אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני או"ח · סימן יז
אם שותה שמן זית מעורב עם דבר אחר שאינו מזיק לו וחושש בגרונו דהו"ל שמן עיקר ומברך בפה"ע כמבוא' סימן ר"ב) יש להסתפק אם שתה כשיעור כזית משמן זית אם יברך ברכה אחרונה דאפשר כיון דעומד לאכילה דין אוכל יש לו ושיעורו בכזית לא ברביעית כמו באכילת איסור דמבואר בס' החינוך פ' ראה במצות ל"ת באכילת מעשר שני חוץ לירושלם כתב (סי' תנ"ז) דשיעור אכילת השמן לחייב עליו הוא בכזית לפי מה ששמע ממורו וכתב וז"ל ואע"פ שהוא משקה לאכילה הוא עומד לכל בני אדם ואם כי ידענו כי מקצת מן הישמעאלים ישתוהו בטל' דעתם אצל כל אדם עכ"ד ומשמע דאף אם שותה בענין ששותה משק' היינו אם מעורב באניגרון או דבר אחר וחושש בגרונו דהוי השמן זית עיקר מ"מ לאו שם שתיה ע"ז כיון דלאכילה הוא עומד וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם (פ"ב ה"ה) דהל' מעשר שני ונ"ר שכ' כל האוכל כזית מ"ש או שתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלם לוקה ע"כ דקדק לומר בשתיה רביעית יין והניח שמן משיעור שתיה ואף דלגבי אכילת זר בתרומה כ' כשם שאכילה בכזית כך שתי' מ"מ לענין מ"ש בלי ספק למד ממקום אחר דשיעור שתי' הוא ברביעית ודקדק לומר בשותה רק יין משמע בשות' שמן זית אף במקום דהו"ל שתיה מ"מ כיון דלאכילה עומד דין שיעור אכילה יש לו לחייבו ע"ז מלקות ממילא לענין ברכה אחרונ' י"ל דיש לו דין אכיל' ועל שיעור כזית ראוי לברך ברכה אחרונה וצ"ע:
והנה בש"ס ברכות (דף ל"ה) דפריך על הא דאמר ר"י אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה"ע ה"ד אי לימא דקשתי ליה אזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש הסך שמן של תרומ' כו' משלם את החומש כו' ומסיק הב"ע בחושש בגרונו וראיתי בס' דו"ח לרבינו הגדול מרן עק"א ז"ל שם שכ' לפרש בהוכחת הש"ס דאם שתי בעיניה דאינו מברך היינו דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו לא תיקנו לברך עליו ולתת הודיה להש"י והראיה מתרומה הוא על יסוד דשתית שמן מזיק ורש"י דמפרש דהש"ס מדמי כי היכי דמזיק לגופו אינו בכלל כי יאכל קדש ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת קשה לי הא בש"ס פסחים (דף כ"ד) מבואר דמשקין היוצאין מן הפרי הוי שלא כדרך אכילתן וכיון דחזינן דמברכין על מי פירות שהכל ע"כ דאף על שלא כדרך אכילתן מברך עכ"פ א"כ י"ל באוכל דבר המזיק לו הוי בכלל שלכ"ד אכילתו ובתרומה דבעי כדרך אכילתו כמ"ש תוס' פסחים ) דף כ"ו) מש"ה פטור מחומש אבל עכ"פ ברוכי מברכינן עליו כמו על מי פירות עכ"ד. ולא אדע לכלכל הדברים הא אף לפירושו יקשה מה ראיה מתרומה דש"ז מזיק דילמא לכך פטור מחומש משום דשתית שמן הוי שלכד"א אבל לעולם דאינו מזיק בשתי' ולכך מברך ועוד דזה דוחק שיצטרך להביא ראיה על דבר הנודע במוחש דשתית שמן מזיק. ומה דק"ל על פירש"י י"ל דהא בלאו הכי דקדקו המפרשים למה צריך הש"ס להבי' סיפא דבריית' הסך שמן של תרומ' משלם את הקרן ומשל' את החומש לכך נראה דהא כבר כתבו כל הראשונים אף דאין לוקין על אכילת איסור שלכד"א מ"מ איסורא איכא ומדרבנן לכ"ע אסור הרי דרבנן אחשבו לאכילת איסור אף אם נהנה שלכד"א אסרו הנאת אכילה והנה דעת תוס' בכמה מקומות בפרט במס' נדה (דף ל"ב) דהא דסיכ' בשמן הוא כשתי' לא הוי רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ובדעת רמב"ם פירשו דהוא מדאוריית' ובס' תוספות יוה"כ (דף ע"ז) הביא ראי' לדעת זה מש"ס ב"מ (דף נ"ה) דפריך הש"ס על הא דשנינו שם האוכל תרומת מעשר של דמאי משלם חומש ומתמה עלה בגמרא וכי עשו חיזוק לדבריהם ומדלא מתמהינן על מתניתין (פ"ו דתרומות) דסך משלם חומש משמע דסך הוא מדאורייתא עי"ש אולם מלבד מה שכ' בש"מ שם משם הריטב"א לפרש דרק על דמאי מתמה הש"ס כיון דרוב ע"ה מעשרין הן רק חכמים גזרו ע"ז מתמה הש"ס וכי עשו חיזוק אם כן אינו הוכחה דעל הנאת סיכה דאסרו חז"ל ואמרו סיכה כשתיה שיתמה הש"ס וכי עשו חיזוק לדבריהם דודאי י"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו. ועוד י"ל דדוקא על דמאי מתמה דאף דחשו חכמים שלא לנגוע בס' איסור דאוריית' מ"מ מצינו בכמה ענינים שהקילו חז"ל באיסור דמאי וגם בלתי באפשרות שיעבור על דאוריית' באכיל' תרומת מעשר של דמאי משא"כ בסך בשמן של תרומ' דאמרו חז"ל דסיכ' כשתי' ויש מציאות להתחייב בתרומה הזאת בלאו דאוריית' בשתיתה לכן כיון דאסרו חז"ל גם הנאת הסיכה ולמחשב כשתי' אין תימא שיתחייב חומש ולפ"ז גם כשאוכל שלכד"א כגון בשותה ש"ז אף דהוי שלכד"א הא מ"מ כיון דאסור לאכול מדרבנן יתחייב בחומש על הנאת אכילה שלכד"א. ובכ"ז לא חייבו חז"ל בחומש מטעם דבתרומה כתיב ואיש כי יאכל קדש וכשאוכל שלכד"א אינו חייב חזינן היכא דאוכל שלכד"א גרע מסיכ' אף דזה כמו זה אסור מדרבנן בכ"ז לא עשו חכמים אכילה שלכד"א לשם הנאת אכילה כמו שעשו לסיכה כשם שתי' ולכך אין לברך על הנא' כזו כמו דמברך על הנאת אכילה והא דמבואר בש"ס פסחים הנ"ל לר"ז דדבר היוצא מן הפירות הוי שלכד"א ובכ"ז מברך על דבר היוצא שהכל אינו דומה דשם בעינן באכילת איסור דאסר' התורה דוקא כדרך אכיל' ודבר היוצא מפירות כיון דאינו עומד לזה רק לדבר שיאכל כדרך אכיל' לכן אינו חייב על דבר היוצא דזה לא אסרה התורה אבל מ"מ הנאה שלימה היא ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. רק לענין ערלה כיון דכתיב לא יאכל אסרה התורה רק שלא יאכל בדרך אכילה או ששותה דבר שדרכו לשתות אבל היוצא מפירות אף דהנאה טובא איכא מ"מ לא נכלל בכלל אכילה דערלה משא"כ לענין ברכה כמו שהוא השתא אף דלאו שם פרי אית לי' מ"מ שם אכילה או שתיה הוא והנאה אית ליה יהיה מאיזה מאכל שיהיה אף שנשתנה מאשר היה מקודם מ"מ אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ושם אכילה או שתי' הוא משא"כ כששותה שמן בעיני' כיון דאין דרך לאכול כך אכילה זאת לא הוי לא אכיל' ולא שתיה כמו דחזינן דל"נ הנאת אכיל' לחייבו בחומש באכיל' דתרומ' וז"פ
ומלבד זה הא אביי שם מסיק דלא כר"ז וי"ל דדבר היוצא הוי כדרך אכילה רק מטעם דהוי זיעה בעלמא וי"ל כיון דכמו שהוא עכשיו אינו עומד לדבר אחר רק לשתות הוי כדרך אכילתו ועי"ש בצל"ח פסחים. ומ"מ אין מברכין עליהם רק שהכל כמבואר ברכות (דף ל"ח) בדובשא דתמרי דאין מברכין רק שהכל דזיעה בעלמא הוא ומביא ראי' מרבי יהושע דפוטר מחומש באוכל דבש תמרים ויין תפוחים וראיתי בצל"ח שם שכ' הא דאינו מביא ראי' מערלה דאין סופגין ארבעים אלא על היוצא מזיתי' וענבים בלבד משום דהיינו יכולים לפרש הטעם משום דהוי שלכד"א וכדברי ר"ז ולכך הביא מתרומ' דבזר האוכל תרומ' בשוגג חייב בחומש אף באוכל שלכד"א ודקדק כן מדברי הרמב"ם (פרק יו"ד דתרומות) שכ' הי' שבע וקץ באכילתו והוסיף על שבעו באכילת תרומ' אינו משלם חומש שנאמר כי יאכל ולא שלא יזיק את עצמו ומדיהיב טעמא שהזיק א"ע מכלל אם לא הזיק א"ע אף שלא נהנה כלל וכ"ש אם נהנה שלכד"א דמקרי אכילה וחייב בחומש ולכך הביא מר"י דפוטר מחומש ע"כ מטעם דחשיב זיעה עי"ש ולכאורה מוכרח להיפך מדברי ר"ז עצמו דסובר הטעם דאין סופגין ע"ד היוצא משום דהוי שלכד"א:
א"כ ע"כ ר"י דפוטר מחומש באוכל דבש תמרים ויין תפוחים סובר דאוכל תרומה שלכד"א פטור מחומש א"כ אף דאביי סובר הטעם משום דהוי זיעה מ"מ לא מצינו דחולק על ר"ז בזה דפשיטא לי' דגם באכילת תרומה לחייבו בחומש בעינן שיאכל כדרך אכילה ודוחק לחלק דדוקא בדבר היוצא דאי אפשר עוד לחייבו ע"ז חומש דתמיד הוי שלכד"א אבל כשאוכל אכילה גסה כיון דמשכחת לחייב על תרומה הזאת בחומש אם אוכל כדרך אכילה כמו כן חייב אף באוכל שלכד"א ועוד הא להדיא מבואר ברמב"ם שם (ה"ב) אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השות' דבר שדרכו לשתות הרי מבואר אם אוכל דבר שאין דרכו לאכול אף דאינו מזיקו מ"מ כיון דלאו שם אכיל' הוא פטור מחומש ועי"ש בכ"מ שכ' ומ"ש דבר שדרכו לאכול נלמד מרפ"ב דמעשר שני ואינו מובן איך נלמד משם די"ל אף דהחיוב לאכול מ"ש הוא לאכול דבר שדרכו לאכול מ"מ בזר האוכל תרומ' י"ל דחייב בחומש אף באוכל דבר שא"ד לאכול גם למה רמז ללמוד בזה תרומה ממ"ש הא גם בחיוב אכילה דתרומה לכהנים מבואר בתוספתא ) פ"ח דתרומות) תרומה נתנה לאכילה כו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות עי"ש ומבואר ברמב"ם שם (פי"א) ומ"מ י"ל דזה קאי לענין חיוב לקיים מצות אכיל' דכהן דדבר שאין דרכו לאכול לא חשוב דהוי כמפסידו אבל מ"מ י"ל בזר האוכל דחייב אף שלכד"א רק באמת כיון דקי"ל בכל אכילת איסורין דאינו חייב עד שיאכל כדרך אכילתן כן נמי לענין חיוב חומש ויותר גרע דק"ו הוא מאכילה דמזיד די"ל דאחשביה לאכילה דידי' ומ"מ א"ח ולא אזלינן בתר מחשב' דידי' מכ"ש כשאוכל בשוגג דלא שייך בי' לומר כ"כ דאחשב' דומ' למ"ש הריטב"א מס' מכות משם הרמ"ה בטעמ' דר"ש דסובר כ"ש למכות ולא אמרינן כזית רק לענין קרבן מטעם כיון דהוי בשוגג ל"ש אחשבי' וה"נ דכוות'. וגם למ"ש מוכח מדברי ר"ז ולא מצינו דאביי חולק עליו בזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ולר"ז דסובר דטעמ' דאין סופגין על דבר היוצא הוא משום דהוי שלכד"א מוכח מר"י דסבר דא"ח חומש על דבר היוצא ע"כ דעל שלכד"א א"ח חומש וכן מבואר מדברי הרמב"ם שם (פ"י ה' כ"ו) ואם שחה ואכל בפיו מן הארץ בטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם בכך לפיכך פטור מן המיתה ומן החומש אם הי' שוגג הרי דאף באם רק האכילה שבתוך פיו בא שלא כדרך ב"א לא הוי אכיל' לחייבו חומש ומכ"ש אם עצם האכיל' הי' שלא כדרך אכילה דא"ח חומש ומזה נראה דהבולע דבר שאכל הוי כדרך אכיל' וחייב דהא מצינו לגבי אכיל' דתרומ' אף בתחב לו לתוך פיו ובולע ג"כ חייב בחומש כמבואר מכמה מקומות במס' תרומות ובכתובות (דף ל') ואי נימא דהוי שלכד"א אמאי חייב בחומש. אלא ודאי דבולע הוי כדרך אכילה ודלא כמ"ש בת"ח חולין (דף ק"כ). ועיין נו"ב מהד"ק חלק או"ח (סי' ל"ה) דהשיג עליו מש"ס חולין סוף פ' גה"נ בגרמיית' זוטרת' עי"ש אולם ברש"י שם כתב דבזה הוי כדרך אכילה לבלוע ואין אדם לועסו אלא בולעו אולם מחיוב חומש לגבי זר האוכל תרומ' נראה דזה הוי כדרך אכיל' ועי' מזרחי פ' כי תשא ע"פ לא תבשל גדי בח"א דנרא' מדבריו ג"כ דסובר דבולע הוי שלכד"א אולם המעיין בספר המצות להרמב"ם (סי' קפ"ז) יראה דבולע הוי כד"א רק אם בולע והוא חם עד שנכוה גרונו ועי"ש ואכ"מ להאריך בזה: