אור ברסלב

אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך

דיני יו"ט

דיני פסח

סימן א

כתוב בתורה (פרשת בא) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ולמדו חז"ל מפסוק זה להתיר ביו"ט כל מלאכת אוכל נפש ולצורך אוכל נפש ושאר צרכי הנאת הגוף או צורך היום במצו' פליגי ב"ש וב"ה לב"ה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולדעת רש"י ביצה (דף י"ב) כאשר הבינו התוס' ושאר הראשונים בדעתו אף שלא לצורך כלל מותר מטעם מתוך וכן כתב הר"ן שדעת הרי"ף כן והמ"מ בדעת הרמב"ם. ובתוס' שם הקשה ע"ז הא אמרינן האופה מיו"ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך ואפי' לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי לי' אורחים וראיתי בס' שעה"מ (פ"א מיו"ט) שהביא משם ר"ן כ"י לתרץ דלצורך חול אסור מטעם הכנה דרבה דדריש מדכתיב והכינו דאין יו"ט מכין לשבת ואף בהכנה בידים נמי מידרש וכ"ש דאסור מדאוריית' מיו"ט לחול דאף על גב דהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיב למהוי לה הכנה ה"מ למשרי האי מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מיו"ט לשבת כ"ש לחול עי"ש וכן משמע מדברי ש"מ כתובות (דף ו') שכתב ואע"ג דאופה מיו"ט לחול לוקה לר"ח היינו משום דמכין לחול עי"ש וקשה על זה דאי משום הכנה אתינן עלה הא מבואר בש"ס פסחים (דף מ"ו) דלר"ח דלא ס"ל הואיל הא דאופין מיו"ט לחול מדאורייתא הוא משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט וממילא ר"ח לית לי' הכנה דרבה דסובר שבת ויו"ט חדא קדושה היא וממילא ל"ל הכנה דרבה וכן מבואר מס' עירובין (דף ל"ח) דר"ח ל"ל הכנה דרבה וממילא לא דרש כלל מן הפסוק והכינו את אשר יביאו דאין יו"ט מכין לשבת ולא ידענו כלל מן איסור הכנה ועי' רמב"ן מלחמות פסחים שם ובר"ן שם דמצד זה הוכרחו דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל כיון דקי"ל הכנה דרבה ולר"ח ל"ל כלל תורת הכנה א"כ הדר יקשה כיון דאמרינן מתוך להתיר אף שלא לצורך כלל וע"כ דכל מלאכה שהוא לצורך אוכל נפש לא נאסר כלל ביו"ט דלא הי' בכלל לא תעשה מלאכה והא דכ' אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתיב שכל מלאכות הצריכות לאכיל' יהיו מותרות ביו"ט וכ"כ בש"מ כתובות שם ובמגיני שלמה מס' ביצה בדעת רש"י עי"ש וא"כ הדר יקשה לר"ח אמאי לוקה ניהו דל"ל הואיל מ"מ היכי יחלוק על סברת מתוך ובמג"ש כ' לתרץ דאע"ג דהתירה התורה כל מלאכות אלו שהם באוכל נפש לא התירו אלא בזמן שראוים לעשות בהם אוכל נפש דהיינו קודם אכילה אז מותר מטעם מתוך אבל מיו"ט לחול שהוא לאחר אכיל' ואינו ראוי לבו ביום לאוכל נפש בהא לא אמרינן מתוך ובזה נחלקו רבה ור"ח אי אמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים דהדר חזיא לאוכל נפש עכ"ד ויש להתעורר בזה דלא מצינו דבר שיהי' בחצי יום אסור ובחצי יום מותר בשלמא אם נאמר דלא התירה התורה אלא לצורך אוכל נפש ושלא לצורך אסור שפיר יש חילוק דלצורך התירה התורה ושלא לצורך אסרה אבל אם נאמר דאף שלא לצורך כלל מלאכה שהיא באוכל נפש לא נאסרה מנין לנו לומר דיש חילוק ביו"ט עצמו בזמנו בין קודם אכילה ובין אחר אכיל' ויהי' חילוק בשיעורו של יום ודומה לזה מבואר בש"ס שבת (דף קי"א) וביצה (דף י"ח) בחושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל כדרכו ואמרינן הואיל וקודם טבול שרי לאחר טבול נמי שרי ועי' שם ברש"י דהואיל דקודם אכילה שרי דנראה כחפץ בבליעת חומץ לאחר אכילה נמי שרי דאין חילוק בשיעור של שבת ואם נאמר דיש בדאוריית' כגון זו דבר שיהי' חלוק ביום עצמו דיש זמן המותר ויש זמן האסור וקודם אכילה מותר אף שלא לצורך ואחר אכילה אסור שלא לצורך למה לא גזרו כן חז"ל דלאחר טבול יהי' אסור לגמוע ולבלעו וקודם טבול מותר א"ו כיון דלא מצינו זה באיסור דאוריית' לא גזרו חז"ל בזה:

ונראה דדעת רש"י ורמב"ם כמ"ש הרמב"ן על התורה (פרשת אמור) דרש"י כ' שם בפי' הפסוק כל מלאכת עבודה ל"ת למלאכת דבר האבד אתי דאפי' מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהם אסרה התורה והרמב"ן השיג ע"ז דא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד א"כ חולו של מועד רמוז בתורה. לכך פי' דמלאכה שהוא לצורך אוכל נפש אינו עבודה רק לתענוג והנאה ומלאכת עבודה היא מלאכה המשתמרת לעבודת קנין לכן בחג המצות שאמר כל מלאכה לא יעשה הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש ובשאר ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבוד' לאסור שאינו של אוכל נפש ולהודיע שאו"נ מותר ועי"ש מה שהביא מספרי כל מלאכת עבודה מגיד שאסור בעשית מלאכה מנין להתיר בו או"נ נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן כו' וכתב לפרש דעבודה נמי משמע טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבדות וא"כ הי' אפשר שמלאכות קלות אע"פ שאינן או"נ ואדם עושה להנאת עצמו מותרות ושיהי' או"נ מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור לכן שאל מנין שההיתר הזה הוא באו"נ עד שנתיר כל או"נ אפי' בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפי' הקלות שבהם מלאכת עבוד' איקרו ת"ל מקר' קודש לגזירה שוה ששם באת כל מלאכה לאסור וכל או"נ להתיר יעו"ש באורך וזה ג"כ כונת המ"מ ריש הלכות יו"ט והלח"מ מרגיש שם ומדקדק בדברי המ"מ ועיין פ"מ בפתיחה לה' יו"ט (פ"א אות ז') והמעיין היטב ברמב"ן יראה דלא קש' כלל ההרגשים שלהם ואין להאריך העולה מזה דמלאכת עבודת עבד לרבו אשר היא באו"נ הותרה כיון שאינו באמת עבודה אם הי' עושה לעצמו כיון שהוא באו"נ איננו עבודת עבד רק לתענוג ולהנאה לכן גם לרבו מותר ומלאכה שאינו לצורך או"נ אף שהוא דבר קל אסרה התורה ויש לומר דגם דעת רש"י כן וסובר דהא דהתירה התורה אך אשר יאכל לכל נפש דמלאכת או"נ שאינו עבודה אם עושה לצורך מותר אף שלא לצורך כלל כיון דעכ"פ אינו עבודה כיון דאינו צריך לזה כלל רק שעושה להנא' ולתענוג ומתעסק בעלמא לכך ל"ב צורך כלל משא"כ כשעושה מיו"ט לחול שאיננו לתענוג רק לצורך חול זה אף דהוי באו"נ מ"מ הוי מלאכת עבודה ולא התירה התורה כלל והי' ס"ד דבר שיש בו הפסד ממון אם לא יעשהו היום הוי כמו צרכי היום לכך כתב רש"י כיון דאין צורך לו בו היום אף שהוא מתענג במלאכתו שלא יפסיד והוי כעין מלאכת או"נ וצרכי היום מ"מ כיון דאין לו בו צורך היום ומכין בזה לחול נקרא מלאכת עבודה ואסרה התורה וזהו כונת רש"י בפירוש התורה לאסור דבר האבד ושיש בו הפסד מדכתיב מלאכת עבודה. שוב ראיתי שהרגיש קצת מזה בס' פנים יפות פ' אמור עכ"פ י"ל דזה כונ' רש"י להתיר במלאכת או"נ מטעם מתוך אף שלא לצורך כלל כיון דאינו מלאכת עבודה רק לתענוג משא"כ כשיש בו צורך ועיקר הצורך לחול אזי נקרא מלאכת עבודה ולא שייך לומר בזה מתוך כיון דמלאכת עבודה לא הותרה כלל וי"ל דזה כונת הש"מ מס' כתובות במה שכ' הטעם דאופ' מיו"ט לחול דאסור מה"ת למאן דל"ל הואיל מטעם הכנ' היינו כיון שמכין לחול הוי מלאכת עבודה וזה פשוט:

וראיתי בפ"מ שם שהסכים לדעת הפ"ח בדעת הרמב"ם דסובר דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבער' בלבד ולא בשאר מלאכו' אף בשחיטה וכדומה וכ' הפ"מ להביא ראי' לזה מהא דשוחט המסוכנת דמבואר דלת"ק בעינן נמי שיהיה שהות לאכול כזית אע"פ שאינו אוכל מטעם הואיל ולמה לי שהות תיפוק לי' מטעם מתוך דהא מפתח של כלים וממון חשיב צורך היום שלא יגנב ממונו כמ"ש בש"ע (סי' תקי"ו) הה"ד מסוכנת הפסד ממון הוי צורך קצת ול"ל שהות וכ"ש אם נאמר דלא בעינן צורך קצת קשה טובא דניהו דמדרבנן אסור הא מפני הפסד ממונו התירו בלא בדיקה עי"ש ולמ"ש לדעת רש"י ודאי לא קש' כיון דאם אין שהות עיקר מלאכתו לצורך חול והוי מלאכת עבודה שלא הותרה ביו"ט ואף לשיטת התוס' דבעינן צורך קצת ובמקום צורך קצת דמותר חשיב הפסד ממון צורך קצת היינו בהוצאת מפתח דאינו עוש' שום מלאכ' לצורך חול דג"כ לא חשיב מלאכת עבודה רק הנאה ותענוג שלא יגנב אבל היכא דעיקר המלאכה לצורך חול הוי מלאכת עבודה דלא הותרה ביו"ט. עוד הביא שם ראי' מהא דאיבעיא לן בש"ס בעוף שנדרס מהו לשחטו ביו"ט ואם נאמר מתוך לגבי שחיטה הוי צורך היום קצת ומכ"ש לדעת רש"י ולמ"ש ג"כ אינו ראי' כלל לא מבעי לדעת התוס' דבעי צו"ק האיבעיא הוא אם צריך שיהי' בבירור צורך אז התירה התורה מדכתיב אך אשר יאכל היינו מה שבבירור ראוי לאכול התירה התורה או אף מה דראוי מספק וכן לדעת רש"י אף שלא לצורך כלל מותר היינו במקום דלא הוי מלאכת עבודה רק לתענוג ולהנאה אבל להכין לחול אסור דהוי מלאכת עבודה ולכן האיבעיא במקום דיש ספק דילמא יתברר שתהי' טריפה ול"ה מלאכת או"נ רק מלאכת עבודה להכין לצורך חול לנכרים או לכלבים ובודאי איירי במקום דטוב יותר שיהי' בשר שחוטה וטריפה מטריפה או נבל' וי"ל דאסור כיון דלא יהי' בו צורך היום ורק צורך מחר ויהי' מלאכת עבודה שאסרה התורה:

וי"ל מה"ט דהתורה אסרה מלאכת עבודה ובכלל זה מה שהשמש עושה לרבו הוי בכלל עבודה רק כל או"נ אף בטורח מותר מדכ' מקרא קדש לגז"ש כל או"נ להתיר וכמו שכת' הרמב"ן לכן דעת מהרי"ו המובא ברמ"א (סי' תקכ"ז) דהמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרי' אף לצורך בו ביום כיון דאינו יכול לבשל לעצמו והיינו טעמ' כיון דבאמת הוא מלאכ' עבודה מה שמשמש לאחרים רק כיון שמותר לעשות לעצמו צרכי אכילה מותר לעשות גם לאחרים אבל כיון דאסור לעשות לעצמו ממילא הוי לגבי אחרים מלאכת עבודה ועיין צל"ח ביצה (דף י"ב) שרצה לומר דדינו דמהרי"ו הוא מדאורייתא יעוי"ש אולם בא"ר (סי' תקצ"ז) הביא חולקי' על המהרי"ו וגם הביא דאף למהרי"ו ליכא אלא איסורא דרבנן וקצת י"ל ממה דכ' בתורה יעשה בציר"י הוא לבדו יעשה לכם משמע דהתיר' התורה בפירוש אף שאחד יעשה לחבירו שוב ראיתי בב"ח (סי' תצ"ה) שכ' כן דקרא דיעשה בא לכבות בין ע"י עצמו בין ע"י אחרי' אף ישראל עי"ש ומ"ש שם הצל"ח בפירוש הש"ס בסוגיא דהואיל דקאמר הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' ולמה לא אמר חזי להו והעלה ע"פ שיט' המהרי"ו הנז' דמיירי במתענה וחזי לי' אי מקלעי אורחים יתירו נדרו עי"ש דבריו תמוהין עד למאד הא להדיא מבואר בש"ס שם (דף מ"ח) אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידי' לא חזי וכן ממה דקאמר שם אבל הכא דחזי מיהת לאורחים מכל זה מבואר דמצד דחזי לאורחים קאתינן עלי' וכמו שפי' רש"י:

והנה אף לדעת רש"י ורמב"ם מ"מ מדרבנן אסור הוצאה שלא לצורך כמבואר להדיא מדברי רש"י כיון דיש הוצאה מה"ת כגון במכין לחול כמ"ש גזרו במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם וכתב דל"צ להזהיר איסור דבריהם בהוצאת אבנים לפי שכ' בפרק הזה שכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו"ט אלא לצורך אכילה וכתב ודין הבערה מבואר בדי"ב דר"י סובר כי היכא דאמרי ב"ה מתוך בהוצאה ה"נ בהבערה והנה מש"ס דביצה מבואר רק דאמר ר"י הבערה ובישול אינו משנה היינו ללקות דמדאורייתא אמרינן מתוך אבל שיהי' מותר אף מדרבנן שלא לצורך אינו מבוא' ומשמ' מד' המ"מ דהרמב"ם דכולל הוצא' והבער' ביחד וכמו בהוצא' שלא לצורך אסור עכ"פ מדרבנן כן נמי בהבערה אמנם לכאור' מסוף דברי המ"מ שהביא דברי ירושלמי דביצה מהו להדליק נר של אבטלה כו' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו"ט ומסיק אף דר"י אמר לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותן. ומשמע דנר של אבטלה היינו שלא לצורך כלל ואעפ"כ מותר אף מדרבנן אולם א"כ אין ראי' ממה דכ' המ"מ כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותן הא לא השוה רק מדאורייתא ושלא ללקות אבל מדרבנן אדרבא כמו דאסור הוצאה שלא לצורך עכ"פ מדרבנן כן נמי הבערה אסור מדרבנן וע"כ צ"ל דהפי' נר של אבטלה כמו"ש הר"י המוב' בב"י (סקי"ד) שמדליקו לכבוד דאילו לבטל' ממש פשיט' דאסור ומ"ש הב"י דמדברי הרמב"ם משמע דמותר להדליק נר של אבטלה והבי' דברי המ"מ היינו ג"כ נר של כבוד ועי"ש בב"ח וראיתי בשעה"מ שהקשה על המ"מ שהרי בירושלמי גופי' בפ"א דיו"ט קאמר ר"ח בשם ר"י דהמבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס"ל לר"י דאמרינן מתוך וא"כ לפי דעתו הירושלמי סותר את עצמו עי"ש ולא ידעתי מאי קשיא לי' הא גם הוא בעצמו כ' שם בדעת המ"מ דבכל מלאכה שהיא באו"נ עצמו אמרינן מתוך כמו בישול ואפיה רק במכשירין שאינם באו"נ עצמו לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה וע"ז הביא המ"מ הטעם בהבער' מטעם דכ' לא תבערו ביום השבת אבל ביו"ט מותר ואמרינן מתוך ועל זה כ' דאף דבירושלמי אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי מ"מ בגמרתינו השוה להוצאה ומירושלמי דפ"א אין כאן סתיר' דשם לא אמר ר"ח משם ר"י רק המבשל נבלה ואינו מזכיר הבערה ובבישול דהוי באו"נ עצמו אמרינן מתוך אבל בהבערה י"ל עדיין דאינו מבורר רק ממה דאמר בגמרתינו פוק תני לברא הבער' ובישול אינו משנה כו' דלב"ה הכי נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הרי דמסיק דשוה להוצאה וז"פ וברור:

אך מדברי תוס' ביצה (דף כ"ג) מבואר דסובר בדברי ירושלמי הנז' דמאן דמתיר הבער' שלא לצורך הטעם משום דהבער' ללאו יצאת ואף שלא לצורך כלל מותר וכן מבואר מדברי הר"ן וקשה לכאורה למה אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי הא ר"י אמר הלכה כסתם משנה וסתם משנ' בשבת (פ"ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט וע"ש בש"ס או מקר' והנותר ממנו עד בוקר או מטעם דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי דהבערה שלא לצורך אסור ועי"ש בתוס' שיטת ריב"א דאף דיכול להנות בשמן שרפה דהבערה זו אינו לצורך הנאתו אלא לשם מצוה ולא דחי' יו"ט כמו נדרים ונדבות ואם הבער' שלא לצורך ג"כ מותר דלא נאסרה ביו"ט וכמ"ש תוס' פסחים (דף ה') משם ריב"א דאי ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט דאין שם מלאכה עליו וא"כ אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט וכן במשנה דפסחים (פ"ז) העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז שאין דוחין לא את השבת ולא את היו"ט הרי דיש סתם משנה דאסור הבערה ביו"ט ואמאי אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי בשלמ' לדעת המ"מ וסייעתו דר"י מטעם מתוך אתי עלה ושלא לצורך כלל אסור עכ"פ מדרבנן אתי שפיר דמצוה שאינה חובת היום ואינה הנאת הגוף לא אמרינן מתוך וכדעת הפוסקים המובא בכ"מ (פ"ג מחמץ) ובאו"ח (סי' תמ"ו) ואף דהם כתבו זאת לשיטתם דמדאורייתא בעי צורך קצת אז לא סגי רק בצורך הנאת הגוף או חובת היום אבל לדעת רש"י והרמב"ם דמד"ת מותר אף בלא צורך כלל רק מדרבנן אסור אמאי תאסר לשרוף הנותר ולמ"ש תוס' כתובות (דף ז') במוצא חמץ ביו"ט הטעם דאינו שורף אותו משום דהוי מוקצה ואסור לטלטלו י"ל נמי בעצמות ונותר דהוי מוקצה ולכך אסור לשרפו אולם עדיין יקשה אמאי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט כיון דלא אקצי מדעתו ועומד לכך להדליק ועיין רא"ש מס' ביצה (דף י"ב) שהקשה על רש"י מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט וכבר כ' בס' מג"ש לישב לרש"י לשיטתו שכתב (דף כ"ז) הטעם דאף להאכיל לכלבו אסור דרחמנא אחשבה להבערתן הלכך מלאכה הוא ועוד מתרץ דצורך גבוה הוא וזה הכל אתי שפיר לדעת רש"י אבל לדעת הרא"ש כנראה מדבריו ג"כ שסובר בפי' נר של אבטלה שלא לצורך כלל ועיין בקרבן עדה בירושלמי שם וההיתר הוא מדכ' ביום השבת אבל ביו"ט הבערה מותר יקשה לדידי' ג"כ על ר' יוחנן דאמר לא תאסור ולא תשרי הא ר"י אמר הלכה כסתם משנה ויש לנו ב' סתמות דאסור הבערה ביו"ט. ועיין או"ח (סי' תמ"ו) בטור משם אחיו רבינו יחיאל דמתיר לשרוף במצא חמץ בביתו ביו"ט אם לא בטלו מטעם מתוך וחושב צורך מצוה לצורך קצת ויקשה לדידי' גם כן מהא דאין שורפין עצמות ונותר:

ולכאורה יש לומר להמבואר בירושלמי (פ"ב) דשבת בזר שהקטיר בשבת דר"י מחייב משום מבעיר ור' יוסי מחייב משום מבשל וקאמר משום איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה ופריך ע"ד דר"י דאמר משום מבשל מה בישול יש כאן ומתרץ מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא עי"ש והי' נראה דקי"ל כר' יוסי לגבי ר' יהודא אך מש"ס יבמות (דף ל"ג) דפריך זר ששימש בשבת במה אי משום הבערה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת ולא משני משום מבשל משמע דש"ס דילן סובר דלא שייך מבשל במה שמקטיר ע"ג מזבח ועיין בס' ח"ס יו"ד (סי' צ"ב) שכתב המדליק נר בשבת אין בו משום בישול אלא משום הבערה ואף למ"ד מלאכה שאצל"ג חייב לית בי' משום מבשל דמלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא בו במלאכת המשכן ושם היה בישול הסממנים שדבר המבושל היה בעולם והיה צריכים לו ועכ"פ נשאר בעולם אבל כשכלה ונאבד ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה בשבת פטור עי"ש בנועם דבריו והיה ראיה לדבריו מש"ס יבמות הנז'. אולם מדברי ספר יראים (סי' ק"ב) שכ' דברי רב אחא בר עוקבא במס' שבת האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פירוש שמי הלחלוחית מן העץ מתבשלין מבואר אף דגוף העץ הנשאר א"ב בישול רק מי הלחלוחי' מתבשלין ומתיבשים ולא נשאר מהם מאומה מ"מ חייב משום מבשל כיון דנתבשל המים טרם שיתייבש הוי מלאכת בישול ואף דהוי משאצל"ג סובר דחייב ועיין חידושי ר"ן שבת (דף ע"ד ע"ב) דכ' וליכא למימר דלגבי שבת נמי כיון דא"צ לאותו בישול הו"ל מלאכה שאצל"ג ועוד דבר שאינו מתכוין דהא כיון דאי אפשר בלאו הכין פס"ר הוא וחשבינן ליה כמלאכה הצל"ג דהא בישולי ושרורי מנא באין כאחד ודבריו צריכין ביאור הא מ"מ אצל"ג הבישול. וצ"ל כיון דצריך הבישול שיתייבש הוי צל"ג ועיין תוס' ישנים פ"א דשבת על מתניתן דאין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור וכן מבואר מדברי מרדכי מס' שבת בהא דאסר לנגב דבר השרוי במים סמוך לאש משום דהוי כמבשל המים ועיין ש"ע (סי' ש"א סמ"ו) ובלבוש שם ומג"א וא"ר דהוי איסור דאורייתא מטעם מבשל בשב' אף דא"צ לזה שמתבשל ולפי"ז הא דמבואר ש"ס ביצה (דף כ"ב) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר חייב נמי משום מבשל. ועיין רש"י שבת (דף ע"ד ע"ב) האי מאן דעביד חביתא דכ' ומצרפו בתוכו הרי מבשל אף דשם ג"כ נשרף הלחלוחית מ"מ הוי מבשל. שוב ראיתי בס' ח"א דעמד בדברי ירושלמי הנז' מיבמות הנז':

אולם י"ל למה דהקשה בס' ח"ש בהא דיבמות אמאי חייב על הקטר' בזר הא הוי מקלקל והגאון בעל חות דעת השיב לו שמתקן שמבער קדשים פסולים ועיין מ"ש בזה לעיל בדיני שבת (סי' ל') א"כ י"ל לעולם במבשל ואח"כ כלה ונאבד ג"כ חייב משום בישול רק הש"ס דילן סובר דהוי לענין זה מקלקל דבמה דמתבשל בטרם שמבער מן העולם לא מתקן רק קלקול ואם נאמר כן יקשה מה מייתי בירושלמי דביצה ראי' להתיר להדליק נר של אבטלה מדכ' ל"ת אש ביום השבת הא ביו"ט שרי ניהו דהבערה מותר ביו"ט מ"מ הא הוי מלאכת בישול ג"כ דהשמן שבנר מתבשל. בשלמא להמפרשים דאיירי בנר של כבוד ומטעם מתוך אתינן עליה דהוי צורך קצת י"ל לענין בישל לא איכפת לן דזה בודאי מותר מטעם מתוך דהוי באוכל נפש עצמו רק בהבערה האבעיא דהוי כמו מכשירין וכמ"ש בדעת המ"מ וע"ז מביא מקרא. אבל למה דמשמע מרא"ש דאף שלא לצורך כלל איירי יקשה הא עכ"פ הוי מבשל ג"כ וכמבואר מן ירושלמי שבת הנז'. וע"כ מוכרח לומר דדעת הסוברים דאיירי בנר של בטלה ממש ללא צורך ס"ל דהא דירושלמי שבת דוקא במעלה קדשים על גבי מזבח כיון שרוצה באיכולן כמבשל הוא דכיון דרוצה שיתאכלו ואינם מתאכלין עד שיתבשלו קודם לכן הוי לענין בישול ג"כ מלאכת מחשבת דרוצה שיעלה לנחוח משא"כ במדליק הנר דאינו רוצה בבישול ל"ה רק הבערה בלבד ואף דממילא מתבשל והוי פ"ר מ"מ כיון דלא נשאר כלום ממה דנתבשל ל"ה דומיא דבישול שהיה במשכן אבל באברים ופדרים כיון דרוצה באיכולן הוי כמבשל בטרם שנתאכל וכשעדיין הדבר בעולם. ולפי"ז י"ל דמדליק בשמן שריפה ביו"ט אסור משום מלאכת הבישול דג"כ רוצה באיכולן ולקיים מצות שריפה ובישול שלא לצורך לא נתמעט ממה דכתיב לא תבערו [ואף דבש"ס שם קאמר מה"מ וקאמר דיו"ט הוי עשה ול"ת דלמא משום דהוי תרי לאוין של הבערה ובישול וי"ל דקאמר למאן דסובר הבערה ללאו ומותר ביו"ט ולא יש בו רק מלאכת בישול והי' ס"ד דדוחה העשה לל"ת והיה מיושב קושית תוס' קידושין (דף ל"ד) דנשים יהיו מותרין להדליק בשמן שריפה די"ל לדידן אסור דהוי תרי לאוין הבערה ובישול אולם כבר כתבו המחברים להוכיח מש"ס ותוס' ריש יבמות דעשה דוחה לתרי לאוין] אך ממתניתין דפסחים עדיין קשה דשם ל"ש בישול אחר צלי וגם בעצמות דוחק שיהיה בישול במוח שלהן. וע"כ צריך לומר דשם אסור מטעם מוקצה ונשאר הקושיא על רבינו יחיאל הנז' שבסי' תמ"ו אף דסובר כיון דהוי מצוה של חובת היום דאם יעבור החג ולא ישרוף יתבטל המצוה והוי צורך קצת כמו תינוק למול ולהוציא לולב וס"ת הואיל דהוי חובת היום משא"כ בנותר ושמן שריפה דאין זמנו בהול וכן צריך לומר בדעת הר"ן דבריש פסחים סובר במוצא חמץ ביו"ט דבלא ביטול מותר לשרוף מטעם מתוך ובריש מס' יו"ט מביא דברי הרמב"ן בת"א דאין להוציא מת ביו"ט דל"ה צורך נפש ומביא ראיה משריפת קדשים וע"כ צ"ל דסובר לחלק בין קביעות זמן או לא ועיין ספר הפלאה (דף ז') אולם על הרא"ש יקשה כיון דסובר דמלאכת הבערה אמר ר' יוחנן לא תאסר ולא תשרי הוא אף שלל"צ כלל ולדידיה ע"כ צריך לומר דמטעם מוקצה אין שורפין קדשים לדידן ואמאי מותר בחמץ לדעת רבינו יחיאל וקצת יש לעיין ברמ"א (סי' תמ"ו) דכ' גם לשרפו במקומו אסור ועיי"ש במ"א מדברי כ"מ דל"א מתוך רק בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף עיי"ש וזה כשיטת רמב"ן בהוצאות המת ביו"ט (ובסי' תקכ"ו) פסק הש"ע דמותר להוציאו ועיי"ש במג"א כיון דאית ביה צורך מצוה ואיפכא מסתברא לחלק דיותר יש סברא לומר למחשב שריפת חמץ לצו"ק כיון דהוי כקבוע זמן משא"כ במת כמו דמוכח קצת מדברי הר"ן ועיי"ש בס' הפלאה דתמה על הכ"מ דאיזה הנאות הגוף יש בקטן למולו וס"ת ולולב לצאת וחידוש הוא שלא הביא דברי רמב"ן בת"א המובא בר"ן מס' יו"ט דכ' להדיא כמו שכתב הכ"מ. וע"כ צ"ל דסובר דשאני קטן למולו דהוי קביע זמן ויומא גורם וכמו שכ' המג"א לחלק מהא דאמר רבא ש"מ מר"ע דל"א מתוך וגם שאני קטן למולו וס"ת לקרות ולולב לצאת שיש בהן צורך לשמחת היום וכמו שכ' ש"מ כתובות שם ועוד דזה הוי שוה לכל נפש וכן אם היה המצוה לבערו ביו"ט הוי שוה לכל נפש אדם משא"כ כיון דהמצוה בעיו"ט רק על צד הקרי וההזדמן בא לו המצוה לבערו זה אינו שוה לכל נפש כיון דאדרבא כל נפש חייב לבדוק ולבטל מעיו"ט וכן הוצאות תינוק ולולב וס"ת שוה לכל נפש לקיים מצות היום ובמת להוציאו ל"ח כ"כ קביע זמן כיון דלכבודו מותר להלינו וכן בחמץ דעת הכ"מ דל"ה קבוע זמן כיון דזמנו הוא עיו"ט. ולכך י"ל דבמת דל"ה באפשרי מקודם והזדמן ביו"ט לכך פסק להקל

אך מדברי רשב"א בתשובה מבואר ע"כ להיפך דבסי' (כ"ב) כ' אנו מקובלים מרבותינו נ"ע שאסור להוציא המת לבית הקברות ביו"ט דהוי כמוציא אבנים לבנין וכדעת רמב"ן בתורת אדם. ובסי' (ע"א) כ' לענין חמץ במצא ביו"ט קודם שבטלו דמותר לשרפו יעוי"ש וע"כ צ"ל דהוי יותר קבוע זמן ממת ובש"ע פוסק להיפך ואף די"ל דבחמץ לכך אסור לשרפו מטעם דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר וכמ"ש המג"א שם מ"מ זה תינח במצא ביו"ט א' אבל בז' של פסח שוב ל"ה משהה ע"מ לבערו וצ"ל דכיון דאם מחמרינן עליו שלא לשרפו הוי כאנוס ואינו עובר וכמ"ש המג"א שם משא"כ לגבי מת ועדיין צ"ע על המחבר דמנ"ל להכריע להחמיר בחמץ ולהקל לגבי מת ועיין מ"ש הגארא"ו ז"ל (בסי' תקכ"ו) וכנראה שמחמיר גם שם וצ"ע. ואולי ההוצאת המת הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הוי רק איסור דרבנן לכך מיקל משא"כ שריפת חמץ ביו"ט הוי צריך לגוף ההשבתה והוי מלאכה דאורייתא אך מ"מ קשה דמתיר בש"ע גם להכין חמין לטהרה וע"כ אף דהוי מלאכה דאורייתא מותר מטעם מתוך ולמה ל"א בסי' תמ"ו מתוך וע"כ צריך לומר דוקא במת דלא הי' יודע מאתמול והוי כזמנו היום משא"כ במוצא חמץ ביו"ט דעיקר זמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעיו"ט ועי' ביאורי הגר"א (סי' תמ"ו ס"ק ג') וע' תשב"ץ (ח"א סי' י"ט) דהריב"ש לא רצה להורות לגבי מת לא לאיסור ולא להיתר:

ומה שהקשה על רש"י ממוגמר דאסרינן וכי גרע לדעת רש"י משלא לצורך כלל כ' המג"ש דהבערה זו לא התירה התורה דדרשינן לכל נפש דבר השוה לכל נפש ול"א מתוך אלא בהבערה שהותרה כגון הבערת עצים והדלקת נר שיש בהם צורך לכל נפש הותרה נמי שלל"צ אבל לגמר בשמים הבערה זו אסרה התורה בפירוש ע"ש ולכאורה יקשה א"כ מה קאמר בש"ס פסחים ש"מ מדר"ע דל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלל"צ הא הבערה זאת לא התירה התורה רק במה שיש צורך לכל נפש היינו ליהנות מן ההבערה א"ו כיון דאף הבערה שלא לצורך מותר דלא אסרה התורה הבערה כלל כיון דלעולם הוא לצורך נפש לכן מותר אף שלל"צ ואמאי אסור לעשות מוגמר. ועיין מ"ש בזה אאזמו"ר ז"ל בקונטרס מים חיים שבס' ד"ח (סי' כ"א) ובש"מ כתובות. ברם למ"ש לעיל ליישב שיטת רש"י דלכך באופה מיו"ט לחול אסור מה"ת דהוי מלאכת עבודה מה שעושה לתועלת מחר ואינו תענוג כיון שאין לו עכשיו בו הנאה. אבל אם עושה שלל"צ כלל ע"כ אינו עבודה כיון שאין לו תכלית מן מה שעושה ואף שאינו מתענג מ"מ אינו מלאכת עבודה אבל כשעושה לתכלי' דבר שאינו לצורך כל נפש א"כ עושה לתכלית איזה דבר וכיון שאין זאת תענוג לצורך לכל נפש גילתה התורה לאסור מלאכה הזאת אבל כשעושה לתכלית מצוה הוי דבר השוה לכל נפש:

סימן ב

לעשות מלאכה ביו"ט לצורך הנאות הגוף מבואר מש"ס כתובות (דף ז') דמותר מטעם מתוך וכ"כ להדיא בר"ן מס' יו"ט (פ"ב) בהא דב"ה מתירין להחם חמין לרגליו ולעשות מדורה להתחמם כנגדה דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך והיינו ל"מ לרחוץ בחמין דהוי כאוכל נפש דרחיצה כשתיה אלא אף להתחמם במדור' מותר מטעם מתוך. והקשו במחברים א"כ יקשה על רבה דפריך (בדף י"ב) ממה דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי והיינו דב"ה לית לי' מתוך ותיקשי לי' מתניתין דעושה אדם מדורה דשרי ב"ה מטעם מתוך א"ו דמההיא ליכא ראיה משום דהנאות הגוף חשיב כאו"נ:

ולכאורה י"ל דזה תליא במחלוקת ר' יהודא וחכמים דחכמי' דס"ל לאסור מכשירי אוכל נפש דדרשו מה דכ' לכם למעט לכם ולא לגבוה ולא התירה התורה רק צורכי או"נ ממילא הנאות הגוף ג"כ לא ידענו להתיר רק מטעם מתוך דנימא מתוך שהותרה מלאכה הזאת לצורך או"נ הותרה לגמרי מה"ת לדעת רש"י ורמב"ם אף שלל"צ כלל ולדעת תוס' כשיש צורך קצת אבל לר"י דסובר דמכשירין מותר ביו"ט מדכ' לכם מרבה לכם לכל צורכיכם אך מדכ' הוא למעט אמרינן הוא ולא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ומדכ' לכם מרבה הכל אף מכשירין כשאי אפשר לעשותן מעיו"ט וכמבואר בש"ס (דף כ"ח) ממילא התירה התורה לעשות צורכי הנאות הגוף אף למאן דל"ל מתוך. ולפי"ז ל"ק על רבה דהי' סובר דב"ה ל"ל מתוך ואעפ"כ מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה די"ל ב"ה סברי כמו ר' יהודה דמכשירי אוכל נפש מותר לעשות ביו"ט ממילא לדידי' דרשינן לכם לכל צרכיכם וצורכי הנאות הגוף בכלל להתיר בלא מתוך ורב פפי שאמר לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלל"צ אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמבואר דלעשות חבורה לצורך בעילה דהוי הנאות הגוף הוא רק מטעם מתוך שרי י"ל להמבואר במס' יו"ט (דף כ"ב) דאסור לכבות הנר מפני דבר אחר ופריך מהא דאין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר א"ל ההוא ר"י והיינו כפירש"י שם דלר"י דדריש לכם לכל צרכיכם מותר ואנן דאסרינן כרבנן דדרשי הוא לבדו ועיי"ש ברמב"ן מלחמות אף דמשמע דאסור לכבות אף להלכה ואנן דקי"ל כר' יהודא רק דאין מורין כן היינו באוכל נפש עצמו ולא רצו להתיר אלא מה שהן קרובין לאוכל נפש כמו גריפת התנור דאי לא שרית לי' אתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל כבוי בקעת כדי שלא יתעשן וכבוי נר מפני ד"א אעפ"י שהוא צורך כל נפש לא רצו להתיר מכשירין עיי"ש ולפי"ז אף דקיי"ל כר"י וממיל' כל צרכי הנאת הגוף מותר מ"מ היינו לענין מכשירי או"נ ממש אבל לענין שאינם של או"נ צריך לפסוק כרבנן וממילא אף צרכי הנאת הגוף ממש אינו מותר רק מטעם מתוך:

אמנם לדעת בעה"מ שם דסובר דלדידן דקיי"ל כר"י במכשירין מותר אף לכבות הנר ולכבות הבקעת דסובר דלכ"ד פסקינן כר"י ממילא אף צרכי או"נ מותר אף אם לא אמרינן מתוך. וכן נמי דעת רוקח המובא ב"י (סי' תקי"ד) וכן נראה קצת מדברי רמב"ן עה"ת פרשת ויקהל ע"פ לא תבערו אש דכ' דאף דכ' לא תעשו מלאכה הי' אפשר שיוצא מן הכלל מלאכות או"נ כמו בחג המצות והביא דברי המדרש ר"נ אמר ל"ת אש למה נאמר לפי שנאמר כו' שומע אני יהי' רשאי להדליק לו את הנר להטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה בשבת ת"ל לא תבערו וזה קרוב למה שאמרנו של"ה מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון ורצה ר"נ לומר שלא בא הכתוב לאסור אפיה ובישול ושאר צרכי אוכל נפש שכבר נאמר להם את אשר תאפו אפו כו' אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהם ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת כל גופו בחמין יהי' מותרת כי זה מעונג השבת לכך נאמר ל"ת אש לאסור הכל עכ"ל הרי אף דאפיה ובישול נאסר להם בפירוש מ"מ לענין שאר צרכי הנאות הגוף צריך קרא מיוחד לאסור ממילא במקום דהותר מלאכת אפיה כמו ביו"ט דגם שאר צרכי הגוף בכלל ומותרין לעשות ביו"ט:

אולם מדברי רמב"ן בת"א מבואר להדיא דאף לדידן דפסקינן כר"י מ"מ לעשות מדורה להתחמם ושאר צרכי הנאות הגוף דמותר ביו"ט הוא רק מטעם מתוך שכ' שם לגבי הוצאות המת לקבורה ביו"ט דהוי כהוצאות אבנים לבנין שאין ב"ה אומרים מתוך משום דל"ש מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש דומה לאכילה כגון מדורה להתחמם כנגדה עיי"ש הרי דרק מטעם מתוך מותר ולא נכלל בכלל ההיתר של או"נ וצריך לומר ג"כ דכ' כן לדידן דמחמרינן שלא לפסוק כר"י רק לגבי או"נ וכמו שכ' במלחמות הנ"ל ובביאור עה"ת מפרש אליבא דר' יהודא דלדידיה דדרש מלכם לכל צרכיכם י"ל דצרכי או"נ והנאות הגוף שוין. אך מ"מ מנ"ל להתיר יותר צרכי הנאות הגוף לגבי שבת מצרכי או"נ וביו"ט אף דהותרה צרכי או"נ מ"מ צרכי הנאות הגוף אסור לרבנן רק מטעם מתוך ולר"י ילפינן מדכתיב לכם ולגבי שבת דאסרה התורה בפירוש צרכי אכילה מדכ' את אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו היה ס"ד דלצרכי הנאות הגוף יהיה מותר לעשות מלאכה עד שצריך קרא לזה לא תבערו אש:

ברם בילקוט איתא שם הגירסא שומע אני אינו רשאי להדליק לו את את הנר ולהטמין לו את החמין לעשות לו את המדורה מע"ש ת"ל ל"ת אש ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מעביר מע"ש ד"א ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט ועי"ש בז"ר מבעל מג"א די"ל דסד"א הואיל שהבערה אינו או"נ יהא אסור ביו"ט קמ"ל עי"ש. ולגירסא הזאת ל"צ קרא לאסור צרכי הנאות הגוף לעשות בשבת עכ"פ לדעת רמב"ן בת"א ור"ן הנאות צרכי הגוף מותר רק מצד מתוך. ומ"מ לרבה דהיה ס"ד דלא ס"ל לב"ה מתוך אעפ"כ מותר לעשות מדורה היינו מטעם די"ל דס"ל כר"י דדריש מלכם לכל צרכיכם:

אך קשה ממתניתין דיו"ט (דף ל"ב) אין פותחין את הנר מפני שהוא עושה כלי ואין עושין פחמין ביו"ט ואין חותכין את הפתילה ר' יהודא אומר חותכה באור מדסיפא ר' יהודא רישא לאו ר' יהודא ומבוא' דלרבנן אף דלא דרשי לכם מ"מ מותר לעשות הבערה כדי להזיע קודם גזירה כמבואר שם בגמרא פחמין פשיטא למאי חזי תני ר' חייא ל"נ אלא למוסרן לאוליירין לבו ביום ובו ביום מי שרי כדאמר רבא להזיע ועיי"ש ברש"י הטעם דאין עושין פחמין דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב עיי"ש ומשמע דמדרבנן הוי האיסור אבל מד"ת הי' מותר וכן מבואר מדברי הרא"ש מס' שבת (פ"ג ס"ז) שכתב דהבערה משום זיעה מותרת מן התורה כדמוכח מס' יו"ט דאפילו לעשות פחמין למוסרן לאוליירין מה"ת מותר עיי"ש הרי מבואר דאף לרבנן דר"י דדרשי הוא ולא מכשירין מותר לעשות פחמין מה"ת לצורך זיעה ואם נאמר דמדורה להתחמם אף דהוי צרכי הנאות הגוף וצרכי כל נפש מ"מ מותר רק מטעם מתוך שהותרה לצורך או"נ יקשה על רבה דהי' ס"ד דב"ה לית ליה מתוך. וראיתי בחי' רשב"א ביצה (דף כ"א) שכתב ג"כ דמהא דמדורה שמעינן דב"ש וב"ה במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי והא דדף י"ב דפליגי אמוראי הכי קאמרי מהא לא תשמעיניה אלא דהכי שמעינן לה אלא דקשיא לי קצת הא דאמר ר"י הבערה ובישול אינו משנה דלב"ה אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלל"צ ול"ל לר"י למימר מן הוצאה לימא לב"ה אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלל"צ דהא אמרוה הכא בהדיא וי"ל דברייתא לא שמיע להו עיי"ש א"כ מיושב ג"כ מה שהקשתי ממתניתין דאין עושין פחמין ביו"ט דבאמת ידע רבה דלב"ה מותר מטעם מתוך רק אמר מהא לא תשמעיניה וגם במשנה הזאת אינו מבואר דלב"ה אית לי' מתוך לכך הוכיח ר' יוחנן מהוצאה. אך מ"מ יקשה מהא דרב פפי דאמר לרב פפא מה דעתך מתוך שהותרה הבערה לצורך אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר וכבר כתבו תוס' לפרש דהי' סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה ויקשה וכי לא ידע ממתניתין דמדורה ואף אם נאמר דלר"י דדרש לכם מדורה מותר אף בלא מתוך יקשה מהך מתניתין דאין עושין פחמין דמשם מבואר דאף לרבנן דר"י דדרשי הוא ולא מכשירין ולא דרשו לכם לכל צרכיכם ומ"מ מותר לעשות מלאכה לצורך הנאות הגוף וע"כ דאמרינן מתוך:

גם מבואר ממתניתין הנ"ל דאף לרבנן דלא דרשו לכם מ"מ בקוע עצים מותר וכמו שכתב הראב"ד בהשגות (פ"ד מיו"ט) דיש מכשירין שהם כאוכל עצמו ותבלין ומלח שנכנסין לאוכל עצמו התירו זה כדרכו וזה ע"י שינוי אפי' לדעת חכמים וכתב ואפשר דבקוע עצים מפני שא"א לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותו כדיכת המלח והתירו אותו ע"י שינוי והר"ן כ' דהיתר הבקוע הוא בשביל מתוך דמותר לעשות מדורה ולהתחמם כנגדה ואז נהנה מן המכשירין עצמן ושרי אף באפשר לעשות מאתמול ואף לבשל בהן שרי משום מתוך ועיין ב"י (סי' תק"א) שהקשה הא מדורה אינו מותר רק מטעם מתוך ועיי"ש במג"א מה שמתרץ דבאמת מדורה להתחמם הוי רק כאוכל נפש והותר מטעם מתוך וכיון שמדורה מותרת לבקוע עצים לצורך מדורה כיון שנהנה מהעצים עצמן ל"ד למכשירין וכיון שהותרה בקוע לצורך חימום מותר נמי לצורך בישול. ודבריו מוקשים כיון דלצורך בישול כשאינו נהנה מן העצים ממש רק מן המכשיר אסור לבקוע דקים דלא הותרה מלאכה הזאת לצורך בישול מה"ת יהי' מותר כיון דלצורך חימום לא הותר ההבערה רק מטעם מתוך וחזינן דצרכי הגוף לא הותרה רק מטעם מתוך א"כ אף דגוף הבערה מותר מ"מ מה"ת יהיה מותר לבקוע דק שיהיה טוחן מה שאינו מותר לצורך בישול:

וראיתי בפ"מ שם שכ' וז"ל דאף אם נימא דהוי טוחן ולא הותר במתוך כ"א הבערה והוצאה ובישול אבל שאר מלאכות ל"א מתוך מ"מ ע"י שינוי מקופיץ ויד י"ל ל"ה טוחן מה"ת כ"א מדרבנן אמרינן מתוך עכ"ל ותמהני הא להדיא מבואר ברמב"ן מלחמות פרק ג' דבקיעת עצים בקופיץ מלאכה גמורה הוא וכנגדו בשבת חייב סקילה והתירו אותו ביו"ט אעפ"י שאפשר לעשותו מבערב ולא אסרם אף מדבריהם שדרך סעודה כך הוא לבקע בכל יום ומשום עובדן דחול הטריחן עליו בשינוי עיי"ש והיינו כשיטת הראב"ד דבזה לכ"ע אף לרבנן מותר מה דאי אפשר בלעדם לצורך סעודה ומותר אף לבקוע עצים דקים דחייב משום טוחן דודאי לא יסבור הרמב"ן דאם מבקע עצים גדולים דיחייב משום טוחן דלהדיא מבואר שבת (דף ע"ד) האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן ופירש"י עצים דקים להבעיר אש מבואר דרק בדקים כמו סילתא חייב משו' טוחן אבל לא בגדולים [ולדעת הרי"ף שם ליכא חיוב טוחן רק אם מוציא קמח דק מנימין עי"ש ורמב"ן כשכתב שם במלחמות דאם עשה בשבת חייב סקילה היינו לדעת רש"י דשם מקשי על רש"י ולדעת רש"י חייב משום טוחן אבל ודאי רק בדקין כמו סילתי] אבל מ"מ שמעינן מדברי רמב"ן דאף כשעושה בקופיץ הוי מלאכה גמורה מה"ת ואעפ"כ מותר דדעתו כדעת הראב"ד דמה שצריך לסעודה הוי כאו"נ ממש. והמג"א כתב בשיטת הר"ן דמתרץ מטעם מתוך וסובר דבכל מלאכות השייכים באו"נ אמרינן מתוך ועיין בב"ח שם ובפ"ח דכתבו באמת דהר"ן סובר דמדורה להתחמם מותר אף בלא מתוך ואמרינן מדמותר לבקוע דקים להתחמם מותר אף לבישול ובאמת יש ראיה ממתניתין הנ"ל דאף פחמין מותר לעשות מה"ת כדי להזיע ע"י וע"כ דחימום מותר אף בלא מתוך וכשיטת הראב"ד. ובר"ן שם כתב ואין עושין פחמין משום מכבה ומבואר שם מש"ס דמד"ת מותר וע"כ לאו מטעם מתוך כמ"ש דבמלאכת כיבוי ל"א מתוך ועי"ש בפנ"י ביצה מה שהקשה על תוס' שבת דהוכיחו מסוגיא הנז' דכדי להזיע מותר מדאורייתא לעשות מלאכה טפי מרחיצה וכ' דאינו מוכרח די"ל דהא דמוקמינן לה למוסרן לאוליירין לאו בעושה מלאכה ביו"ט היינו הבערה לצורך פחמין אלא בענין שאש מובער מעיו"ט וביו"ט מטיל הפחמין לתוכו ועיקר האיסור אינו אלא משום דמיחזי כמתקן מנא עי"ש ולא אבין כל דבריו הא בתוס' אינו מבואר שם כלל לראי' רק דמותר להבעיר לצורך זיע ואם מטיל פחמין זה הבערה רק ברא"ש מביא שם דאף לעשות פחמין מותר ואין הכוונה משום הבערה דבאמת י"ל דמבעיר מעיו"ט רק הא כשמתקן פחמין ע"כ מכבה הוא ומבואר דשרי מדאורייתא לעשו' מלאכת כבוי לצורך רחיצה:

וראיתי י למי שכתב בדעת הראב"ד דגם כן מטעם מתוך אתי עלה כיון דהותרה טחינה במלח ותבלין לצורך או"נ הותרה נמי בבקוע עצים רק מדרבנן בעי שינוי ואף דל"ה רק מכשירין זה במכשירין דליתא מלאכה זו באו"נ עצמו אבל היכא דאיתא באו"נ עצמו אז מותר מטע' מתוך ובזה אף באפשר לעשותו מעיו"ט וכן לרבנן דאסרו במכשירין זו היכא דלא נמצא כעין מלאכה זו באו"נ עצמו אבל היכא שגם באו"נ עצמו ישנו למלאכה זו אזי לכ"ע מותר מטעם מתוך. ולענ"ד זה אינו דהא מבוא' בגריפת התנור גם כן דתליא בפלוגתא דר' יהודא ורבנן וכ' תוס' (דף כ"ח) דמיירי בתנור חדש שיש בו אבנים ועפר שלא פינו וכשיסיר הוי כמו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. וכן שפוד שעצם החיוב ג"כ משום דהוי תיקון כלי והיינו מכה בפטיש וכבר מבואר בירושלמי מס' שבת פרק כלל גדול דגם במאכיל בגמרו נמצא מלאכת מכה בפטיש ובהא דקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן המבואר מס' שבת (דף קמ"ה) עיקר הטעם משום מכה בפטיש כיון דכלי שני אינו מבשל ועיין (סי' שח"י במג"א (ס"ק ט"ו) ובטו"ז שם אות ד' דאם אינו ראוי לאכול בלי הדחה אף בצונן אסור וע"כ מטעם מכה בפטיש כמבואר שם בלבוש ועיין בזה בפ"מ יו"ד במ"ז (סוף סוף סי' ס"ח) ובמה שכ' בדיני שבת (סי' כ"א) א"כ חזינין אף במלאכה השייך באו"נ עצמו מ"מ לרבנן אסור במכשירין וכן לר"י אם אפשר לעשותו בעיו"ט והטעם דל"א בי' מתוך כיון דלהדיא מיעטו התורה לרבנן מדכתיב הוא ולא מכשירין ולר"י באם אפשר לעשותו א"כ גלי התורה דל"א בהו מתוך וכמו שכ' השע"ה בזה באורך ול"א מתוך רק דבר שהוא באו"נ עצמו ובהבערה והוצאה אף דהוי כמכשירין כתב המ"מ הטעם וכבר כתב ג"כ הר"ן הטעם דמוליכין סכין אצל טבח ביו"ט דדינו כאו"נ עצמו והמחבר הנז' כתב הטעם ג"כ דהותר משום מתוך והאריך בזה ודבריו תמוהין הא אף לב"ש דלית להו מתוך מותר להוליך זא"ז ולכך כתבו הראשונים הטעם כיון שמתקן את האוכל נפש הוי כאו"נ עצמו וכן כתב הרא"ה שם וז"ל והולכת בהמה אע"ג דדבר שאפשר מאתמול כיון דהותר לגמרי יו"ט אצל א אוכל נפש הוצאה כאוכל נפש הוא ואו"נ גופיה בלש ואופה ומבשל וכן סכין עצמה או"נ חשיב ולא מכשירין אבל הוצאה נאסרה בשבת לצורך מילה אבל ביו"ט מדין מתוך שריא לב"ה עכ"ל והיינו להוציא סכין למול מותר מדין מתוך או להתינוק או לולב אבל סכין לשחוט הוי כאו"נ עצמו ואף שפוד ג"כ צריך לצלות ובכ"ז ל"ה כאו"נ עצמו רק מכשירין ע"כ צריך לומר דנמסר לחכמים וכמו שכ' הראב"ד בהשגות אבל לא מטעם מתוך:

עוד כ' בספר הנז' לתמוה על המג"א שכ' בסי' (תק"א) דבקוע עצים גדולים כעין שעושין לבישול ולהסק' אין בהם בעצמותן משום מלאכ' כלל רק משום עובדא דחול ורק בדקות חייב משום טוחן ומביא כן משם מרדכי ורא"ש ונעלם ממנו דברי רמב"ן מלחמות הנז' ומדחיק א"ע לפרש דברי מרדכי והרא"ש ויש"ש בדחוקים גדולים והעלה דדעת כל הפוסקים הראשונים שגם בחתיכות גדולות יש בו משום טוחן ובשבת חייב עליו וביו"ט סמוך לחשיכה דל"ש הואיל חייב והאריך בזה ובמכ"ת לא כן הוא ואין שום דיעה מן הראשונים כשחותך עצים לבישול דהיינו לחתיכה גדולה לבינונים שיהיה חייב משום טוחן רק כשמבקע לקטנים הרבה והרמב"ן כשכ' דהמבקע בקופיץ דחייב היינו ג"כ כשמבקע לקטנים הרבה אף דעושה בשינוי ע"י קופיץ מ"מ הוי טוחן אבל לא כשמבקע לעצים שהמה לצורך בישול וכמבואר מש"ס דשבת האי מאן דסלית סילתי וברש"י היינו דקים הרבה ודברי המרדכי מבוארים בשבלי הלקט הלכות יו"ט דהקשה משם י"א איך מותר לבקע עצים ביו"ט הא הוי אב מלאכה וכתב משם רבינו ישעי' דסלית סילתי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קיסמין דקין כדי להאחז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טירחא בעלמא משום כבוד יו"ט התירו ומורי דחה זה הפירוש ונראה לי לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי או"נ עכ"ל ובזה מחולקי' אם מותר אף לבקוע דקים או לא וע"ז כתב הרמב"ן דסובר דאם צריך כדי שיאחוז בהן האור מותר בשינוי ע"י קופיץ אף דהוי מלאכה דאורייתא היינו כשחותך לדקים כמו קסמין. וכן דעת הר"ן להתיר אף לדקי' שהביא המג"א אבל דעת ר"י ומרדכי ורא"ש דדקים אסור ולא נעלם ח"ו שום דבר מן מאור עינינו המג"א ולא הייתי צריך לכתוב בלעדי אחרי ראיתי להמחבר הנז' שהלך בגדולות ונפלאות נגד המג"א:

הדרן למאי דקמן דנראה דאף צרכי הנאות כל הגוף מותר מה"ת בלא מתוך. וכן אף הרשב"א דכ' בחידושיו הנ"ל דמטעם מתוך אתינן עלה חזר בו בספרו עבודת הקודש שכ' (ש"ג אות ה') מחמם אדם חמין לרגליו ואפילו מים שאינן ראוין לשתיה שדבר זה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם עכ"ל הרי דהתורה התירה להדיא מה שצריך לכל נפש בהנאות הגוף ולא מטעם מתוך ומשמע דמלשון נפש מרבינן הנאה ג"כ כמו דדרשינן חולין (דף ק"כ) לגבי חמץ וחלב בהמחה וגמאו דחייב מדכ' נפש לרבות השותה ועיין ביצה (דף כ"א) דצריך לריה"ג לכם למעט בהמה מדכתיב נפש ועמדו המפרשים למה צריך לדידיה לכם למעט בהמה ולכתוב נפש לא לכתוב נפש ולא נצטרך למעט אולם נראה דמנפש מרבינן כל צרכי הנפש היינו הנאות הגוף ובספר יראים (סי' קיג) כ' וז"ל ולאו דוקא או"נ התיר הכתוב אלא כל הנאת נפש כדתנן ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ היה ראוי לשתיה וב"ה מתירין והלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרינן פ' כ"ש בין לחזקיה בין לר' אבהו כ"מ שנאמר יאכל בין איסור אכילה בין איסור הנאה במשמע ודוקא הנאה השוה לכל נפש אבל שאינו שוה לכל נפש אסורה דתנן כו' לגמר ד"ה אסור וטעמא שאין גימור כלים צריך אלא לחולים עכ"ל הרי מבואר להדיא דהנאות השוה לכל נפש מדאורייתא התירה מדכ' יאכל דמשמע אף הנאה וכ"כ בסמ"ג דמיאכל ילפינן ועיין תוס' רי"ד קידושין (דף נ"ז) ואכ"מ בזה. עכ"פ מבואר מדבריהם דלאו מטעם מתוך אתינן עלה וכמו שכ' הב"ח והפ"ח. והא דמבואר מש"ס כתובות הנז' דביאה מטעם מתוך הותרה מבואר בש"מ שם וז"ל ולפי תירץ שני של תוס' (היינו על הקושיא וכי ל"ל לר"פ מתוך ומתרץ ר"פ ס"ל דל"א מתוך אלא בצורך מצוי באו"נ לאפוקי בעילה שאינו מצוי) יש לפרש דה"ק אנא דבר הצריך לכל נפש קאמינא כו' מעיקרא דקאמר עליך אמר קרא ה"ק פי' אה"נ דל"א מתוך אלא בדבר הרגיל מיהו ביאה מגופי' דקרא נפקא דכיון דתלי קרא היתר צורך אכילה משום דשוה לכל נפש צורך ביאה נמי שוה לכ"נ וצורך מוגמר אינו שוה לכ"נ ולא אתיא ליה מקרא ולא משו' מתוך יע"ש עוד דאם נאמר דמקרא גופיה ילפינן היתר ביאה אמאי אסור לכבות הנר מפני ד"א מ"ש מאוכל וכ' דהוי כמו מכשירין דאפלו באו"נ אסור עי"ש והיינו כיון דאינו נהנה מן הכבוי ואינו רק שמסלק הגורם שא"י להנות זאת לא התירה התורה וכמ"ש הרא"ה ביצה (דף כ"ב) ועיין מג"א (סוף סי' תקי"ד) שכ' דאסור למחוט הנר בידים דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך או"נ ול"א בי' מתוך וע"כ צ"ל ג"כ הטעם כיון דאינו נהנה מן מה שנכבה רק שע"י סילק הפחם מאיר הנר ביותר זה לא שרי וכמ"ש הרא"ה עכ"פ מבואר באמת דעת רוב ראשונים דצורך הנאות הגוף לאו מטעם מתוך התירה התורה רק מגופא דקרא וה"נ דמותר אף מכשירין לצורך הנאות הגוף דאם ל"ה מותר הנאות הגוף רק מטעם מתוך אז היה אסור המכשירין דלגבי מכשירין ע"כ דלא אמרינן מתוך כמ"ש הב"ח והשעה"מ ואף דהשעה"מ כתב זאת דוקא לרבנן דדרשי הוא ולא מכשירין אבל לר"י דדריש לכם לכל צרכיכם וממעט מן הוא רק מה שהי' לעשות מעיו"ט בזה י"ל דסובר דגם לגבי מכשירין אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך מ"מ נראה קצת לדון דאף לר"י לא אמרינן מתוך לגבי מכשירין להמבואר מדברי ר"ן (דף י"ז) שכ' דאוכל נפש ביו"ט הותר בה ולאו דחויה כמו לגבי חולי בשבת רק הותר לגמרי כיון דמותר אפי' אפשר מעיו"ט עיי"ש וא"כ י"ל הא דאמרינן מתוך שהתירה התורה לצורך או"נ התירה אף שלא לצורך היינו במקום דהתירה לגמרי כמו א"נ דהתירה התורה להדיא וכן צורך הנאת כ"נ אבל במכשירין דגילתה התור' למעט מן הוא ולרבות מן לכם ואמרינן לר"י כאן במכשירין דאי אפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין דאפשר לעשותן א"כ אמרינן דלצורך א"נ או הנאת כ"נ לא התירה לגמרי רק כמו דחויה ודוקא לצורך או"נ והנאת כ"נ אבל לצורך קצת לא אמרינן מתוך ואף דמבואר בש"ס (דף כ"ב) דמכבין הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה ההוא ר' יהודא הוא עי"ש בתוס' היינו אף אם מותר לר"י בעצמו לכבות מפני ד"א משום דהוי צורך הנאת הגוף דהתירה ג"כ כמו או"נ אבל מ"מ היכא דל"ה הנאות הגוף אשר מותר לגמרי אף דמכשירין מותר לצורך או"נ מ"מ היכא דהוי צורך קצת י"ל דאף לר"י ל"א מתוך. אולם דבר שהוא צורך הנאות הגוף ממש דהתירה התורה בזה אף מכשירין לצורך זה מותר:

והנה הא דבעי דבר השוה לכל נפש מבואר בש"ס כתובות דאף באכיל' ג"כ בעי שוה לכל נפש רק דאי אפשר בצבי וכיון דהוי אכילה עכ"פ זה שוה לכל נפש וכן לגמר הפירות כמבואר ביצה (דף כ"ג) אף דל"ה רק למפונקים מ"מ כיון דצורך אכילה היא מותר הוי שוה לכ"נ וראיתי בפנ"י מס' שבת (דף ל"ט) שכ' בדבר השותין טיטון ביו"ט דהוי דבר השוה לכל נפש כיון דהוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאות המאכל וכיוצא בזה ואף דיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור כמו שכ' תוס' שם לענין רחיצה דאסור דאינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה הוא לכ"נ ואינו תענוג אלא לבריאת עי"ש והפ"מ מביא דבריו דדבר שהוא לרפואה שוה לכל נפש מיקרי ברפואה ותמהני ודאי דבר שהוא לרפואה ל"ה דבר השוה לכל נפש אם אינו דבר אכילה או שתיה ולהדיא מבואר מדברי רבינו אלעזר ממיץ שהבאתי לעיל אף דסובר דלצורך הנאה התירה התורה מדכ' יאכל מ"מ לגמר כלים אסור כיון דאין גימור כלים צריך אלא לחולים הרי דרק לתענוג לאו דוקא רק דבר הצריך לכ"נ הן בריאים הן חולים. וכן מבואר מדברי רמב"ן בס' ת"א שכ' מכחל עינא משום מכשירין התירוהו ביו"ט שני וכר"י דהוא דבר השוה לכ"נ שאף הבריאין כוחלין וכן הנר מפני ד"א וכבוי שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו וחומר הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן אבל צרכי חולי שאינו שוה בכ"נ והוא אסור מה"ד דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי עכ"ל הרי דצרכי חולי חשי' אינו שוה לכ"נ:

ועיין פ"מ במ"ז (סי' תקי"ב) דר"ל דאיסור ל"ה דבר שוה לכ"נ ואח"כ כ' לדון דאיסורא רביע עליה ולא מימעט מלכל נפש עי"ש ותמהני הא מבואר הדברים בתוס' וכל הראשונים הסוברים דבעינן צורך קצת וכתבו דהא דמבשל גיד בחלב דאם אמרינן מתוך אינו חייב על הבערה ובישול כיון דרוצה לאכול הוי כצו"ק ובש"מ כתובות מבואר כיון דעכ"פ הוי הבישול צורך אכילה וזאת מותר מה"ת דהוי דבר הצריך לאכילת כל נפש ואיסורא הוא דרכיב עליה ועיי"ש עוד כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בישול שרי רק שלא יהיה לצורך חול הרי דכיון דהוי צורך אכיל' מותר מה"ת ומה"ט מותר לבשל ביו"ט סמים מרים אשר רוצה לשתות אף דל"ה שוה לכל נפש רק לחולים והבריאים אינם שותין אותו דבר המר מ"מ כיון דהוא צורך אכילה ושתיה מותר ועיין ספר החינוך פרשת אמור דכ' להדיא דלגבי אכילה ל"ב דבר השוה לכל נפש. ואף דלענין הנאה גם כן התירה התורה להדיא ואעפ"כ בעי שוה לכל נפש היינו הנאה כיון דלאחרי' הרוב ל"ה הנאה וצורך לא התירה התורה אבל שם אכילה יהיה מה שיהי' התירה התורה וכמו שכתב הש"מ דכל צרכי בישול שרי והיינו במידי דמיכלי אבל הבערה לצורך הנאת הגוף ודאי צריך שיהיה שוה לכ"נ היינו רוב הבני אדם ואף דבר שהוא לרפואה אסור כמו שהוכחנו מדברי ס' היראים ורמב"ן וכמו שאוסר המג"א להדיא:

סימן ג

אם בישל ביו"ט דבר האסור מדרבנן כתב הש"א (סי' ס"ד) דלא עבר על דאורייתא כיון דמדאורייתא כשר אמרינן הואיל ואף דבודאי לא יאכלו האורחים מזה וממילא לא הוי אוכל נפש וגם דלא שכיח דיקלעו אורחים וירצו לאכול דבר האסור מ"מ כיון דמניע' האכיל' הוא רק מדרבנן לא עבר על דאוריית' ולכאורה י"ל למה שהעל' הנתיבות משפט (סי' רל"ד) דאם אכל איסור דרבנן בשוגג כשלא ידע שהוא איסור אין צריך שום כפרה והוי כלא עבר מאומה והביא ראיה מעירובין (דף מ"ז) בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא עי"ש א"כ י"ל דשפיר שייך הואיל דאם יתרמי דאחד יאכל בשוגג הוי כאכילת היתר אולם כבר השגתי ע"ז בס' דברי חיים דיני נזקי ממון (סי' א) והבאתי ראיות ברורות דאף איסור דרבנן כשאכל בשוגג צריך כפרה כמו במס' תרומות (פי"א) דבש תמרים ויין תפוחים ושאר כל מיני פירו' של תרומ' ר"א מחייב קרן וחומש הרי אף בתרומת פירות שהוא מדרבנן מ"מ חייב בחומש מוכח דצריך כפר' ודוחק לומר הואיל דקרא שם תרומ' חל אף מה"ת דהא מצינו כמה פעמים דמקילין בתרומת פירות שהוא מדרבנן הרי אף דקרא שם תרומה מ"מ לא הוי רק תרומה מדרבנן ובכ"ז צריך כפרה אם אכל בשוגג וכן מבואר מדברי רמ"א יו"ד (סי' קכ"ג) בשת יין נסך בשוגג צריך כפר' ואף סתם יינם ועוד מוכח מכמ' מקומות כן והא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן מבואר ברדב"ז (ח"ד סי' י"ט) שהוא דוקא אם להרב ברור הדין והתלמיד יודע אך להקשות ע"ש א"כ כיון דאף בשוגג צריך כפרה שוב מה לי כשבישל איסור תורה דל"א הואיל ומה לי אם בישל איסור דרבנן הא סוף סוף לא יאכלו האורחים:

והפ"מ בפתיחה להלכות יו"ט (פ"א אות י"ט) כתב וז"ל ונסתפקתי בישל בשר עוף בחלב ביו"ט ע"מ לאכול ואכלו אי לוקה על הבישול דיו"ט אי לאו ואם בישלו ע"מ שלא לאכול לוקה דהואיל אי מקלע אורחים או הוא אי בעי לאכלו הא ליתא כיון דאינו רוצה לעבור על איסור דרבנן תו אין ראוי לו מקרי ושלא לצורך בישול אלא אי בישל ע"מ לאכול ואכלו מי אמרינן כיון דמה"ת מותר בשר עוף בחלב אוכל נפש מקרי מה"ת ולא לקי א"ד הואיל ומדרבנן אסור תו לקי דלא לכל נפש הוא ודבריו מוקשים הא כשבישל ע"מ לאכול ואכל אינו לוקה אף אם אסור מה"ת כמבואר בש"ס ביצה (דף י"ב) במבשל גיד הנשה בחלב בי"ט דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ועי"ש בתוס' דאף שהוא אסור כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט. ובאמת י"ל אף אם לא אכל אח"כ ג"כ אינו חייב כיון דמתחלה בישל על דעת לאכול הוי צורך יו"ט ועי"ש בצל"ח די"ל אם אכל אף לב"ש דל"ל מתוך ג"כ פטור ממלקות על הבישול ומ"ש הפ"מ דלא לכל נפש הוא ז"א רק כמו מוגמר דגוף הדבר א"צ רק למפונקים זה הוי דבר שאינו שוה לכל נפש אבל בישול דבר מאכל הוי צורך כל נפש רק אכילה זאת אסורה וארי' הוא דרביע עלי' מצד האיסור אבל עצם אכילה זאת הוא דבר השוה לכ"נ ועי' ס' החינוך (פ' אמור) שכ' לענין אוכלין אפי' מאכל שאין דרך לעשות אותו כל אדם אלא המלכים ושרים גדולי' מותר לעשו' אותו כל אדם דמ"מ עיקר אכילה דבר השוה לכל נפש הוא ועי' כתובות (דף ו') דבר הצורך לכל נפש קאמינא ובש"מ שם וה"נ אף אכילת איסור תורה מ"מ מזון לכל נפש הוא רק איסורא רכיב עלי' וכבר דברתי בזה למעלה (סי' ב'). ועיין ט"א מס' מגילה באבני מלואים (דף ז') שכתב דאף אם מבשל איסור לר"ל הוי מדאוריית' לצורך שיכול לאכול חצי שיעו' ולר"י דח"ש אסור מה"ת כ' דמ"מ הוי צורך קצת שיכול לאכול שלא כדרך אכילה והרגשתי בזה דשלכד"א הוי אינו שוה לכל נפש ולהט"א פשיטא לי' דזה הוי דבר השוה לכל נפש ואכילה ממש פשיטא דאם בישל ע"ד לאכול איסור דאינו לוקה רק הש"א דן אף אם אינו עושה על דעת לאכול מכל מקום שייך לומר הואיל לגבי איסור דרבנן לפטרו ממלקות ובאמת הא דמתרץ הט"א קושית תוספות גבי מבשל גיד דהוי לק לענין שלכד"א יקשה הא אף אם ל"ל מתוך מ"מ הא שייך הואיל דבידו לאכול ומבואר בר"ן בהא דעיסת הכלבי' דהואיל דבידו מהני אף לר"ח וע"כ דשלכד"א ל"ה אף צו"ק וא"כ אף מתוך ל"ש בזה ועיין בחידושי הח"ה ביצה שם דכ' כיון דחשב עליו לאכלו שייך מתוך דלא גרע מדברים שאינו אוכל והן לצורך נפש מכיון שהוא אכלו וע"כ הא דל"א דל"ה דבר השוה לכל נפש דכוונתו כמו שכתב הש"מ כתובות שהבאתי סוף סי' הקדום דהוי צורך אכילה עכ"פ מבואר דאף אכילת איסור מדבר תורה אם אכלו הוי כצורך נפש ואף אם אינו אכלו י"ל הואיל דבידו עדיף ואינו לוקה אך אם נאמר דאף אם אכלו אינו עובר רק מטעם מתוך י"ל הואיל שיהיה פטור מטעם מתוך לא אמרינן כמ"ש השא"ר (סי' ק"ב) דהואיל ומתוך תרוייהו בהדדי ל"א ועוד יש לגמגם בדברי הט"א למ"ש לעיל דיני פסח (סי' ז') להוכיח מדברי רמב"ם הלכות יסה"ת דבאיסורי הנאה אף דאוכל שלכד"א מ"מ חשיב אח"כ כנהנה מן האיסור דרך הנאה מילוי הכרס מהנאות מעיו רק לדעתו אינו לוקה על הנאה ושלא כדרך אכילה דמותר מה"ת היינו בדבר המותר בהנאה אבל האסור בהנאה לא משכחת בו רק שלא כדרך הנאתו בעושה רטיה מדבר מאכל א"כ אף אם יאכל הגיד שלכד"א מ"מ הנאות מעיו יש לו וכיון דאסור בהנאה מצד בב"ח ל"ה אף צורך קצת:

וקצת י"ל ראיה דאינו לוקה מש"ס פסחים (דף מ"ו) דפריך לרבה דאית ליה הואיל מהא דמבשל ביו"ט גיד בחלב ואי אמרת הואיל אהבערה לא לחייב דחזי לי' לצרכו א"ל אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופריך ומוקצה דאורייתא ועוד הא אין חילוק מלאכות ליו"ט וצריך להבין לס"ד דמוקצה דאוריית' לחייב שש דהיינו גם אהבערה כיון דשוב ל"ש הואיל דלא חזי לצרכו וכבר עמד ע"ז בצל"ח שם וכ' כיון דאמרינן אפיק הבערה תו לא צריך לאוקמי הברייתא כב"ש דל"ל מתוך רק אף כב"ה דאמרינן מתוך לכך ל"ח על הבערה ועל הבישול הי' סובר דלא שייך מתוך דאכילת איסור ל"ה אף צורך קצת כקושית תוס' ביצה ולפי זה יקשה הא יכול לאוקמי לעולם דמוקצה דרבנן ומטעם זה חייב על הבערה דשוב לא חזי לצרכו ול"ש לומר הואיל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לשמש במוקצה וממילא חייב על הבערה ועל הבישול ושוב לא יקשה ג"כ דאין חילוק מלאכות ליו"ט דהוי כמו לס"ד וכמ"ש הפנ"י שם בביאור. אלא ודאי כיון דעכ"פ מדאורייתא חזי לצרכו דמוקצה ל"ה כ"א מדרבנן שפיר אינו לוק' מה"ת ושייך לומר הואיל וכמ"ש הש"א שוב ראיתי שכבר העיר בזה מרן רעק"א ז"ל בדו"ח מערכה ז' ועל דברי הט"א שכתב דשלא כדרך הנאה ואכילה הוי כצורך קצת יקשה אמאי הקשה הש"ס רק על הבער' וקאמר אפיק הבערה הא על בישול ג"כ נימא הואיל דחזי לצרכו לאכול שלא כדרך אכילה ולא יתחייב גם קשה ע"ז מש"ס ביצה דף כ"א) עובדא דשמעון התמני שהתיר לשחוט לבלשת וא"ל דעבר על לכם ולא לנכרי והקשה בש"ס דנימא הואיל וקאמר עגל טריפה הוי ואכתי אמאי עבר על איסור תורה נימא הואיל אולי רצה לאכול שלכד"א ועי"ש בש"מ דכל עיקר קושית הש"ס הי' על מאי דאמר לי' דעבר על איסור תורה ומזה מוכח לכאורה כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לאכול יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב לא שייך לומר הואיל דחזי לצרכו או דשלא כדרך אכילה ל"ה כלל בגדר אכילה ול"ש הואיל:

שוב ראיתי בתשובת רעק"א ז"ל (סי' ה') שהביא דברי הש"א הנ"ל ורצה ליישב בזה דברי תוס' שבת (דף צ"ה) ד"ה והרודה דהקשו אמאי חייב לר' אלעזר ברודה חלות דבש הא ר"א ס"ל דאמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחים וקשה הא אף דס"ל לתוס' דתלישה מותר ביו"ט לצורך או"נ הא עכ"פ מדרבנן אסור ואף בדיעבד אסור משום פירות הנושרין א"כ אזדא ההיתר דהואיל וממילא עבר אדאוריית' ולדברי הש"א א"ש דמ"מ כיון דמה"ת שייך הואיל אינו לוקה ושוב כ' דאינו ראי' מזה רק יש מקום לומר דחולה שא"ב סכנה הצריך בשבת לפירות שנשרו בשב' דמותר כמו כל שבות מלאכה דשבת ויו"ט ושייך שוב הואיל ואי מקלעי אורחים דהיינו חולה שאין בו סכנה דדוקא חולה שיש בו סכנה כתבו התוס' פסחים דלא שכיח כלל אבל א"ב סכנה שכיח עי"ש וקשה חדא הא להדיא מבואר בהרא"ה בבדה"ב (כלל ג' שער ז') דאיסור מוקצה אסור לחולה שא"ב סכנה ועי"ש שכ' ליישב מהא דגונח יונק חלב בשבת כתובות (דף ס') שהעיר משם הגאון רעק"א ז"ל לדון להתיר מוקצ' לחול' שא"ב סכנה ומהיכא תיתי נעשה מחלוקת ולומר דתוס' ס"ל דשרי להאכיל לחולה שאב"ס ועוד זה ודאי לא שכיח לגמרי שאותו החולה יהי' צריך לדבש זה דרק לס"ד הקשו התוספות דיתבטל כל מלאכת שבת כיון דיש עכ"פ אופן שיצטרך לאותה המלאכה וכיון שכתבו התוס' דבעי דוק' דבר השכיח שוב אף חולה שאב"ס ג"כ לא שכיח שיהי' צריך לו דוקא דבר זה וכ"כ בס' חתם סופר או"ח (סי' ע"ט). עוד כ' שם הגר"ע לדון דיכול לתת לקטן להסוברי' דאיסור דרבנן רשאי להאכיל לקטן ושייך שוב הואיל ולדבריו גם בנידון דהש"א ראוי לומר הואיל אך א"כ אף באיסור תור' נימא הואיל דראוי להאכיל לקטן שלא כדרך אכילה או לחולה שאב"ס שלכד"א. ושוב קשה מש"ס ביצה מה משני שהי' עגל טריפ' וכן למה חייב על בישול גיד נימא הואיל דראוי לחולה שאב"ס או לקטן שלכד"א וגיד י"ל דהוי בשר בחלב ג"כ ומזה נראה קצת דשלכד"א לא הוי שם אכילה כלל:

עוד נראה ראי' מהא דקאמר בש"ס פסחים שם אחרישה לא לחייב הואיל דחזי לכסות דם ציפור ולפירוש ריב"א חולין (דף קמ"א) והרשב"ם קאי על חרישה דיו"ט דעכ"פ לא יתחייב מלקות הואיל דחזי לכסות מצד דעשה דוחה לל"ת ולא נשאר אלא עשה הרי אף דאסור לכתחלה מ"מ אהני סברת הואיל שלא ללקות וכמו כן אף דבר האסור מדרבנן שייך הואיל אולם הש"א בספרו טורי אבן סוף מס' חגיג' האריך לבאר קושית הש"ס הנ"ל באופן אחר ע"פ סברתו דהואיל ומתוך חדא בחברתה מישך שייכי דע"י סברת הואיל הוי צורך קצת ואמרינן מתוך עי"ש והגרע"א ז"ל יחס סברא זו לתוס' ורשב"א שבת (דף ל"ט) שכתבו לב"ש דלית להו מתוך כ"ש דל"ל הואיל והקשו עליהם דא"כ מאי פריך בש"ס מברייתא דהמבשל הא הך ברייתא מוקמי בביצה כמ"ד דל"ל מתוך וממילא ל"ל הואיל וזה יש ליישב בקל למ"ש הש"מ ביצה שם משם רשב"א דרבה אית לי' מתוך כר"י אלא במבשל גיד פליגי דר"י סבר כיון דמתהני מני' אפילו באיסור לא לקי ורבה סבר אע"ג דאמרינן מתוך מבשל גיד חייב כיון שאין ראוי לו בהיתר עי"ש א"כ שפיר הקשה הש"ס אהבערה לא לחייב דנימא הואיל בשלמא אם לא נאמר הואיל למחשב לצורך קצת אתי שפיר דאכילת איסור ס"ל לרבה דלא הוי אף צו"ק אבל אם נאמר דע"י הואיל הוי צו"ק הא יכול לעשות ע"י הבערה צורך של היתר ונימא הואיל דחזי לצרכו אך בזה שוב קש' לוקי במבשל בעצי מוקצה ואף דהוי דרבנן מ"מ לא חשיב צו"ק בשלמ' אם נאמר בפשיטות דע"י הואיל אמרינן כיון דאפשר להיות מלאכה זאת להיתר לא לקי ולא אסרה תורה מלאכ' שיכול להיות להתירא בזה אמרינן אף דאסור מדרבנן מ"מ לא לקי כיון דמה"ת מותר וכמ"ש הש"א אבל אם מטעם מתוך אתינן עלי' למחשב לצו"ק מצד הסבר' י"ל כיון דאינו ראוי בשום אופן לא הוי צו"ק ולא שייך לומר מתוך. ובלא"ה כבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני יו"כ (סי' ד') להקשות דאיך אפשר לומר דע"י סברת הואיל חשבינן לצו"ק ושוב אמרינן מתוך דהא בש"ס פסחים שם סובר הש"ס דר"א ור"י פליגי בפלוגתא דרבה ור"ח ור"א סבר כר"ח דאמרינן הואיל והא ר"א מתלמידי ב"ש הוא וב"ש ל"ל מתוך ואיך נאמר דלר"א שרי לאפות ע"י הואיל וע"ק מש"ס פסחים (דס"ב) דהק' על רבה שם דס' בשוח' למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים שאינן מנויין דכשר ול"א הואיל דאי מל ראוי הוא מהא דאמר רב' באופה מיו"ט לחול דאמרינן הואיל ומה מדמה הש"ס בשלמא במלאכת יו"ט דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך היכא דהוי צו"ק שפיר ע"י הואיל חשיב צו"ק משא"כ בשוחט ע"מ שיתכפרו בו ערלי' דנאמר ע"י הואיל דאי בעי מתקן נפשו נאמר דהוא בר כפרה י"ל דלא אמרינן א"ו דסברת הואיל כיון דאפשר שיהי' פטור מדמה הש"ס שפיר לחומרא שם דנימא הואיל דאי בעי מתקן נפשי' אולם למ"ש הרמב"ן במלחמות א"ש דהוא כתב אי ס"ל לר"ח הואיל לחומרא הו"ל למימר דאינו לוקה ועוד אי הואיל דינא הוא מ"ש לקולא מ"ש לחומרא אטו הואיל ספיקא הוא ועוד הואיל דהתם לאו הואיל דאתי הוא שאפי' זרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים לר"ח פסול אע"ג דלא אפשר לי' לתקוני נפשי' שיהא ראוי לכפר' בזריקה זו והאריך בזה וכתב לד"ה אין הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם ושם אמרינן הואיל ובזמנו פסול שלא בזמנו נמי פסול והאי הואיל לאו הואיל דעביד דאתי לעולם הוא ואפ"ה אמרינן הואיל לר"ח משא"כ בשאר איסור והיתר לד"ה לא אמרינן הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם אלא הנח לקדשים שכל שם שחל עליו לפסול בזמן א' פוסל לעולם עי"ש באורך וא"ש דברי הרשב"א ג"כ ממילא אך מה דנראה מדברי הרמב"ן דביו"ט סברת הואיל הוא משום דאפשר גם אח"כ שיהי' לצורך אבל היכא דאי אפשר בעולם אח"כ דאתי ל"ש סברת הואיל יש להבין מקושית הש"ס אחרישה לא לחייב דנימא הואיל דחזי לכסות דם ציפור דבזה ל"ש שיזדמן אח"כ דתו לא הוי בעידנא דעבר על הלאו ולא יפקיע קיום המצוה דאח"כ חיובו דלמפרע וע"כ צ"ל הואיל דבשעת חרישה אי הי' דם ציפור ויש לדחוק בזה:

ועיין תוס' פסחים שם שכתבו הא דרשב"ג סובר דלחם הפנים דוח' יו"ט דסובר דאמרינן הואיל אי בעי פודה וקשה הא אין פודין ביו"ט וכן הקשה בשעה"מ וע"כ צ"ל דעכ"פ שייך הואיל מדאורייתא שוב לא נשאר רק איסור דרבנן ובמקדש מותר ובזה מוקשין שם דברי הצל"ח שכתב דלכך נקט ב' ימים טובים של ר"ה כשבאו עדים מן המנח' ולמעלה דאל"כ רק מספק אולי לא יבואו עדים ביום ה' או יבואו היום יכול לאפות ביום ה' ואם יבואו עדים יכול לפדות הא לר"ח דל"ל הואיל ממילא כיון דאין פודין ביו"ט א"כ אם יבאו עדים יהי' מחר חול ויאפה מחדש ושל יום ה' עבר על דאורייתא כיון דאין פודין ביו"ט והואיל לית לי' לרב חיסדא]:

ודע דמבואר מדברי תוס' פסחים דאף בשבת אמרינן הואיל דחזי רק הא דל"א במלאכת שבת הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה משום דל"ש ולפי"ז נראה היכא דעשה מלאכת איסור בשבת ואח"כ הקרה חולי שיש ב"ס וצריך לאותו מלאכה פטור למפרע מן חיובו ובהא י"ל דאף ר"ח מודה רק דסובר דל"א הואיל כ"ז שלא באו אורחים ולגמר מחשבתו שאפה לצורך חול אבל אם באו אורחים ואכלו ביו"ט דלא נגמר מחשבתו מודה ר"ח דפטור ועיין ש"ס מנחות (דף ס"ד) נמצאת ראשונה כחושה בב"מ מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין א"ד בתר מעשיו אזלינן ומסיק בש"ס דהיינו דרבה ורבא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב. להעלות דגים והעל' תינוק ודגים רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ואף למאן דחייב כבר כתבו תוס' שם דל"ד לאופה מיו"ט לחול דפטור מטעם הואיל ונימא ה"נ הואיל דפטור ליה אתינוק פטור ליה אדגים דהתם אפייתו היא צורך יו"ט אבל הכא צידת דגים ל"ח בשבת והיינו אף דאם היה כוונתו על התינוק אז אף אם היה ג"כ כוונתו על דגים פטור כמבואר יומא (דף פ"ד) ועיי"ש בתוס' יום הכפורים היינו כיון דמחשבתו ומעשיו היה בדבר המותר אבל היכא דהיה כוונתו רק על דגים אף דהעל' תינוק מ"מ אזלינן בתר מחשבתו שהוציא מכח אל הפועל ודגים ל"ח כלל ורבא דפוטר סובר כיון דהמעשה עכ"פ היינו פרישת המצודה איתעבד למפרע בהיתר אזלינן בתר מעשיו. ובאמת יש להבן שם בש"ס ללשון ראשון דקאמר ע"כ רבה לא פטר אלא כיון דשמע אבל לא שמע לא וכן ללשון השני דהיינו פלוגתייהו ומאי דמיון זה לנמצאת ראשונה כחושה בב"מ דשם כל המעשה הוא לצורך דבר ההיתר ולא גרע מאופה מיו"ט לחול דאמרי' הואיל ק"ו בזה דאיגלאי מילת' למפרע דהיה לצורך ועיי"ש בתוס' בהא דס"ל לר"א דאפילו נתכפר בשניה דחייב דלא דמי לבעיא בתר מחשבתו או בתר מעשיו דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהוא כחושה בבני מעיים הי' מביא שמינה והיינו דעל עתידות ל"א אם יבא אליהו אבל על מה שעבר שפיר אמרינן אם יבא אליהו ואזלינן בתר מעשיו וא"כ בדגים ותינוק דנגמר מחשבתו ובמעשה איסור דצד דגים ואף שהעלה תינוק ג"כ מ"מ צידות דגים היה באיסור וגם אז ל"ש לומר אם יבא אליהו כיון דהוא על עתידו' האפשרי שיצוד גם התינוק ולכך חייב משא"כ בנמצאת כחושה בב"מ דאף דנגמר מחשבתו מ"מ כל המלאכה הוא לצורך היתר י"ל דלכ"ע פטור וכן מוכרח לחלק בדברי ראב"ד בהשגות (פ"ב הט"ז) משבת דהשיג על הרמב"ם דפסק הואיל דהעלה תינוק עם דגים פטור ורוצה לפסוק כרבה דחייב וע"כ אף דס"ל הואיל היינו כיון דצידת דגים הוא באיסור ומה"ט לא השיג ראב"ד בהלכות שגגות (פ"ב) כשכתב נמצאת הראשונה טריפה בב"מ ה"ז פטור דבזה כיון דכל מעשיו הם לצורך היתר לכ"ע פטור] ובדברי רמב"ם מ"ש הואיל והעלה תינוק ה"ז פטור מחטאת אעפ"י של"ה כוונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג ואין לזה הבנה הא אף אם היה מזיד וקבל התרא' ג"כ פטור דאזלינן בתר מעשיו וכבר כתב הרמב"ם שם דכל החייב על זדונו כרת חייב על שגגתו חטאת וא"כ למה כ' מפני שהיה שוגג] עכ"פ ודאי היכא דאתברר שמלאכתו היה לצורך דבר המותר פטור. אך מ"מ י"ל אם אח"כ בא המקרה חולי שיש בו סכנה דומה לנתכפר בשניה ע"י שנשפך הדם דבא המקרה אח"כ דבזה למ"ש בתוס' אזלינן לכ"ע בתר מחשבתו עיי"ש בלח"מ דעמד ע"ז מה דהרמב"ם לא הביא הדין אם שחט שמינה ואח"כ הכחישה דחייב אף אם נתכפר בשניה וצ"ע בכ"ז:

ודע דדעת בעה"מ שלא לפסוק כרבה והעלה דל"א הואיל ואע"ג דקיי"ל כר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה הוא מטעם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום ב"י שרינן ליה אף לכתחילה והביא ראי' מדפסקינן אין מזמנין את גוי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעת כר"ח ובספר שעה"מ עמד ע"ז הא כיון דקיי"ל כר"א דכל חדא וחדא חזיא ליה ומדרבנן הוא דאסור א"כ אמאי אין מזמנין משום גזירה שמא ירבה בשבילו הא אף אם ירבה בשבילו אינו אסור מה"ת דאמרינן הואיל דכל חתיכה וחתיכה חזיא ליה וכיון דליכא אלא איסור דרבנן היכא גזרי' עלה לפי דעתו ונראה דאף לר"פ דקאמר ע"כ ל"ק ר"א משום דכ"ח וחדא חזיא ליה הוא דוקא כשאינו מברר דאינו מבורר איזה פת יקח לחלה לכך כל חדא חזיא ושייך הואיל על כל חדא וחדא אף דעכ"פ יפריש חלה אחת ואינו ראוי לו מ"מ כ"ז שלא בירר שייך ביה הואיל דבידו לאכול כל חדא וחדא וכשאופה אמרינן בכל פעם דזאת לא תהיה חלה אבל אם מברר פעם אחד דזאת הוא אף שבידו להחליף מ"מ אסור מה"ת ולכך שייך לומר גזיר' שמא ירבה בשבילו היינו שיברר מנה יפה לכבד הגוי שזימנו בו ועושה מלאכה דאורייתא דכיון שכבר בירר ל"א תו הואיל וז"פ:

סימן ד

כתב הרמ"א (סי' תצ"ה) ויש מחמירין אפי' באו"נ עצמו כ"ש מפיג טעמו כלל אם עשאו מעיו"ט וזה דעת מהרי"ל וסמ"ג מיהו אם לא עשאו מעיו"ט ויש בו צורך יו"ט מותר לעשותו ע"י שינוי ר"ן וסמ"ג. והנה דעת הר"ן דאו"נ מותר אף שלא ע"י שינוי רק דיכת מלח בעי שינוי משום דדרך הוא לדוך לפעמים על כמה ימים ואף שהר"ן ר"פ אין צדין כתב הא דכל הנידוכין נדוכין כדרכן הטעם משום שאין אותו שחיקה שהוא ליומא נעשית באותו ענין שנעשית לימים רבים היינו דעפ"י רוב אינן נידכין לאוצר רק ליומא אבל מ"מ כיון דיש בני אדם שמכינים על איזה ימים לכך צריך שינוי וכ"כ הרא"ה דבאו"נ אין חילוק בין אפשר לעשותו מעיו"ט או אי אפשר רק הטעם דמלח בעי שינוי וכן למאן דסובר דגם תבלין בעי שינוי דהוי כמו ביקוע עצים מפני שיש בני אדם שדכין מהן הרבה כדי שיהיה מוכן להם ואעפ"י שמפיגן טעמן אין חוששין לכך וחשיבה להו הזמנה דמשכחי להו נידוכין כל שעתא דבעי להו ונראה כמאן דעבד לצורך חול כיון שדרכו לעשות לימים הרבה לכך בעי שינוי עי"ש בדף י"ד. ואף דדעת רא"ה ר"פ א"צ נראה כדעת רשב"א דמדאורייתא אסור לטחון מה שדרך לימים הרבה ואזלינן בתר רוב הנטחנים לכך נאסר הטחינה מדאורייתא ולכן בעי שינוי אף מה שטוחן ליומו דנראה כמאן דעבד לחול אבל לדעת הר"ן דכל טחינה ליומא לא נאסר מדאוריית' רק מדרבנן. א"כ ממילא במלח דאין הדרך לטחון לימים רבים וגם אינו עושה בענין שנעשה לימים רבים ואמאי בעי שינוי מ"מ סובר כיון דיש בני אדם שדכין ליום או יומים לכך בעי שינוי ואף אם אינו דוכה רק מעט מ"מ בעי שינוי ומזה למד הרמ"א דהה"ד כל דבר שאינו מפיג טעם בעי שינוי כמו דיכת שקדים וכדומה:

וראיתי בס' קהלת יעקב מהגאון בעל ח"ד שכתב דט"ס הוא הר"ן דדעת הר"ן דרק דיכת מלח בעי שינוי ואינו מוכרח וכמ"ש. וגם הר"ן מודה לסמ"ג להשוות כל מה דלפעמים מכינים לאיזה ימי' דבעי שינוי. עוד כתב שם דדעת מהרי"ל שהביא הד"מ לאסור בכל או"נ שאינו מתקלקל אפילו בשינוי דאפשר לעשותו מעיו"ט ס"ל כדעת תוס' מגילה דף ז') שכ' דאו"נ דעדיף טפי כגון האי דהמצניע אסור לעשותו ביו"ט וכוונתם לאו דוקא דעדיף טפי [וכ"כ המהרש"א שם להדיא] רק כל שאינו מתקלקל כלל אסור אפילו בשינוי כדעת מהרי"ל שהביא הד"מ וע"כ הא דמותר לדוך מלח בשינוי קצת דס"ל כדעת המ"מ דאין טחינה רק בפירות ולכך מותר בשינוי אבל מלאכות גמורות אפי' בשינוי אסור כשאינו מתקלקל כשנעשה מעיו"ט עכ"ד וכל דבריו תמוהין דמה שכתב דדעת מהרי"ל כדעת התוס' ז"א דלדעת תוס' מדאורייתא אסור כל שאינו מתקלקל דכתבו כן על הך דפרק המצניע ושם מבואר דלוקין על זה כמו הרודה חלת דבש כמבואר שם ועי"ש במהרש"א דדוקא במכשירין דדרשינן מדכ' לכם לכל צרכיכם וממעטינן מן הוא יש חילוק בין אפשר לעשותן לאי אפשר לעשותן משא"כ באו"נ דמצד הסברא אסור לעשות כל מה דאפשר לעשות מעיו"ט ואינו מתקלקל אז אף באי אפשר או דנאבד ג"כ אסור והמהרי"ל מודה באם נאבד וכמו שכ' הגאון הנז' גם במהרי"ל מבואר להדיא דרק מדרבנן אסור אף בשינוי מה דאפשר לעשות מעיו"ט אבל מדאורייתא מודה דאין חילוק בין אם נתקלקל או לאינו נתקלקל ומ"ש דלכך מותר מלח בשינוי דסובר כמ"מ דאין טחינה אלא בפירות. תם אני ולא אדע היכן כתב זה במ"מ דל"ש טחינה רק בפירות ואף בעפר מבואר בש"ס דשבת דשייך טחינה וכן מלח. ובתוס' ביצה (דף י"ד) כתבו דמלח שלנו א"צ שינוי הואיל והוא עשוי בידי אדם ובמהרש"א שם כתב לא ידענו באיזה מלח איירי ומאין יצא להם חילוק זה אולם הדבר מבואר ברמ"א (סי' שכ"א ס"פ) דדוקא מלח הגס אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת [יעוי"ש בעו"ש דדוקא בסכין מפני מראית עין ומדברי תוס' מבואר דל"ב שינוי ואולי דוקא ביו"ט ולא בשבת] ובזה ליכא טוחן מה דנעשה ע"י בישול הדיבוק והוי כמו אין טוחן אחר טוחן אבל במלח הגס דאיירי בש"ס ופוסקים דבעי שינוי ודאי הוי טוחן ממש והדוכה בשבת כדרכו חייב משום טוחן ויקשה באמת על דעת תוס' מגילה הנז' דמה מועיל השינוי כיון דהוי מלאכה גמורה:

ולכאורה אפשר לומר דמותר מטעם מתוך שהותרה לצורך כגון דברים המפיגין טעמן ומתקלקלין כמו תבלין וכדומה דמותר לדוך ביו"ט א"כ מותר טחינה אמרינן שוב דהתירה אף שלל"צ היינו בצו"ק רק שינוי בעי דמחזי כעובדא דחול משא"כ בהמצניע דחייב מדאורייתא משום דמפרק ותולש ובורר רובן אינן מתקלקלין אבל במלח כיון דכעין שחיקה זו עצמה מותר בתבלין אית ביה משום מתוך אבל בתלישה ובהך דהמצניע שבאותן דרכים עצמן שנעשין ברובן שאינם מתקלקלין כן נעשין גם המתקלקלין ונגררין בתר רובא שגם המתקלקלין אסור מדאורייתא וכמו שכ' הרמב"ן ור"ן לאסור מדרבנן בתותי' וענבים וכן לדעת הרשב"א בעבודת הקודש וכמו שהביא בש"מ ר"פ א"צ ובהרא"ה שם אמרינן סברא זו אף מדאורייתא. אולם אי אפשר לומר כן דהא מבואר בש"ס בברייתא אמר ר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנדוכין שנדוכין כדרכן ומלח עמהן לא נחלקו אלא לדיכה בפ"ע שב"ש אומרים מלח בפך ובעץ פרור לצלי אבל לא לקדירה וב"ה אומרים בכ"ד. ועיי"ש במהרש"ל דהפירוש ומלח עמהן היינו בזא"ז והרמב"ן במלחמות כ' דהפירוש ביחד כיון דבתבלין אי אפשר בשינוי לכן גם מלח א"צ וא"כ מבואר עכ"פ דאף לב"ש דלית להו מתוך ואעפ"כ מותר לדוך אף מלח כדרכן ביחד עם תבלין או בזא"ז ואמאי כיון דהוי מלאכה דאורייתא השחיקה אמאי מותר אף בשינוי מן עובדא דחול ובמתניתן י"ל באמת דבזה פליגי ב"ש וב"ה דשניהם סוברין דדבר שאינו מתקלקל אסור מדאורייתא באפשר לעשותו וכמ"ש תוס' מגילה הנ"ל ולכך ב"ש סובר דמלח רק בפך ובעץ פרור דהוי שינוי גמור דל"ה כתישה רק כלאחר יד דאף בשבת ליכא בזה חיוב ואף דתבלין נדוכין כדרכן מ"מ לית להו מתוך וב"ה דאית להו מתוך לכך מתירין אף מלח. משא"כ בברייתא אי אפשר לומר כן וע"כ כיון דאף לב"ש דלית להו מתוך מותר לדוך מלח עמהן ע"כ דסובר דאין לחלק בין דבר המתקלקל לאינו מתקלקל ומנ"ל דב"ה יסברו דאסור מדאורייתא בכ"מ רק במלח מותר מטעם מתוך. וגם א"כ מאן דסובר דלא פליגי בהא דאין מוציאין לולב וקטן במתוך רק אם יש עירוב והוצאה ליו"ט א"כ אף ב"ה לית להו מתוך ואף עפ"כ מלח נידך ע"י שינוי ויקשה באמת אמאי לדעת תוס' מגילה הנז' דאף אוכל נפש עצמו שאינו מתקלקל אסור מדאורייתא לעשות ביו"ט ומאי מהני שינוי:

לכן נראה בכוונת תוס' מגילה הנז' דכוונתם הוא שם כדעת האוסרי' מלאכת קצירה וטחינה מדאורייתא וכמו שהביא היש"ש ר"פ א"צ משם הסמ"ג והיש"ש שם הביא השיטות דרק מדרבנן אסור כ' וז"ל ועדיין אכ"ז מחוור לפי שסוגיא דירושלמי מוכח שהן מה"ת ואף ברייתא שבפ' המצניע כפשטה הכי מוכחא וכ' עוד ואני אומר שהוא מה"ת אף לפי גמרתינו כמ"ש תוס' וה"ט דלא שרינן או"נ אלא מלישה ואילך כשעומ' לאכילה מיד אבל תלישה וטחינה אינה עומדת מיד לאכילה אלא עומדת לימים רבים ולעשות ממנו אוצר וכ"כ הסמ"ג וז"ל אומר ריב"ש מכשירין דין הוא שיהיו מותרים מה"ת בכל ענין אי לא מיעט רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו מאתמול כאלו נעשו היום אבל באו"נ ודאי אסור מה"ת אלא בדבר המתקלקל אם נעשו מאתמול ולהכי גזרינן בפירו' הנושרים כו' אלמא דס"ל דתלישה דאורייתא ואעפ"י שכ' לעיל מיניה מדקתני והמלח במדוך של עץ שמענו שכל מלאכת או"נ מותרת ע"י שינוי אף דבר שאינו מפיג טעמו ואפשר לעשותו מעיו"ט אלמא דמדרבנן הוא דאסרו ולכן מותר ע"י שינוי דאי דאורייתא אפי' ע"י שינוי אסור ומש"ה ל"מ היתר גבי צידה וקצירה וטחינה ותלישה ע"י שינוי אלא בע"כ צ"ל דוקא אלו מלאכות שעומדות מיד לאכילה כגון שחיטה ומלישה ואילך אבל כל שאר מלאכות האלו עומדות לימים רבים לעשות מהן גדיש או לעשות בביתו אוצר להסתפק ממנו או למכור ממנו כגון תלישת פירות וקצירת תבואה ואף טחינה דרך לטחון הרבה מדות ולעשות ממנו קמח הרבה ולעשות לימים רבים ומטחינת פלפלין אינו ראיה לפי שעומדין לאכילה כי הנדוכין מזמן רב מפיגין טעמן ואף שמלח אינו מפיג טעמו מ"מ אין הדרך לעשות ממנו אוצר אחר הדיכה אלא שדכין מה שהוא לצורך יום או יומים כו' וא"כ מ"ש נמי דאו"נ ודאי אסור מדאורייתא לאו באו"נ גמור אלא בטחינה ודישה וצידה וכל הדומה לזה דומיא דתלישה דאיירי בה וא"ל א"כ למאי צריכין אנו לומר דטעמא דתלישה דאסורה מה"ת משום דאפשר לעשותן מאתמול תפ"ל משום דאינה קרויה אוכל נפש כדפי' אה"נ וה"ק כי כל או"נ שאפשר לעשות מעיו"ט ואינו מתקלקל ועומד לימים רבים על הרוב א"כ אפי' הוא בענין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט לא מחלקינן באיסור ואסור אף מה"ת וכן דרך התורה בכל המצות שבטיל הטעם המצוה לא בטלה והכלל העולה בידינו קצירה תליש' טחינה צידה וכל הדומה להם שאינה עומדת לאכילה כגון שחיטה ולישה אסורה מדאורייתא ול"מ ליה שינוי אפי' נזדמן לו בענין שאי אפשר לעשותן מבעוד יום ואו"נ ממש אפי' אם אפשר לעשותן מדאורייתא שרי ומדרבנן אסור וע"י שינוי שרי ואם מפיג טעמו שרי אף בלא שינוי עכ"ל היש"ש והטרחתי להעתיק דבריו כי נראה בעליל שזה ג"כ דעת תוס' מגילה הנז' והיינו דכל מה שדרך לעשות לאוצר או להסתפק לימים הרבה אסור מה"ת אף באם אינו עושה רק מעט ליומו ולצורך אותו סעודה מ"מ אזלינן בתר שם מלאכה ומה דהדרך לעשות הרבה זה אסור ותותים וענבי' אף דאינו לוקט לימים הרבה מ"מ הלקיטה והתלישה הוא בפעם אחד לאול' ולעשות משקה וגם הך דהמצניע החולב והמגבן והמחבץ והרודה חלות דבש דרך המלאכה לעשות על ימים הרבה וגם אינו מתקלקל לכך אסור מה"ת ובזה אין חילוק בין אפשר לאי אפשר אבל במכשירין יש לחלק וזה פשוט וברור בדעת תוס' הנ"ל שזהו שיטתם ולא קשה עליהם מדיכת המלח כיון דאין דרך מלאכה הזאת לעשות רק על יום או יומים והוי בכלל או"נ רק שינוי צריך משום עובדא דחול:

תוכן העניינים

אמרי בינה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה