אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני או"ח · סימן יד
יש לחקור בהא דקי"ל מצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה מאין הוציאו חז"ל דבר זה:
ראיתי בפ"מ שכתב דלא הוי מדאוריית' רק מדרבנן וכמה מחברים השיגו עליו מש"ס דר"ה דפריך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומבואר דאי מצות צריכות כונה אתי שפיר ואי אמרת דמדאורייתא יוצא אף בלא כונה יקשה לכ"ע הא עובר על בל תוסיף מדאורייתא וכן מש"ס עירובין פ' המוצא תפילין דרשב"ג סובר מכניס שנים הואיל דמצות צריכות כונה אינו עובר על ב"ת אם עושה בהעדר כונה מוכח ג"כ דמדאוריית' בעי כונה דאל"כ הא עובר מדאוריית' על ב"ת אולם י"ל דאין כאן הוכחה למ"ש תוס' סוכה (דף ג') בהא דלא קיימת מצות סוכה מימיך דהיכא דיתיב אפתחא דמטללת' דגזרינן שמ' ימשך אחר שולחנו וקאמ' לא קיימת מצות סוכ' מימיך דאפי' מדאוריית' לא קיים והמתבאר משם דכל מקום שלא עש' המצו' כתיקון חז"ל וחסרו תנאי שלהם בהמצוה כפי אשר גזרו לא קיים שום מצוה אף מדאוריית' א"כ אף אם נאמר דהכונה לצאת ידי חובת מצוה הוא רק מדרבנן מ"מ ממילא בהעדר הכונה לא קיים המצוה אף מדאורייתא וממילא אינו עובר אף מדאורייתא על ב"ת אם עושה בלא כונה לצאת ידי מצוה דב"ת לא נאמר רק היכא דאם הי' מצווה ועומד לעשות כן הי' מקיים המצו' אבל היכא דחיוב חז"ל רמייא לעשות המצוה בכונה לצאת ממיל' אם מוסיף ואינו מכוין לצאת אינו עובר ועיין ריטב"א סוכה (דף י"ד) ואף דעכ"פ היכא דאי אפשר לקיים המצוה כפי תנאיו וחיובו דרבנן יוצא עכ"פ המצוה מדאורייתא זה דוקא באם אז לא היה באפשרות לעשות כפי אשר תקנו חז"ל אבל היכא דאפשר לו לעשות כפי תקנות וחיוב חז"ל ולא עשה לא קיים אף מצוה דאורייתא ולא נפקע מחיובו ולית ליה שכר מצוה כלל ובזה מיושב הערות הט"א מס' חגיגה דאם מצות צריכות כונה למה תיקנו חכמים מצות חינוך לקטן הא בלא כונה אין כאן מצוה לצאת ידי חובתו והא ודאי קטן לאו בר כונה הוא ולהנ"ל אתי שפיר כיון דמדאורייתא יוצא אף בלא כונ' רמו חז"ל חיוב מצות חינוך דעכ"פ יהי' יוצא המצוה מדאורייתא כיון דאי אפשר לי' בכונה אינה מעכבת הואיל דמדאורייתא סגי בלא כונה ובפרט לדעת הלבוש (סי' קפ"ז) דקטן שהגיע לחינוך אם לא אכל רק כזית אין אביו מחוייב לחנכו הואיל דליכא חיוב דאורייתא ועי"ש בא"ר ובפ"מ ובתשובת מנחם עזריה שכתב דקי"ל כרבנן דר"י (פ"ב דמגילה) דסברי אין חינוך לקטן בדרבנן ודבריו תמוהים הא רבנן לא פליגי על ר"י רק דא"י להוציא גדול אבל בחינוך דידיה אף רבנן מודים דחייבים ועי"ש תוס' ובש"ע (סי' תר"צ) ובאמת מש"ס חגיגה שם דקאמר כל היכא דגדול מחוייב מדאורייתא קטן נמי מחנכין ליה מדרבנן משמע דרק במצוה דאורייתא מחנכין ליה ולא במצוה דרבנן א"כ אתי שפיר טפי כיון דהא דבעי כונ' מצוה הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא ל"ה בעי כונה לכך מחנכין ליה אולם במצות קריאת מגילה דמחנכין ג"כ לקטן לכ"ע הואיל דאף הם היו באותו נס כמבואר בלבוש ובמגילה לכ"ע בעי כונה כמו שכ' הפ"ח הלכות מגילה ובט"א ואמאי יתחייב הקטן כיון דעכ"פ מדרבנן בעינן כונה והם אמרו דבלא כונה אינו יוצא מה מועיל קריאת המגילה לקטן
ויש לומר אף אם נאמר מצות צריכות כונה מדאורייתא בכ"ז בקטן אתי שפיר דנתקיים המצוה בפועל אף בהעדר הכונה דהנה ראיתי בס' זכרון תורת משה מבעל חיי אדם זצ"ל שכ' שם בקיצור ס' חרדים לדון דאף מ"ד מצות א"צ כונה מודה דמ"ע הוא ולעבדו בכל לבבכם וזה נאמר על כל המצות רק דאינו מבטל המצוה בביטול מ"ע הזאת בכללות אבל מ"מ אם עשה בלא כונה אף דקיים המצוה הפרטית מ"מ ביטל העשה הכללית דלעבדו בכל לבבכם ויש להעיר ע"ז דאם נאמר כן א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה ונימא דלא יצא ידי חובת מצוה וממילא לא ביטל העש' דאף בביטל מ"ע בשב ואל תעש' אמרינן דמצו' הבאה בעבירה לא הוי מצוה כדמוכח מגזל דהוי מהב"ע אף דהעביר' כבר נעשית מ"מ במה דאינו מקיים והשיב את הגזילה הוי מהב"ע ואף להסוברים דמהב"ע אינו מפסיד המצוה מ"מ היכא דאם נאמר דלא נתקיים המצוה לא עבר עבירה כלל כ"ע מודים כמבואר מדברי רמב"ן ורשב"א יבמות ( דף ק"ג) וט"א מסכת ר"ה דמה"ט אם מצות ליהנות ניתנו לא יצא כדי שלא יעבור עבירה ועיין ברמב"ם ( פ"ה ה"ט) מאיסורי מזבח ובנו"ב מהד"ת או"ח (סי' קל"ד) ואכ"מ בזה והכי נמי דכוות' אם נאמר העוש' מצו' בלא כונ' ביטל העש' ולעבדו בכל לבבכם דעושה עבודה בלא כונת מצוה נאמר דלא יצא ידי המצוה כדי לתקן העבירה דאז לא יעבור על העשה גם מלשון הש"ס מצות צריכות כונ' וא"צ כונה משמע דחולקים על עצם כונת המצוה אם צריכה או לא לכך י"ל באמת דבזה פליגי אם הכתוב ולעבדו בכל לבבכם הוא עשה הכוללת על כל פרטי מצות א"ל מאן דסובר דבעי כונה סובר דקאי על כל פרטי מצות ה' דבעינן שיעשה בכונת חיוב מצות ה' והוא מתנאי שהטילה התור' ואם חיסר הכונ' ממיל' ביטל העשה הזאת לכך אמרינן דלא יצא כדי שלא יעבור על העשה הזאת ומאן דסובר א"צ כונה סובר דהכתוב ולעבדו בכל לבבכם איננו מצוה כללית על כל פרטי מצות ולכך אין הכונה מעכבת ולפ"ז בקטן אתי שפיר החיוב לחנכו אף למ"ד מצות צריכות כונה הא מ"מ עצם המצוה נצטוינו אף בהעדר הכונ' דבכל זאת פעולת המצו' בעצמ' הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ויעקב חבל נחלתו בפעולת המצוה אוחז בהחבל לעורר למעלה רק נוסיף ע"כ מצו' ומצו' בפרט' ציוה לנו השי"ת שיהי' בכונ' הראוי לצא' י"ח המצו' מן המצוה וא"כ אף קטן שאין לו מחשבה מחוייב אביו שפיר לחנכו דגוף המצו' נתקיים אף בהעדר הכונה רק בגדול שיכול לכוין כשחיסר הכונ' לא יצא כדי שלא נאמר דביטל העשה דולעבדו בכל לבבכם:
ודע דבחידושי הר"ן חולין (דף ל) בהא דפליגי שם רב ור"י בטבילת נדה אם בעי כונה או לא כתב והא פלוגתא לא שייכא במצות צריכות כונה או א"צ דאפליגו בה תנאי ואמוראי דהכא טבילה ושחיטה לאו מצות נינהו אלא מכשירין ובהכי איפלגו רב ור"י דלמר מכשירין קילי ממצות ולמר חמירי אבל במצות גופייהו אי בעי כונה או לא לא מעיילו נפשייהו בהכי רב ור"י כלל עכ"ד רמב"ן. וראיתי בתשובת ח"צ (סי' א') דחקר שם בכונה דצריך בחליצה אם הוא מטעם כונת מצוה או כעין כונת הקנאות דבעינן דעת קונ' ומקנ' ואף אם לא כיון בשעת מעשה ממש להתירה לשוק רק שהי' יודע שבחליצת מנעלו הותר' לשוק אין אנו חוששים לדברים שבלבו ואם הוא ע"ד כונת מצו' צריכה שתהי' בשעת מעשה ממש להתיר' כעין כל המצות והעלה דהכונ' הוא מטעם הקנא' ומה"ט בקטנה דאמר בש"ס יבמות דחולצת בפעוטות וקשיא להו לתוס' הא לאו בת דיעה היא ואם הוא כונת הקנאה היא זוכה לעצמה מה"ת היכא דדעת אחרת מקנה ובקצות החושן (סי' ער"ה) השיג עליו דא"כ למה אמרו עד שיתכונו שניהם הא דעת האשה א"צ להקנא' כיון דיש דעת אחרת מקנה אולם אין זה הוכחה למ"ש הרשב"א חולין (דף י"ג) משם ר"י לתרץ הא דבכתיבת הגט סגי בגדול עע"ג דחש"ו ובחליצ' לא סגי דדבר שאפשר לעשות ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כונת העושה ומדין שליחות אבל דבר שאי אפשר לעשות ע"י שליח אף עמיד' בן דעת לא מעלה ולא מוריד במקום דצריך כונה לכך חליצה דא"א לעשות ע"י שליח לא מהני עמידת ב"ד ובגט דאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה אף זה דעומד ע"ג כשליח הממונה ובשחיט' דאם שחט בהמת חבירו שלמ"ד כשרה א"כ תלוי בדעת השוחט עי"ש. ולפ"ז אף דאם נאמר דבעי כונת קנין בחליצה מ"מ כיון דמעשה אינו נעשה ע"י שליח לא נוכל לצרף כונת המקנה למעשה דידה ואינו דומה לשאר קנינים דאחרים יכולים לעשות מעש' קנין וכונת זכיה לכך בד"א מקנה לא בעינן כונת הקונה דכונתו של המקנה מהני משא"כ בחליצה דלא מהני שליחות לכך צריך שיכונו שניהם ובס' בית מאיר (סי' קס"ט) כ' דבודאי הוא ע"ד כונת מצוה כמו דכ' הרמב"ם (פ"ה מחליצה) ויעשו מעשים אלו לשמן דאילו כונת הקנאה איך קי"ל חליצה מוטעת כשרה נהי דמפני התנאי אינ' בטיל' אכתי תבטל מצד קנין בטעות דקי"ל חוזר אלא ודאי א"צ אלא כונת מצוה בשעת מעש' שיכוין שע"י מצוה זו תותר לשוק ודבריו נפלאים מה זה הוכחה הא בכ"מ דבעינן כונת הקנאה אם הקנה על תנאי אם התנאי אינו ע"פ דיני תנאי תנאי בטל ומעש' קיים אף אם לא נתקיים התנאי ולא אמרינן דהוי קניין בטעות דאין בכח התנאי לבטל המעשה כשלא הותנה כדינו וכיון דנתכוין להקנות אף דתלוי ההקנאה בתנאי מ"מ כיון דלא הותנה כדינו תנאי בטל ומעשה קיים כן נמי בחליצה אף אם בעי כונת הקנאה מ"מ כיון דנתכוין להקנות ולפוטרה מזיקתו אף דהוי ע"ד שיתנו לו כפי ההבטחה מ"מ כיון דא"א לקיים על ידי שליח התנאי בטל ומעשה קיים אך מ"מ למ"ש הרמב"ן דבמכשירין לא בעינן כונת מצו' י"ל דלאו מטעם כונת מצוה הוא דצריך שיכונו שניהם בחליצה רק חז"ל למדו זאת או מקרא או מהלכה לממ"ס דצריך שיכונו שניהם היינו שלא יהיו כמתעסקין רק שיעשו מעשים אלו לשמן בלבד ועיין ריטב"א גיטין (דף כ"ג) דכ' דבחליצ' לא מהני עע"ג כמו בכתיבת הגט מטעם דבעי כונה לדעת עצמן שיהיה להם כונה בחליצתן ע"מ לפטור ומשום הכי לא סגי בגדול עע"ג ומשמ' דלאו כונת מצוה הוא ולא כונת הקנא' רק שעושה מעשה זה לפטור ושיכונו שבזה נפקע הזיקה ועיין רשב"א חולין שם דמשמע ג"כ דכונת חליצה הוא איננו ע"ד כונת מצוה דכ' אע"ג דלגבי מצות חרש כשוטה הכא דכונה מועטת הוא שאני עי"ש:
וראיתי בב"מ שם שהאריך לבאר דעת רמב"ם דמה"ת סגי בכונה של אחד מהם בחליצה או כונתו או כונתה ורק מדרבנן בעינן שיתכונו שניהם וראייתו ממ"ש הרמב"ם וכל חליצה פסולה עברה ונישאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה וביבמה הנישאת לזר בלא חליצה אפי' בשוגג תצא מזה ומזה ואם נאמר בחליצ' בהעדר כונת א' מהן ד"ת אינה כלום רק מדרבנן פוסלת אמאי לא תצא הא מד"ת זקוקה היא עי"ש וכדבריו מבואר בס' קרית ספר מבעל המבי"ט דמה"ת סגי בכונת א' מהן אולם יקשה לפ"ז הא קי"ל אין תנאי בחליצ' מטעם דהוי תנאי שאי אפשר לקיים המעש' ע"י שליח וכבר כתבו הראשונים הא דמהני תנאי בנזיר ונדרים הוא מטעם דרק אם התנאי בא לבטל מעשה אמרינן דלא אתי דיבור התנאי ומבטל מעשה עד שיהי' בכח התנאי כדיני תנאי בני גד ובני ראובן דאל"כ לא אלים לבטל מעש' אבל היכ' דליכא מעש' אלא דיבור אתי דיבור התנאי ומבטל הדיבור ועיין מג"א (סי' תפ"ט סק"ז) גבי ספירת העומר דאם סופר עם הקהל קודם צאת הכוכבים כיון דמצות צריכות כונה יכוין בלבו אם אזכור בליל' אין אני מכוין לצאת בספיר' זו. ויקשה איך מהני תנאי לסלק הכונה הא צריך שיכוין א"ע וזה אי אפשר לקיים ע"י שליח וצ"ל כיון דליכא מעשה לבטל רק הכונה בזה יכול להטיל תנאי וכונת התנאי מבטל כונת המצות אולם שם י"ל בלא"ה כמו שכת' רמב"ן ב"ב דבדבר הנעשה בינו לבין עצמו שלא עם אחרים לא בעינן דיני תנאים לכך יכול להטיל תנאי על כונת המצוה אף דאי אפשר לקיים ע"י שליח] ולפ"ז אם נאמר דמד"ת ל"ב כונת תרוייהו וסגי בכונתה ומדרבנן בעינן גם כונתו ולא עקרו החליצה לגמרי אם לא הי' כונתו רק הוי חליצה פסולה מדרבנן ומד"ת נפקע הזיקה א"כ אם מטיל תנאי על מנת שתתן מאתים זוז אמאי התנאי בטל לגמרי ומעשה קיים הואיל דאי אפשר לקיים המעש' ע"י שליח הא כל התנאי הוא על כונתו ולא לבטל המעש' דהמעשה קיים בכל אנפי מה"ת כיון שכיונה היא רק חז"ל אמרו דצריך ג"כ כונתו ואם לא נתכוין אף דמה"ת נפקע זיקתה מ"מ הם אמרו שתהי' החליצה פסולה מדבריהם א"כ עיקר התנאי הוא על הכונה שלו ובזה אינו צריך לדיני תנאי דאתי דיבור התנאי ומבטל הכונה וכמעט הסכמת כל הפוסקים דאין תנאי בחליצה מטעם דהוי אי אפשר לקיים ע"י שליח וע"כ מוכח דדעתם דמד"ת בעינן המעש' שלו עם כונתו ואם נעשה בלא כונה לא מהני כלל מד"ת רק מדרבנן נקראת חליצה פסולה שתהי' אסורה עליו ומד"ת לא הוי חליצה כלל ועיקר התנאי היה לבטל המעשה לכך ל"מ מטעם דא"א לקיים המעשה ע"י שליח ועיין כ"מ (פ"ו מאישות) דדעת רמב"ם דלא בעינן תנאי דאפשר לקיים ע"י שליח והא דל"מ תנאי בחליצה הוא משום כיון דלא אתני בשעת מעשה אחולי אחלי' לתנאי ובלח"מ הקש' דהרי דעת רמב"ם במקדש על תנאי ובעל צריכה גט מספק שמא ביטל התנאי ואם הטעם דחליצ' מוטעית כשיר' מה"ט דאחיל אמאי כשירה בודאי הא הוי ספק חליצה דומיא דקידושין וכמו כן הקש' בס' דו"ח בדברי הר"ן כתובות בסוגיא דקדש' ע"ת בהא דאמרינן כיון שכנסה סתם אחולי אחליה דלא שייך לומר ודאי אחיל לתנאי אלא דהוי ספק שמא אחיל ולית לה כתובה והקש' מהא דאמר בש"ס שם חליצה מוטעית דכשרה אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחיל הא לפי ראי' זו אמרינן דודאי אחליה דמה"ט כשירה עי"ש ולהנ"ל כיון דמד"ת ל"מ שום תנאי דמעשה חליצה אף בלא כונה שלו מפקיע הזיקה ורק מדרבנן בעינן הכונה הוי ספק דרבנן לכך כשירה שוב מצאתי בשעה"מ הלכות אישות שכ' כן לתרץ קושית הלח"מ אולם יש לגמגם למ"ש האחרונים בדעת רמב"ם דסד"ר במקום דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא רק בולד הטומאה דרבנן ולגבי ספק עירוב מקילין ולא בשאר איסורי דרבנן א"כ כיון דהוי ספק אם אחיל לתנאי אמאי כשירה בודאי ועי"ש עוד בשעה"מ מה שמתרץ קושית הלח"מ ובדבריו מתורץ תמיהת הדו"ח הנ"ל ואכ"מ בזה שוב ראיתי בספר שמש צדקה שהאריך הרבה להוכיח דדעת רמב"ם דמה"ת בעינן כונת שניהם בחליצה ויש להאריך בדבריו שם טובא ואכ"מ בזה ויבואר עוד במקומו ברצות ה':
והנה היום תרועה הקשה בהא דאמר כפאו ואכל מצה יצא בכפאו פרסיים הא אף בישראל דתנן האומר סוכה ואינו עוש' לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו מבואר דיצא אף דעושה באונס ואמאי והעלה דכונת אחרים ג"כ מהני כמו בנדה שנאנסה וטבל' דפליג' רב ור"י אם עלתה טבילתה וקאמר בש"ס חולין דוקא אם נפלה שלא במתכוין אבל אנסוה חברותיה מהני וכ"כ בכונת מצוה וכ' דמטעם זה כ' הרמב"ם בכפאו ואכל מצה יצא דרמב"ם לשיטתו דסובר נכרים בני עשייה נינהו לענין גט עיי"ש וכל דבריו נפלאים חדא עכו"מ לאו בני חיובא נינהו ומה מהני כונתן דוקא לענין נתינת הגט ועשיות החליצה שהוא בעצמו עושה המעשה אף שהוא ע"י כפיה מהני אבל אם מצות צריכות כונה מה מהני כונתן של עכו"מ וגוף דבריו דכונה לצאת מהני ע"י אחרים ואף אם הוא אינו אומר רוצה אני מהני לדבריו הא זה הוי מצוה שבגופו ולא מבעי לשיטת רבינו יונה שברשב"א חולין הנ"ז דלכך ל"מ בחליצה ושחיטה למ"ד דבעי כונה באחרי' עומדים ע"ג משום דדוקא היכא דמהני שליחות כמו בגט דיכול לעשות ע"י שליח מהני נמי הכונה של העומד ע"ג אבל בחליצה דל"מ ע"י שליח ל"מ כונת העומד ע"ג וכן בשחיטה בעי כונת השוחט מכ"ש במצוה שבגופו כמו לולב וסו' צריך שיכוין שעושה לשם מצוה א"כ מה מהני כונת אחרים והא דלגבי טבילת נדה דמהני כונת חברתה משום דמאן דסובר דבעי כונה הוא כר"י בן יוסף בחולין שם וכובס מת"ל שנית מה ראשונה לדעת אף שניה לדעת. א"כ א"ד לשחיטה דילפינן מדכתיב וזבחת היינו מי שזובח צריך שיהי' לו כונה ול"מ כונת אחרים העע"ג אבל בטבילה אף דבעי כונה היינו מי שטובל בעי כונה ולא דבר הנטבל וכמו הטובל כלים או בגדי' דילפינן דבעי כונה היינו מי שטובל הדבר צריך שיטבול בכונה כן נמי אף אם אנסוה חברותיה וטבל' אף שהי' בע"כ מ"מ נדן הנטבל' כמו כלי ומהני כונ' חברותי' וכמו בשוט' פקחת מתקנ' אות' ואוכל' בתרומ' כן אף בפקחת אף דבע"כ נטבלה מ"מ כיון דמטביל' לדעת מהני אבל היכ' דבעי כונת העושה מה מהני כונת אחרים. וכן אף לשיטת תוס' דסברו אף בשחיט' וחליצה הי' מהני כונת העע"ג היינו מטעם דהעוש' עוש' ע"ד העע"ג אבל בכפאו לקיים המצוה מה מהני כונת הב"ד כיון שהוא מחוי' לעשות המצוה בכונה וא"כ יש להבין הא הנ"מ בפשיטו' בין אם מצו' צריכות כונ' או לא בכפאו ישראל ואינו אומר רוצה אני:
אולם י"ל כמו שכתב הרמב"ם בטעם דמהני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמהני הרצון ע"י כפיה משום דאין זה אנוס אלא הוא אנוס עצמו בדעתו הרעה וכיון שרוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ויצרו שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עיין (פ"ב) מגרושין. א"כ אף אם נאמר דשם בעי שיאמר רוצה אני מ"מ בקיום מצוה דבגופו סגי אף אם אינו אומר רוצה אני כיון דכפאו שיקיים המצוה סגי בכונה הזאת כיון שתש יצרו ורוצ' להיות מישראל עוש' ע"ד המצוה והש"ס נקט רבותא יותר אף בכפאו פרסיי' דהא ד' הרא"ה דדוק' אם ידע שזה מצה והיום פסח דאל"כ ודאי לא יצא וראי' ממה דלא נקט הש"ס חד מהנך גווני ודעת ר"י דדוקא בלא ידע שזה מצה דאל"כ הוי כמו מכוין שלא לצאת. ובי"ת כתב ממה דלא קאמר רבא ש"מ כפאו לתקוע יצא ודאי הא דכפאו פרס' לאכול מצה איירי דהיו סבורים שזה חמץ וכפאוהו לאכול ואח"כ נתודע לו שזה מצה והפרסיים סברו להעבירו על הדת ואין דרך לכופו לקיים המצוה לכך לא נקט רק התוקע לשיר ולדעת הרא"ה י"ל דאיירי בידע שהוא מצה והם חשבו שזה חמץ וכפאוהו לאכול חמץ והטעם אותם ואכל מצה ואשמועינן רבותא דאף בכה"ג דהתכוין לעשות מצוה אחרת להציל א"ע ע"י אכילה זאת מאכילת איסור מ"מ יוצא והרי דעת הר"ן בהא דתנן אבל מתעסקין עם התינוקת והמתעסק לא יצא וכתב הר"ן אף למ"ד דסובר מצות אין צריכות כונה מ"מ כאן גרע כיון שהתכוין למצוה אחרת דומיא דהשוחט לשם קרבן אחר כדאמרינן בת מינו מחריב וה"נ הי' ס"ד כיון דכפאוהו לאכול חמץ ומתכוין להציל א"ע מן האיסור שלא יאכל חמץ ובשביל זה אוכל מצה דלא יצא ידי חובת מצוה דהוי כמתכוין למצו' אחרת קמ"ל דמ"מ יצא כיון דעכ"פ אכל מצה ובט"א כתב דמהא דפריך הש"ס מן היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא ושם הי' כונתו למצוה אחרת ואעפ"כ אם מצות א"צ כונה הי' יוצא וע"כ דא"ד לשוחט לשם קרבן אחר דשם א"י לעלות רק לקרבן אחד אבל כאן באותו תקיעה יכול לעשות שני המצות. ובודאי י"ל דנקט לרבותא כפאו ואכל מצה בכה"ג שיודע שלא כיון לשם קיום מצות אכילת מצה רק להציל א"ע ע"י אכילה זאת מן אכילת חמץ ואעפ"כ יצא ואם כן לאו אורחא למינקט כפאו לתקוע.
ברם י"ל בכפאו לתקוע דלא יצא דניהו דאין צריך כונה אבל מ"מ מעש' בעינן ובעי שיעש' המעשה ברצון המוחלט וכ"ז שעושה מעש' באונס לא מקרי שעש' מעש' ומצאתי בח"ש שכ' כן והבי' ראי' ממס' ע"ז (דנ"ד) דמעשה ע"י אונס הוי כלא עשה מעשה. וא"כ י"ל דוקא בכפאו ואכל מצה היינו לדעת הרא"ה שידע שהוא מצה אז אמרינן אף שאינו רוצה לאכול מ"מ כמו בתלו' וזבין אמרינן אגב אונסי וזוזי גמיר ומקנה כן נמי לענין כוונת מעשה כיון דנהנה מאכילת היתר אגב אונסו והנאתו גומר ועושה ברצון ואף אם אינו מכוין לשם מצוה כיון דזה אינו מסבב לו ההנאה מ"מ לעשות מעשה האכילה מתרצה משא"כ אם תוקע בשופר באונס הוי כמו תלו' ויהיב ואף שדבר זה תלוי בדעתו ויודע בנפשו אם עשה ברצון המוחלט או לא מ"מ י"ל במצה אנן סהדי דהתרצה לעשות המעשה אגב אונסו והנאתו משא"כ בתקיעת שופר כיון דאנן חזינן שתקע באונס הוי כונתו למעשה דברים שבלב דאין מחשבתו ניכרת מתוך המעשה ובכה"ג לכ"ע בעי כונה שיהי' ניכר דעושה המעשה ברצונו
ודע דנראה היכא דעיקר פעולת המצוה הוא על התכלית פועל היוצ' בזה לכ"ע ל"ב כונה ומה"ט נראה דפלוגתת אבא שאול ורבנן יבמות (דף ל"ט) דאבא שאול אומר הכונס יבמתו לשם נוי ולשם אישות (בתוספתא קתני לשם נכסים) ולשום דבר אחר כאלו פוגע בערוה וקרוב להיות הולד ממזר וקאמר בגמ' דפליגא בהא דקתני יבמה יבא עליה מצוה וא"ש קאמ' למצוה וק' היכי פליגא אם מצות צריכות כונה או לא א"ו כיון דתכלי' היבו' הוא להקים שם אחיו בישראל ותכלית הזאת נעשה ע"י הבעילה לא בעי דוקא שיתכוין לשם מצוה ופליגא רק בקרא דא"ש ס' למצוה דהתורה חייבוהו דוקא שיבא עליה לשם מצוה ורבנן סברו דלא קפד הקרא שיהי' דוקא למצוה ואף אם אינו מתכוין למצוה מ"מ כיון שהתכלית יתקיים אף בלא כונה לא איכפת בהכונה. והא דפריך שם הש"ס מהבריית' דקתני מצות יאכל במקום קדוש מצו' למ"ד אבא שאול היא מאי תרי גווני איכא ופירשו התוס' דליכא למימר רצה לשם סעוד' אוכל רצה לשם מצו' דא"צ שיתכוין לשם מצו' אלא שלא יהי' אוכל אכיל' גסה ואמאי לא נימא דקפיד רחמנ' שיאכל לשם מצו' דוקא כמו באכיל' מצה להסוברים דגם במצות אכילה בעי כונה ואף להסוברים דכפאו ואכל מצה יצא מ"מ כמו דדריש יבמה יבא עלי' למצו' שיהי' צריך שיבא עלי' לשם מצוה כמו כן באכילת המנח' נימא דקפיד קרא דצריך שיכוין בפירוש לשם מצוה כמו דדריש אליבא דא"ש יבמה יבא עליה למצוה. וראיתי בנו"ב מהד"ק (סי' נ"ד) שכ' להוכיח מזה דגם לא"ש לא בעינן שיכוין בפי' לשם מצוה רק שלא יכוין בפי' ההיפך דהיינו שבועל ומכוין לשם נוי או לשם אישות ומכוין בפי' שלא לקנות או מפני שאינו רוצה להקים לאחיו שם כמו שנאמר באונן אבל בבועל סתם קונה דסתמא לשמה אבל באכילה לא משכחת ההיפוך רק אכילה גסה וזה לא שמי' אכיל' עי"ש ומלבד דמפשטות הש"ס וראשונים נרא' דלא"ש בעי דוק' שיכוין לשם מצוה דמה"ט קאמר ועכשיו שאין מכונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום ובראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה מצות יבום קודמת ואם נאמר דסתמא לשמה ולא בעי א"ש שיכוין בפי' לשמה רק שלא יכוין ההיפך אף דלא אכשורי דרי מ"מ וכי היו חשודים שיתכונו שלא להקים או שלא לקנות וגם משמעות הלשון לשם נוי או לשם אישות או כמו שכ' בתוספת' לשם נכסים מבואר דמכוין לקנות רק הואיל דאינו מתכוין לשם מצוה כאילו נגע בערוה ובלא"ה אף לדבריו יקשה דהא משכחת שני הפכים או דמכוין לאכול סתם או דמכוין בפי' שלא לצאת ואינו אוכל לשם מצוה ומכוין ההיפך ואף דלדעת הפוסקים דבדבר אכילה לא בעינן כונת מצוה משמע אף אם מתכוין להיפך בפי' שלא לצאת ג"כ יוצא ועיין מג"א (סי' תע"ה ס"ק י"ד) ובפ"מ שם שכ' כן וגם למ"ש הח"ש דדוקא במצוה דאין צריך לקיים רק פעם א' כמו אכילת מצה או לולב דיש לו זמן עדיין לקיים מהני כונתו שלא לצאת אף אם מצות א"צ כונה אבל במצוה דחייב בה תדיר ולא יש זמן לאחר' כמו תפילין בזה אם מצות א"צ כונ' לא מצי לבטל' ע"י כונה שלא לצאת והכי נמי באכילת מצה דמנחה ג"כ אם א"צ כונה ויכול לאכול אף לשם סעודה לא מצי לבטל המצו' אף אם מכוין שלא לצאת כיון דעי"ז יתבטל המצוה. מ"מ סוף סוף יקשה דילמא קמ"ל דמצות יאכל למצוה שיכוין דוקא ואם אינו מתכוין הוי כאוכל קדשים אולם נראה דהא דכתבו תוס' בפשיטות דא"צ שיכוין לשם מצו' היינו אף אם בעלמא אף במידי דאכיל' נאמר דצריך שיתכוין מ"מ במתנות כהונ' כיון דכתי' בהו למשח' ודרשו כדרך שהמלכים אוכלים גלי רחמנא בזה דיכול לאכול כאוכל את שלו וא"צ בזה כונה שוב הראוני שכ"כ ג"כ בס' קרן אורה וזה ברור: