"ח נימא ג"כ דמקנה לו שיהי' הוא הבעלים ושלו יאכיל את אבי' אלא כיון דלית ליה הנאה אחרת רק זאת לאו הנאה הי' ולא זכה לעצמו לשום דבר וה"נ אם לית ליה רשות מבלעדי המצוה לא זכה לשום דבר ולא שמה מתנה. ובתירוץ הראשון דכתבו דבידו להקדיש להיות קדוש כ"ז שהוא בידו עד שיחזיר י"ל אין כוונתו הקדש ממש דלא פקע בכדי. ועיין בכפ"ת. ובשעה"מ פירש דרבא ס"ל קדושת דמים פקע בכדי. אולם מדברי רש"י עירובין שהביא שם מבואר דל"נ לומר דרבא בעצמו יסבור דפקע בכדי ורק כמ"ש הריטב"א משם הראב"ד דיכול להקדי' טוה"נ שיש לו בהאתרוג זה ונותן לו דמי הנאה להקדש ומשמע נמי דצריך עכ"פ שיהיה לו איזה טוה"נ ואם מקפיד ומתנה שלא לתת לאחרים איזה טוה"נ יש לו דמצות לאו להנות ניתנו ובתוס' ב"ב (דף קל"ד) כתבו דיכול להקדישו כ"ז שהוא בידו שלא יהנו אחרים ממנו וכנראה זה ודאי ל"ה טוה"נ כ"כ רק שבידו לתת לאחרים ובידו למנוע אבל בשביל שיכול לאסו' על אחרים ל"ה טוה"נ דאל"כ למה כתבו להקדשו כ"ז שבידו שלא יהנו אחרים ממנו ומשמע קצת דדוקא כ"ז שהוא בידו לא יהנו אחרים ולכאור' למה לא יכול לאסרו לעולם על אחרים אף לאחר שיחזרנ' כיון דהי' שלו אז וקיום התנאי ועל הנותן לא אסור וכבר העיר בזה בס' פה"ב א"ו דזה ל"ה זכו' מה שיכול לאסור רק להקדיש טוה"נ שי"ל והקדש אינו זוכה רק כ"ז שיש כחו בו וכשיחזירנ' צריך שיהי' ש"ב הראשונים ואיז' זכות יהי' שוב להקדש
והנה הנראה מדברי רא"ש נדרים קני ע"מ להקנות מהני ובחליפין אי תפיס לא מיתפיס והוי כמתנה עמלה"ח ובעובדא דשמיט כיפי דלא קנה הוא מטעם דהדרי' סודר למריה ולכן ע"י שטר מהני ובתוס' נדרים מבואר דגם ע"י שטר ל"מ ועיין ב"ח (סי' רפ"ג) רק דעת רשב"א דקני ע"מ להקנות ל"מ וקנין סודר הוא ענין אחר דרך קנין אבל הרא"ש סובר דקני ע"מ להקנות מהני. ויש להבין בדברי רא"ש ב"ב (דף קל"ד) דכתב הא דכל מתנה שא"י להקדישו אינה מתנה הוא רק בנותן סתם אבל אם פריש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדי' ושלא יעשה בו דבר כ"א דבר אחד הוי מתנה לאותו דבר וסיים וה"נ אמר לקמן אתרוג זה ניתן לך במתנה ע"מ שתחזרהו לי אע"פ שאינו יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזרהו לבסוף ומה ראיה הא שם זכה במתנתו לכל דברי' רק שצריך לקיים תנאי ושיחזור ויקנה לו אח"כ ותנאי מילתא אחרית' היא ובש"ע ח"מ (סי' רמ"א) ס"ה כתב ג"כ לחלק בין סתם למפרש וכ' אפילו אם נותנה לו ע"מ כו' או אפילו ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא דבר פלוני הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד ובסמ"ע שם (ס"ק ט"ו) דלא גרע ממקנה לו חלק בו וא"ל אני ואתה נהיה בו שותפין דקנה ה"נ ולא אדע הא באתרוג ע"כ צריך לומר דהוי שלו לכל דבר ולא נשאר להנותן שום זכות עכשיו דבשל שותפין א"י וע"כ לא נשאר בו שום שיור זכו' להנותן רק על המקבל לקיים תנאי ולחזור ולהקנות וזה אם מקנה בדרך תנאי אבל מתנה בשיור זה ענין אחר ומה מדמה הרא"ש זה לזה ויש לדחוק:
עכ"פ לענין אתרוג בנותן מתנה עמלה"ח מהראוי לחוש להסוברים דקני ע"מ להקנות בלבד כשלא יש לו שום זכות דל"מ דל"ה לכם אם אין לו להמקבל איזה זכות והראיה מתשובת הרשב"א דבמודר מחבירו אסור לתת לו במתנה עמלה"ח הוא ראיה גדולה אף לדעת הרא"ש והר"ן דהא מבואר אי לאו דסודרא הדריה למר' הוה מהני קני ע"מ להקנו' אם הי' מקנה לו לברי' מיד שיזכה שיקנה לבנו אח"כ ומותר אף דאסרינהו לנכסיה עליו ואמאי אסור באתרוג א"ו דאם ל"ל שום זכות רק למצו' בלבד ל"ה לכם לענין אתרוג ואף אם נאמר דאיסור הנאה גרע היינו מה דאסור לכל או בנוד' מנכסי עצמו דהוי כהפק' ויד כ"א בו אבל במודר הנא' מחבירו דל"ה הפקר ואם מקנה לו ע"מ להקנו' לו בחזר' זוכ' בו ואין ביד אחרי' לזכו' דהקנה רק לו לבדו ולמה א"י הא יש לו קנין בעולם ע"מ להקנות א"ו קנין בלא שום טוה"נ רק למצוה לבד ל"ה קנין כלל ונכונים דברי הגאון בעל ח"ד ואאמ"ו ז"ל נחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה:
עוד קצת ראיה דלכ"ע צריך שיהיה שלו באתרוג לאיזה זכות ממה דקאמר בש"ס מ"ב א"ב מע"ש בירושלם אליבא דר"מ ולמה לא קאמר נ"מ אליבא דידן בנותן מתנה ע"מ להחזיר ומתנה שלא יהיה שלו רק לברך עליה דהיתר אכילה הוי כיון דבעצם מותר באכילה ודין ממון ל"ה ואם נאמר דאף למ"ד דבעי דין ממון יוצא בכה"ג זה ודאי ל"נ כמובן א"כ מוכח דאף אם דין ממון נ"ב מ"מ זכי' לאיזה דבר צריך לכ"ע:
וז"ל ר' ישעי' בפסקיו למס' סוכה ואי קשה כיון שחייב להחזיר א"כ אינו יכול להקדישו והיכי הוי מתנה ונפק בי' כו' אבל אם נתן אדם לחבירו שדהו במתנה על זמן פלוני בכל לב ע"מ שיחיזרהו אחר אותו זמן קנה והוא אוכל פירות ואם רוצה להקדישו עד אותו זמן יכול להקדישו עד אותו זמן וההקדש אוכל פירות מידי דהוי אשדה מקנה שאינו קנוי לו אלא עד היובל וה"נ באתרוג נתנו לו עד זמן ולא מתנה לחלוטין שיכול להקדישו לגמרי ובודאי אילו היה שוה פרוטה עד אותו זמן שיטלנה היה יכול להקדישו עד אותו זמן והיה משתכר ההקדש באותה פרוטה אלא שאינו דבר השוה ממון ומפני זה אינו מוקדש ולא מפני שא"י דרשאי הוא אלא שאינו שוה כלום הלכך מתנה היא וקרינן ביה לכם עי"ש אין להוכיח מדבריו דל"צ שיהיה לו בו איזה זכות דאדרבא מבואר דאם היה שוה פרוט' עד אותו זמן יש לו קנין אף להקדיש דבשאול א"י הואיל דחייב באונסין היינו אף אם יש לו לזמן הזכות ואף להקדישו מ"מ חיוב האונס גורם דל"ה לכם כמ"ש שם אבל במעמלה"ח דא"ח באונס קנין לזמן הוי שלו אבל מ"מ צריך שיהיה לו בו איזה זכות וכבר כתבתי בהגהותי בד"ח דאף אם אינו ש"פ הוי ג"כ דין ממון דמ"מ שלו הוא וחזי לאצטרופי ועיין ש"ס כריתות (דף יוד ע"ב) א"ה ריבעא דפרוטה הוי ה"נ אלא דלאו אורח ארעא לאיתויי פחות מפרוטה למקום הרי דרק משום דלאו אורח ארעא למקום אבל מ"מ שלו הוי ועכ"פ בעינן שיהיה לו איזה זכות:
הלום ראיתי בס' חסדי דוד שכתב על התוספתא דסוכה (פ"ב) וז"ל והא דקתני וחבירו לחבירו הא קמ"ל דאע"ג שהי' דעתו של ר"ג שיחזירהו לו דמתנה עמל"ה שמה מתנה מ"מ לא הי' דעתו שיחזירהו לו עד שיצאו כולם כ"כ תוס' ונראה שהי' זה להורות דמתנה גמורה הוי לשעתה דעיקר המתנה היינו שיהי' רשאי המקבל ליתנה לאחרים כנודע ולכך להודיע שכך היה כונת ר"ג הנותן לכך נתנו זה לזה ונ"מ שתהא טובת הנאה לנותן ולא לר"ג אע"פ שהוא בעל האתרוג עכ"ל. וכמה רב גוברי' דהגאון הנ"ל דפשיטא לי' הך מילתא דעיקר המתנה היינו שיהי' רשאי המקבל ליתנה לאחרים והדבר תליא במחלוקת גדולי הראשונים כאשר בארתי בס"ד אולם כ"ע סברי דבעינן שיהי' לו להמקבל איזה טובת הנאה ובלעדו זה לא מקרי לכם ובלי ספק במצוה דאורייתא צריך להזהיר ההמון בזה שידעו ענין נתינת מעמל"ה שלא יקפידו אם יהי' להמקבל איזה טוה"נ ממתנתו בלעדי מצות נטילה ואף דיש עוד באתרוג הנאת ריח להריח בו זה לאו מילתא הוא לחשוב בשביל זה לכם:
ומה שכתב מעכ"ת נ"י להקשות על המהרש"א דכתב כיון דשל שותפו' כבר עמד ע"ז בס' כפ"ת, ברם דברי מהרש"א נכונים דהא בלא"ה בפשיטות יש להבין כונתו הא ממה דכ' תוס' ד"ה אתיא לתרץ דצריך קרא לגבי מצה של טבל כשיש יותר מכזית הא מ"מ לכ"ע היתר אכילה בענין וע"כ דסברי תוס' כיון דיש תקנה בהפרשה הוי היתר אכילה וצ"ל דוקא היכא דיכול להפריש מיני' ובי' הוי כאית ביה היתר אכילה דבידו להפריש לסלק האיסור וזה שייך במצה אבל באתרוג דלא סגי ליה להפריש מיני' ובי' דצריך שלם ורק בידו להפריש ממקום אחר סובר המהרש"א דזה ל"ה היתר אכילה כיון דמעורב בו חלק כהן ובפרט אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' וכמ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח לכך הקשה נימא דנ"מ למאן דבעי היתר אכילה א"י בשל טבל וע"ז שפיר מתרץ דגם דין ממון ליכא אצל ישראל ובטבל של כהן דיכול לפרוש מיני ובי' אז שוב ליכא נ"מ דכמו דהוי דין ממון כ"נ הוי היתר אכילה דיכול להפריש מיני' וביה ולקרא שם. גם י"ל דתוס' סוכה דלא תירצו לגבי מצה דבעי קרא בטבל של כהן ע"כ דסברי דחייב ג"כ להפריש וליתן וכמו שכ' בזה בד"ח דיש בזה מחלוק' הפוסקים ובפסחים דמתרצי דצריך קרא לטבל שביד כהן סברי דהוי שלו אבל בסוכה דתירצו דאיירי שיש כמה זיתים י"ל דסברי דכהן ג"כ חייב להפרי' וליתן וא"כ שוב ליכא נ"מ וז"פ:
ומ"ש ע"ד הגאון המנוח בעל ספר זית רענן דכתב לתרץ קו' מהרש"א כיון דמתניתין הוא בכל גוונא תרומה טמאה ואיכא לאשכוחי באופן דל"ש מיכתת שיעורא כגון שקרא שם חוץ מקליפתה החיצונה וכ' מעכ"ת נ"י דשגיאה הוא דלדעת הרי"ף הנימוק בפנים כשר לגבי אתרוג הה"ד אם נתרוקן כשר דחסרון בפנים לא מקרי חסרון ותו ליכא נ"מ בין למ"ד היתר אכילה או דין ממון בפשיטות כנראה דעת הגאון ז"ל אף דעיקר פרי האתרוג לצאת בו הוא הקליפה עם חדרי הזרע מ"מ אם יש בו בשר צריך שיהיה בו היתר אכילה דבכל מה שלוקח צריך שיהיה בו היתר אכילה אלא באמת ז"א כיון דעיקר הלקיחה הוא ע"ש הקליפ' וחדרי זרע שזה בכלל הפרי ולא הבשר וכיון דאם נחסר הבשר כשר מ"מ כשחדרי זרע קיים ממילא לא איכפת לן אם אין בו היתר אכילה אך מה דפשיטא לי' לכבודו דנתרוקן ג"כ כשר אם שכן נראה מדברי פ"מ אולם בס' חו"ד בלקוטים השייכים לסי' (ל"ו) מבואר דדעתו דדוקא נמוק כשר באתרוג ולא בנתרוקן לגמרי ויש לעיין שם בדבריו דודאי קליפה לאו בכלל הפרי רק עם חדרי הזרע י"ל דזה עיקר הפרי השורש והבשר הוא טפל ויש לגמגם שם עוד בדבריו עכ"פ אינו מבואר בפשיטות דנתרוקן כשר כמו נימוק ויש פנים לדברי הס' ז"ר וחשבתי עוד דיש מקום לומר דקרא שם חוץ מקליפה החיצונה וגם על חדרי הזרע והבשר קרא שם ומ"מ ל"ש מיכתת שיעור' דעיקר שיעור האתרוג הוא על גודל הקליפה והבשר. אבל על חדרי הזרע לא נאמר השיעור וכ"ש בחדרי הזרע כשר ודומה למ"ש המ"מ (פי"ז) מהלכת שבת בהא דעושין לחי מאשרה דכל מה שא"צ לרחבו שיעור אלא לארכו בלבד הרי הוא כקוים ומותר בכ"ד ועי"ש בעומק דבריו כן נמי בחדרי זרע לא שייך בו כמיכתת וחסרת השיעור אולם אחר העיון ע"כ צריך גם לחדרי זרע שיעור דהוי כנקודה ואינו כקו ודעת לנבון נקל:
אך יש להשיב עד"ז דעכ"פ תהדר קושית מהרש"א לדוכתי' דאמאי שביק המתרץ סברת המקשה דמאן דבעי דין ממון ל"ב היתר אכילה ונ"מ באם קרא שם חוץ מבשר האתרוג או אף חוץ מחדרי זרע ואי דמתניתין קתני סתם ובכל גוני קתני דא"י בתרומה טמאה דלמא מתניתין אתיא כר"ש ולדידי' כל העומד לשרוף כשרוף והוי כליתא לגמרי ור"ח ור"א פליגי אליבא דרבנן ומה"ט יש להשיב על מ"ש הגאון בספר חמדת שלמה ליישב קושית תוס' ומצא פיתרא בת"ט שקרא שם רק לחצי אתרוג ויש שיעור בהחצי של חולין גם בלא התרומה דמינכר לקיחה ול"ש לומר כתותי מיכתת דהיינו שאינו חשיב שיעור ולא כדמשמע מר"ן דהטעם הו' דהוי אפרא בעלמא וכמאן דליתא וכ' דנ"ל בפשיטות לשיטת רש"י ותוס' ל"ש למימר כתותי מיכתת רק אם כל האתרוג הוא כך אבל אם נשאר שיעור בל"ז ל"ש לומר כתותי מיכתת דאף אם מחשבינן התרומה טמאה למשהו בעלמא אפ"ה הוי שיעור וזה לא ניתן להאמר דצריך שכל כמות האתרוג יהיה בו שיעור דהא השיעור הוא ע"י הצטרפות משא"כ לשיטת הר"ן הוי כמאן דליתא והוי כמו חסר וע"כ קאמר הטעם משום היתר אכילה וצ"ל לכל האתרוג היתר אכילה דאל"כ הוי כמו אתרוג השותפין ול"מ מה שנשאר שיעור בלא זה וזה עדיף ממה שתירצו תוס' דפליגי בנ"מ אליבא דר"מ שלא אליבא דהלכתא ולמ"ש נ"מ לדינא דידן והאריך בזה ולמ"ש א"ל כן דאל"כ תיהדר קושית מהרש"א לדוכתי' ואף אם מתניתין איירי בכ"ג דלמא מתניתין אתיא כר"ש ולדידה ודאי הוי כליתא חלק התרומה וכעפרא בעלמא והוי חסר ויש ליישב למה שכ' השעה"מ הל' גירושין משם תשובת משאת משה דבערלה ותרומה טמאה דליכא עשה מפורשת לשרוף אז אף לר"ש ל"א כל העומד לשרוף כשרוף אולם כנראה לא נתכוון לזה. ובלא"ה דברי הח"ש שם נפלאים ממני דחותר בזה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דהיתר אכילה בעינן לכל שבעה דדוחק לפרש מתניתין דתרומה טמאה בשני ענינים דהיכא דכולה ת"ט פסול כל שבע' מטעם כתותי מיכתת והיכא דרק חלק ממנו תרומה טמאה יפסול רק ביו"ט ראשון ולשיטת רמב"ם א"ש וזה תימא הא לדבריו דיוצא רק בחלק החולין וביו"ט הראשון הוי הפסול בשביל דכל האתרוג צריך שיהיה בו היתר אכילה דאל"כ הוי כאתרוג השותפין ובחה"מ דשל שותפין כשר א"כ איז' פסול יהי' במה דחלק ממנו הוי כתרומה טמאה לו יהי' כליתא וחסר ג"כ כשר:
ע"כ תשובתי להרב הנ"ל: