אור ברסלב
אמרי בינה אורח חיים דיני יו"ט › סימן ה

אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך

דיני יו"ט · סימן ה

סימן ד

היכא שישראל שוחט לנכרי בהמות ואם היא כשרה לוקחי' ישראלים ואם נעשה טריפה נשאר לנכרי אם מותר לישראל לשחוט ביו"ט כיון דהוי צורך ישראל ג"כ או לא כיון דהשת' אינו של ישראל. על דבר זה נשאל בס' שב יעקב והעלה לאיסור מטעם דלא עדיף מנדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט מטעם דכהנים משולחן גבוה קא זכו והה"ד בעלים בשאר בשר כעבד הנוטל פרס מרבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה כ"כ רש"י כן נמי בזה אף שהבטיח למכור מ"מ כיון דבשעת שחיטה לא זכו אסור מטעם לכם ולא לנכרי ובנו"ב מהד"ק כ' לחלוק ע"ז ואטו הדרש לכם ולא לנכרי אתי למעוטי אם האוכל נפש הוא של נכרי דא"כ הוה להו לחז"ל למימר לכם משלכם אבל אז הי' מותר אם של ישראל הוא אף שעושה לצורך נכרי אבל באמת במקר' כתוב יעש' לכם שהעשיה תהי' לכם דהיינו בשבילכם תהי' העשי' ולא תהי' בשביל נכרים ואין חילוק בין אם הוא של ישראל או לא רק בשביל מי העשיה נעשה ובנדרים ונדבות עיקר העשיה לשם גבוה אבל בשחיטה עיקר השחיטה בשביל ישראל ובס' אבני מלואים ח"ב כתב דתליא במחלוקת הריב"א והר"י שבתוס' שבת (דף כ"ד) שדעת הריב"א הא דאסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט אף דיכול להנות בשעת שריפה מ"מ כיון דאסרה התורה כל הנאות רק בשעת ביעורו הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה והוי כמו נדרים ונדבות והר"י סובר דרק מדרבנן אין מדליקין ומה"ת מותר דאינו דומה לנו"נ דעושין מהם אחר השחיט' לגבוה ושייך לומר משולחן גבוה קא זכו אבל תרומה טמאה אין עושין מהן לגבוה כלום וליכא למימר בי' משולחן גבוה קא זכו הרי דר"י סובר דאין הטעם בנו"נ משום דעיקרו לגבוה רק משום דמשולחן גבוה קא זכו אח"כ ואין הטעם משום דעיקר השחיטה בשביל גבוה דא"כ בהבערה דתרומה נימא ג"כ דצורך הדיוט בטל לגבי גבוה ועוד הביא מדברי ר"י שבתוס' פסחים (דף ה') דהיכא דאינו יכול להנות מתחלת הבערה אע"ג שיהי' לו הנאה אח"כ אסור כמו נו"נ והקשה מדברי התוס' בשם ר"י (בדף מ"ז) וכי בשביל שלא יהי' עכשיו ראוי אע"פ שיהי' ראוי לבו ביום יהי' אסור הא כשיאפה אינו ראוי עד שתאפה אלא כיון שמותר לאחר זמן לבו ביום אין זה חסרון ויקשה אמאי לגבי חמץ אסור והעלה דבר חדש דאסור לעשות מלאכה בדבר הפקר כיון שעדיין לא זכו לאו לכם מקרי ולכך אסור לשרוף כיון דהגחלים והאפר הוי הפקר וכמ"ש הרשב"א קידושין והוי כמו נו"נ כיון דלאו לכם הוא ובהג"ה שם תמה מאד ע"ז דאם נאמר דבדבר שאין בו דין ממון אסור לעשות מלאכ' בי"ט אפי' לצורך ישראל מה יעשו במעשר שני דממון גבוה הוא וכן כהנים בחלקיהם בקרבנות ציבור האם נאמר דאסור לבשלם וכ' שזה ראי' שאין עליו תשובה דל"ב דין ממון של ישראל רק שיהי' לצורך ישראל:

ולענ"ד אינו ראי' כלל דדעת הש"י והא"מ דכל זמן שאין לו לישראל זכי' בו ורשות לכ"א לזכות בו הוי כאינו עושה לצורך ישראל אבל מ"מ לא בעינן שיהי' לו דין ממון בו רק שלא יהי' כח אחרים מעכב ובמעשר שני אף דממון גבוה הוא מ"מ היינו לענין לקדושי אשה וכן לענין אתרוג למאן דסובר דבעי דין ממון לא הוי לכם לכל דרכי הנאה אבל לענין לעשות בו מלאכה ביו"ט מרבינן מצד הסברא לכם לכל צרכיכם לר"י ואף לרבנן דממעטינן לכם ולא לנכרי היינו כשאין לישראל שום צד קנין וצורך בו אבל אם יש לו עכ"פ צד קנין שאין אחר יכול לחטוף ממנו ודאי רשאי לעשות בו מלאכה ביו"ט לבשלו לצרכו וכדומה ודעת הרמב"ם דאף לענין אתרוג וחלה דמעשר שני הוי לכם ודין ממון בשביל שיש לבעלים בו היתר אכילה והיינו כיון דעכ"פ צד קנין זה יש להבעלים בו שאין אחרים יכולים ליקח ממנו ומוציאין מהגזלנים בדיינין ועיין מ"ש בהגהותי לדברי חיים דיני לולב (סי' ב') דודאי של הפקר פטור מחלה ואינו יוצא בו באתרוג אם לא נתכוין לזכות רק במע"ש הטעם כיון כיון דיש לבעלים בו צד זכות לאכול ומעכב על אחרים ואין לאחרים כח לאכול שלא מדעת הבעלים לכך יוצא בו והשגתי על הא"מ שם בזה עי"ש ועיין בכ"מ (פ"ו מבכורים) משם הר"י קורקו"ס וא"כ בי"ט ודאי יכול לבשל [וכן כהנים בחלקיהם ובעלים מבשר שלהם היינו בשר קדשים משא"כ באפר שעדיין אינו בעולם כלל ולכשיבא לעולם כל אחד יכול לזכות א"כ לית לי' לבעל החמץ בו שום זכות יותר מן האחרים ולכך הוי כמו דאסור לעשות בו מלאכה וכן נו"נ כיון דשל גבוה הוא ואף זכות זה לאכול אין להבעלים עדיין לכך ממעטינן מדכתי' לכם דכל זמן דלא יש צורך עכשיו לישראל היינו שלא יש לו עדיין זכות בזה אסור לעשות המלאכה לדעת השב יעקב והא"מ:

ברם בעיקר דבריו יש להתבונן דע"כ לא כתב הריטב"א דאפרן של איסורי הנאה לאו דבעלים הן רק משום דפנים חדשות בא לכאן דכששרף ונעשה אפר גופי אחריני נינהו וכמ"ש הרשב"א קידושין (דף נ"ו) דאף בידו ובאומר לכשישרף ל"מ אבל היכא דאינו צריך רק לחרוך אותו ולפסול מאכילת כלב י"ל דלא הוי כגופא אחרינא וא"כ לעולם י"ל דתשביתו בי"ט קאי ואינו צריך רק להשבית מתואר חמץ והגחלים מותרי' היינו אף אם חרכו והוי כמו חרכו קודם זמנו המבואר ריש פרק כל שעה אולם כבר כתבתי במ"א דאף היכ' דא"צ רק לחרכו ג"כ חשיב כגופא אחרינא והוכחתי זאת מדברי תוס' פסחים (דף כ"ט) בפרט אם נאמר תשביתו ביום ראשון ממש הוי כמו חרכו אחר זמנו וגם אף באם נשחטה הבהמ' הוי כגוף אחר והוי כמו שעדיין אין לו שום זכות כדמוכח מדברי הירושלמי מס' מעשר שני כמ"ש במ"א בזה:

גם יש קצת ראי' דסברת ר"י הוא כך דאם נאמר דעיקר הטעם משום דעיקר השחיט' לצורך גבוה הוא יקש' אמאי בהמ' המסוכנת מותר לשחטה אם יש שהות לאכול כזית צלי מבעוד יום ולמאן דאית לי' הואיל אע"פ שאינו אוכל נימא לאסור כיון דעיקר המלאכה יש בו רק לצורך חול כיון דהוי לאחר הסעוד' ואם לא הית' הבהמ' מסוכנת לא הי' עולה על הדעת לשחטה רק כיון דירא שמא תמות הבהמה גמר בדעתו לאכול כזית ממנה ביומו ומותר ונימא הא עיקר המלאכה לצורך חול הוא וכן הא דאין מכבין הבקעת והדליק' דלר"י דסובר מכשירי אוכל נפש מותר לעשותן שרי לכבויי כמבואר במס' ביצה (דף כ"ב) ואף לדידן לדעת כמה פוסקים אם נשרף הבית או הכלים ולא יהי' לו מקום לאכול רשאי לכבו' דהוי כצורך או"נ כמבואר במרדכי ועיין ב"ח (סי' תק"י) נימא ג"כ הא ודאי עיקר צורך המלאכה להציל הבית מן השריפה ויתבטל צורך הנצרך לו ליו"ט ג"כ וניזיל בתר עיקר פעולת ותכלית המלאכה כמו בנדרים ונדבות דאין קריבין כיון דעיקרן לגבוה ולמ"ש הא"מ הטעם כיון דלית להו לבעלים זכות אבל בדבר שיש להבעלים זכות בו מותר לעשות מלאכ' באם יש בו צורך הדיוט לצורך יו"ט אתי שפיר ג"כ הך דכבוי הדליקה ושחיטת המסוכנת:

אך עם כ"ז אין להוליד ממנו דבעי דוקא שיהי' לו עכשיו זכות בו וי"ל סברא אחרת בזה דטעמא דנו"נ אף שיזכו בו אחר כך הבעלים והכהנים בבשר מ"מ עיקר העבודה צורך גבוה הוא דשחיטת קדשים בעי כונה היינו דבכל מקום מתעסק בשחיטה כשר דבלא כונה לשחוט ג"כ כשר רק בקדשים מתעסק פסול כמבואר בחולין (דף י"ג) מדכתיב תשחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר ועי"ש בתוספות דאף דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה בחולין כשר ובקדשים פסול וכן אם סבר שהוא חולין ושחטו פסול בקדשים א"כ כיון דלצורך גבוה יש תנאי אחר מה שאינו בצורך הדיוט חזינן דמעשיו מוכח עליו שעושה לצורך גבוה ונתמעט ממה דכתיב לכם וכן בשריפת חמץ דאין הדרך לשרוף אוכל שיהי' לו אח"כ צורך מן הגחלים א"כ נקרא עיקר הפעולה על שם תכלית גבוה משא"כ בשמן שריפה דעומד לכך להדליק בזה סובר הר"י דמותר דאף דיש בו צורך גבוה מ"מ לא נתבטל צורך ההדיוט ולא מגרע גרע בזה שעושה ג"כ מצוה בהשריפה אבל בנו"נ דיש שינוי זה שצריך לעשות בו וגם אחר השחיט' צריך לעשות מהן לגבוה בזה נתבטל צורך ההדיוט ואמרינן דמשולחן גבוה קא זכו ועיין ביצה (דף כ"ז ע"ב) בתוס' דשם הקשו לדעת הריב"א דסובר דצורך גבוה עיקר ובטיל צורך הדיוט והוי ככולו לגבוה א"כ צליית פסחים היכא דחיא יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כ"א צלי אש ולכאורה למ"ש יקשה ג"כ אף לדעת ר"י כיון דגם צליית פסחים יש שינוי בגוף המלאכ' דצריך להיות ראשו על כרעיו וכדומה א"כ אף לדבריו דלא בטיל הצורך הדיוט לגבי שריפת תרומה טמאה זה דוקא במקום שלא נקרא על שם הפעולה רק צורך גבוה אבל בצליית פסח כיון דיש בו תנאים הצריכים בו מה שאינו צריך בשאר צליית הטלאים נימא דהוי כמו שחיטת נו"נ דהוי עיקרן לצורך גבוה לכן צ"ל דעיקר תליא אם יכול להנות בשעת המלאכ' אז לא נתבטל צורך ההדיוט משא"כ בנו"נ וכן שריפת חמץ כיון דאינו יכול להנות בשעת המלאכה. אבל לא תלי' אם הוא שלו א"ל וכמ"ש הנו"ב:

וראיתי בריב"ש (סי' תצ"ח) שם הי' השאלה בשוחט ששחט אצל גוי בליל ר"ה ואמר שהיא טריפה ואחר כך בדק שוב פעם שני והכשירו ונעשה בזה מחלוקת על ההכשר שהכשירה אחר שהטריפה:

וממילא למדנו משם שהיו נוהגים בצרפת וספרד כן לשחוט אצל קצבים נכרים והבהמות של נכרים היו רק אם נמצא אחרי הבדיקה שהן כשרי' קנו מהן הישראלים והריב"ש שתק שם על זה ולא התעורר כיצד הותר לשוחט לשחוט בהמה של גוי שאין לישראל עדיין זכות בו הרי דמותר כדעת הנו"ב וכן מבואר מתשובת רשב"א (ח"א סי' תרפ"א) שכעס שם על המתיר לשחוט אצל גוי ביו"ט אחר מנחה ע"י הערמה שיתן כזית לאחד מן הנערים וכ' דהוי הערמה להכין מיו"ט לחול ומבואר דלצורך ישראל ממש מותר אף בקצב גוי כיון שעיקר השחיטה בשביל ישראל לצורך היום:

ויש לומר דגם לדעת ריב"א דסובר דצורך גבוה עיקר ואף להדליק שמן שריפ' אף דראוי להנות מיד ומ"מ אסור דמבטל צורך ההדיו' לגבי גבוה מ"מ מודה היכא דעיקר תכלית הפעולה נעשה לצורך ישראל ואם לא לצורך יו"ט לא הי' עושה כלל המלאכה בזה גם ריב"א מודה ובזמן שריפה הן לצורך מצות שריפה הן לצורך הדלקת נר יו"ט צריך ההבערה לכן דעתו דנגרר ע"ש העיקר וצורך גבוה הוי העיקר וצורך הדיוט הטפל משא"כ לשחוט בהמה אצל קצב גוי שאם תהי' כשרה יקח הישראל עיקר מלאכת השחיט' נעשה לצורך ישראל דלצורך גוי אינו צריך כלל לשחוט ודי בנחירה ואין המלאכה נקרא לצורך הגוי רק לצורך ישראל ושרי וזה פשוט וברור ומה שהקשו התוס' על ריב"א מצליית פסח י"ל דדעת ריב"א דהא באמת כתיב חג לה' כל לה' מותר רק מדכתיב לכם ממעטינן צורך גבוה אבל חובת היום מותר א"כ ממעטינן רק הנעשה לגבוה מה שחייב מכבר כמו נו"נ ושריפת תרומה טמאה שגם בלעדי י"ט הי' חייב בדבר לעשות לא התירה התורה לעשות ביו"ט דלא קרינן בי' לכם אף דמותר להנות נתבטל צורך ההדיוט הטפל לגבי צורך גבוה אבל לצלות הפסח דיומו גרם ונתחייב לאכול רק צלי אש זה מותר מדכ' לה' כל לה' מותר וגם עיקר כונתו לצורך אכילה ואף דאכילתו הוא מצו' מ"מ הוי צורך או"נ משא"כ בהדלקת שמן שריפה עיקר הכונה לקיים המצוה דחל עליו לשרוף תרומה טמאה רק המקרה בא שהוא יו"ט והוי צורך הגוף ג"כ בזה סובר דצורך גבוה עיקר וצרכו הוי טפל ובטיל לגבי' משא"כ בצלי הכל הוא צרכו לבד ומותר:

ועיין בפנ"י ביצה (דף כ"א) שהקשה על התוס' שכ' שם בהא דעיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי אסור לאפות ביו"ט אף דקי"ל כרבשב"א ממלאת אשה התנור פת מטעם דנאפה יפה וכ' דשאני התם דיכול לאכול או זה או זה וגם הואיל אי מקלעי אורחים חזי לי' אבל חצי' של נכרי אסור לאפות ופירש דבריהם דמטעם דפת נאפה יפה לא שייך להתיר איסור דאורייתא רק מטעם דיכול לאכול או זה או זה מותר מדאורייתא וכיון דליכא אלא איסור דרבנן מותר מטעם דנאפה יפה. והקשה לקושטא דמילתא לדקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה של"צ כשיש צורך קצת א"כ מטעם דפת נאפה יפה הוי עכ"פ צו"ק וכ' כיון דמיעט קרא לכם ולא לנכרי אתי למעט דבכה"ג לא אמרינן מתוך כמו נו"נ דאין קריבין דממעטינן מלכם אלמא דבכה"ג ל"א מתוך עי"ש והדבר קשה בשלמא בנו"נ הצורך קצת בא אח"כ או שיזכה בהבשר או שלא יהי' שולחן רבו ריקם אבל בשעת המלאכה לא יש הצורך קצת לכן ממעטינן מלכם הן לפי' הא"מ שם הטעם כיון דלא זכה בו עדיין וכאן הצו"ק הוא שפיתו דהיינו חלקו נאפה יפה וכן למ"ש הנו"ב עיקר סברת הר"י כיון דאינו יכול להנות בשעת המלאכה משא"כ בתרומה טמאה אף דהוי צורך גבוה לקיים מצות שריפה מ"מ כיון דיש גם צורך הדיוט לא בטיל לגבי גבוה א"כ למה לא יהי' רשאי לאפות הכל ולחלק אח"כ כיון דיש לו לישראל תועלת וצו"ק עכ"פ במה שאופה ביחד שנאפה יפה בשלמ' לשיטת ריב"א בצורך הדיוט בטיל לגבי גבוה י"ל נמי בזה אף דיש לו תועלת אזלינן בתר עיקר המלאכה וכיון דעיקר האפיה הוא לצורך הגוי רק שגורם לו הנאה בטל צורך זה לגבי עיקר הדבר. ואף דהוכחנו מהא דמסוכנת דלא אזלינן בתר עיקר התכלית רק כיון שיש לו צורך בו ג"כ מותר היינו היכא דהכל הוא שלו אבל בשל אחרים אזלינן בתר עיקר. משא"כ לשיטת ר"י דלא נתבטל הטפל לגבי עיקר יקשה.

ונראה דשם מטעם אחר לא אמרינן מתוך דל"א מתוך רק היכא שמגוף המלאכה יש צו"ק לישראל אבל כאן מגוף האפי' ליכא שום צורך לו לישראל מחלקו של הנכרי רק גרם הנאה שלא יהי' מקום לחמימותו להתפשט ומתוך שהתנור מלא מתמעט חללו כמ"ש רש"י (דף י"ז) וכל היכא שאין המלאכה בגוף האו"נ לא אמרינן בכה"ג מתוך כיון שמעצם המלאכה אינו נהנה רק שגורם שלא יתפזר החום בכה"ג ל"א מתוך ודומה להא דאין מכבין את הבקעת שלא תתעשן הבית והקדירה והנר מפני דבר אחר כיון דאינו משתמש בגופה של המלאכה להנות ורק מסילוקו של הדבר נהנה ואסור וכמ"ש בחידושי הרא"ה (דף י"ב ודף כ"ג) והכי נמי דכוותה כיון דמלאכת האפי' בחלק הנכרי אינו לצורך הישראל רק גורם הדבר להתמעט חלל התנור ולא יתפשט החום בכה"ג לא אמרי' להתיר מצד מתוך ועיין בהרא"ה בהא דממלאת אשה תנור פת שכתב ומיהו מסתברא במתכונת לכך הממלאת עכ"ל ואמאי לא אמרינן אף באינו מתכוין רק לצורך חול יהי' מותר מטעם מתוך כיון שיש לו צו"ק עכ"פ שהפת נאפה יפה א"ו דל"א בכה"ג מתוך כלל רק כונתו ג"כ כמ"ש התוס' הואיל דחזי לי' דשל ישראל הוא לכך מותר באם מתכוין לצורך קצת עכ"פ אבל בשל נכרי אסור לאפות אף דמתכוין לצורך שתהי' נאפ' יפה ג"כ אסור כיון דהנאתו איננו רק בכלל גורם שאינו נהנה מן גוף מלאכת האפיה:

ויש להביא ראיה דכוונת הר"י הוא בשביל שאינו יכול להנות בשעת מלאכה לכך בטל צורך ההדיוט דהא מבואר מס' חגיגה (דף ח') דיוצא בשלמי שמחה בנו"נ כיון דמ"מ יש לו בשר מקיים מצות שמחה וכ' תוס' שם הא דלא מייתי נונ"ד משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה דאיירי שכבר קרב שמחה כדינו וכ' משם ר' אלחנן והר"י דרק היכא שהקריבום משום שמחה נפק בהו אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם עיי"ש א"כ חזינן אף דמשולחן גבוה זכו הבעלים בבשר מ"מ אם הביאום לשם שלמי שמחה לכ"ע יכול להקריב נו"נ ביו"ט הרי דיכול לעשות מלאכה אף בדבר שאינו לבעלים עדיין זכות רק שיזכו בו אח"כ וא"ל דהא להדיא התירה התורה שלמי שמחה אף שיזכו בהבשר הבעלי' אח"כ משלחן גבוה ולכך אף נו"נ יכול להקריבן לשם ש"ש זה אינו דהא מזה גופא נוכל למילף מדהתירה התורה לשחוט שלמי שמחה אף דאינן של הבעלי' ורק משלחן גבוה יזכו אח"כ הרי דלא הקפידה התורה רק על צורך ישראל היינו ההדיוט ובשלמי שמחה התירה התורה אף במה שאין לו לבעלים הנאה וחלק רק אח"כ עכ"פ התירה התורה לעשות צורך הדיוט אף במה שאינו שלו עכשיו ודלא כמ"ש הא"מ. ואף מוכח מזה דלא אתי עלה הר"י מטעם שכתבתי לעיל דלכך בטל צורך הדיוט לגבי גבוה כיון דשחיטה לגבי קדשים הוא ענין אחר משחיטה להדיוט דמתעסק פסול דהא לגבי שלמי שמחה הוי ג"כ שחיטת קדשים ושווין המלאכות כמו בנו"נ ואף עפ"כ אסור לשיטת הר"י לשחוט אם הביאום לשם נו"נ וחזינן דעיקר הטעם דאזלינן בתר הכוונה אם כוונתו על מלאכת הדיוט המותר ביו"ט או על גבוה האסור. ולכאורה לשיטת הריב"א דסובר דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט מה"ת דצורך הדיוט בטל לגבי צורך גבוה וע"כ אף דהדלקה ביו"ט הוא ג"כ צורך מצוה חשבינן זאת לגבי מצות שריפה החל עליו קודם יו"ט צורך הדיוט ובטל לגבי צורך גבוה החל עליו בטרם בא יו"ט א"כ בנו"נ נמי כיון דחל עליו קודם יו"ט הצורך גבוה להקריבן ועתה בא יו"ט וצריך לו ג"כ לשלמי שמחה מהראוי היה לאסור לשחוט ביו"ט אף אם שחטו לשם שלמי שמחה ג"כ וראיתי בט"א שם שחולק באמת על תוס' וסובר דאסור לשחוט נו"נ ביו"ט אף לשם שלמי שמחה כיון דעיקר השחיטה לשם נו"נ המחויב מכבר הוי צורך שלמי שמח' לגבי צורך גבוה רק במיוחדי' לשם שלמי שמחה דעיקר הקרבן לצורך הדיוט שיהיה לו בשר לשמוח רק התורה הקפידה על בשר שמחה זה שיהיה של קרבן דוקא עיקר השחיטה נעשה לצורך הדיוט וצורך גבוה טפל לשל הדיוט ומותר להקרי' דהוי כאלו חלק גבוה זוכה משלחן הדיוט ממצות המקום עכ"ד ולענ"ד זה אתי שפיר לשיטת הריב"א דאזלינן בתר עיקר הדבר שחל עליו מקודם ולדידיה אסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט מדאורייתא וחשבינן ההבערה רק לצורך מצות ביעור ולא לשם מצות יו"ט כן נמי בזה בטל צורך המצוה של שלמי שמחה לגבי צורך גבוה להקריב הנו"נ שחל עליו מקודם וי"ל דל"ק קושית תוס' ביצה הנז' מצלית ק"פ כיון דשם לא חל עליו המצוה רק בערב לאכול הפסח והקפידה התורה שיהיה דוקא צלי אש ולא באופן אחר לכך מותר כמו דמותר לשחוט שלמי שמחה דהוי חלק גבוה טפל לגבי הדיוט משא"כ בשמן שריפה דחל עליו המצוה של ביעור מקודם בטל צורך ההדיוט לגבי גבוה. ובכה"ג נונ"ד אסור להקריב לשם שלמי שמח' כיון דעיקר הוא הצורך גבוה ואף אם נטמא' השמן ביו"ט דלא חל עליו מקודם מצות ביעור ואדרבא חל עליו מקודם צורך הדלקה מ"מ י"ל לריב"א כיון דסתם התנא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דגזרינן הא אטו הא. וזה אתי שפיר לשיטת הריב"א אבל לדעת הר"י כמו דמותר בשמן שריפ' להדליק מד"ת כיון דיכול להנות בשעת ביעורין וא"ד לנו"נ דשם אינו יכול להנות בשעת שחיטה עד שיזרקו הכהנים הדם ה"נ אף דאינו יכול להנות בשעת המלאכה וצריך זריקת דם לא איכפת לן בזה כיון דאף שלמי שמחה עצמו המיוחד רק לשלמי שמחה אינו יכול לאכול ממנו עד שיזרוק הדם והתירה התורה ממילא אף נו"נ מותר ולא בטל צורך זה של שלמי שמחה לגבייהו רק הר"י סובר דאזלינן בתר עיקר מחשבתו ואם עיקר מחשבתו לשם ש"ש מותר אבל אם הביאם לשם נו"נ אסור להקריבן ומ"ש תוס' לא נפיק רק משום הקדישים ע"כ הכוונה דאסור להקריבן ועיין צל"ח ביצה (דף י"ט ע"ב):

והנה מבואר מס' ביצה (דף ך' ע"ב) באם עבר ושחט נו"נ ביו"ט דרבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר הבשר באכילה ועי"ש בתוס' דרבה בר ר"ה דאמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב מודה להא דרבא דזורק את הדם ע"מ להתיר באכילה דהוי צורך אוכל נפש ושמחת יו"ט אבל רבא סובר דרק בשביל אכילה זורק את הדם ואף דזריק' הדם לאו מלאכה הוא רק שבות וכמ"ש רש"י שם מ"מ אסור ולכאורה אמאי מותר לצורך אכילה בין לדעת ריב"א דהיכא דיש צורך גבוה בטל לגבי צורך הדיוט וא"כ אף בעבר ושחט נמי לימא דבטל אצל צורך גבוה הצורך הדיוט וכן לשיטת הר"י אם הטעם דאינו יכול להנות בשעת מלאכ' אסור והוי צורך גבוה א"כ בעבר ושחט נמי הא אינו יכול לאכול מיד עד שיזרוק ועיין תוס' פסחים (דף מ"ז) ד"ה ואי בסוף דבריהם דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו וה"נ דכוותו כיון דאין להבשר שום חסרון בגופו דכבר נשחט רק דקודם זריקה אסור לאכול ואמאי מותר הזריקה להאכיל. וצריך לומר היא הנותנת כיון דלכתחלה אסור לשחוט ולזרוק רק אם עבר ושחט אמרינן דיזרוק כדי להתיר הבשר לאכול לדעת ריב"א מותר בזה דלא נוכל לומר דצורך גבוה הוא העיקר ושיתבטל הטפל הצורך הדיוט כיון דאסרה התורה לעשות לצורך גבוה רק בעבר ושחט לא אסרו חכמים היכא דיש צורך הדיוט לאכול הבשר כיון דממילא עושה העיקר לצורך הדיוט וכן לדעת הר"י נמי אף דאינו יכול להנות בשעת מלאכה מ"מ אזלינן בתר עיקר מחשבתו וכיון דאם אין כאן בשר לאכול אסור לזרוק הרי דעיקר צורך הזריקה להתיר הבשר ודומה לשלמי שמחה ומזה גם כן נראה דלא כסברת הא"מ דאם נאמר דאסור לעשות מלאכה בדבר שאינו שלו ולא זכו בו עדיין הבעלים א"כ אמאי בעבר ושחט יהיה מותר לזרוק:

אגב אבאר מה שיש להקשות הא דנקט הש"ס האיבעי' דוקא למ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט הא להמבואר שם מש"ס בסוגי' הקדום דאף למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט מ"מ זה דוקא היכא דיש ג"כ צורך הדיוט לאכול אח"כ הבשר אבל בעולת נדבה לכ"ע אין קרבין וכן כתבו תוס' מס' חגיגה (דף ח') להדיא. ואף דבשבת (דף קי"ד) קאמר בש"ס כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל דלמד עולת שבת בשבתו דחלבי שבת קרבים ביוה"כ דסובר דנו"נ קרבין ביו"ט ושם בעולה איירי וכן תמה בס' דו"ח להגרע"א ז"ל אולם י"ל לאבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה במקום שכירתך פתוחה א"ד שכירת רבך פתוחה וכן בדין שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם ומטעם זה סובר דנו"נ קרבין ביו"ט לדידיה לאו משום צורך הדיוט מקריבין רק בשביל צורך גבוה לבד דלא דריש לכם ולא לגבוה רק לכם ולא לעכו"מ וסובר דאף עולת נדבה קריבה ביו"ט וכן מבואר להדיא בירושלמי שם א"ל ב"ש והא כבר נאמר אך אשר כו' הוא לבדו יעשה לכם א"ל ב"ה משם ראיה לכם אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבוה ועיי"ש במפרש דלגבוה אף מה שאינו נאכל כלל עושין וא"כ בש"ס דשבת דקאמר לכשתמצא לומר לדברי ר"י נו"נ קרבין היינו אף עולת נדבה. ומ"ש תוס' חגיגה דעולת נדבה אינו קריבה דכן דעת רשב' י"ט) דלכ"ע עולה שאינו של יו"ט אינו קריבה והיינו למאן דדרש לכם ולא לגבוה רק נו"נ שרי מדכ' לה' כל לה' אמרינן דרק נו"נ שיש עכ"פ צורך הדיוט אח"כ ולא עולה אבל מאן דלא דרש לכם ולא לגבוה הכל מותר ביו"ט עכ"פ להמבואר לרשב"א דעולת נדבה לכ"ע אין שוחטין א"כ למה פליגי רק למ"ד נונ"ד אין קריבין ביו"ט הא יש מקום למחלוקתם אליבא דכ"ע בעולת נדבה וראיתי בצל"ח שם שכ' ואולי שלמים איצטרך ליה דלרבא זורק לאכול בשר וקמ"ל שמותר לאכול הבשר קודם הקטרת האימורין ביו"ט וכמ"ש תוס' שם ועדיין קשה הא זה מבואר בברייתא המובא שם כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרוק והבשר יאכל ואע"ג דאיתנהו וכמ"ש תוס':

ולכאורה הייתי אומר למה שכתב שם הצל"ח להקשות איך יאכל הבשר הא הוי מוקצה כיון דנו"נ אין קריבין ביו"ט בשלמ' בכבשי עצרת לא אתקצאי דראוין לשחוט לשמן אבל נו"נ אתקצאי בה"ש ומתרץ דלא אתקצאי בה"ש כיון דהיו ראוין להקריבן לשם שלמי שמחה כמו שכתבו תוס' מס' חגיגה דרק אחר שהקריב ש"ש אין מקרבין נו"נ ולפי"ז י"ל הא בש"מ שם ובחידושי הרא"ה הקשו אמאי כשנטמא הבשר לרבה לא זריק הא אין שבות במקדש וכתבו דה"מ בקרבן הבא ברשות ובהיתר אבל קרבן זה דאסור והקריבו באיסור לא התירו שבות וא"כ י"ל הא לרבר"ה זורק ע"מ להקטיר את האימורין לערב היינו דמתירן השבו' במקדש אף היכא דעבר וי"ל דרק שבות אחד מותר ולא העמידו דבריה' לאסור במקדש אבל שני שבותין אסור וכמו שכתב הרע"ב מס' עירובין דאף דלא גזרו על שבות בה"ש מ"מ על שני שבותין גזרו כן בשבו' במקד' וכ"כ בחידושי אבן העוזר עירובין דף ל"ה) וכן כתב בתשובת רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל (סי' קנ"ט) שכ"כ דעל ב' שבותין גזרו במקדש א"כ בעולת נדבה דאתקצאי בה"ש הוי הזריקה שני שבותין שבות דזריקה דהוי כמתקן ושבות דטלטול ושימוש דם המוקצה ואף דטלטול הדם בא מקודם מ"מ אח"כ כשזורק בא ביחד ושימוש מוקצה בכה"ג אף דהוי צורך מצוה מ"מ הוי שימוש מוקצה האסור כמבואר במג"א (סי' תק"ט) לענין כסוי דם וא"כ בא השני שבותין ביחד ולכך לגבי עולת נדבה לכ"ע לא יזרוק אולם אחר העיון נראה שז"א ומוכח מכאן דבמקדש אף על שני שבותין לא גזרו דהא גם בשלמי נדבה כשזורק הדם הוי ג"כ ב' שבותין חדא שבות דזריקה דהוי כמתקן שמתיר הקרבן וגם יש בו משום שבות שהוא צובע באדמומית הדם ע"ג המזבח ואף שאינו דבר המתקיים מ"מ אף דלא הוי משום זה מלאכה דאורייתא אבל מדרבנן אסור כמו דמשמע מדברי רמב"ם (פ"ט) משבת וכן ראיתי בצל"ח פסחים (דף ס"ז) דכתב כן להדיא דבכל זריקה ע"ג המזבח הוי שבות דרבנן אף דכבר אתכשר הקרבן מ"מ. הוי שבות משום צובע עי"ש ועיין מ"א (סוף סי' ש"כ) ובא"ר שם (ס"ק כ"ז) דדרך לכלוך ואין דרך לצבוע באלו דברים שרי עי"ש וי"ל דלגבי מזבח נמי דרך לכלוך ומותר אבל לדעת המג"א שם אסור. וא"כ לדידהו מוכח מכאן דאף שני שבותין מותר במקדש והדרא הקושיא לדוכתא למה לא פליגי בעבר ושחט עולת נדבה אם זורקין את הדם כדי להקטיר האימורין לערב או לא:

ונראה קצת לצדד דלגבי עולות נדבה תרוויהו מודים דזורקין את הדם דהא בהא דשני כבשי עצרת דקתני אם היה שבת לא יזרוק כתבו תוס' מנחות (דף מ"א) ואין לדמותו למה שהתיר לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת עכ"ל והכונה דדוקא לגבי הדביק פת בתנור דאם ירדנה לא עשה מלאכה אבל כאן אף אם יזרוק הדם לא יתבטל המלאכה דכבר נעשה השחיטה שלא לצורך וכ"כ הצל"ח פסחים (דף ע"ח) וכתב שם דמה"ט לר"י שם דפוטר בשחטן לשם פסח דטעה בד"מ ועשה מצוה כ"ד פטור דרשאי לזרוק הדם כיון דאם יזרוק יהיה פטור מחטאת שעשה מצוה כ"ד עיי"ש ולפי"ז י"ל דהא מבואר לעיל (דף י"ב) בשוחט עולת נדבה ביו"ט דלב"ה פטור מטעם מתוך וכתבו תוס' אף דאסור מטעם לכם ולא לגבוה מ"מ כיון דמסברא חיצונית היה מותר דאוכל נפש מותר לא אהדריה רק לאיסור עשה וכתבו שם דבעולת נדבה אף דליכא צורך קצת מ"מ איכא נמי שמחת יו"ט שלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן עי"ש. ולכאורה הא ל"ה שלחן מלא כיון דאין מניחין לו לזרוק הדם ואדרבא הקרבן יהיה נפסל וא"ד להא דכתבו שם תוס' במבשל גיד דכיון שדעתו לאכלו הוי צורך קצת דשם לא תליא רק בדעתו דמי ימחה בידו אבל לזרוק הדם לא יזרקו הכהנים וא"כ אף לב"ה ל"ה צו"ק והי' מן הדין שיהיה חייב מלקות. אמנם י"ל דזורקין הדם כדי שיזכה ויסלק האיסור מלאכה דאורייתא דעבר על לאו דל"ת מלאכה דאם הדם יהי' יתבטל עכ"פ הלאו כיון דיהיה שלחן רבך מלא ע"י זריקת הדם ואף דמ"מ עשה איסור מטעם לכם ולא לגבוה לא יעבור רק על איסור עשה וגם אם לא יזרוק הדם יהיה הקרבן פסול ועובר ג"כ בלאו שהביא קדשים לבית הפסול לכך יזרוק לבית הלל ואינו לוקה דהוי צורך קצת שלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וזה א"ש בעולת נדבה משא"כ בשלמי נדבה אם נטמאה הבשר בזה פליגי דלרבה לא יזרוק כיון דלא יסלק איסור העשה שעבר מצד לכם ולא לגבוה דאף אם יזרוק הדם יעבור ג"כ על עשה הזאת ואף אם לא יזרוק לא יהיה עובר על הלאו דל"ת מלאכה כיון דהיה צו"ק שיהי' לו בשר לאכול רק אח"כ בא המקרה שנטמאה הבשר ומ"מ בשעת שחיט' היה צורך קצת לכך כיון דבין אם יזרוק בין אם לא יזרוק לא יהי' השוחט עובר בלאו רק בעשה לכך לא יזרוק ורבר"ה סובר דאף לתקן להקריב האימורין לערב לא גזרו על שבות במקדש ויזרוק אבל בשוחט עולת נדבה דאם לא יזרוק לא יהיה אף צורך קצת ויעבור על הלאו דל"ת מלאכ' וגם שהביא קדשים לבית הפסול בזה לכ"ע יזרוק כן יש לומר אמנם זה דוקא אם עבר ושחט בשוגג בזה אמרינן שיזרוק כדי שיפטור אבל אם עבר במזיד בזה ל"א חטא בשביל שיזכה חבירו כמבואר תוס' עירובין (דף ל"ב) ועיין מג"א (סי' רנ"ד ס"ק כ"א) ולכך לא נקט הפלוגתא בעולה כיון דבעולה יש נ"מ בין עבר בשוגג למזיד אך לעיל דקתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה דאיירי במזיד הדרא הקושיא לדוכתא הא אף לב"ה חייב כיון דל"ה צו"ק וי"ל:

תוכן העניינים

אמרי בינה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה